אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים

כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ

מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?

לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.

הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.

ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".

ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.

עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?

השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.

שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.

האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.

קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

הבועה שניפחו אובמה וברננקי תתפוצץ לטראמפ בפרצוף

בחודשים האחרונים של כהונתו, בוש ניצב בפני התנפצות בועת הנדל"ן שניפחו גרינספן והקונגרס. התמזל מזלו של אובמה, שהגיע מיד אחרי פרוץ המשבר, ניפח בועה חדשה ביחד עם ברננקי, והצליח במשך 8 שנים להאשים את בוש ולנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. כעת, על רקע העלייה בתשואות, טראמפ הוא זה שעלול לשלם על התנפצות בועת אובמה/ברננקי. ייתכן שהדרך היחידה שעומדת בפני טראמפ, אם ברצונו להיחלץ מהמלכודת הזו ולזכות בכהונה שנייה, היא לחבק את המשבר הבא.

והמשבר בוא יבוא. אחרי 8 שנים של ריבית אפסית, הכלכלה האמריקאית לא תצליח סתם כך להסתגל לעלייה משמעותית בתשואות - עלייה שמתחוללת כבר בשבועות האחרונים. שוק הנדל"ן, האשראי הצרכני, הלוואות רכב, חוב קונצרני (כולל מימון קניית מניות עצמית), מימון הגרעון התקציבי השוטף וכמובן החוב הפדרלי בגובה 20 טריליון דולר, כולם תלויים בריבית נמוכה מאוד, וכולם נבנו והתנפחו לאורך 8 השנים האחרונות. קשה להאמין שארה"ב יכולה לעבור מכלכלת ריבית אפס לכלכלה הבנויה על ריבית נורמלית, בלי לחוות משבר בדרך.

כמה חמור יהיה המשבר הזה? אי אפשר לומר בצורה מדויקת, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן ב-2003, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים?

שוק המניות משתעשע היום ברעיון שהצעדים של טראמפ לעידוד הכלכלה עשויים לבטל את ההשפעה של העלייה בתשואות. זוהי תקוות שווא. טראמפ עומד בפני התנגדות קשה בקונגרס, מצד הדמוקרטים בוודאי, אבל ייתכן שגם בקרב המפלגה הרפובליקאית עלולים לקום לו מתנגדים. אחרי הכול, הוא לא בשר מבשרה של המפלגה הזו. אבל אפילו אם טראמפ יצליח ליישם חלק מהצעדים שלו, ואפילו אם יצליח ליישם בדיוק את החלק הטוב בשלל הרעיונות שלו - כלומר קיצוץ מס חברות ודה-רגולציה, אלה צעדים שייקחו זמן רב לחוקק, וזמן רב אף יותר להשפיע - אולי אף שנים. עליית התשואות בארה"ב תדרוס את כל הדברים הטובים שטראמפ מנסה לעשות.

בנוסף, יש לזכור שמחזור העסקים מאז 2008 הוא בין הארוכים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב מאז 1850. במילים אחרות, סביר שהמיתון יגיע בתקופת טראמפ, כך או אחרת.

בפני טראמפ עומדות שתי אופציות מרכזיות. אופציה אחת היא לחכות שהמשבר יגיע ואז להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - כלומר חיתוך ריבית (ככל האפשר, שכן הריבית מן הסתם לא תעלה הרבה מעל אחוז אחד), חידוש סבב ההדפסות של הבנק המרכזי, ואפשר אף להוסיף לסל הפתרונות המפוקפק הזה תמרוץ פיסקלי. יש לפתרון כזה שלוש נקודות תורפה. נקודת התורפה הראשונה היא, שלא ברור מתי המשבר יכה ולכן לא ברור כלל אם ההשפעות החיוביות - זמניות ככל שיהיו - מצעדי התגובה האלה, ישפיעו על הכלכלה האמריקאית מספיק מהר כדי להביא לטראמפ את הכהונה השנייה.   

