פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.

מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.

כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.

בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.

אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.

אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

למה יש כה מעט קונדיטוריות טובות בארץ? התשובה חשובה יותר ממה שנדמה לכם

תמריץ פיסקאלי וריסון מוניטרי: הראשון הוא טעות והשני לא יהיה

עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מתרבות הספקולציות לגבי הכיוון העתידי של המדיניות הפיסקאלית והמוניטארית של הממשל החדש.

הספקולציה הפופולרית ביותר כרגע היא שטראמפ יפתח בתמריץ פיסקאלי דרך השקעה כבדה בתשתית, ובמקביל הפד יתחיל בצמצום מוניטארי. תמריץ פיסקאלי כזה יהיה  בבחינת צעד מוטעה, שייפגע בכלכלת ארה"ב. הרעיון שאפשר במקביל גם לנקוט בצמצום מוניטרי, הוא בגדר פנטזיה.

התמריץ הפיסקאלי צפוי להיות כרוך בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים בתשתית - כבישים, גשרים, תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי טיהור מים וכדומה. התועלת בצעד כזה כפולה, טוענים המצדדים. ראשית, התמריץ הפיסקלי ישפוך דליים של כסף לתוך הכלכלה, ייצר מקומות עבודה, יעלה את הביקושים במשק ובכך יעורר את הכלכלה. שנית, ארה"ב זקוקה בדחיפות להשקעות בתשתית המתפוררת שלה, כי תשתית היא חיונית לצמיחה כלכלית.

טעות. התמריץ הפיסקלי לא יעורר את הכלכלה מעבר לתוספת החשבונאית לתל"ג באותה שנה. יש לזכור שטראמפ נבחר אחרי 8 שנות אובמה שאופיינו כולן בתמריצים פיסקאליים ברמה זו או אחרת. הרי הגרעון בתקציב ארה"ב נסק למעל טריליון דולר בשנים 2009-2012, הגיע למינימום שלו בגובה 440 מיליארד דולר ב-2015 וצפוי לקפוץ בחזרה לכ-600 מיליארד דולר בשנת 2016. ניצחון טראמפ בבחירות, ניצחון שכנראה נבע ממצבו המידרדר של המעמד הבינוני האמריקאי, מעיד שהגירעונות האלה לא עשו את מלאכתם.

מלבד זאת, תמריץ פיסקלי הוא כינוי מכובס לפרקטיקה מכוערת למדי. השלטון מגייס כספים בממדי ענק מהציבור, דרך מיסוי ישיר או דרך גיוס חוב ממשלתי, חוב שהציבור ייאלץ להחזיר בעתיד. בשלב הבא הפוליטיקאים בוחרים מיהם הקבלנים והחברות שיקבלו לידיהם את התקציבים החדשים. קל לדמיין את אוקיינוס השחיתות שנוצר בתהליך ואפשר גם לנחש שחלק נכבד מהכספים האלה פשוט הולך לאיבוד בשל חוסר יעילות, שמאפיין כמעט כל ממשלה בעולם.

לב העניין הוא שאי אפשר להגדיל את ההוצאות הממשלתיות שלא על חשבון המגזר הפרטי. עדיף תמיד להשאיר כמה שיותר משאבים בידי המגזר הפרטי, שישקיע אותם על פי הצרכים האמיתיים של השוק החופשי ולא על פי גחמות פוליטיקאים ומקורביהם.

תגידו שאין ברירה, שהממשל חייב להשקיע כדי להבריא את התשתית המתפוררת, שכן תשתית היא בסיס חיוני לצמיחה כלכלית. אבל, אפילו אם נתעלם מהעובדה שכ-98% מהתשתית בארה"ב כלל אינה באחריות הממשלה הפדרלית; אפילו אם נתעלם מהעובדה שאם התשתית הזו באמת הייתה מתפוררת היינו שומעים על הפסקות חשמל, ועל התמוטטות של גשרים חיוניים (ואנחנו לא שומעים); אפילו אם נתעלם מכל אלה - לארה"ב יש בעיות דחופות הרבה יותר.  

למיטב ידיעתי, אין עסק שלא פתח קו ייצור בארה"ב בגלל שהכביש לא היה מצוחצח. חברות לא פותחות קווי ייצור בארה"ב בגלל שהמיסוי גבוה מדי. מס החברות בארה"ב בשיעור 35% הוא בין הגבוהים בעולם. גם נטל הרגולציה, שעלה בצורה דרמטית בשנות בוש ובשנות אובמה, פוגע בעסקים. אלה הבעיות האקוטיות שחותרות תחת הצמיחה הכלכלית בארה"ב - לא התשתית.

טראמפ באמת השכיל להבטיח להוריד את נטל הרגולציה ולהוריד את מס החברות בצורה דרמטית - משיעור של 35% ל-15% בלבד, בנוסף להבטחות לקיצוץ במס הכנסה. אלא שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ממשל טראמפ מגיעות להתנגשות. אם טראמפ באמת מתכוון להשקיע בתשתית וגם להוריד את המיסוי בצורה דרמטית, הוא צריך להתכונן לגידול בגירעון.

כיצד טראמפ מתכוון לממן את הגידול בגירעון? תאורטית, הוא יכול לתת לפד להעלות את הריבית ובמקביל למכור לשוק הפרטי אג"ח למימון ההשקעות בתשתית. כנראה שאלה שמניחים תמריץ פיסקאלי במקביל לצמצום מוניטארי, חושבים שאמנם כך יקרה.

כאן מגיעה הפנטזיה לשיא הקומי שלה: אם טראמפ ינסה למכור אג"ח לשוק הפרטי בתנאים כאלה וכשהאינפלציה במגמת עלייה, התוצאה תהיה עלייה משמעותית בתשואות. כלומר, המשק האמריקאי שבמשך 8 שנים התמכר לכסף זול, ייאלץ להיכנס למכון גמילה.

וכך הולך להיראות מכון הגמילה המוניטארי: התפוצצות הבועה בשוק הנדל"ן, קריסת האשראי הצרכני, תשלומי הריבית של ממשל ארה"ב יזנקו והמניות יתמוטטו (בשל עלייה בעלות המימון, ההופעה המחודשת של אג"ח כאלטרנטיבה להשקעות ועלייה בשיעורי ההיוון). ההתאוששות הכלכלית, שהתמריץ הפיסקאלי היה אמור להביא, תיגמר בדמעות.

בפרפרזה על מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיטואציה אחרת, אפשר לומר על התמריץ הפיסקאלי והצמצום המוניטארי: "הראשון לא נכון, והשני לא יהיה".

המאמר פורסם בגלובס.

2 מסקנות מהניצחון המוחץ של טראמפ

לא היה בהיסטוריה של ארה"ב מועמד לנשיאות שנאלץ להיאבק במפלגה היריבה, ב-95% מהתקשורת הממוסדת ואפילו במפלגתו שלו. דונלד טראמפ לא רק שנאלץ לעמוד במצב חסר התקדים הזה, הוא גם ניצח למרבה התדהמה. יש 2 מסקנות ראשוניות שאפשר להסיק מההישג שלו.

מסקנה ראשונה: המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה ושל הפד, היא בבחינת כישלון קולוסאלי. כיצד יודעים שהמדיניות הזאת נכשלה? אפשר להסתכל בשלל מדדים כלכליים שמראים שההתאוששות הכלכלית שארה"ב חווה מאז משבר 2008 היא האיטית בהיסטוריה של אחרי מלחמת העולם השנייה. אפשר למשל להצביע על השיעור הנמוך של ההשתתפות בכוח העבודה, או על העלייה החדה בחוב הלאומי. אבל ההוכחה הברורה ביותר שאובמה נכשל היא שהציבור העדיף מועמד כמעט-מהפכן כמו טראמפ על פני מועמדת הממסד, ממשיכת דרכו של אובמה.

עיקרי המדיניות הכושלת של אובמה והפד הם ריבית אפסית, שפיכת טונות של כסף זול לתוך הכלכלה, תקציבים גירעוניים ותנופה של רגולציה וחקיקה אגרסיבית בניסיון לנהל ולהסדיר את כלכלת ארה"ב, על חשבון כלכלת השוק. יש לציין שהאשמה איננה תלויה באובמה בלבד או באלה שמנהלים כיום את הפד. ארה"ב, שפעם הייתה ידועה במידת הליברליות הכלכלית שלה וכיום נגררת מאחורי מדינות כמו שוויץ והונג-קונג, התחילה בנתיב ההרס הארוך הזה לפני שנים רבות. יש שיאמרו שהשבר הגדול הגיע עם סגירת חלון הזהב בשנת 1971, יש שייתלו את האשם ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון בשנות ה-60, ויש שילכו הרחק לאחור להובר ורוזוולט בשנות ה-30.

כך או אחרת, אובמה, בניגוד לתדמית שבנה לעצמו ב-2008 כמעין סוכן של שינוי, לא עשה יותר מלהאיץ בנתיב ההרסני שנשיאים אחרים החלו לפניו. אפשר לקוות שטראמפ יתחיל לתקן את כלכלת ארה"ב. אלמנטים מרכזיים במצע של טראמפ, כמו קיצוץ מסיבי בשיעור מס חברות ודה-רגולציה רחבה נותנים סיבות לאופטימיות. אלמנטים אחרים, כמו דיבורים על הטלת מכסים, מהווים סיבות לדאגה. אבל לפחות כעת ברור לכולם, שמשהו מאוד מרכזי בכלכלת ארה"ב דורש תיקון דחוף, וההכרה הזו היא חולייה ראשונה הכרחית בתהליך.

מסקנה שנייה: מבחירתו של טראמפ לנשיאות היא שהתקשורת הממוסדת - mainstream media - איבדה את יכולתה לשלוט בדעת הקהל. הטיפול שטראמפ קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת פוקס המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית תמכה בו רק בחצי פה. העימות המתוקשר שלו עם מייגן קלי מרשת פוקס מדגימה את הנקודה.

