הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים

כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

קיצור שבוע העבודה: הממשלה דורסת אותנו, מוכרת לנו קביים ומצפה לתודה

ישראל מצטרפת למלחמה במזומן

לאחרונה העבירה הכנסת חוק המגביל את השימוש במזומן. זהו חוק מסוכן בעל השלכות רחבות, וראוי להתעכב על פוטנציאל הנזק שהוא עלול לגרום. החוק אמנם רק מגביל את השימוש במזומן ולא אוסר אותו לחלוטין, אבל המטרה הסופית ידועה - הוצאת המזומן אל מחוץ לחוק והחלפתו בכרטיסי אשראי ובהעברות בנקאיות. פוליטיקאים, כלכלנים וביורוקרטים ברחבי העולם דוחפים למטרה הזו בגלוי, ויש להניח שהחוק שעבר בשבוע שעבר הוא רק שלב ראשון במסע המפוקפק הזה.

כדי להבין עד כמה החוק מסוכן, צריך להיזכר במשבר הפיננסי  של  ,2008 שבעקבותיו בנקים מרכזיים הורידו את הריבית לאפס בניסיון להבריא את הכלכלה. הריבית האפסית הזו ניפחה בועות חדשות, תדלקה זינוק מלאכותי במחירי הנדל"ן והרסה את האפשרות של המעמד הבינוני לחסוך את כספו בבנק. אבל לפחות בפני הבנקים המרכזיים עמד מחסום האפס - כלומר, לא היה אפשר להוריד את הריבית בבנק לחוסכים פרטיים אל מתחת לאפס. שהרי ברור שברגע שהחוסך המצוי ייאלץ לשלם קנס על הפקדת הכסף בבנק - שזו המשמעות של ריבית שלילית - הוא יוציא את כספו וישמור אותו כמזומן בכספת.

אם הפוליטיקאים יצליחו במזימתם להוציא את המזומן אל מחוץ לחוק, האפשרות הזו לא תעמוד עוד בפני האזרח. הבנקים המרכזיים יוכלו להנהיג ריבית שלילית וכך יוכלו לד- חוף את האזרח לפעולות לא אחראיות  - למשל, השקעות נואשות במניות  ובנדל"ן, וגם, ואולי בעיקר, צריכה מוגברת. הדבר תואם את האינטרס של הפוליטיקאים - תדלוק מתמשך של בועת מניות, נדל"ן וצריכה, שתעזור להם לנצח בבחירות הקרובות, אך שתביא לחיסול הבסיס האמיתי וארוך הטווח של כלכלה משגשגת - חיסכון והשקעה.

להוצאת המזומן אל מחוץ לחוק יש משמעות מסוכנת נוספת - אובדן מוחלט של פרטיות. ללא מזומן, כל פעולה כספית תהיה שקופה לשלטונות - החל מקנייה בסופר, דרך תרומה לתנועה פוליטית שאולי אינה מוצאת חן בעיני השלטון, וכלה בקניית כרטיס  נסיעה לחו"ל (וזה לא משנה שכיום אנו כבר נוהגים להשתמש בכרטיסי אשראי לצורך פעולות כאלה; העניין הוא שלפחות יש לנו אפשרות לשלם  במזומן). מצחיק שבתקופה שבה מרבים להתלונן על הכוח ועל כמות המידע שמצטברים אצל גופים פרטיים כגון פייסבוק וגוגל, איש כמעט אינו מתריע מפני ממשלות שחותרות לאסוף עלינו מידע בהיקף שאורוול אפילו לא היה יכול לחלום עליו.

התירוץ המקובל למלחמה במזומן הוא המלחמה בהון השחור. כביכול יש בישראל כלכלה שחורה ענקית, שרק אם נצליח לשים עליה את היד, נוכל לאסוף כל כך הרבה תשלומי מס, שהממשלה תוכל סוף-סוף לספק לנו שירותים חברתיים לתפארת. אלה כמובן  שטויות. העובדים במגזר הפרטי, אלה שבאמת מממנים את המדינה, לא יראו כמעט דבר מהכסף הזה. הממשלה תשכור עוד אנשים למגזר הציבורי, יחלקו שם העלאות שכר, מסיבות הסיום  לגנרלים יהיו מפוארות אף יותר, וזהו. החינוך לא ישתפר והמשטרה לא תש- תפר, כפי שהם לא השתפרו בעשור האחרון, שבו התקציבים שלהם כבר  זינקו בעשרות אחוזים, ריאלית.