נקודת התורפה השנייה היא שזוהי בדיוק המדיניות שעלתה לדמוקרטים בבית הלבן. המעמד הבינוני לא יוצא נשכר מריבית אפסית ששוחקת את החסכונות וגם אינו יוצא נשכר מהתמרוצים שמגיעים בעיקר לכיסם של המקורבים והעשירים. נקודת התורפה השלישית היא שהפעם, ייתכן שאפילו הצעדים המסורתיים האלה לא יצליחו לעצור את התדרדרות הכלכלה, אפילו בצורה זמנית. כאמור, 8 שנים של ריבית אפס היא תופעה חסרת תקדים, אולי גם המשבר שיפרוץ בעקבותיה יהיה חסר תקדים.

אבל בפני טראמפ עומדת אופציה שנייה, אופציה מסוכנת, קשה, כמעט בלתי אפשרית לפוליטיקאי הממוצע, אבל כזו שיכולה להפוך אותו לנשיא גדול. טראמפ יכול לחבק את המיתון. הרי ממילא ההתאוששות בכלכלת ארה"ב בתקופת אובמה הייתה ממוקדת בנכסים פיננסיים, יצרה בועות, נכשלה ביצירת משרות איכותיות למעמד הבינוני ונכשלה ביצירת צמיחה בריאה וברת קיימא. טראמפ יכול לנצל את ההזדמנות ולהשתמש במיתון כדי למחוק את מורשת בוש/אובמה ולאתחל את הכלכלה.

עם סימני המשבר הראשונים, טראמפ צריך לדחוף את הפד (טראמפ יוכל למנות נגיד בפברואר 2018) לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (עפ"י גרינספן רמה נורמלית היא סביב 5%), לתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ, עם כל הכאב שהדבר יגרום למגזר הפיננסי. ובמקביל, לנקוט בדה-רגולציה מסיבית, לקצץ מסים ולשלוט על התקציב. כלומר טראמפ צריך לנצל את המשבר כדי להתחיל בהחזרת ארה"ב לתוואי של כלכלה חופשית.

אם המשבר יכה מספיק מוקדם, ובהתחשב בגמישות הבסיסית של ארה"ב וביתרונות שלה בתחומים רבים, יש סיכוי סביר שב-2020 טראמפ ינהיג כלכלה בשלבי התאוששות בריאה וברת קיימא ויוכיח לקהל המצביעים שהוא הנשיא הראשון מזה עשרות שנים שאינו שבוי של וול-סטריט.

ואם המשבר יכה מאוחר מדי, וההתאוששות לא תגיע בזמן, טראמפ באמת עלול להפסיד את הבחירות. אבל הנה האמת העצובה - ללא האומץ לפעול בצורה מקורית, סביר שמחזור העסקים יהפוך את טראמפ לנשיא של כהונה אחת בלבד. אז אם כבר, למה לא לעשות את הדבר הנכון?

המאמר פורסם בגלובס

חירות הבעת דעה במדיה החברתית

הרדיו העלה את רוזוולט לשלטון, הטלוויזיה העלתה את קנדי לשלטון, והמדיה החברתית והאלטרנטיבית העלתה את דונלד טראמפ לשלטון. את האבחנה הזו סיפק בלוגר מתומכי טראמפ, שיום לפני הבחירות הצליח לצבור חצי מיליון מנויים לערוץ היוטיוב שלו. אך באופן פרדוקסלי, ייתכן כי ההצלחה הפנומנלית של המדיה החברתית דווקא תפגע קשות במניות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל.

מהרגע שטראמפ התחיל בקמפיין שלו לנשיאות, הטיפול שהוא קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת - תקשורת המיינסטרים - היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת FOX, המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית, תמכה בו רק בחצי פה.

למזלו של טראמפ, המדיה האלטרנטיבית הגיעה למסה קריטית, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק, נתנו פיתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו "דראדג'" ו"זירו הדג'" סיפקו אלטרנטיבה לאתרים כמו "ניו-יורק טיימס" ו"וול-סטריט ג'ורנל".

עדות ברורה לחשיבות של האתרים האלה היא מינויו הטרי של סטיב באנון, האיש שעומד בראש אתר החדשות האלטרנטיבי, ברייטברט, ליועץ בכיר לנשיא טראמפ. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים.

צנזורה פוליטית בפייסבוק? 

