מערכת הבחירות בארה"ב מרתקת את התקשורת יותר
מתמיד. ההצלחה של טראמפ מושכת שלל פרשנויות על הפוליטיקה האמריקאית, וכמובן
שהרעיונות שלו כיצד לתקן את מדיניות הסחר של ארה"ב, המדיניות שלו לגבי מהגרים
ומדיניות החוץ שלו, מושכים הרבה תשומת לב. אבל ההצלחה של טראמפ משדרת עוד משהו,
שנוטים להתעלם ממנו.
זה אותו המשהו שמשדרת גם ההצלחה של ברני סנדרס,
מועמד המפלגה הדמוקרטית שמתחרה בהילרי קלינטון. סנדרס בדרך להפסיד את המועמדות,
אבל במידה מסוימת ההצלחה היחסית שלו יותר מפתיעה אפילו מזו של טראמפ.
טראמפ הוא לפחות סלב-על, כריזמטי ועשיר כקורח. סנדרס, יהודי קשיש, סוציאליסט
מוצהר, לא ידוע במיוחד ולא כריזמטי במיוחד, לא היה אמור אפילו לדגדג את הילרי
קלינטון. ובכל זאת הוא גורם לה להזיע.
זה אותו המשהו ששידר לנו הפדרל ריזרב ביום רביעי
האחרון כשהחליט שלא להעלות את הריבית בארה"ב. המשהו הזה הוא שכלכלת
ארה"ב אינה חזקה כפי שמנסים לשכנע אותנו בתקשורת הכלכלית. יותר מזה, ההצלחה
של טראמפ וסנדרס משדרת שההתאוששות הכלכלית בארה"ב ממשבר 2008, היא ברובה,
פנטזיה.
טראמפ וסנדרס הם מועמדים אנטי-ממסדיים שמציעים
פתרונות שונים ממה שמציעים המועמדים האחרים השנה, שונים ממה שהציעו הקודמים להם, וממה
שמציעות המפלגות שלהם. טראמפ רוצה בעצם לבטל את עסקאות הסחר שארצו חתומה עליהן
וסנדרס רוצה להשליט בארה"ב סוציאליזם, דבר שהיה מתקבל כבדיחה אך לפני שנים
ספורות. הדרך היחידה להסביר את הפופולריות של המדיניות הזו היא ייאוש
המצביעים. אם באמת כלכלת ארה"ב נמצאת במסלול של התאוששות שהחל ב-2009-2010,
מדוע הנהייה הזו אחרי מועמדים כל כך בלתי רגילים? כיצד משק שכביכול מצטין בשיעור
אבטלה נמוך של 4.9% ומחירי נכסים גבוהים (מניות ונדל"ן) מייצר כל כך הרבה
חוסר שביעות רצון?
משבר הסאב-פריים היה תוצאה של ריבית נמוכה מדי
שקבע הפד לאחר משבר הדוט-קום, והריבית הנמוכה הזו (ביחד עם חקיקה מעוותת של
הקונגרס) גרמה לבועת נכסי נדל"ן שהתפוצצה ב-2008. הפיתרון שהציע הממסד הכלכלי
האמריקאי ב-7 השנים האחרונות היה שוב ריבית נמוכה - אם כי הפעם היא נמוכה עוד יותר
ולתקופת זמן ארוכה מאוד, ובנוסף המשך הכבדת עול המס והרגולציה על עסקים אמריקאים.
האבטלה הרשמית אמנם ירדה בשנים האחרונות, אבל
שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה ואיכות המשרות שנוצרו בהתאוששות הזו - משרות
חלקיות ומשרות שכר מינימום - הטילו צל כבד על הסטטיסטיקה הרשמית הוורודה. גם שערי
המניות התאוששו בצורה דרמתית מאז 2008, אבל כנראה שרק המאיון העליון האמריקני נהנה
מזה וכנראה שההתאוששות הייתה תוצאה לא של השקעות פרודוקטיביות במכונות ובתשתית,
אלא תוצאה בעיקר של אוקיינוס הכסף הזול שהבנק המרכזי שפך אל תוך השווקים הפיננסיים.
ועכשיו מגיעות העדויות לתזה שההתאוששות היא חלשה
הרבה יותר ממה שנדמה. הציבור האמריקאי מואס בסטטוס-קוו והפד מודה שהכלכלה בקושי
יכולה לשאת שיעור ריבית של מעל חצי אחוז. הבעיה היא שגם המועמדים האנטי
ממסדיים, טראמפ וסנדרס, אינם מציעים פתרונות טובים למצב הזה. הסוציאליזם של סנדרס
הוא בגדר בדיחה כלכלית והמדיניות הפרוטקציוניסטית של טראמפ גם היא דינה
להיכשל. אז מה נשאר? כנראה עוד ריבית נמוכה, עוד מסים, עוד בועות ובסוף הדרך,
משבר גדול אף יותר ממשבר 2008.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה