הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים

כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

קיצור שבוע העבודה: הממשלה דורסת אותנו, מוכרת לנו קביים ומצפה לתודה

ישראל מצטרפת למלחמה במזומן

לאחרונה העבירה הכנסת חוק המגביל את השימוש במזומן. זהו חוק מסוכן בעל השלכות רחבות, וראוי להתעכב על פוטנציאל הנזק שהוא עלול לגרום. החוק אמנם רק מגביל את השימוש במזומן ולא אוסר אותו לחלוטין, אבל המטרה הסופית ידועה - הוצאת המזומן אל מחוץ לחוק והחלפתו בכרטיסי אשראי ובהעברות בנקאיות. פוליטיקאים, כלכלנים וביורוקרטים ברחבי העולם דוחפים למטרה הזו בגלוי, ויש להניח שהחוק שעבר בשבוע שעבר הוא רק שלב ראשון במסע המפוקפק הזה.

כדי להבין עד כמה החוק מסוכן, צריך להיזכר במשבר הפיננסי  של  ,2008 שבעקבותיו בנקים מרכזיים הורידו את הריבית לאפס בניסיון להבריא את הכלכלה. הריבית האפסית הזו ניפחה בועות חדשות, תדלקה זינוק מלאכותי במחירי הנדל"ן והרסה את האפשרות של המעמד הבינוני לחסוך את כספו בבנק. אבל לפחות בפני הבנקים המרכזיים עמד מחסום האפס - כלומר, לא היה אפשר להוריד את הריבית בבנק לחוסכים פרטיים אל מתחת לאפס. שהרי ברור שברגע שהחוסך המצוי ייאלץ לשלם קנס על הפקדת הכסף בבנק - שזו המשמעות של ריבית שלילית - הוא יוציא את כספו וישמור אותו כמזומן בכספת.

אם הפוליטיקאים יצליחו במזימתם להוציא את המזומן אל מחוץ לחוק, האפשרות הזו לא תעמוד עוד בפני האזרח. הבנקים המרכזיים יוכלו להנהיג ריבית שלילית וכך יוכלו לד- חוף את האזרח לפעולות לא אחראיות  - למשל, השקעות נואשות במניות  ובנדל"ן, וגם, ואולי בעיקר, צריכה מוגברת. הדבר תואם את האינטרס של הפוליטיקאים - תדלוק מתמשך של בועת מניות, נדל"ן וצריכה, שתעזור להם לנצח בבחירות הקרובות, אך שתביא לחיסול הבסיס האמיתי וארוך הטווח של כלכלה משגשגת - חיסכון והשקעה.

להוצאת המזומן אל מחוץ לחוק יש משמעות מסוכנת נוספת - אובדן מוחלט של פרטיות. ללא מזומן, כל פעולה כספית תהיה שקופה לשלטונות - החל מקנייה בסופר, דרך תרומה לתנועה פוליטית שאולי אינה מוצאת חן בעיני השלטון, וכלה בקניית כרטיס  נסיעה לחו"ל (וזה לא משנה שכיום אנו כבר נוהגים להשתמש בכרטיסי אשראי לצורך פעולות כאלה; העניין הוא שלפחות יש לנו אפשרות לשלם  במזומן). מצחיק שבתקופה שבה מרבים להתלונן על הכוח ועל כמות המידע שמצטברים אצל גופים פרטיים כגון פייסבוק וגוגל, איש כמעט אינו מתריע מפני ממשלות שחותרות לאסוף עלינו מידע בהיקף שאורוול אפילו לא היה יכול לחלום עליו.

התירוץ המקובל למלחמה במזומן הוא המלחמה בהון השחור. כביכול יש בישראל כלכלה שחורה ענקית, שרק אם נצליח לשים עליה את היד, נוכל לאסוף כל כך הרבה תשלומי מס, שהממשלה תוכל סוף-סוף לספק לנו שירותים חברתיים לתפארת. אלה כמובן  שטויות. העובדים במגזר הפרטי, אלה שבאמת מממנים את המדינה, לא יראו כמעט דבר מהכסף הזה. הממשלה תשכור עוד אנשים למגזר הציבורי, יחלקו שם העלאות שכר, מסיבות הסיום  לגנרלים יהיו מפוארות אף יותר, וזהו. החינוך לא ישתפר והמשטרה לא תש- תפר, כפי שהם לא השתפרו בעשור האחרון, שבו התקציבים שלהם כבר  זינקו בעשרות אחוזים, ריאלית.

הדרך הנכונה, מוסרית וכלכלית, להילחם בהון השחור היא לקצץ בתקציב ולהוריד מסים, וכך להוריד מהתמריץ להעלים מס. שלא במפתיע, המדינה עושה בדיוק את ההפך.

המאמר פורסם בישראל היום ב-23 למרץ 2018. 

שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ

מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 

עיתון טלוויזיה ושחיתות

במאמר של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", שהתפרסם בעיתון "גלובס", טוענת הכותבת שדווקא פחות רגולציה יכולה להביא ליותר שחיתות. הדוגמה שהיא מביאה לכך היא שוק העיתונות, שהרגולציה בו היא יחסית קלה, ואולי הובילה לעסקה שבה מעורבים לכאורה ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. מנגד, שוק הטלוויזיה נמצא תחת רגולציה כבדה ביותר - והעובדה היא, כך היא טוענת, שהוא לכאורה נקי יחסית מעסקאות מלוכלכות. אלא שהאמת כמובן הפוכה.

השחיתות בשוק הטלוויזיה היא מוחלטת. הרגולציה שם כה כבדה שאיש בעצם לא יכול להקים ערוץ חדשות חדש בארץ, ערוץ שיתחרה בערוצים הקיימים, שכולם מתאפיינים בנקודת מבט שמאלנית - כלכלית ומדינית. ערוץ ‭ ,20‬ שמתאפיין בגישה מדינית הנוטה לימין, נתקל במחסומים רגולטוריים, שמטרתם לחסלו או לפחות להגבילו. מן הסתם אפשר להגדיר שחיתות בצורות שונות, אבל רגולציה שמטרתה להשתיק את הימין בוודאי יכולה להיקרא שחיתות מוסרית, שלא לדבר על הפגיעה בחופש הביטוי.