אם כך, מהו הסיכון לחברות כמו פייסבוק וטוויטר שעומדים בראש המהפכה? העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. והמערכת כבר מתחילה להשיב מלחמה שערה. עברו רק ימים ספורים מהבחירות בארה"ב, וכבר מתרבים הדיווחים בתקשורת הממוסדת על החדשות השקריות שהופיעו בפייסבוק ובמקומות אחרים ותרמו לניצחונו של טראמפ. קריאות לצנזורה של הפלטפורמות האלטרנטיביות והחברתיות מופיעות כיום כמעט על גבי כל עיתון קונבנציונלי.

אך ההיסטריה של התקשורת הממסדית כשלעצמה אינה מסוכנת. אם הילארי קלינטון הייתה נבחרת לנשיאה, אפשר היה אולי לחשוש שהממשל שלה יפעל לקיצוץ הכנפיים של התקשורת האלטרנטיבית שעלולה לפגוע בה ובמועמדים אחרים של הממסד (כולל מועמדים רפובליקאים). אך קלינטון הפסידה. וממשל טראמפ, מסיבות מובנות, ישמור מכל משמר על החופש של הפלטפורמות התקשורתיות החדשות.

הסיכון הוא פגיעה עצמית. כלומר, פייסבוק, טוויטר וגוגל עלולות להפעיל, מרצונן, צנזורה עצמית שתנסה להגביל את חופש ההבעה של אזרחים, עיתונאים ובלוגרים אנטי-ממסדיים. גורמים שמרניים טוענים מזה זמן רב כי פייסבוק מפלה לטובה פוסטים פרוגרסיביים הקשורים למפלגה הדמוקרטית. טוויטר כנראה האיצה בימים האחרונים את סגירתם של חשבונות שמזוהים עם כמה מתומכיו היותר קולניים של טראמפ. נראה כי הנטייה לצנזורה עצמית בקרב אמצעי המדיה החדשים קיימת גם קיימת, והיא אף מאיצה בעקבות ניצחונו של טראמפ.

פייסבוק, טוויטר, וגוגל נהנות כיום מנתח שוק גבוה מאוד בסגמנטים שלהן. אך המשך הנטייה המוגברת לצנזר את הדעות של קהל כה גדול עלול להביא להקמת אלטרנטיבות ימניות, אנטי-ממסדיות לחברות ששולטות כיום בכיפה. השאלה המתבקשת היא, מדוע חברות כמו פייסבוק יעשו לעצמן את הנזק הכבד הזה, מדוע להתגרות בלקוחות שלהן ולהביא לעלייתם של מתחרים?

ראשית, אין לזלזל בעוצמת האמונות האידיאולוגיות של מייסדי החברות האלה. ייתכן מאוד שהמייסדים עצמם נחרדים מהתרומה של היצירות שלהם לתוצאה פוליטית מאוד שלילית בעיניהם. צריך גם לזכור שלעובדים בחברות האלה יש השפעה רבה על המדיניות הרשמית של ההנהלה הבכירה והבעלים, ויש לעובדים גם יכולת השפעה רבה דרך פעילויות שנעשות מיוזמה עצמית - כמו למשל הסרה שרירותית של פוסטים או סרטוני יוטיוב.

לבסוף, ייתכן כי ראשי החברות האלה סומכים יתר על המידה על אפקט הרשת, ופשוט מניחים שנתח השוק שלהם הוא כה בלתי ניתן לערעור, שחברות מתחרות לא יצליחו לאיים עליהם. זוהי כנראה אפשרות פחות סבירה, שכן ההיסטוריה מוכיחה שביטחון עצמי מופרז, גם בחברות אינטרנט, הוא מתכון לאסון.

ואפילו אם בעלי החברות ששולטות כיום במדיה החברתית יגלו אומץ וישמרו על חירות הבעת הדעה לכל המשתמשים, ללא אפליה על רקע פוליטי, הבחירות בארה"ב מוכיחות כי החשיבות של המדיה החברתית היא כה רבה, שאי-אפשר להפקיר את הזירה למיעוט קטן של חברות. ולכן, סביר שנראה בקרוב מתחרים חדשים לפייסבוק ולטוויטר.

כך או אחרת, ההצלחה של חברות המדיה החברתית תביא לנפילה בנתחי שוק ולביזור הזירה החשובה הזו - וטוב שכך.

