יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

תמריץ פיסקאלי וריסון מוניטרי: הראשון הוא טעות והשני לא יהיה

עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מתרבות הספקולציות לגבי הכיוון העתידי של המדיניות הפיסקאלית והמוניטארית של הממשל החדש.

הספקולציה הפופולרית ביותר כרגע היא שטראמפ יפתח בתמריץ פיסקאלי דרך השקעה כבדה בתשתית, ובמקביל הפד יתחיל בצמצום מוניטארי. תמריץ פיסקאלי כזה יהיה  בבחינת צעד מוטעה, שייפגע בכלכלת ארה"ב. הרעיון שאפשר במקביל גם לנקוט בצמצום מוניטרי, הוא בגדר פנטזיה.

התמריץ הפיסקאלי צפוי להיות כרוך בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים בתשתית - כבישים, גשרים, תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי טיהור מים וכדומה. התועלת בצעד כזה כפולה, טוענים המצדדים. ראשית, התמריץ הפיסקלי ישפוך דליים של כסף לתוך הכלכלה, ייצר מקומות עבודה, יעלה את הביקושים במשק ובכך יעורר את הכלכלה. שנית, ארה"ב זקוקה בדחיפות להשקעות בתשתית המתפוררת שלה, כי תשתית היא חיונית לצמיחה כלכלית.

טעות. התמריץ הפיסקלי לא יעורר את הכלכלה מעבר לתוספת החשבונאית לתל"ג באותה שנה. יש לזכור שטראמפ נבחר אחרי 8 שנות אובמה שאופיינו כולן בתמריצים פיסקאליים ברמה זו או אחרת. הרי הגרעון בתקציב ארה"ב נסק למעל טריליון דולר בשנים 2009-2012, הגיע למינימום שלו בגובה 440 מיליארד דולר ב-2015 וצפוי לקפוץ בחזרה לכ-600 מיליארד דולר בשנת 2016. ניצחון טראמפ בבחירות, ניצחון שכנראה נבע ממצבו המידרדר של המעמד הבינוני האמריקאי, מעיד שהגירעונות האלה לא עשו את מלאכתם.

מלבד זאת, תמריץ פיסקלי הוא כינוי מכובס לפרקטיקה מכוערת למדי. השלטון מגייס כספים בממדי ענק מהציבור, דרך מיסוי ישיר או דרך גיוס חוב ממשלתי, חוב שהציבור ייאלץ להחזיר בעתיד. בשלב הבא הפוליטיקאים בוחרים מיהם הקבלנים והחברות שיקבלו לידיהם את התקציבים החדשים. קל לדמיין את אוקיינוס השחיתות שנוצר בתהליך ואפשר גם לנחש שחלק נכבד מהכספים האלה פשוט הולך לאיבוד בשל חוסר יעילות, שמאפיין כמעט כל ממשלה בעולם.

לב העניין הוא שאי אפשר להגדיל את ההוצאות הממשלתיות שלא על חשבון המגזר הפרטי. עדיף תמיד להשאיר כמה שיותר משאבים בידי המגזר הפרטי, שישקיע אותם על פי הצרכים האמיתיים של השוק החופשי ולא על פי גחמות פוליטיקאים ומקורביהם.

תגידו שאין ברירה, שהממשל חייב להשקיע כדי להבריא את התשתית המתפוררת, שכן תשתית היא בסיס חיוני לצמיחה כלכלית. אבל, אפילו אם נתעלם מהעובדה שכ-98% מהתשתית בארה"ב כלל אינה באחריות הממשלה הפדרלית; אפילו אם נתעלם מהעובדה שאם התשתית הזו באמת הייתה מתפוררת היינו שומעים על הפסקות חשמל, ועל התמוטטות של גשרים חיוניים (ואנחנו לא שומעים); אפילו אם נתעלם מכל אלה - לארה"ב יש בעיות דחופות הרבה יותר.  

למיטב ידיעתי, אין עסק שלא פתח קו ייצור בארה"ב בגלל שהכביש לא היה מצוחצח. חברות לא פותחות קווי ייצור בארה"ב בגלל שהמיסוי גבוה מדי. מס החברות בארה"ב בשיעור 35% הוא בין הגבוהים בעולם. גם נטל הרגולציה, שעלה בצורה דרמטית בשנות בוש ובשנות אובמה, פוגע בעסקים. אלה הבעיות האקוטיות שחותרות תחת הצמיחה הכלכלית בארה"ב - לא התשתית.