אפשר גם להניח שיש כאן שחיתות שקשורה קצת יותר לעניינים כספיים. שהרי אם הרגולציה מאפשרת רק ערוצי טלוויזיה המאופיינים בזווית מבט פוליטית מסוימת, כי אז ברור שרוב העיתונאים שעובדים שם יהיו חייבים ליישר שורות עם ראיית העולם הזו. חלקם יעשו זאת ברצון, וחלקם יעשו זאת כי הם לא רוצים להיות מובטלים. שוב, לא כל שחיתות חייבת להיות כרוכה בהפרה בוטה של החוקים הקיימים. שחיתות יכולה להיות פשוט... שחיתות.

כלומר, זה לא ששוק הטלוויזיה אינו נגוע בשחיתות, אלא שהוא כה מושחת שאפילו אין צורך לעשות את מעשי השחיתות האלה מתחת לשולחן.

לעומת זאת, שוק העיתונות מאופיין ביותר חופש, מה שאפשר ל"ישראל היום" לפרוץ לזירה, לתפוס נתח שוק, ואולי, אם החשדות נכונות, לערער כל כך את ביטחונו של מו"ל "ידיעות אחרונות", שהוא נאלץ לכתת את רגליו לפגישה עם רה"מ. אני לא טוען שאם ההאשמות נכונות אין פה שחיתות, או לפחות מראית עין של שחיתות. אני טוען ששחיתות לכאורה זו, היא כאין וכאפס לעומת השתקת הקולות הסיטונאית של הימין המדיני והכלכלי, שנעשית בערוצי הטלוויזיה, בחסות הרגולציה והמינהל התקין כביכול.

זאת ועוד, התגובה המבוהלת לכאורה של מו"ל "ידיעות אחרונות" לתחרות הקשה מצד "ישראל היום", היא חלק מתהליך שנובע מהשינוי החד בשוק העיתונות. במילים אחרות, אלה הם חבלי לידה שעוברים על שחקנים בשוק שפשוט אינם מורגלים לתנאי תחרות. בכל אופן, עם עליית האינטרנט והמדיה החברתית - יו-טיוב, פייסבוק, בלוגים וכדומה, ממילא חשיבות התקשורת הישנה הולכת ויורדת, ורמת התחרות הולכת וגוברת. פגישה כזו או אחרת עם ראש ממשלה זה או אחר, כבר לא תעזור.

אבל המכשלה הגדולה שעדיין עומדת על תילה ופוגעת קשות בחופש הביטוי, היא כמובן ערוצי החדשות בטלוויזיה (ואולי הצעת החוק הפרטית שעברה לאחרונה מסמנת את תחילת השינוי).

אלה שנהנו עד היום מרגולציה חוסמת תחרות קוראים להנציח את המונופול שלהם. זה אולי מובן - הרי מי רוצה לאבד את הכוח לתמרן את דעת הקהל? אבל בטווח הארוך, האחיזה בקרנות מזבח הרגולציה עלולה להתברר כטעות, שתידחף יותר ויותר צופים מפוכחים לזרועות המדיה החברתית החופשית והדמוקרטית. רגולציה חוסמת תחרות מביאה לשחיתות, לבינוניות ולארוגנטיות. תחרות חופשית היא מתכון ליצירתיות ולמתן שירות מעולה ללקוחות. זה נכון בכל תעשייה, וזה נכון אפילו בטלוויזיה הישראלית – המפוארת בעיני עצמה.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-2 למרץ 2018. 

שכר המינימום מקדם רובוטים במסעדות

לאחרונה שוטף גל של אוטומציה את ענף המסעדות בארה"ב. כך למשל, בקרוב 50 מטבחים במסעדות מזון מהיר בקליפורניה יצוידו ברובוט היודע להפוך המבורגרים. בנוסף, ייכנס לפעולה פס ייצור אוטומטי של פיצות שייתר את רוב העובדים במקום - חוץ מאשר שליחים ומספר מועט של טבחים. יש מקום לחשוש שהאוטומציה הזו אינה תוצאה טבעית של השוק החופשי, אלא סוג של תגובת נגד של השוק הפרטי למדיניות ההרסנית של הפוליטיקאים. וככזו, היא מהווה בשורות רעות למיליוני עובדים בארה"ב.

אוטומציה היא בדרך כלל תופעה מבורכת שמעלה את רמת החיים ואת איכות החיים של כלל האוכלוסייה. החל ממכונות כביסה ומכונות תפירה וכלה בדחפורים ובקומביינים חקלאיים, האוטומציה פטרה מיליוני בני אדם מעבודות פיזיות שוברות גב והורידה בצורה חדה את העלות של מוצרים רבים וכך הפכה אותם לנגישים לכל שכבות האוכלוסייה. האוטומציה של ענף החקלאות היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לברכה העצומה שהביאה האוטומציה למין האנושי. בניגוד לאזהרות הבלתי-פוסקות והפוביות של שונאי טכנולוגיה, האוטומציה גם לא גרמה לאבטלה המונית. הורדת עלויות כללית ועלייה ברמת החיים יצרו משרות רבות נוספות לצעירים ואיפשרו צמיחה כלכלית בריאה, תוך קיום תעסוקה מלאה ופרודוקטיבית.

לפחות כך קרה עד עכשיו. ייתכן שגל האוטומציה ששוטף את המסעדות בארה"ב לא נובע מהתהליך הטבעי של שוק חופשי, אלא, בין השאר, מהעלייה המתמדת בשכר המינימום בארה"ב. לשכר מינימום, למרות התדמית המוסרית שלו, יש מנגנון פעולה בעייתי. שכר מינימום מונע העסקה של עובדים צעירים וחסרי כישורים. עובדים שהפריון שלהם לא עולה על רמת שכר המינימום שאותה קבעו הפוליטיקאים, לא יכולים לקבל עבודה במגזר הפרטי. איזה מעסיק יסכים להפסיד כסף על ידי העסקת עובד צעיר בשכר העולה על תרומתו של אותו עובד לעסק?

בשוק חופשי, האוטומציה נכנסת לפעולה בצורה הדרגתית ואף שהיא גורמת לפיטורים של כמה עובדים, היא מעלה את הפריון של הפועלים שמפעילים את המכונה החדשה וכך מביאה לעלייה בשכר. בשוק כזה, אותם עובדים שפוטרו בגלל כניסת המכונה יכולים למצוא עבודה אחרת. ואולם, כאשר שכר המינימום עולה, הכניסה של המכונות מואצת בצורה לא טבעית. ולא רק זאת. מאחר ששכר המינימום עולה בכל המשק, ולא רק באותו מפעל שעבר אוטומציה, העובדים שמפוטרים לא יכולים לקבל עבודה בשום מקום אחר, כי הרי שכרם עלה בצורה מלאכותית מעבר לרמת הפריון שלהם, ושום מעסיק לא יכול להרשות לעצמו את השכר הגבוה מלאכותית שלהם.