המאמר פורסם בגלובס.

2 מסקנות מהניצחון המוחץ של טראמפ

לא היה בהיסטוריה של ארה"ב מועמד לנשיאות שנאלץ להיאבק במפלגה היריבה, ב-95% מהתקשורת הממוסדת ואפילו במפלגתו שלו. דונלד טראמפ לא רק שנאלץ לעמוד במצב חסר התקדים הזה, הוא גם ניצח למרבה התדהמה. יש 2 מסקנות ראשוניות שאפשר להסיק מההישג שלו.

מסקנה ראשונה: המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה ושל הפד, היא בבחינת כישלון קולוסאלי. כיצד יודעים שהמדיניות הזאת נכשלה? אפשר להסתכל בשלל מדדים כלכליים שמראים שההתאוששות הכלכלית שארה"ב חווה מאז משבר 2008 היא האיטית בהיסטוריה של אחרי מלחמת העולם השנייה. אפשר למשל להצביע על השיעור הנמוך של ההשתתפות בכוח העבודה, או על העלייה החדה בחוב הלאומי. אבל ההוכחה הברורה ביותר שאובמה נכשל היא שהציבור העדיף מועמד כמעט-מהפכן כמו טראמפ על פני מועמדת הממסד, ממשיכת דרכו של אובמה.

עיקרי המדיניות הכושלת של אובמה והפד הם ריבית אפסית, שפיכת טונות של כסף זול לתוך הכלכלה, תקציבים גירעוניים ותנופה של רגולציה וחקיקה אגרסיבית בניסיון לנהל ולהסדיר את כלכלת ארה"ב, על חשבון כלכלת השוק. יש לציין שהאשמה איננה תלויה באובמה בלבד או באלה שמנהלים כיום את הפד. ארה"ב, שפעם הייתה ידועה במידת הליברליות הכלכלית שלה וכיום נגררת מאחורי מדינות כמו שוויץ והונג-קונג, התחילה בנתיב ההרס הארוך הזה לפני שנים רבות. יש שיאמרו שהשבר הגדול הגיע עם סגירת חלון הזהב בשנת 1971, יש שייתלו את האשם ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון בשנות ה-60, ויש שילכו הרחק לאחור להובר ורוזוולט בשנות ה-30.

כך או אחרת, אובמה, בניגוד לתדמית שבנה לעצמו ב-2008 כמעין סוכן של שינוי, לא עשה יותר מלהאיץ בנתיב ההרסני שנשיאים אחרים החלו לפניו. אפשר לקוות שטראמפ יתחיל לתקן את כלכלת ארה"ב. אלמנטים מרכזיים במצע של טראמפ, כמו קיצוץ מסיבי בשיעור מס חברות ודה-רגולציה רחבה נותנים סיבות לאופטימיות. אלמנטים אחרים, כמו דיבורים על הטלת מכסים, מהווים סיבות לדאגה. אבל לפחות כעת ברור לכולם, שמשהו מאוד מרכזי בכלכלת ארה"ב דורש תיקון דחוף, וההכרה הזו היא חולייה ראשונה הכרחית בתהליך.

מסקנה שנייה: מבחירתו של טראמפ לנשיאות היא שהתקשורת הממוסדת - mainstream media - איבדה את יכולתה לשלוט בדעת הקהל. הטיפול שטראמפ קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת פוקס המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית תמכה בו רק בחצי פה. העימות המתוקשר שלו עם מייגן קלי מרשת פוקס מדגימה את הנקודה.

למזלו של טראמפ, האינטרנט, המדיה החברתית, בלוגים, וויקיליקס, כולם הגיעו לרמה של בשלות, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. אפשר להניח שאם האימיילים, שחשפו לכאורה את מידת השחיתות של החבורה שמקיפה את קלינטון, היו מגיעים לעורך הראשי של עיתון קונבנציונאלי, לעולם לא היינו שומעים על קיומם והסודות היו נשמרים. אך בעידן המבוזר של האינטרנט - עידן וויקליקס - אין כבר עורכים ראשיים שיכולים לוודא שהציבור יישאר בבורותו.

המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק נתנו פתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו דראדג', זירוהדג' או ברייטברט מספקים אלטרנטיבה לאתרים כמו ניו-יורק טיימס. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע, וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים. בשורה טובה מזו אין.

חייבים לסיים באזהרה. העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו, ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. ויש לצפות שהמערכת תגיב בעוצמה, דרך ניסיונות לצנזר את האינטרנט, הקמת מערכת למתן רישיונות לאתרי חדשות וכ"ו. בארה"ב, טראמפ יגן על חירות הבעת הדעה באינטרנט מסיבות מובנות מאליהן. אך ציבורים במדינות אחרות צריכים להיזהר מאוד מניסיונות להצר את דרכה של מהפיכת הדמוקרטיזציה של התקשורת, שהיא לפחות לדעתי המהפכה החשובה של דורנו. 

המאמר פורסם בביזפורטל. 

למה תמשיכו לשלם הרבה על פירות וירקות

טלפונים סלולריים משחקים תפקיד חיוני בחיים האישיים והעסקיים במדינת ישראל. קרוב לוודאי שאין אפילו אדם אחד שקורא את המאמר הזה, שלא משתמש בסמארטפון. ועם הזמן אפשר להניח שהטלפון הסלולרי ייעשה אפילו חשוב יותר ומרכזי יותר בחיינו. לנוכח החשיבות הקריטית של המוצר הזה - שאפילו בצבא נעשה בו שימוש נרחב, יש לתהות האם זה לטובת המדינה שכל הטלפונים הסלולריים הם מיובאים? או במילים אחרות, האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תפתח תעשייה סלולרית עצמאית?

תיאורטית, אפשר לעשות את זה. מדינת ישראל יכולה להטיל מכס גבוה מאוד על טלפונים. לצורך הדוגמה, אפשר להציע מכס של 1,000%. ברור שבמצב כזה היבוא יהיה כה יקר, שיקומו יצרנים מקומיים שיבנו טלפונים ישראלים, והטלפונים האלה יימכרו בארץ במחיר יותר נמוך ממחיר טלפון מיובא. לצעד כזה יהיו כמה תוצאות. איכות הטלפונים תהיה ירודה - שהרי היצרנים הישראלים לא יצטרכו להתחרות בטלפונים מיובאים.

לטלפונים הסלולריים יש משמעות ביטחונית, ולכן היצרנים יצטרכו לקבל רישיונות ייצור מהמדינה - רישיונות שקרוב לוודאי יינתנו רק למקורבים, ואולי אף תקום מועצת שיווק טלפונים שתסדיר את השוק. ברור שרק העשירים ביותר יוכלו לקנות טלפונים מתקדמים של אפל או סמסונג, כי הרי לעשירים המחיר אינו מהווה בעיה.

אפשר להניח כי אחרי כמה שנים איכות הטלפונים בישראל תידרדר לרמה כזו, שאי-אפשר יהיה כבר להתעלם מכך שאזרחי המדינה משתמשים בטלפונים נחותים ויקרים לעומת אלה הקיימים בשאר מדינות העולם. בנקודה זו אולי תקום תנועה ציבורית שמטרתה לבטל את המכס על הטלפונים המיובאים.

אלא שבינתיים התעשייה המקומית כבר תהיה מבוססת עם הלוביסטים שלה ועם היצרנים/המקורבים שיעשו ים של כסף על גבם של האזרחים. היצרנים האלה כבר יספיקו להמציא סיפורים על חשיבות התעשייה המקומית לעובדי הייצור, על החשיבות הביטחונית ועל חשיבות העצמאות הסלולרית לתנועה הציונית.

מה ההבדל בין הסיפור הדמיוני הזה לבין תעשיית המזון והחקלאות?

המדינה מטילה הגבלות חריפות על יבוא פירות וירקות ושאר מוצרים חקלאיים מחו"ל. ההגבלות האלה כוללות מכסים, מכסות ועוד אמצעים שמונעים מאזרחי מדינת ישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מחו"ל, כפי שיודע כל מי שביקר בסופרמרקט באירופה או בארה"ב. כיצד מצדיקים קיפוח כה בוטה של 8 מיליון אזרחים ישראלים?