למזלו של טראמפ, האינטרנט, המדיה החברתית, בלוגים, וויקיליקס, כולם הגיעו לרמה של בשלות, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. אפשר להניח שאם האימיילים, שחשפו לכאורה את מידת השחיתות של החבורה שמקיפה את קלינטון, היו מגיעים לעורך הראשי של עיתון קונבנציונאלי, לעולם לא היינו שומעים על קיומם והסודות היו נשמרים. אך בעידן המבוזר של האינטרנט - עידן וויקליקס - אין כבר עורכים ראשיים שיכולים לוודא שהציבור יישאר בבורותו.

המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק נתנו פתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו דראדג', זירוהדג' או ברייטברט מספקים אלטרנטיבה לאתרים כמו ניו-יורק טיימס. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע, וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים. בשורה טובה מזו אין.

חייבים לסיים באזהרה. העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו, ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. ויש לצפות שהמערכת תגיב בעוצמה, דרך ניסיונות לצנזר את האינטרנט, הקמת מערכת למתן רישיונות לאתרי חדשות וכ"ו. בארה"ב, טראמפ יגן על חירות הבעת הדעה באינטרנט מסיבות מובנות מאליהן. אך ציבורים במדינות אחרות צריכים להיזהר מאוד מניסיונות להצר את דרכה של מהפיכת הדמוקרטיזציה של התקשורת, שהיא לפחות לדעתי המהפכה החשובה של דורנו. 

המאמר פורסם בביזפורטל. 

למה תמשיכו לשלם הרבה על פירות וירקות

טלפונים סלולריים משחקים תפקיד חיוני בחיים האישיים והעסקיים במדינת ישראל. קרוב לוודאי שאין אפילו אדם אחד שקורא את המאמר הזה, שלא משתמש בסמארטפון. ועם הזמן אפשר להניח שהטלפון הסלולרי ייעשה אפילו חשוב יותר ומרכזי יותר בחיינו. לנוכח החשיבות הקריטית של המוצר הזה - שאפילו בצבא נעשה בו שימוש נרחב, יש לתהות האם זה לטובת המדינה שכל הטלפונים הסלולריים הם מיובאים? או במילים אחרות, האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תפתח תעשייה סלולרית עצמאית?

תיאורטית, אפשר לעשות את זה. מדינת ישראל יכולה להטיל מכס גבוה מאוד על טלפונים. לצורך הדוגמה, אפשר להציע מכס של 1,000%. ברור שבמצב כזה היבוא יהיה כה יקר, שיקומו יצרנים מקומיים שיבנו טלפונים ישראלים, והטלפונים האלה יימכרו בארץ במחיר יותר נמוך ממחיר טלפון מיובא. לצעד כזה יהיו כמה תוצאות. איכות הטלפונים תהיה ירודה - שהרי היצרנים הישראלים לא יצטרכו להתחרות בטלפונים מיובאים.

לטלפונים הסלולריים יש משמעות ביטחונית, ולכן היצרנים יצטרכו לקבל רישיונות ייצור מהמדינה - רישיונות שקרוב לוודאי יינתנו רק למקורבים, ואולי אף תקום מועצת שיווק טלפונים שתסדיר את השוק. ברור שרק העשירים ביותר יוכלו לקנות טלפונים מתקדמים של אפל או סמסונג, כי הרי לעשירים המחיר אינו מהווה בעיה.

אפשר להניח כי אחרי כמה שנים איכות הטלפונים בישראל תידרדר לרמה כזו, שאי-אפשר יהיה כבר להתעלם מכך שאזרחי המדינה משתמשים בטלפונים נחותים ויקרים לעומת אלה הקיימים בשאר מדינות העולם. בנקודה זו אולי תקום תנועה ציבורית שמטרתה לבטל את המכס על הטלפונים המיובאים.

אלא שבינתיים התעשייה המקומית כבר תהיה מבוססת עם הלוביסטים שלה ועם היצרנים/המקורבים שיעשו ים של כסף על גבם של האזרחים. היצרנים האלה כבר יספיקו להמציא סיפורים על חשיבות התעשייה המקומית לעובדי הייצור, על החשיבות הביטחונית ועל חשיבות העצמאות הסלולרית לתנועה הציונית.

מה ההבדל בין הסיפור הדמיוני הזה לבין תעשיית המזון והחקלאות?

המדינה מטילה הגבלות חריפות על יבוא פירות וירקות ושאר מוצרים חקלאיים מחו"ל. ההגבלות האלה כוללות מכסים, מכסות ועוד אמצעים שמונעים מאזרחי מדינת ישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מחו"ל, כפי שיודע כל מי שביקר בסופרמרקט באירופה או בארה"ב. כיצד מצדיקים קיפוח כה בוטה של 8 מיליון אזרחים ישראלים?

ובכן, אין הצדקה מוסרית, ואין היגיון כלכלי - אבל תירוצים יש למכביר. אחד הנפוצים שבהם הוא נושא העצמאות התזונתית - שהרי מדינת ישראל חייבת לשמר יכולת ייצור מזון לנוכח מצבנו הביטחוני המעורער תמיד.