החשש הוא שזה בדיוק מה שקורה בארה"ב. עליית שכר המינימום מכריחה את בעלי המסעדות לפטר את העובדים היקרים שלהם ולהחליף אותם במכונות שיכינו המבורגרים ופיצות ללא מגע יד אדם. העובדים המפוטרים יתקשו למצוא עבודה אחרת כי הרי כל בעלי העסק במדינה חייבים לציית לחוקי שכר המינימום.

הפוליטיקאים שהביאו לעליית שכר המינימום כמובן זכו למחיאות כפיים סוערות כי הרי שכר מינימום נתפס בעיני הציבור והתקשורת כסמל של צדק חברתי. והמפוטרים קרוב לוודאי אפילו אינם מבינים את מי צריך להאשים. גרסה כלכלית של "הרצחת וגם ירשת".

המאמר התפרסם בישראל היום ב-23 לפברואר, 2018. 

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?

לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.

הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.

ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".

ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.

עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?

השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.

שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.

האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.

קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

רמת הפריון בעבודה זה כל הסיפור

ממש בימים האחרונים פורסם כי משרד הכלכלה מתכנן לנקוט מהלכים כדי להקל על יבוא אישי. מדובר, בין השאר, על חקיקה חדשה שתפטור את הצרכנים מתשלום דמי בדיקה למכון התקנים בגין מוצרים שחלה עליהם תקינה רשמית של המכון. אחרי שמתאוששים מההלם שחובה כזו בכלל הייתה קיימת, צריך להבין כי ההקלות האלה הן צעד קטן בכיוון הנכון, אבל הן לא מביאות לשיפור אמיתי ברמת החיים שלנו.

בעיה מרכזית בכלכלה הישראלית היא רמת הפריון הנמוכה. כלומר, בכל שעת עבודה המשק הישראלי מייצר פחות מהממוצע במדינות המפותחות. המשמעויות של הפריון הנמוך הזה הן קריטיות. ראשית, בעלי עסקים לא יכולים לשלם לעובדים שלהם משכורות גבוהות, כי רק פריון גבוה מאפשר שכר גבוה - שהרי אם השכר גבוה מהפריון, נוצר הפסד. שנית, פריון נמוך מכריח את העובד הישראלי לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לרמת הכנסה סבירה. התוצאה היא שהעובד הישראלי עובד שעות רבות יחסית לממוצע המדינות המפותחות, אבל מרוויח יחסית מעט. כלומר, יוצא קירח מכאן ומכאן.

סיבה עיקרית לפריון הנמוך היא שהמדינה מגנה על חלק מהעסקים המקומיים מפני תחרות מחו"ל. כאשר מפעלים ועסקים מקומיים אינם צריכים להתחרות ביצרנים מחו"ל, המקומיים אינם צריכים להשקיע במכונות, באימון העובדים ובהתייעלות. כלומר, הם אינם צריכים להשתפר כדי להגיע לרמה המקובלת בחו"ל.

וכאשר אין תחרות מספקת, הבינוניות חוגגת, המכונות ישנות, העובדים לא מאומנים והתוצר העסקי לשעה, כלומר הפריון, נמוך. אגב, סקטור ההיי-טק שמתחרה בכל העולם מתהדר בפריון גבוה מאוד. הוא מאזן את הפריון הנמוך של הכלכלה המקומית ומאפשר רמת חיים כללית סבירה במדינה.

מה הקשר להקלות ביבוא? הקשר הוא שרוב ההקלות שאנו עדים להן כעת ניתנות למוצרים שכלל אינם מיוצרים בארץ, כמו טלוויזיות ומחשבים. כלומר, ההקלות האלה לבדן אינן משפיעות על הפריון הנמוך בארץ. יש לאפשר יבוא חופשי של כל המוצרים וכל השירותים שאפשר להעלות על הדעת, כולל אלה שמתחרים ומאיימים על יצרנים מקומיים. רק פתיחת המשק לתחרות אמיתית - ללא מכסים, מכסות וטריקים של מכון התקנים - תעזור להקמת כלכלה משגשגת ועשירה.

נקודה נוספת היא שההקלות האלה, כולל ירידה במסי קנייה ומכסים, כנראה מביאות לירידה בתקבולי המסים של המדינה. יש מי שיגיד שאין כאן בעיה כי מסים זה דבר רע וכל הורדה מבורכת. אבל העלות, או הנזק שהמדינה גורמת לנו, לא מתמצים רק במסים שהיא גובה, אלא בכסף שהיא מוציאה. שהרי ההוצאות (והרגולציה) הן אלה שמשקפות במדויק את מרכזיות המדינה בחיינו. המסים הם רק אמצעי אחד לממן את הוצאות הממשלה, בעוד אמצעי נוסף הוא הדפסות כסף, והאמצעי שהוא יותר רלוונטי לנו - הגירעון - כלומר גידול בחוב הלאומי, שהוא החוב שכולנו ניאלץ לשלם.

יש להפסיק את הגידול הבלתי פוסק בתקציב המדינה המתנפח תמידית ולהוריד את המסים במקביל. זה, בשילוב דה-רגולציה גורפת, יהפוך את ישראל למופת כלכלי. אין דרך אחרת.

המאמר פורסם בישראל היום ב-2 לפברואר 2018. 

העלאת המס לכי"ל? רעיון רע לכלכלה

חברת כימיקלים לישראל (כיל) בשליטת עידן עופר מחזיקה בזיכיון על ים המלח, המאפשר לה לכרות אשלג וכימיקלים אחרים. הזיכיון הזה יפוג בשנת 2030 ונושא תנאי ההארכה שלו עומד לתפוס תשומת לב ציבורית הולכת וגוברת בשנים הקרובות.

על פי הדיווחים בעיתונות, האסטרטגיה של המדינה היא לנסות להעלות כמה שיותר את שיעור המס והתמלוגים שהיא תגבה מהזיכיון החדש. זוהי אסטרטגיה טובה לפוליטיקאים, אבל רעה לכלכלה, ועדיף שהמדינה תיסוג מהרעיון הזה. על רקע ההורדה הדרמטית במס חברות בארה"ב וההורדה הזוחלת של מס חברות בארץ, ההבנה שמס חברות נמוך מעודד פעילות עסקית ומעודד צמיחה כלכלית זוכה לפופולריות, ובצדק.