ובכן, אין הצדקה מוסרית, ואין היגיון כלכלי - אבל תירוצים יש למכביר. אחד הנפוצים שבהם הוא נושא העצמאות התזונתית - שהרי מדינת ישראל חייבת לשמר יכולת ייצור מזון לנוכח מצבנו הביטחוני המעורער תמיד.

התירוץ הזה מופרך. מדינת ישראל מייבאת כמעט את כל החיטה שאנו צורכים, שכן אין לנו את השטח והאקלים הדרושים לייצר חיטה בעצמנו. מלבד זאת, יכולת הקיום העצמאית של תעשיית מוצרי החלב, הביצים והבשר המקומית גם היא בגדר אשליה, שכן כמעט כל המספוא מיובא, בדיוק מאותה סיבה שאנו מייבאים חיטה - אקלים לא מתאים ומחסור בשטח. אמנם נכון לקיים מאגרים אסטרטגיים של אבקת חלב ומוצרי מזון אחרים - כפי שהמדינה מחזיקה מאגרי נפט אסטרטגיים - אך בין זה לבין קיום תעשייה שלמה אין דבר וחצי דבר.

התומכים בחקלאות מרבים לעלות על נס את החשיבות הביטחונית שיש לעבודה החקלאית בשמירת גבולות ובשמירת אדמות המדינה. זהו אולי התירוץ המוזר ביותר. זהו תפקידו של הצבא לשמור על הגבולות. חממות ועובדי חקלאות לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה. כך לפחות עד שנפתח בהנדסה גנטית אפרסקים שיודעים לרסק עצמם על חיילי אויב.

ומה באשר לאדמות המדינה? כנראה שהמדינה באמת נכשלת חלקית בהגנה מפני השתלטות לא חוקית על אדמותיה, ועבודה חקלאית אולי מהווה מחסום מסוים בפני ההשתלטות הזו. אך שימו לב לחוצפה שבטיעון הזה: למרות תקציבי הביטחון המנופחים שכולנו חייבים לממן בכספי המסים שלנו, השלטון נכשל במשימה המאוד בסיסית של הגנה על אדמות המדינה. ולכך מוסיפים חטא על פשע: לא רק שהמערכת שאנו מממנים נכשלת - עלינו גם לשלם במוצרי חקלאות יקרים כדי לפצות על הכישלון הביטחוני. האם לא ברור שהפתרון הוא שהמדינה תחל להתייחס בכבוד לכספי המסים שלנו, ושמערכת הביטחון והמשטרה יואילו סוף-סוף למלא את תפקידם?

האם יש למנוע את פתיחת החקלאות לתחרות חופשית מתוך חשש לגורלם של העובדים בתעשייה הזו? אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי עובדי תעשיית הסמארטפונים בדוגמה מתחילת המאמר. והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כל תעשייה הקיימת בזכות הגבלות על תחרות חופשית, קיימת על חשבון כל מי שלא עובד בתעשייה. האם ל-8 מיליון אזרחי ישראל יש מחויבות מוסרית לתמוך כספית בעובדי תעשיית הסמארטפונים הדמיונית או בעובדי תעשיית החקלאות? האם נגזר עלינו לקנות מוצרים יקרים כדי לממן את פרנסתם? לדעתי, התשובה היא שלילית.

איני מזלזל בבעיות שעלולות להיווצר בתעשיית החקלאות אם היא תיפתח לתחרות, אך העובדים ימצאו עבודה אחרת עם הזמן, כפי שקרה בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות בארץ שנפתחו לתחרות.

האם פערי התיווך הם המקור האמיתי לבעיות בשוק החקלאות? ובכן, יש לזכור שבכל תעשייה יש פערי תיווך, אפילו בתעשיית הסמארטפונים. תמיד יש משווקים, פרסומאים, ערוצי הפצה, ובעלי החנויות שגם הם צריכים להרוויח.

עם זאת, בניגוד לתעשייה חופשית כמו תעשיית הסמארטפונים, התעשייה החקלאית בארץ מנוהלת על-ידי מועצות שיווק, כמו מועצת הלול ומועצת החלב, שהן יצירים של המדינה שאינם חלק משוק חופשי אמיתי. כחלק מפתיחת התעשייה החקלאית לתחרות חופשית, לצעדים כגון ביטול המכסים והמכסות יש להוסיף את פיזור כל מועצות השיווק מטעם המדינה. לחקלאים צריכה להיות החירות לנהל את עסקיהם כרצונם.