התירוץ הזה מופרך. מדינת ישראל מייבאת כמעט את כל החיטה שאנו צורכים, שכן אין לנו את השטח והאקלים הדרושים לייצר חיטה בעצמנו. מלבד זאת, יכולת הקיום העצמאית של תעשיית מוצרי החלב, הביצים והבשר המקומית גם היא בגדר אשליה, שכן כמעט כל המספוא מיובא, בדיוק מאותה סיבה שאנו מייבאים חיטה - אקלים לא מתאים ומחסור בשטח. אמנם נכון לקיים מאגרים אסטרטגיים של אבקת חלב ומוצרי מזון אחרים - כפי שהמדינה מחזיקה מאגרי נפט אסטרטגיים - אך בין זה לבין קיום תעשייה שלמה אין דבר וחצי דבר.

התומכים בחקלאות מרבים לעלות על נס את החשיבות הביטחונית שיש לעבודה החקלאית בשמירת גבולות ובשמירת אדמות המדינה. זהו אולי התירוץ המוזר ביותר. זהו תפקידו של הצבא לשמור על הגבולות. חממות ועובדי חקלאות לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה. כך לפחות עד שנפתח בהנדסה גנטית אפרסקים שיודעים לרסק עצמם על חיילי אויב.

ומה באשר לאדמות המדינה? כנראה שהמדינה באמת נכשלת חלקית בהגנה מפני השתלטות לא חוקית על אדמותיה, ועבודה חקלאית אולי מהווה מחסום מסוים בפני ההשתלטות הזו. אך שימו לב לחוצפה שבטיעון הזה: למרות תקציבי הביטחון המנופחים שכולנו חייבים לממן בכספי המסים שלנו, השלטון נכשל במשימה המאוד בסיסית של הגנה על אדמות המדינה. ולכך מוסיפים חטא על פשע: לא רק שהמערכת שאנו מממנים נכשלת - עלינו גם לשלם במוצרי חקלאות יקרים כדי לפצות על הכישלון הביטחוני. האם לא ברור שהפתרון הוא שהמדינה תחל להתייחס בכבוד לכספי המסים שלנו, ושמערכת הביטחון והמשטרה יואילו סוף-סוף למלא את תפקידם?

האם יש למנוע את פתיחת החקלאות לתחרות חופשית מתוך חשש לגורלם של העובדים בתעשייה הזו? אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי עובדי תעשיית הסמארטפונים בדוגמה מתחילת המאמר. והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כל תעשייה הקיימת בזכות הגבלות על תחרות חופשית, קיימת על חשבון כל מי שלא עובד בתעשייה. האם ל-8 מיליון אזרחי ישראל יש מחויבות מוסרית לתמוך כספית בעובדי תעשיית הסמארטפונים הדמיונית או בעובדי תעשיית החקלאות? האם נגזר עלינו לקנות מוצרים יקרים כדי לממן את פרנסתם? לדעתי, התשובה היא שלילית.

איני מזלזל בבעיות שעלולות להיווצר בתעשיית החקלאות אם היא תיפתח לתחרות, אך העובדים ימצאו עבודה אחרת עם הזמן, כפי שקרה בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות בארץ שנפתחו לתחרות.

האם פערי התיווך הם המקור האמיתי לבעיות בשוק החקלאות? ובכן, יש לזכור שבכל תעשייה יש פערי תיווך, אפילו בתעשיית הסמארטפונים. תמיד יש משווקים, פרסומאים, ערוצי הפצה, ובעלי החנויות שגם הם צריכים להרוויח.

עם זאת, בניגוד לתעשייה חופשית כמו תעשיית הסמארטפונים, התעשייה החקלאית בארץ מנוהלת על-ידי מועצות שיווק, כמו מועצת הלול ומועצת החלב, שהן יצירים של המדינה שאינם חלק משוק חופשי אמיתי. כחלק מפתיחת התעשייה החקלאית לתחרות חופשית, לצעדים כגון ביטול המכסים והמכסות יש להוסיף את פיזור כל מועצות השיווק מטעם המדינה. לחקלאים צריכה להיות החירות לנהל את עסקיהם כרצונם.

חשוב להבהיר כי המטרה של פתיחת שוק החקלאות לתחרות חופשית איננה חיסול תעשיית החקלאות בארץ. המטרה היחידה היא ש-8 מיליון אזרחי המדינה יוכלו לקנות מוצרים איכותיים ובזול - דבר שקורה בשווקים חופשיים כמו שוק הסמארטפונים ואינו קורה בשווקים המנוהלים על-ידי המדינה, כמו שוק החקלאות. אם בסופו של תהליך פתיחת תעשיית החקלאות לתחרות המשק החקלאי המקומי ישגשג - אז אדרבא.

לבסוף, יש שמצדיקים את מבנה שוק החקלאות בארץ בכך שגם מדינות אחרות מסבסדות ותומכות בתעשיות החקלאיות שלהן. התשובה הברורה לכך היא שאם מדינות אחרות טועות ומקפחות את כלל התושבים כדי לתמוך בתעשייה מסוימת עם קשרים פוליטיים טובים - אנחנו לא חייבים לחקות את הטעות הזו. זאת ועוד, אם מדינות אחרות מסבסדות את תעשיית החקלאות ומייצאות מוצרים זולים מלאכותית - מדוע מדינת ישראל מונעת מאזרחיה את ההנאה מקניית המוצרים הזולים האלה?