אבל אם כך, מה ההיגיון בלהגדיל את המיסוי על הפעילות התעשייתית בים המלח? אפשר אמנם לטעון שהפעילות בים המלח אינה פעילות תעשייתית רגילה, שכן עיקרה הוא כריית מחצב טבע ולכן היא פחות רגישה לשיעור מס ותמלוגים. אך הטענה הזו היא לפחות בחלקה שגויה.

ייתכן שמחיר האשלג יהיה בעתיד כה גבוה שגם בשיעורי מס גבוהים מאוד לא ייפגע התמריץ לחצוב אותו. אבל חלק מהפעילות בים המלח היא תעשייתית ורגישה לשיעורי מס גבוהים. כמו כן, יש לזכור שלכיל יש מכרה אשלג בספרד שאולי יאפשר לה להעביר חלק מפעילותה לשם, אם המיסוי בארץ יהיה מספיק כבד. לבסוף, יש לזכור שדבר לא מבטיח מחירי אשלג גבוהים בעתיד, ומיסוי כבד עלול לפגוע בתמריץ אפילו של הפעילות הבסיסית של כריית אשלג.

מעבר לסיכון של פגיעה בתמריץ הכלכלי, קשה שלא לראות כאן מדיניות ברורה של אפליה כנגד חברות שאינן מסוגלות להעביר את הפעילות שלהן לחו"ל. חברות טכנולוגיה ופארמה כמו טבע נהנות משיעור מס חברות נמוך, לפעמים חד־ספרתי, בעוד חברות מקומיות - כמו נניח מסעדות או חברות שתלויות במחצבים כמו כיל בים המלח - נאלצות לשלם שיעור מס הרבה יותר גבוה.

המסר שהמדינה משדרת הוא שהיא תתעמר ככל יכולתה בחברות שאינן מסוגלות לברוח, ורק החברות שיכולות לברוח יקבלו יחס טוב. מעבר לשאלה המוסרית, יש לתהות אם בטווח הארוך הגישה הזו טובה לאקלים הכלכלי והיזמי במדינת ישראל.

לבסוף, יש גם לשאול מה בעצם הטעם בגביית מס מקסימלית. הרי אזרחי ישראל אינם מרוויחים כאשר כסף עובר מידיהם של חברות ואנשים פרטיים לידיהם של פוליטיקאים ופקידי הממשלה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון הפנים ב־48% או ב־4 מיליארד שקלים (מותאם לאינפלציה ולגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב־48%? האם הוא השתפר בכלל? מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד שקלים בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל?

עדיף לתת לבעלי המניות של כיל, יהיו מי שיהיו, לפעול בסביבה ידידותית ככל האפשר, שתאפשר להם למקסם את ההשקעות שלהם בארץ. והדבר נכון לכל חברה הפעילה בשוק המקומי. אנחנו רק נרוויח מהתעסוקה ומהצמיחה הכלכלית שנובעת מהשקעה פרודוקטיבית של המגזר הפרטי.

המאמר פורסם בישראל היום ב-26 לינואר 2018. 

טוויטר בישלה דייסה. מי יאכל?

התקשורת הממוסדת בישראל ממשיכה לנהל קרב נואש נגד המדיה החברתית. לפני שבוע עיתון פיננסי ותיק קרא למסות, לרסן ולפרק את פייסבוק ואת גוגל, והשבוע אותו עיתון קרא להפסיק בפייסבוק את ה"אנרכיה" ולהחליפה במערכת של כללים וענישה. לא צריך הרבה דמיון לנחש איזה סוג דעות צריכות להיענש לדעת הגוורדיה הוותיקה. אבל התקשורת הממוסדת אינה הקבוצה היחידה שנחרדת מהדמוקרטיזציה התקשורתית שנולדה בעשור האחרון.

תחקיר שפורסם בימים האחרונים מגלה שבטוויטר קיימת מדיניות סודית להשתיק דעות שמזוהות עם הימין הדתי בארה"ב. ובאמת, לפחות כשנתיים ובוודאי מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, מסתובבות שמועות עקשניות, שמנהלים ועובדים בחברות המדיה החברתית פועלים להשתיק דעות ימניות וליברליות/ליברטריאניות. התחקיר על טוויטר אישש ואישר חלק מהחשדות.

צריך להדגיש שטוויטר, פייסבוק וגוגל הן חברות פרטיות, אינן ממומנות מכספי הציבור ולכן זכותן להפלות כראות נפשן - בהנחה שאינן מפרות את תנאי ההצטרפות של המשתמשים. אבל זו אינה שאלה חוקית אלא שאלה של הוגנות. משתמשים משקיעים זמן וכסף בלבנות את העמוד שלהם ואת המעמד שלהם   בפלטפורמות האלה, מתוך הבנה שהם יזכו לאותו יחס לו זוכים משתמשים שמחזיקים בדעות מנוגדות. אבל כאשר הם מושתקים, לא בשל שימוש בשפה אלימה במיוחד וכדו', אלא מאחר שהם לא מחזיקים בדעות "הנכונות", כי אז זו פשוט נבזות.

שאלה מרתקת היא האם בעקבות התחקיר על טוויטר ואולי תחקירים אחרים שיגיעו בהמשך, תימשך השתקת דעות ימניות, או ששחקניות המדיה החברתית יתקנו את הטעון תיקון ויתייחסו לכל המשתמשים בהגינות. וכאן ההבדל בגדול בין חברות הפועלות בשוק חופשי לבין חברות מדיה שמוגנות מתחרות ע"י רגולציה.

ישראל היא דוגמא מצוינת לשוק שבו כמעט בלתי אפשרי ליצור ערוץ שידור ימני שיתחרה בערוצים הקיימים. האליטה התקשורתית משתמשת ברגולציה כדי לדכא מתחרים ולשמור על המונופול הקיים. מסיבה זו לאמצעי השידור המסורתיים בארץ אין מוטיבציה אמיתית לנהל דיון ציבורי הוגן ולתת חשיפה משמעותית לדעות ימניות וליברליות. הפחד מהתחרות איננו קיים.

השוק החופשי בו פועלת המדיה החברתית מתאפיין בדינמיקות מאוד שונות. טוויטר ופייסבוק יודעות שיש קו שאסור להן לחצות, ושאם הן ידירו את הימין בצורה בוטה מדי, הדבר יעודד הקמת פלטפורמות מתחרות. לכן סביר שתחקירים כמו זה שפורסם על טוויטר דווקא יעודדו הוגנות כלפי המשתמשים.

אבל זה לא בטוח. ייתכן שהמיאוס של העובדים והמנהלים בחברות המדיה החברתית מדעות ימניות, יביא אותם להקצנת המאבק. ייתכן שבעיניהם מלחמה בתופעה כמו טראמפ שווה את הנזק הכלכלי הכבד שעלול להיגרם להם. ייתכן גם שחברות דומיננטיות כמו פייסבוק וטוויטר משלות את עצמן שמעמדן כה מבוסס, ששום מתחרה חדש לא יכול לפגוע בהם. כידוע, בתי הקברות מלאים בחברות שחשבו שאין להן תחליף ולכן זו לא עמדה חכמה, אך אי אפשר לחלוטין לשלול אותה כמוטיבציה.

כך או אחרת, הסבירות היא שהתקשורת הממוסדת תמשיך בתהליך ההתרסקות שלה, וזוהי ברכה עצומה לכל אוהבי החירות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-19 לינואר 2018.

המונופולים האימתניים הם לא גוגל, פייסבוק ואמזון

לאחרונה גוברים הקולות שקוראים לרסן, למסות ואולי אף לפרק את ענקיות האינטרנט פייסבוק גוגל, ואמאזון. אם הקולות האלה ינצחו זה יהיה אסון דמוקרטי ממדרגה ראשונה כי הסכנה האמיתית לא נובעת מחברות עסקיות שמטרתן לשרת את הלקוחות, הסכנה היא התקשורת הממוסדת והממשלות, שלעומתן האזרח ניצב חסר ישע.

מספרים לנו שחברות האינטרנט יודעות פרטים רבים על הרגלי הקניות שלנו, להיכן אנחנו נוסעים, מה הם הטעמים שלנו, וכו'. לי דווקא אין שום בעיה עם הידע שצוברים עלי. בזכות ההתחקות אחרי ההרגלים שלי, אמאזון יודעת איזה מוצרים להציע לי, פייסבוק יודעת איזה סוג חדשות אני אוהב לקרוא וגוגל מתאימה את תוצאות החיפוש לטעמים שלי. במילים אחרות, אני מקבל שירות טוב.

ואם באיזה שלב אני ארצה להפסיק לתת את המידע הזה, אפשר להשתמש במנועי חיפוש אחרים - למשל בינג, אפשר לעבור למצב של גלישה בסתר ויש עוד שיטות. אולי אי אפשר להסתיר הכול אבל מי שחושש לפרטיותו, יכול להסתיר את רוב הרגלי הגלישה שלו.

הבדיחה הגדולה היא שמי שמבקש לפגוע בגוגל ודומיהן, פונה למדינה כדי שתתקוף ותסרס את יכולת חברות האינטרנט להציע את השירותים הטובים שהן מציעות כיום. כלומר, פונים למונופול השלטוני שאי אפשר לברוח ממנו, שאי אפשר להחליף אותו, זה שיקנוס אותנו אם נסרב לענות לשאלונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי שיגן עלינו מאמאזון. החברה שמתחננת שנקנה את מוצריה, ושאין לה שום יכולת להכריח אותנו לעשות דבר. האירוניה זועקת לשמים.

מה שבאמת מעורר חמה הוא שדווקא אנשי תקשורת הם אלה שלעתים קרובות קוראים לרסן את המדיה החברתית. פייסבוק וגוגל, והאינטרנט באופן כללי, הם הכוחות המשמעותיים ביותר שקמו למען הדמוקרטיה והחירות האנושית מאז המצאת מכונת הדפוס. אולי אני מגזים, אבל לא בהרבה.

הרי עד לפני עשרים שנה היינו נתונים כמעט באופן בלעדי ליכולתה של התקשורת הממוסדת לתמרן את הידע שלנו ואת הדעות שלנו. פייסבוק ויוטיוב, שברו את המונופול הזה ופתחו את השערים לדעות, לאינפורמציה ולתפישות עולם שלעולם לא היו פורצות לזירה הציבורית לולא המדיה החברתית. לולא פייסבוק ויוטיוב אין לי ספק שלטראמפ לא היה סיכוי להיבחר לנשיא ארה"ב והיינו נתקעים עם אחד ממועמדי הממסד הרגילים. לאלה שלא אוהבים את טראמפ זה אולי נשמע כמו חדשות טובות, אבל זה אומר שלעולם לא יהיו אופציות מחוץ לספקטרום המשמים והכושל שהתקשורת הממסדית מרשה לנו להיחשף אליו.

האג'נדה של אנשי התקשורת הממסדית היא להחזיר לעצמם את המונופול ע"י השמדת האופציות שהאינטרנט מציע. בזירת השוק החופשי, כאשר הצרכן הוא זה שקובע, לתקשורת הממסדית אין סיכוי כי המוצר שהיא מציעה הוא כה עלוב. לכן הפנייה לשלטון שידרוס את הרצון החופשי של האזרח ויחזיר את הכוח לאלה שהפסידו אותו. קרוב לוודאי שהתקשורת הממסדית תפסיד, כי את האינטרנט קשה לעצור, אבל עצם הניסיון מגלה הרבה על אופיים של אלה ששלטו בנו שנים כה רבות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-12 לינואר 2018.

כיצד להילחם בשחיתות בישראל

לפני כמה שבועות הנשיא טראמפ הצטלם ליד שתי חבילות דפים - החבילה הנמוכה מסמלת את כמות הרגולציה ששררה בארה"ב בשנת ‭ ,1960‬ ואילו החבילה הגבוהה מראה כיצד הרגולציה התנפחה בארה"ב מאז ועד היום. המסר של טראמפ הוא כמובן שיש לקצץ ברגולציה, ולמעשה זו היתה אחת מהבטחות הקמפיין המרכזיות שלו.

ברגולציה, או אסדרה בעברית, הכוונה לאוסף החוקים והתקנות שבאמצעותם הממשלה והכנסת מנסות לנהל את הכלכלה. לא מדובר בחוקים בסיסיים שנועדו להגן עלינו ועל הרכוש שלנו - כמו נניח חוקים נגד גניבה, רצח, אלימות, אונס, הונאה וכו', אלא לסוג אחר של איסורים, חלקם קטנוניים וגחמניים. למשל, בארץ חל איסור על לישת בצק בקונדיטוריות קטנות וכן אסור להוביל יותר מ-6 ק"ג דבש ללא אישור בכתב ממועצת הדבש.