טראמפ באמת השכיל להבטיח להוריד את נטל הרגולציה ולהוריד את מס החברות בצורה דרמטית - משיעור של 35% ל-15% בלבד, בנוסף להבטחות לקיצוץ במס הכנסה. אלא שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ממשל טראמפ מגיעות להתנגשות. אם טראמפ באמת מתכוון להשקיע בתשתית וגם להוריד את המיסוי בצורה דרמטית, הוא צריך להתכונן לגידול בגירעון.

כיצד טראמפ מתכוון לממן את הגידול בגירעון? תאורטית, הוא יכול לתת לפד להעלות את הריבית ובמקביל למכור לשוק הפרטי אג"ח למימון ההשקעות בתשתית. כנראה שאלה שמניחים תמריץ פיסקאלי במקביל לצמצום מוניטארי, חושבים שאמנם כך יקרה.

כאן מגיעה הפנטזיה לשיא הקומי שלה: אם טראמפ ינסה למכור אג"ח לשוק הפרטי בתנאים כאלה וכשהאינפלציה במגמת עלייה, התוצאה תהיה עלייה משמעותית בתשואות. כלומר, המשק האמריקאי שבמשך 8 שנים התמכר לכסף זול, ייאלץ להיכנס למכון גמילה.

וכך הולך להיראות מכון הגמילה המוניטארי: התפוצצות הבועה בשוק הנדל"ן, קריסת האשראי הצרכני, תשלומי הריבית של ממשל ארה"ב יזנקו והמניות יתמוטטו (בשל עלייה בעלות המימון, ההופעה המחודשת של אג"ח כאלטרנטיבה להשקעות ועלייה בשיעורי ההיוון). ההתאוששות הכלכלית, שהתמריץ הפיסקאלי היה אמור להביא, תיגמר בדמעות.

בפרפרזה על מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיטואציה אחרת, אפשר לומר על התמריץ הפיסקאלי והצמצום המוניטארי: "הראשון לא נכון, והשני לא יהיה".

המאמר פורסם בגלובס.


יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

חירות הבעת דעה במדיה החברתית

הרדיו העלה את רוזוולט לשלטון, הטלוויזיה העלתה את קנדי לשלטון, והמדיה החברתית והאלטרנטיבית העלתה את דונלד טראמפ לשלטון. את האבחנה הזו סיפק בלוגר מתומכי טראמפ, שיום לפני הבחירות הצליח לצבור חצי מיליון מנויים לערוץ היוטיוב שלו. אך באופן פרדוקסלי, ייתכן כי ההצלחה הפנומנלית של המדיה החברתית דווקא תפגע קשות במניות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל.

מהרגע שטראמפ התחיל בקמפיין שלו לנשיאות, הטיפול שהוא קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת - תקשורת המיינסטרים - היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת FOX, המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית, תמכה בו רק בחצי פה.

למזלו של טראמפ, המדיה האלטרנטיבית הגיעה למסה קריטית, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק, נתנו פיתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו "דראדג'" ו"זירו הדג'" סיפקו אלטרנטיבה לאתרים כמו "ניו-יורק טיימס" ו"וול-סטריט ג'ורנל".

עדות ברורה לחשיבות של האתרים האלה היא מינויו הטרי של סטיב באנון, האיש שעומד בראש אתר החדשות האלטרנטיבי, ברייטברט, ליועץ בכיר לנשיא טראמפ. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים.

צנזורה פוליטית בפייסבוק? 
אם כך, מהו הסיכון לחברות כמו פייסבוק וטוויטר שעומדים בראש המהפכה? העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. והמערכת כבר מתחילה להשיב מלחמה שערה. עברו רק ימים ספורים מהבחירות בארה"ב, וכבר מתרבים הדיווחים בתקשורת הממוסדת על החדשות השקריות שהופיעו בפייסבוק ובמקומות אחרים ותרמו לניצחונו של טראמפ. קריאות לצנזורה של הפלטפורמות האלטרנטיביות והחברתיות מופיעות כיום כמעט על גבי כל עיתון קונבנציונלי.

אך ההיסטריה של התקשורת הממסדית כשלעצמה אינה מסוכנת. אם הילארי קלינטון הייתה נבחרת לנשיאה, אפשר היה אולי לחשוש שהממשל שלה יפעל לקיצוץ הכנפיים של התקשורת האלטרנטיבית שעלולה לפגוע בה ובמועמדים אחרים של הממסד (כולל מועמדים רפובליקאים). אך קלינטון הפסידה. וממשל טראמפ, מסיבות מובנות, ישמור מכל משמר על החופש של הפלטפורמות התקשורתיות החדשות.

הסיכון הוא פגיעה עצמית. כלומר, פייסבוק, טוויטר וגוגל עלולות להפעיל, מרצונן, צנזורה עצמית שתנסה להגביל את חופש ההבעה של אזרחים, עיתונאים ובלוגרים אנטי-ממסדיים. גורמים שמרניים טוענים מזה זמן רב כי פייסבוק מפלה לטובה פוסטים פרוגרסיביים הקשורים למפלגה הדמוקרטית. טוויטר כנראה האיצה בימים האחרונים את סגירתם של חשבונות שמזוהים עם כמה מתומכיו היותר קולניים של טראמפ. נראה כי הנטייה לצנזורה עצמית בקרב אמצעי המדיה החדשים קיימת גם קיימת, והיא אף מאיצה בעקבות ניצחונו של טראמפ.

פייסבוק, טוויטר, וגוגל נהנות כיום מנתח שוק גבוה מאוד בסגמנטים שלהן. אך המשך הנטייה המוגברת לצנזר את הדעות של קהל כה גדול עלול להביא להקמת אלטרנטיבות ימניות, אנטי-ממסדיות לחברות ששולטות כיום בכיפה. השאלה המתבקשת היא, מדוע חברות כמו פייסבוק יעשו לעצמן את הנזק הכבד הזה, מדוע להתגרות בלקוחות שלהן ולהביא לעלייתם של מתחרים?

ראשית, אין לזלזל בעוצמת האמונות האידיאולוגיות של מייסדי החברות האלה. ייתכן מאוד שהמייסדים עצמם נחרדים מהתרומה של היצירות שלהם לתוצאה פוליטית מאוד שלילית בעיניהם. צריך גם לזכור שלעובדים בחברות האלה יש השפעה רבה על המדיניות הרשמית של ההנהלה הבכירה והבעלים, ויש לעובדים גם יכולת השפעה רבה דרך פעילויות שנעשות מיוזמה עצמית - כמו למשל הסרה שרירותית של פוסטים או סרטוני יוטיוב.

לבסוף, ייתכן כי ראשי החברות האלה סומכים יתר על המידה על אפקט הרשת, ופשוט מניחים שנתח השוק שלהם הוא כה בלתי ניתן לערעור, שחברות מתחרות לא יצליחו לאיים עליהם. זוהי כנראה אפשרות פחות סבירה, שכן ההיסטוריה מוכיחה שביטחון עצמי מופרז, גם בחברות אינטרנט, הוא מתכון לאסון.

ואפילו אם בעלי החברות ששולטות כיום במדיה החברתית יגלו אומץ וישמרו על חירות הבעת הדעה לכל המשתמשים, ללא אפליה על רקע פוליטי, הבחירות בארה"ב מוכיחות כי החשיבות של המדיה החברתית היא כה רבה, שאי-אפשר להפקיר את הזירה למיעוט קטן של חברות. ולכן, סביר שנראה בקרוב מתחרים חדשים לפייסבוק ולטוויטר.

כך או אחרת, ההצלחה של חברות המדיה החברתית תביא לנפילה בנתחי שוק ולביזור הזירה החשובה הזו - וטוב שכך.

המאמר פורסם בגלובס.

יום שבת, 12 בנובמבר 2016

2 מסקנות מהניצחון המוחץ של טראמפ

לא היה בהיסטוריה של ארה"ב מועמד לנשיאות שנאלץ להיאבק במפלגה היריבה, ב-95% מהתקשורת הממוסדת ואפילו במפלגתו שלו. דונלד טראמפ לא רק שנאלץ לעמוד במצב חסר התקדים הזה, הוא גם ניצח למרבה התדהמה. יש 2 מסקנות ראשוניות שאפשר להסיק מההישג שלו.

מסקנה ראשונה: המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה ושל הפד, היא בבחינת כישלון קולוסאלי. כיצד יודעים שהמדיניות הזאת נכשלה? אפשר להסתכל בשלל מדדים כלכליים שמראים שההתאוששות הכלכלית שארה"ב חווה מאז משבר 2008 היא האיטית בהיסטוריה של אחרי מלחמת העולם השנייה. אפשר למשל להצביע על השיעור הנמוך של ההשתתפות בכוח העבודה, או על העלייה החדה בחוב הלאומי. אבל ההוכחה הברורה ביותר שאובמה נכשל היא שהציבור העדיף מועמד כמעט-מהפכן כמו טראמפ על פני מועמדת הממסד, ממשיכת דרכו של אובמה.

עיקרי המדיניות הכושלת של אובמה והפד הם ריבית אפסית, שפיכת טונות של כסף זול לתוך הכלכלה, תקציבים גירעוניים ותנופה של רגולציה וחקיקה אגרסיבית בניסיון לנהל ולהסדיר את כלכלת ארה"ב, על חשבון כלכלת השוק. יש לציין שהאשמה איננה תלויה באובמה בלבד או באלה שמנהלים כיום את הפד. ארה"ב, שפעם הייתה ידועה במידת הליברליות הכלכלית שלה וכיום נגררת מאחורי מדינות כמו שוויץ והונג-קונג, התחילה בנתיב ההרס הארוך הזה לפני שנים רבות. יש שיאמרו שהשבר הגדול הגיע עם סגירת חלון הזהב בשנת 1971, יש שייתלו את האשם ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון בשנות ה-60, ויש שילכו הרחק לאחור להובר ורוזוולט בשנות ה-30.

כך או אחרת, אובמה, בניגוד לתדמית שבנה לעצמו ב-2008 כמעין סוכן של שינוי, לא עשה יותר מלהאיץ בנתיב ההרסני שנשיאים אחרים החלו לפניו. אפשר לקוות שטראמפ יתחיל לתקן את כלכלת ארה"ב. אלמנטים מרכזיים במצע של טראמפ, כמו קיצוץ מסיבי בשיעור מס חברות ודה-רגולציה רחבה נותנים סיבות לאופטימיות. אלמנטים אחרים, כמו דיבורים על הטלת מכסים, מהווים סיבות לדאגה. אבל לפחות כעת ברור לכולם, שמשהו מאוד מרכזי בכלכלת ארה"ב דורש תיקון דחוף, וההכרה הזו היא חולייה ראשונה הכרחית בתהליך.

מסקנה שנייה: מבחירתו של טראמפ לנשיאות היא שהתקשורת הממוסדת - mainstream media - איבדה את יכולתה לשלוט בדעת הקהל. הטיפול שטראמפ קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת פוקס המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית תמכה בו רק בחצי פה. העימות המתוקשר שלו עם מייגן קלי מרשת פוקס מדגימה את הנקודה.

למזלו של טראמפ, האינטרנט, המדיה החברתית, בלוגים, וויקיליקס, כולם הגיעו לרמה של בשלות, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. אפשר להניח שאם האימיילים, שחשפו לכאורה את מידת השחיתות של החבורה שמקיפה את קלינטון, היו מגיעים לעורך הראשי של עיתון קונבנציונאלי, לעולם לא היינו שומעים על קיומם והסודות היו נשמרים. אך בעידן המבוזר של האינטרנט - עידן וויקליקס - אין כבר עורכים ראשיים שיכולים לוודא שהציבור יישאר בבורותו.

המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק נתנו פתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו דראדג', זירוהדג' או ברייטברט מספקים אלטרנטיבה לאתרים כמו ניו-יורק טיימס. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע, וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים. בשורה טובה מזו אין.

חייבים לסיים באזהרה. העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו, ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. ויש לצפות שהמערכת תגיב בעוצמה, דרך ניסיונות לצנזר את האינטרנט, הקמת מערכת למתן רישיונות לאתרי חדשות וכ"ו. בארה"ב, טראמפ יגן על חירות הבעת הדעה באינטרנט מסיבות מובנות מאליהן. אך ציבורים במדינות אחרות צריכים להיזהר מאוד מניסיונות להצר את דרכה של מהפיכת הדמוקרטיזציה של התקשורת, שהיא לפחות לדעתי המהפכה החשובה של דורנו. 

המאמר פורסם בביזפורטל