התחושה של רבים מאיתנו שישראל יקרה יחסית למדינות אחרות, מעוגנת במציאות. המחקרים של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מראים זאת ואף מצביעים על מחירי המזון כגורם מרכזי שיוצר את בעיית יוקר המחיה. מבחינה מוסרית וכלכלית, הפתרון הטוב ביותר הוא פתיחת שוק החקלאות והמזון לתחרות חופשית - ויפה שעה אחת קודם. 

המאמר פורסם בגלובס. 

אזרחי בריטניה חייבים לעשות 'Brexit', ולנפץ את האיחוד

ב-23 ביוני אזרחי בריטניה יצביעו במשאל עם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. מדובר בהצבעה גורלית וחשובה הרבה יותר מבחירות רגילות לפרלמנט, וזאת מכיון שיציאה מהאיחוד האירופי יכולה להביא למהפך חיובי דרמטי בכלכלה הבריטית, וייתכן שגם תאיץ את התפרקות האיחוד האירופי כולו ובכך תביא ברכה עצומה לאזרחי אירופה הקמלים תחת משא הניהול הכלכלי הקלוקל של האיחוד.

הטענה הנפוצה ביותר של המתנגדים ליציאה מהאיחוד היא שהסחר הבינלאומי של בריטניה ייפגע, מאחר שהיא תצא מגוש הסחר החופשי של אירופה. זוהי ראייה מוטעית לגבי מהותו של האיחוד. האיחוד, יותר משהוא גוש סחר חופשי, הוא למעשה ברית פרוטקציוניסטית שמגנה על היצרנים המקומיים מפני תחרות של היצרנים הגלובליים. ההגנה הזו נעשית באמצעות חומת מכס המקיפה את אירופה ובעזרת רגולציה טורפנית שמקשה על ייבוא מתחרה.

ברגע שבריטניה תצא מהאיחוד, ובהנחה שהממשלה הבריטית תהיה מספיק פיקחית לנקוט במדיניות של סחר חופשי, צרכני בריטניה יהיו חופשיים לייבא מהעולם במחירים נמוכים הרבה יותר מאלה שבריטניה מייבאת כיום ממדינות האיחוד. עפ"י חישוב שנעשה ע"י כלכלנים בריטיים, המחירים לצרכן עשויים ליפול ב-8% כתוצאה מהשתחררות בריטניה מסד המכס האירופי ובכך יובילו מיד להקלה ביוקר המחיה (בהנחה של שכר קבוע).
  
טיעון נוסף הוא שהאיחוד האירופי ינקום בבריטניה על עלבון ההיפרדות ע"י הטלת מכסים גבוהים על תוצרת בריטית. זהו חשש לא רציונלי מאחר שלאיחוד יש אינטרס קריטי לא לפתוח מלחמת סחר עם בריטניה. בריטניה היא השוק החשוב ביותר של האיחוד לייצוא מוצרים, גדול אף מעט יותר מהשוק האמריקני. יצרני הרכב הגרמניים מייצאים לבריטניה מרצדסים, במוו ואאודי במספרים גדולים אף יותר מהמשלוחים לארה"ב. הצעקה שתקום בקרב יצואני גרמניה לנוכח הסימן הראשון למלחמת סחר, תביא את הקץ במהרה על כל יוזמה כזו.
  
נשאלת השאלה, אם הניתוח הכלכלי מורה בעיקר על יתרונות ליציאה מאירופה, מדוע עולה צעקה מעסקים בריטיים הרוצים להישאר? בשביל לענות על השאלה הזו צריך לחזור למהות האמיתית של האיחוד - ברית פרוטקציוניסטית אנטי-תחרותית. הנהנים העיקריים מההגנה הזו הם העסקים הגדולים, שלהם נתח שוק גבוה ואינטרס ברור בחנק תחרות והשארת המצב הקיים על כנו.

לעומת זאת, העסקים הקטנים יכולים לגדול בעיקר ע"י נטילת נתח שוק מהגדולים, כלומר ע"י תחרות חופשית. ובאמת, ממש כמו שהתיאוריה הכלכלית מנבאת, נתונים של סקרי דעת קהל שנערכים בקרב עסקים בבריטניה, מצביעים במובהק על תמיכה הולכת וגדלה ביציאה מהאיחוד בקרב עסקים קטנים והתנגדות נחרצת בקרב עסקים גדולים - אלה שיש להם מה להפסיד. וכתזכורת - העסקים הקטנים-בינוניים הם הדלק העיקרי בכל כלכלה מערבית מפותחת; הם אלה ששוכרים עובדים חדשים, הם אלה שמורידים מחירים, משפרים את איכות המוצרים ומגדילים את הרווחה הכלכלית, והם אלה שתומכים ביציאה מהאיחוד במספרים הולכים וגדלים.
  