אם כך, מה גרם לטראמפ להפוך את הצורך בהורדת עומס הרגולציה למטרה מרכזית של הממשל שלו? הרעיון המרכזי הוא שרגולציה בדרך כלל פוגעת ברמת התחרותיות והחדשנות במשק, מעלה מחירים ומורידה איכות, ובכלל פוגעת בצמיחה וברמת הרווחה הכלכלית של כלל הציבור. למשל, שתי התקנות שהוזכרו למעלה מגינות על קונדיטוריות ועל מגדלי דבש מבוססים מפני תחרות מצד יזמים. 

לפי נתוני מכון פרייזר, ארה"ב נמצאת כיום במקום החמישי בעולם מבחינת העומס הרגולטורי. כלומר, יש רק ארבע מדינות בעולם שנהנות מעול רגולטורי קל יותר מארה"ב. חשוב לציין כי בשנת ‭ 1980‬ארה"ב הייתה מדורגת במקום הראשון בעולם כמדינה עם העול הרגולטורי הקל ביותר, כלומר אין ספק שחלה הידרדרות. אגב, העשירייה הפותחת של המדינות עם הרגולציה הקלילה בעולם כוללת את הונג קונג, ניו זילנד, שווייץ, אירלנד, דנמרק, וכאמור ארה"ב. ולמרבה הפלא - בניינים אינם מתרסקים, צרכנים אינם מתים מהרעלות מזון ומפעלים אינם מתפוצצים חדשות לבקרים במדינות האלה. איכשהו, נראה שהשוק החופשי לא צריך את השלטון כאומנת.

ואיפה עומדת ישראל? למרבה הבושה, אנחנו מזדנבים הרחק מאחור במקום ה-‭56‬ בעולם, מה שאומר ש‭55- ‬ מדינות, רשימה הכוללת את המדינות המוצלחות בעולם, נהנות מעול רגולטורי קטן משלנו. מי שמחפש תשובה לשאלה מדוע ישראל אינה מצליחה למשוך הגירה יהודית משמעותית מהמדינות המצליחות - ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה - יכול למצוא חלק מהתשובה בדירוג הזה. הרגולציה כאמור פוגעת ביזמות ובתחרות ומונעת מעסקים חדשים לקום, ואם הם כבר קמים למרות כל המכשלות שהמדינה מציבה בפניהם, סיכוייהם להצליח קטנים בסביבה כה לא ידידותית. 

עומס הרגולציה גם מסביר מדוע השחיתות פושה במדינה, בעיקר בסקטורים כמו סקטור הנדל"ן, הסובל מעומס רגולטורי כבד במיוחד. רגולציה יוצרת סביבה אידאלית לשחיתות ומעודדת מתן שוחד, שכן ככל שלפקיד או לפוליטיקאי יש יותר כוח וככל שהאזרח מוגבל על ידי חוקים ותקנות, כך התמריץ למתן שוחד גובר. לכן מי שקצה נפשו בשחיתות ורוצה צמיחה כלכלית נמרצת, צריך לרצות דה-רגולציה. עד כמה להוריד את הרגולציה? להגיע למקום הראשון בעולם זה אולי שאפתני מדי, אבל להיות עם דנמרק במקום העשירי בעולם לא מגיע לנו?

המאמר פורסם בישראל היום ב-5 לראשון 2018. 

המבחן הגדול של הביטקוין עוד לפניו

עליית המחירים המדהימה של הביטקוין והקרקס התקשורתי שמתחולל סביבו עוזרים להשכיח את הסיבה האמיתית ליצירתו של המטבע ואת סוד המשיכה שלו. הביטקוין שופך אור על חוליי המערכת הפיננסית הבינלאומית ואם יש לו קיום ארוך טווח, זה בזכות ההבדל בין הביטקוין לבין המערכת הקיימת, לא מההשקעה הספקולטיבית שאנו עדים לה היום.

ההיסטוריה של הביטקוין מתחילה ב-2009, כמעט מיד לאחר פרוץ המשבר הפיננסי הגדול בארה"ב. המשבר יצר אצל רבים חוסר אמון בממשלות ובמערכת המוניטרית בכלל. הנשיא בוש ולאחריו אובמה השתמשו במאות מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים כדי לחלץ מוסדות פיננסיים שהיו מקורבים לצלחת, והבנק המרכזי האמריקאי הדפיס טריליוני דולרים במטרה לאושש את הכלכלה. כיום, כמעט עשור לאחר פרוץ המשבר, הריבית בארה"ב עדיין קרובה לשפל היסטורי, ובאירופה ממשיכים להדפיס כסף כאילו אין מחר.

בגלל הריבית הנמוכה המעמד הבינוני, שאינו יכול לחסוך את כספו בפיקדונות בנקאיים שמרניים ובטוחים, נדחף להשקעות יותר ספקולטיביות ומסוכנות כמו מניות ונדל"ן. ולכך אפשר להוסיף רגולציה פיננסית שהולכת ומתהדקת, חדירה לפרטיות, הרס הסודיות במערכת הבנקאית ועוד דברים שראויים למאמר נפרד.

הביטקוין הוא בעצם הראקציה לכל זה. הטכנולוגיה בבסיס הביטקוין מאפשרת תשלומים עבור מוצרים ושירותים בצורה דיגיטלית, באמצעות המחשב או הסמארטפון. אך בכך אין ייחוד, שכן כרטיסי ויזה ומאסטרקארד או אפליקציית פייפל עושים זאת בצורה כמעט מושלמת. מה שבאמת מיוחד בביטקוין הם שני דברים. ראשית, הביטקוין שומר על האנונימיות של המשתמש בעזרת הצפנה כמעט הרמטית. אמנם הדבר מקל  תיאורטית על חייהם של פושעים אך האנונימיות הזו גם מפריעה למדינה לחקור ולבלוש אחרי אזרחיה התמימים. בסה"כ, אפשר לטעון שהיתרון שניתן לפושעים הוא מחיר זעום לשלם בתמורה להפחתת העוצמה של המדינה מול כלל אזרחיה.        

היתרון השני והעיקרי של הביטקוין, הוא שמספר הביטקוינים במחזור נשלט ע"י נוסחה מתמטית, לא ע"י הממשלה. לממשלה  - כל ממשלה - אין שליטה על מספר הביטקוינים. לא רק זאת, למערכת אין מרכז גיאוגרפי, היא מבוזרת ואין לממשלות את היכולת לנהל אותה בשום צורה. עפ"י הנוסחה המתמטית, בשנת 2140 יהיו בעולם 21 מיליון ביטקוינים וזהו זה. אי אפשר ליצור אפילו ביטקוין אחד נוסף.