חשוב להבהיר כי המטרה של פתיחת שוק החקלאות לתחרות חופשית איננה חיסול תעשיית החקלאות בארץ. המטרה היחידה היא ש-8 מיליון אזרחי המדינה יוכלו לקנות מוצרים איכותיים ובזול - דבר שקורה בשווקים חופשיים כמו שוק הסמארטפונים ואינו קורה בשווקים המנוהלים על-ידי המדינה, כמו שוק החקלאות. אם בסופו של תהליך פתיחת תעשיית החקלאות לתחרות המשק החקלאי המקומי ישגשג - אז אדרבא.

לבסוף, יש שמצדיקים את מבנה שוק החקלאות בארץ בכך שגם מדינות אחרות מסבסדות ותומכות בתעשיות החקלאיות שלהן. התשובה הברורה לכך היא שאם מדינות אחרות טועות ומקפחות את כלל התושבים כדי לתמוך בתעשייה מסוימת עם קשרים פוליטיים טובים - אנחנו לא חייבים לחקות את הטעות הזו. זאת ועוד, אם מדינות אחרות מסבסדות את תעשיית החקלאות ומייצאות מוצרים זולים מלאכותית - מדוע מדינת ישראל מונעת מאזרחיה את ההנאה מקניית המוצרים הזולים האלה?

התחושה של רבים מאיתנו שישראל יקרה יחסית למדינות אחרות, מעוגנת במציאות. המחקרים של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מראים זאת ואף מצביעים על מחירי המזון כגורם מרכזי שיוצר את בעיית יוקר המחיה. מבחינה מוסרית וכלכלית, הפתרון הטוב ביותר הוא פתיחת שוק החקלאות והמזון לתחרות חופשית - ויפה שעה אחת קודם. 

המאמר פורסם בגלובס. 

התוכנית הכלכלית של הילרי קלינטון היא הרת אסון

ימים ספורים לאחר שדונלד טראמפ הציג את תוכניתו הכלכלית, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, הציגה את התוכנית המתחרה שלה. בניגוד לטראמפ שמציע להגביר את מידת החופש הכלכלי של האזרח האמריקאי, קלינטון מציעה לסחוט עוד ועוד כספים מהעשירים ומהחברות, לטובת המעמד הבינוני כביכול. קשה להבין איך הכלכלה האמריקאית יכולה לצאת נשכרת מהרעיונות שלה. 

קלינטון מגיעה לבחירות בעמדה בעייתית במקצת במה שקשור לכלכלת ארה״ב. טראמפ שאינו מחויב בשום צורה לאובמה, מבקר בצורה חריפה את הכלכלה ומציע פתרונות, בחלקם דרמטיים. לעומתו, קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה ולכן מתקשה להגיד מלים קשות מדי על מצבה של ארה"ב. אולם, עצם העובדה שמועמדים אנטי-ממסדיים כמו טראמפ וברני סנדרס סוחפים כל כך הרבה תמיכה, מרמזת שהמצב אינו שפיר. 

הסתירה הזו בין מחויבות קלינטון לכלכלת אובמה לבין מצבו האמיתי של האזרח האמריקאי, היא אולי אחת הסיבות שהיא מתקשה לייצר התלהבות רבה, אפילו בקרב תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית. 

בכל אופן, תוכנית קלינטון מבוססת על רעיונות קלאסיים של השמאל הכלכלי: מלחמת מעמדות ושנאה לעשירים. למשל, טראמפ הציע להוריד את מס החברות בארה"ב מ-35% ל-15%, מה שבין היתר, אמור להעלים את המוטיבציה של חברות אמריקאיות להעביר את המטות שלהם לחו"ל. הפתרון של קלינטון לבעיה הזו הוא להטיל מעין קנס או מס יציאה כעונש על חברות שבוחרות בטקטיקה הזו. יש להצעה שלה אטרקטיביות מסוימת בקרב אלה ששוטמים את הרעיון שחברות נועדו להרוויח כסף. היגיון כלכלי - אין בה.