לתעשייה הבריטית יש יתרונות תחרותיים בתחומי האירוספייס, פארמה, ביטחון, ייצור מכוניות ועוד תחומים. חלק מהחברות בתחומים האלה, החלק שמוגן ע"י חומת המכס האירופאית, עלול להיפגע מהיציאה מהאיחוד, אבל חלק אחר עשוי לקבל דחיפה משמעותית מהחופש מהמכסים והרגולציה האירופאית. האיחוד האירופי הוא אמנם גוש כלכלי ענק - 23% מהכלכלה העולמית. אבל זהו גוש כלכלי אנמי. 77% מהכלכלה העולמית היא המנוע הכלכלי האמיתי שידחוף קדימה את כלכלת בריטניה - ושוב זאת בהנחה שלממשלה הבריטית יהיה השכל לפתוח את האי לסחר חופשי לחלוטין.

לבסוף, יש לזכור שכ-400 מיליון איש נמקים כיום תחת משא המדיניות הכלכלית הקלוקלת של האיחוד האירופאי - מספיק לזכור את אבטלת הצעירים המחרידה במדינות כמו ספרד (45%), איטליה (39%) וצרפת (25%) כדי להבין את עצמת כישלון האיחוד. אם באמת לאזרחי בריטניה יהיה את האומץ להיפרד מאירופה, ייתכן שהדבר יהווה את אבן הדומינו הראשונה בהתפרקות האיחוד כולו. אם כך יקרה, אזרחי אירופה יהיו חייבים לאזרחי בריטניה חוב מוסרי וכלכלי שקשה לאמוד.

המאמר פורסם בביזפורטל

טראמפ, סנדרס והפדרל ריזרב אומרים לנו את אותו הדבר - כלכלת ארה"ב זה לא מה שאתם חושבים

מערכת הבחירות בארה"ב מרתקת את התקשורת יותר מתמיד. ההצלחה של טראמפ מושכת שלל פרשנויות על הפוליטיקה האמריקאית, וכמובן שהרעיונות שלו כיצד לתקן את מדיניות הסחר של ארה"ב, המדיניות שלו לגבי מהגרים ומדיניות החוץ שלו, מושכים הרבה תשומת לב. אבל ההצלחה של טראמפ משדרת עוד משהו, שנוטים להתעלם ממנו.

זה אותו המשהו שמשדרת גם ההצלחה של ברני סנדרס, מועמד המפלגה הדמוקרטית שמתחרה בהילרי קלינטון. סנדרס בדרך להפסיד את המועמדות, אבל במידה מסוימת ההצלחה היחסית שלו יותר מפתיעה אפילו מזו של טראמפ. טראמפ הוא לפחות סלב-על, כריזמטי ועשיר כקורח. סנדרס, יהודי קשיש, סוציאליסט מוצהר, לא ידוע במיוחד ולא כריזמטי במיוחד, לא היה אמור אפילו לדגדג את הילרי קלינטון. ובכל זאת הוא גורם לה להזיע.

זה אותו המשהו ששידר לנו הפדרל ריזרב ביום רביעי האחרון כשהחליט שלא להעלות את הריבית בארה"ב. המשהו הזה הוא שכלכלת ארה"ב אינה חזקה כפי שמנסים לשכנע אותנו בתקשורת הכלכלית. יותר מזה, ההצלחה של טראמפ וסנדרס משדרת שההתאוששות הכלכלית בארה"ב ממשבר 2008, היא ברובה, פנטזיה.

טראמפ וסנדרס הם מועמדים אנטי-ממסדיים שמציעים פתרונות שונים ממה שמציעים המועמדים האחרים השנה, שונים ממה שהציעו הקודמים להם, וממה שמציעות המפלגות שלהם. טראמפ רוצה בעצם לבטל את עסקאות הסחר שארצו חתומה עליהן וסנדרס רוצה להשליט בארה"ב סוציאליזם, דבר שהיה מתקבל כבדיחה אך לפני שנים ספורות. הדרך היחידה להסביר את הפופולריות של המדיניות הזו היא ייאוש המצביעים. אם באמת כלכלת ארה"ב נמצאת במסלול של התאוששות שהחל ב-2009-2010, מדוע הנהייה הזו אחרי מועמדים כל כך בלתי רגילים? כיצד משק שכביכול מצטין בשיעור אבטלה נמוך של 4.9% ומחירי נכסים גבוהים (מניות ונדל"ן) מייצר כל כך הרבה חוסר שביעות רצון?

משבר הסאב-פריים היה תוצאה של ריבית נמוכה מדי שקבע הפד לאחר משבר הדוט-קום, והריבית הנמוכה הזו (ביחד עם חקיקה מעוותת של הקונגרס) גרמה לבועת נכסי נדל"ן שהתפוצצה ב-2008. הפיתרון שהציע הממסד הכלכלי האמריקאי ב-7 השנים האחרונות היה שוב ריבית נמוכה - אם כי הפעם היא נמוכה עוד יותר ולתקופת זמן ארוכה מאוד, ובנוסף המשך הכבדת עול המס והרגולציה על עסקים אמריקאים.