וזהו לב המהפכה. חסל סדר הדפסות, אינפלציה, מניפולציה של ריבית, ובכלל, חסר סדר ניהול מרכזי של המערכת המוניטרית. למי שחושד ביכולת או ברצון הטוב ונטול האינטרסים של הבנקים המרכזיים, זוהי בשורה טובה מאוד.

כיום היכולת של הביטקוין לשמש כמערכת תשלומים יום-יומית נתקלת באתגרים טכנולוגיים קשים. למשל, עמלה על פעולת תשלום בביטקוין יכולה להגיע לעשרות דולרים, מה שכמובן הופך כמעט כל פעולת תשלום שכזו לבלתי מעשית. יש לציין שמושקעים מאמצים רבים בקהילת הביטקוין למצוא פתרונות טכנולוגיים זולים ויעילים לבעיה.

אך המבחן האמיתי של הביטקוין יגיע במשבר הפיננסי הבא. האם הציבור ינהר לביטקוין כדי להגן על כספו מפני הפעולות הקיצוניות של הממשלות והבנקים המרכזיים, או שמא הציבור ימצא מפלט בנכס שמשמש בהצלחה כבר 3,000 שנה - זהב. ואולי התשובה תהיה שילוב של שני סוגי הנכסים האלה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-29 לדצמבר 2017.

שקל דיגיטלי וביטקוין - התשלום במזומן הוא הערובה לפרטיות שלנו

החיבור שבנק ישראל עושה בין השקל הדיגיטלי וביטקוין הוא ספין אורווליאני ותו לא. חלק מרכזי מהעצמה של הרעיון מאחורי הביטקוין הוא שמספר הביטקוינים שאי פעם יהיו במחזור מוגבל ל-21 מיליון ע"י נוסחה מתמטית, ואין אפשרות "להדפיס" ביטקוינים נוספים. בנק ישראל לעומת זאת, מדפיס כמויות ענק של שקלים בשנים האחרונות, והמעבר ל"שקל דיגיטלי"  - ביטקוין ישראלי לכאורה - כמובן שאינו מונע מהבנק המרכזי להמשיך להדפיס כאוות נפשו (או עד שהאינפלציה תתעורר).

אבל זו רק מחצית מהשערורייה. ההגבלות המתוכננות על שימוש במזומן הן המכה האמיתית. אם ייאסר כליל השימוש במזומן, הפגיעה בפרטיות שלנו תהיה חסרת תקדים. מקניית מסטיק ומעלה, כל פעולה פיננסית שלנו תהיה חשופה לפקידים ולפוליטיקאים. זהו מצב שאפילו אורוול לא דמיין שנוכל להגיע אליו. וגם מבחינה זו, האנונימיות שמבטיח הביטקוין עומדת בניגוד מוחלט לתכניות של השלטון. התירוץ הוא שהאיסור על מזומן מיועד להילחם בכלכלה שחורה. האם המלחמה במסחר בקנאביס ובשרברבים שלא נותנים קבלה שווה את אבדן הפרטיות שלנו? אם המדינה כל כך מודאגת מכלכלה שחורה, שתואיל להוריד את שיעור המס וכך ירד התמריץ להשתמט מתשלום מס.

נקודה אחרונה: האיסור על שימוש במזומן יאפשר לבנק ישראל להוריד את הריבית שאנחנו מקבלים על הפיקדונות שלנו בבנקים המסחריים לריבית שלילית. רעיון שעד לפני עשור נחשב הזוי וכיום הוא בבחינת תכנית עבודה ממשית בקרב בנקים מרכזיים, ושמטרתה להכריח חוסכים לצרוך את הכסף שלהם - סוג של הנדסה חברתית-כלכלית חסרת אחריות. בעולם של ריבית שלילית שבו מותר השימוש במזומן, אפשר להסתיר כסף מתחת למזרון. בעולם שבו אין מזומן, כולנו באמת קרבנות חסרי ישע של המדינה. הביטקוין - האמיתי, לא הגרסה השקרית של בנק ישראל - מעולם לא נראה מושך יותר.

הבהרה: אין כאן שום המלצה להשקיע או לא להשקיע בביטקוין. האמירה החיובית היא לגבי הקונספט של cryptocurrency.

התגובה הזו פורסמה בישראל היום בתאריך 25 לדצמבר 2017. 

המשבר בטבע: הניסיון לעזור מסוכן יותר מהנזק

המשבר בטבע הוא בוודאי טרגי לעובדים המפוטרים, פוגע ביצוא מישראל ובצמיחה בכלל. אך יש לזכור שבכל שנה מפוטרים בישראל כ-80‬ אלף איש, ושהמהלומה לכלכלת ישראל היא בסופו של דבר קצרת טווח. כלכלה גמישה וחופשית אמורה להתגבר יחסית מהר גם על משברים בסדר גודל זה. הסכנה הממשית שעומדת לפתחנו אלה הפוליטיקאים, שעלולים לנצל את המשבר הזה כדי להנחית מכה על החלקים היחידים במשק הישראלי שמתפקדים בצורה יעילה. הנזק הזה עלול להיות מסיבי.

מגזר ההיי-טק ומגזר הפארמה, כולל טבע, פריגו וגם חברות סטארט-אפ רבות בתחום הביוטכנולוגיה, הם המקור המרכזי לעלייה ברמת החיים בעשורים האחרונים. בין השאר, יצוא ההיי-טק מחזק את השקל הישראלי, וכך מוזיל את היבוא ומרסן את יוקר המחיה. מה תרם לשגשוג של המגזר הזה דווקא? מה מבדל אותו מסקטורים אחרים? אפשר בוודאי לחשוב על כמה סיבות שראויות למאמר נפרד - למשל הביקושים העולמיים לטכנולוגיה עילית. אבל סיבה אחת רלוונטית למשבר בטבע והיא ההתערבות המועטה של הממשלה בניהול חברות ידע.

במילים אחרות, במגזר ההיי-טק אין כמעט רגולציה. הממשלה לא מנסה להשפיע על אופן ניהול החברות במגזר באמצעות חקיקת חוקים ותקנות. כך, למשל, המדינה לא מתערבת באופן קביעת המשכורות בענף, המדינה לא דורשת שעובדי היי-טק יהיו בעלי תואר ראשון או שני או שיהיו בעלי הכשרה כלשהי במקצועות הרלוונטיים. הממשלה לא קובעת כיצד חברות הייטק יתמחרו את המוצרים שלהן וכך הלאה. הניהול מופקד לחלוטין בידי בעלי הקניין - כלומר בעלי המניות.