אפשר לנחש שהחברות לא יגדילו את ההשקעות שלהן בארה"ב כתוצאה מהידוק עניבת החנק שמציעה קלינטון. התוצאה הסבירה יותר היא שפחות עסקים חדשים ייפתחו בארה"ב ושנראה אינפלציה של אסטרטגיות מסים מתוחכמות ויקרות, כדי להיחלץ מהביצה האמריקאית. כלומר, לכל היותר מי שייהנה הן להקות של רואי חשבון ועורכי דין, לא המעמד הבינוני שקלינטון מתיימרת לייצג.

בהמשך לאותו קו פופוליסטי אך חסר היגיון כלכלי, קלינטון מציעה להעלות את שכר המינימום. בתור הצדקה, היא מעלה מהאוב את הנרי פורד שבתחילת המאה ה-20 שילם שכר גבוה בהרבה מהמקובל באותם ימים, כדי שעובדיו יוכלו להרשות לעצמם לקנות את המכוניות שהם בעצמם עזרו לבנות וכך יעזרו לחברת פורד. קצת עצוב לראות כיצד השקר הזה ממשיך לחיות. איזו חשיבות יש למספר המוגבל של עובדי פורד, יחסית למיליוני המכוניות שהחברה מכרה במהלך השנים? 

האמת היא שהנרי פורד שילם ביד רחבה לעובדיו מסיבות קפיטליסטיות, ותו לא. בשיטת הייצור החדשה שלו היה חיוני לאמן כהלכה את העובדים, וכדי לוודא שהעובדים המאומנים לא יעזבו אותו הוא שילם להם שכר גבוה. במלים אחרות: תחרות על עובדים ועלייה בפרודוקטיביות תעשייתית הן המפתח לשכר גבוה, כך משחר המהפכה התעשייתית ועד ימינו. 

שכר מינימום נשמע אולי טוב, אבל אין דרך טובה יותר לחסום את כניסתם של עובדים צעירים וחסרי כישורים למעגל העבודה. אפשר לנחש שקלינטון, שלה יחסים טובים עם ארגוני עובדים, יודעת יפה מאוד שהארגונים תומכים בשכר מינימום כדי להגן על עובדיהם המאוגדים מתחרות. מבחינת השאר, שכר מינימום הוא אסון. 

טראמפ מציע לבטל את מס הירושה, קלינטון מבטיחה להמשיך לקיימו. מעבר לפן המוסרי – המדינה פוגעת בזכותו של ההורה להוריש את הרכוש שצבר בימי חייו – מס ירושה הוא גם בעייתי מבחינה כלכלית. בעיה נפוצה של יורשים רבים היא חוסר נזילות. כלומר, כאשר מגיעה השעה לשלם את המס בדולרים, ליורשים רבים אין את ההון הנזיל הדרוש והם נאלצים למכור את העסק שהוריהם בנו, כדי לשלם את המס. הקונים הם בדרך כלל החברות הגדולות, שנפטרות כך ממתחרים. התוצאה היא הרס עסקים וירידה בתחרות – וכמובן, גם ירידה באיכות ועליית מחירים. כמו בהצעות אחרות של קלינטון, גם מס ירושה מצטיין בכוח משיכה פופוליסטי, אך גם בפוטנציאל לפגיעה בכלכלה בכלל ובמעמד הבינוני-נמוך בפרט. 

ישנן עוד כמה וכמה הצעות בתוכנית של קלינטון ולא כולן גרועות, למשל פישוט תשלומי מסים לעסקים קטנים. אבל, בגדול, המצע הכלכלי שלה מושתת על ייצר הקנאה, ודוגל בנקמנות בעשירים, חלוקת כספים מסיבית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והידוק השליטה של המדינה בכלכלה.

אלה בדיוק הרעיונות העבשים, שגורמים להידרדרות ממושכת בכלכלת המערב כבר כמה עשורים. למרבה הצער, הם פופולריים גם בישראל. עוד כחודשיים נראה אם האמריקאים בשלים לפתרונות הקפיטליסטים שטראמפ מציע, או שמא הרוח הרעה של השמאל הכלכלי תגביר את אחיזתה בארה"ב.

המאמר פורסם בגלובס.