האבטלה הרשמית אמנם ירדה בשנים האחרונות, אבל שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה ואיכות המשרות שנוצרו בהתאוששות הזו - משרות חלקיות ומשרות שכר מינימום - הטילו צל כבד על הסטטיסטיקה הרשמית הוורודה. גם שערי המניות התאוששו בצורה דרמתית מאז 2008, אבל כנראה שרק המאיון העליון האמריקני נהנה מזה וכנראה שההתאוששות הייתה תוצאה לא של השקעות פרודוקטיביות במכונות ובתשתית, אלא תוצאה בעיקר של אוקיינוס הכסף הזול שהבנק המרכזי שפך אל תוך השווקים הפיננסיים.

ועכשיו מגיעות העדויות לתזה שההתאוששות היא חלשה הרבה יותר ממה שנדמה. הציבור האמריקאי מואס בסטטוס-קוו והפד מודה שהכלכלה בקושי יכולה לשאת שיעור ריבית של מעל חצי אחוז. הבעיה היא שגם המועמדים האנטי ממסדיים, טראמפ וסנדרס, אינם מציעים פתרונות טובים למצב הזה. הסוציאליזם של סנדרס הוא בגדר בדיחה כלכלית והמדיניות הפרוטקציוניסטית של טראמפ גם היא דינה להיכשל. אז מה נשאר? כנראה עוד ריבית נמוכה, עוד מסים, עוד בועות ובסוף הדרך, משבר גדול אף יותר ממשבר 2008.

המאמר פורסם בביזפורטל. 

אנחנו צריכים בישראל רגולציה כמו שאנחנו צריכים חור בראש

במגש הכסף, פרופ' גוטוויין שואל בערגה: מה הסוד של פינלנד? הנה התשובה.

ישראל 2015: מעבדות יצאנו, אבל איפה החירות?

חג הפסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות • אך בעוד שברור שבמצרים חיינו חיי עבדות, שאלת החירות במדינת ישראל עדיין מעוררת הרבה סימני שאלה • מהי רמת החופש שאנחנו באמת נהנים ממנה? והאם היא מספקת?

עד כמה אנו באמת בני חורין במדינת ישראל 2015? שאלה זו התעוררה אצלי ביתר שאת לפני כמה ימים, כשקראתי שבמשרד האוצר מתכננים צעדים שונים להילחם בעליית מחירי הדיור. רוב הצעדים האלה כנראה יתמקדו בהטלת מסים על דירות להשקעה, הטלת מס על שכר דירה וכיוצא באלה. תשאלו מה הקשר בין זה לבין חירות?

הקשר הוא הדוק מאוד. פקידי האוצר, שאת שמם אפילו איני יודע ושלא בחרתי בהם לתפקידם, מתכננים את חיי הכלכליים. הרי דרך המסים והסובסידיות, הם מכוונים את פעולותי. מסבסדים שכר דירה? אני אשכור דירה. מטילים מס שבח? אני לא אמכור דירה. הם מחליטים כמה מסים אשלם, והם מחליטים מה לעשות עם המסים האלה, שהרווחתי בזיעת אפי. הדבר הכמעט יחידי שאני יודע די בוודאות הוא שכשכיר במגזר הפרטי אני אקבל כתמורה למסים שלי גרגר קטן ועלוב. חלק נכבד מהכסף שלי יגיע לשלל קבוצות, ביניהן גם, ניתן לשער, אוכלי חינם ומקורבים למיניהם.

עובדה מדהימה היא שבשביל חלק גדול מאזרחי ישראל, סך המסים הישירים והעקיפים שהם משלמים מגיע ליותר מ-50% ואולי 60% מכלל ההכנסה שלהם. כאשר רוב ההכנסה שלי נלקחת ממני, עד כמה אני באמת אדם חופשי? ומיהו הפוליטיקאי שיושב למעלה ושצריך להכווין את פקידי האוצר, לאשר את  ההמלצות שלהם ולהחליט מה ייעשה עם הכסף שאני הרווחתי? מיהו המנכ"ל האמיתי של חיי? עכשיו יהיה זה משה כחלון, שעם דעותיו הכלכליות אינני מסכים, שלא בחרתי בו ושלמעשה בקושי 8% מכלל הבוחרים בארץ בחר בו. איך זה הגיוני?

אפילו אם מחברים את מספר הקולות של הליכוד ושל המפלגה של כחלון מגיעים לפחות משליש מכלל הבוחרים. והאמת היא, שגם אם רוב של מעל ל-50% בחר בכחלון או בליכוד, זה לא משנה את העובדה שחלק גדול מהעם לא בחר בהם, שרגע אחרי הבחירות הם עושים פחות או יותר מה שהם רוצים ואם אני לא מרוצה מתפקודם אין לי מה לעשות חוץ מלחכות לבחירות הבאות ולהצביע בעד אותם פוליטיקאים. החלופה היחידה שלי היא פוליטיקאים אחרים, שגם בהם אין לי שום אמון.

משרד האוצר הוא לא היחיד ששולל ממני את החירות הכלכלית שלי. המחיר החשוב ביותר בכל כלכלה הוא מחיר הכסף – הריבית. הריבית קובעת איזה החזר נקבל על החסכונות שלנו, והריבית קובעת את מחיר ההלוואות שאנשי עסקים לוקחים כדי לממן את ההשקעות שלהם. הריבית גם קובעת את מחיר המשכנתא שאנחנו לוקחים. שער הריבית אמור להיקבע בשוק החופשי על-ידי סך הפעילות של מיליוני אזרחי ישראל שקונים ומוכרים ומשקיעים וחוסכים מתוך רצונם החופשי. במקום זאת, קבוצה של אנשים יושבת במוסד ושמו בנק ישראל, לא נהנית אפילו מהכסות הדקיקה של בחירות דמוקרטיות, והיא שקובעת את הפרמטר החשוב ביותר בחיינו.

אשליית החירות שאנחנו סובלים ממנה באה לידי ביטוי בתחומים משיקים רבים. להורה אין את החירות לשלוח את ילדיו לבית ספר על-פי בחירתו, ולבית ספר אין את החירות להציע תוכנית לימודים שההורים חפצים בה כי משרד החינוך לא מרשה. ליבואן אין את החירות לייבא מוצר אירופאי סטנדרטי כי השלטון מציב מחסומים רגולטוריים ומכסים. וכך הלאה וכך הלאה.

תאמרו שאבדן החירות ומתן השליטה על חלק כה נכבד מהחיים שלנו לידי פקידים עלומי שם ופוליטיקאים מורמים מעם הוא המחיר שאנו משלמים על חיים במדינה, שמספקת לנו ביטחון ורווחה. אבל זה פשוט לא נכון. אמנם יש כמות מסוימת של חירות שצריך לוותר עליה בכל מסגרת, אבל לב העניין הוא בדיוק השאלה הזו: על כמה חירות בעצם אנו מוותרים? מעט? הרבה? הרבה מאוד? מאיזה שלב אנו מוותרים על כל כך הרבה חירות שהעניין פשוט לא כדאי? וכמה חירות יש לנו לעומת מדינות אחרות בעולם?

לפחות על השאלה האחרונה קל יחסית לענות. על-פי מכוני מחקר כלכליים בקנדה ובארצות-הברית, ישראל היא בין המדינות הכי פחות חופשיות בעולם המערבי. כמעט כל מדינה שנתפשת כמצליחה היא חופשית מישראל - גרמניה, שבדיה, פינלנד, ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה, ארצות-הברית והרשימה עוד ארוכה. דוגמא בולטת היא שוויץ, בין המדינות החופשיות והעשירות ביותר בעולם. בשפת פסח אפשר להגיד שבני ישראל יכולים לצאת פעם נוספת מעבדות לחרות, אבל הפעם, אם ילכו צפונה מישראל לשוויץ.

הממשלה השוויצרית קטנה יותר מאשר בישראל, ההגנה על זכויות הקניין הדוקה יותר והרגולציה פחות טורפנית. התמורה לחירות היחסית הזו שאפשר לקבל במדינה כמו שוויץ היא ברורה, שכן שוויץ עשירה בצורה דרמטית לעומת מדינת ישראל. והקשר הזה בין חירות מהממשלה לבין עושרו של העם הוא הדוק ומובהק.

יש לדעתי רק דרך מעשית אחת להגיע בישראל לחירות ועושר שמגרדים את מה שנעשה במדינה כמו שוויץ. אפשר לשכוח מחוקה או משינוי שיטת הממשל. התרופות האלה יפעלו כמו כוסות רוח למת, במקרה הטוב. הדרך היחידה לשינוי היא כמעט בהיחבא – מפלגה ליברלית/קפיטליסטית חדשה שתאסוף מספיק מנדטים כדי לקבל כהונת שר במשרד כלשהו, בקואליציה כלשהי.

קפיטליזם, או Free-market capitalism בשמו המלא, מעולם לא נוסה במדינת ישראל, והוא פותר את שאלת החירות בצורה מאוד פקחית. אתם עדיין תבחרו בפוליטיקאים שאתם לא באמת מאמינים בהם, והפוליטיקאים עדיין יהיו שם בעיקר כדי לשרת את עצמם. ההבדל הוא שבשיטת השוק החופשי, חלק נכבד מהכוח יילקח מהם. המציאות הכלכלית – מי מייבא, מי מייצא, מי קונה, מי משקיע ומי חוסך – תהיה התוצר של הרצון החופשי של 8 מיליון איש שפועלים מתוך חירות אישית, לא מכוח צווים של המורמים מעם.

כהונה של שר קפיטליסט יכולה לפתוח את עיני חלק מהציבור לתמורה הכלכלית המדהימה שאפשר להפיק משיטה שמורידה מכוחה של המדינה ומעבירה את הכוח הזה לציבור, ומכאן יכול להתחיל השינוי הגדול. בחירות 2015 הניבו יבול דל. הנחמה היחידה היא שככל שהפוליטיקאים מהזן הנוכחי ימשיכו להרוס, כך הציבור יהיה יותר נכון לתת צ'אנס לשיטה הכלכלית היחידה שעובדת.

המאמר פורסם במידה