זה נראה מובן מאליו, אולם יש לזכור שעול הרגולציה בישראל הוא בין הכבדים ביותר בעולם המערבי. בכמעט כל מדינה נורמלית עול הרגולציה קל יחסית למדינת ישראל, והממשלה אכן מתערבת ביד גסה בנעשה ברוב הסקטורים במשק. חלק נכבד מהפיגור של חלקים מרכזיים בכלכלת ישראל נובע מההתערבות הזו.

המשבר בטבע עלול לסמל את תחילת ההתערבות של הממשלה בהיי-טק ואולי את תחילת קץ השגשוג שלו. טבע, כידוע, נכנסה למשבר פיננסי שמאיים על עצם קיומה, והמנכ"ל החדש ורב המוניטין שלה החליט שאין מנוס אלא לפטר כ-%‭25‬ מכוח העבודה העולמי. אלא שהפוליטיקאים כנראה אינם יכולים להתאפק מלקצור הון ציבורי זול על ידי התערבות בוטה בתהליך ההבראה של טבע.

ההתערבות הזו מסתכמת בינתיים בדיבורים ובאיומים, אבל אין לדעת כיצד הדברים יידרדרו. אולי יפנו לבתי דין לעבודה בדרישה לפגוע בזכויות הקניין של בעלי המניות? אולי יפגעו ביכולת של טבע להתנהל כחברה עסקית עצמאית, באמצעות חקיקה מגבילה? הרי משברים הם הזדמנות נפלאה לפוליטיקאים לקבל לגיטימציה להתערבות יתר.

אפשר רק לדמיין מה עובר בראשם של מנהלי חברות טכנולוגיה בארץ וחברות בינלאומיות, שרואים את המחזות האלה. משברים הם הרי חלק טבעי מחיי חברות עסקיות, ואם בישראל אי אפשר להבריא חברה הנמצאת במשבר ואם אי אפשר לנהל חברה ללא התערבות הפוליטיקאים, יש לתהות מה הטעם לפעול במדינה שכזו. אבל אין לנו מה לדאוג, תמיד יש מקום לעוד מנופאים בנמל אשדוד.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 22 לדצמבר 2017. 

הוויכוח על עסקים בשבת - חירות נגד אלימות

הוויכוח סביב פתיחת עסקים בשבת הוא מרתק מכיוון שהוא מערב בתוכו נושאים כמו דמותה של מדינת ישראל, מעורבות הפוליטיקאים בחיי הפרט, כפייה דתית ועוד. אך נקודת ההתחלה חייבת להיות בהגדרה הנכונה של הוויכוח. כי זאת יש להבין - אין דרישה חילונית לפתוח עסקים בשבת. הדרישה היא שלא יהיה חוק נגד פתיחת עסקים בשבת, וההבדל הוא עצום.

שתי קבוצות עיקריות מנסות לחוקק חוקים שייכפו על בעלי עסקים פרטיים לסגור בשבת. קבוצה אחת מתמקדת בסכנה לדמותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה שומרת שבת. השבת היא הרי "היום היחיד שבו עוצרים לרגע מהמרדף אחרי החומר ומשקיעים קצת ברוח". הקבוצה הזו רק שוכחת להוסיף בסוף המשפט את המלה "בפקודה". מדינת ישראל, שבה לא מגנים על זכויות קניין ושבה שומרים על השבת מתוך איום בקנסות ובעיקולים, איננה מקור לגאווה יהודית.

הקבוצה השנייה שמנסה למנוע בכוח פתיחת עסקים בשבת היא קבוצה של אנשי שמאל כלכלי שמתלוננים על תחרות לא הוגנת מצד עסקים הפתוחים בשבת ושלוקחים נתח שוק מבתי עסק שמעדיפים לא לעבוד ביום שבת.

אבל מה היא בעצם תחרות בלתי הוגנת? כשבעל עסק עובד שעות ארוכות יותר מהמתחרה שלו זה לא הוגן? אם המדפים נקיים ומסודרים ויש מגוון מוצרים עשיר והעובדים מנומסים, זו תחרות לא הוגנת? אולי נאסור על בעלי עסק לנקות את הרצפה כדי לא ליצור יתרון בלתי הוגן על אלה שמעדיפים לא להשקיע בניקיון?

תחרות בלתי הוגנת נובעת אך ורק מדבר אחד - כפייה תוך שימוש בכוח פוליטי. למשל, אם בעל מסעדה רוצה לעבוד רק חמישה ימים בשבוע, אז הוא מקים לובי, שבשם הדת היהודית או הסוציאליזם העולמי, משכנע פוליטיקאים לאסור על בעלי מסעדות חרוצים לפתוח את המסעדות שלהם בשבת. חריצות היא הגונה. חוקים ותקנות שכופים התנהגות שעוזרת לקבוצה אחת, על חשבון קבוצה אחרת, אינם הגונים.

השמאל הכלכלי גם מעמיד פנים שהוא דואג לעובדים שמעדיפים לנוח בשבת. הפטרנליזם השמאלני מתעלם מכך שיש עובדים שאולי דווקא מעדיפים כן לעבוד בשבת, בעיקר עובדים שמנסים לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להתקדם בחיים. הכל מסתכם בסופו של דבר בזכותם של אנשים לנהל את חייהם כראות עיניהם ועצוב שרבים מהפוליטיקאים, שאמורים להגן על הזכות הזו, מחפשים במקום זאת תירוצים לחלק לנו פקודות ולנהל לנו את החיים.

נקודה אחרונה שיש לתת עליה את הדעת היא הרעיון להעביר את הסמכות להחליט על פתיחת עסקים בשבת מהמדינה לקהילה המקומית. צריך רק לזכור שחוקים שפוגעים בחירות של בעלי העסק ברמה המקומית אינם טובים יותר מחוקים כאלה ברמת המדינה. זכויות הקניין והחירות אינן נעלמות לפתע פתאום כשעוברים ממדינה לעירייה.

השוק החופשי מספק פתרונות מצוינים לשאלת פתיחת עסקים שבת. מכולת בבני ברק לא תיפתח בשבת כי התושבים יחרימו אותה בימי חול והיא תפשוט רגל. לעומת זאת, דווקא סביר שמכולת בגבעתיים או בתל אביב תעבוד בשבת, על פי ההעדפות של חברי הקהילה. כפייה שלטונית היא רעיון רע, רק חירות וזכויות קניין יכולות להוביל למדינה יהודית משגשגת, שתהיה מקור לגאווה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-15 לדצמבר 2017.