הדרך הנכונה, מוסרית וכלכלית, להילחם בהון השחור היא לקצץ בתקציב ולהוריד מסים, וכך להוריד מהתמריץ להעלים מס. שלא במפתיע, המדינה עושה בדיוק את ההפך.

המאמר פורסם בישראל היום ב-23 למרץ 2018. 

שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ

מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 

עיתון טלוויזיה ושחיתות

במאמר של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", שהתפרסם בעיתון "גלובס", טוענת הכותבת שדווקא פחות רגולציה יכולה להביא ליותר שחיתות. הדוגמה שהיא מביאה לכך היא שוק העיתונות, שהרגולציה בו היא יחסית קלה, ואולי הובילה לעסקה שבה מעורבים לכאורה ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. מנגד, שוק הטלוויזיה נמצא תחת רגולציה כבדה ביותר - והעובדה היא, כך היא טוענת, שהוא לכאורה נקי יחסית מעסקאות מלוכלכות. אלא שהאמת כמובן הפוכה.

השחיתות בשוק הטלוויזיה היא מוחלטת. הרגולציה שם כה כבדה שאיש בעצם לא יכול להקים ערוץ חדשות חדש בארץ, ערוץ שיתחרה בערוצים הקיימים, שכולם מתאפיינים בנקודת מבט שמאלנית - כלכלית ומדינית. ערוץ ‭ ,20‬ שמתאפיין בגישה מדינית הנוטה לימין, נתקל במחסומים רגולטוריים, שמטרתם לחסלו או לפחות להגבילו. מן הסתם אפשר להגדיר שחיתות בצורות שונות, אבל רגולציה שמטרתה להשתיק את הימין בוודאי יכולה להיקרא שחיתות מוסרית, שלא לדבר על הפגיעה בחופש הביטוי.

אפשר גם להניח שיש כאן שחיתות שקשורה קצת יותר לעניינים כספיים. שהרי אם הרגולציה מאפשרת רק ערוצי טלוויזיה המאופיינים בזווית מבט פוליטית מסוימת, כי אז ברור שרוב העיתונאים שעובדים שם יהיו חייבים ליישר שורות עם ראיית העולם הזו. חלקם יעשו זאת ברצון, וחלקם יעשו זאת כי הם לא רוצים להיות מובטלים. שוב, לא כל שחיתות חייבת להיות כרוכה בהפרה בוטה של החוקים הקיימים. שחיתות יכולה להיות פשוט... שחיתות.

כלומר, זה לא ששוק הטלוויזיה אינו נגוע בשחיתות, אלא שהוא כה מושחת שאפילו אין צורך לעשות את מעשי השחיתות האלה מתחת לשולחן.

לעומת זאת, שוק העיתונות מאופיין ביותר חופש, מה שאפשר ל"ישראל היום" לפרוץ לזירה, לתפוס נתח שוק, ואולי, אם החשדות נכונות, לערער כל כך את ביטחונו של מו"ל "ידיעות אחרונות", שהוא נאלץ לכתת את רגליו לפגישה עם רה"מ. אני לא טוען שאם ההאשמות נכונות אין פה שחיתות, או לפחות מראית עין של שחיתות. אני טוען ששחיתות לכאורה זו, היא כאין וכאפס לעומת השתקת הקולות הסיטונאית של הימין המדיני והכלכלי, שנעשית בערוצי הטלוויזיה, בחסות הרגולציה והמינהל התקין כביכול.

זאת ועוד, התגובה המבוהלת לכאורה של מו"ל "ידיעות אחרונות" לתחרות הקשה מצד "ישראל היום", היא חלק מתהליך שנובע מהשינוי החד בשוק העיתונות. במילים אחרות, אלה הם חבלי לידה שעוברים על שחקנים בשוק שפשוט אינם מורגלים לתנאי תחרות. בכל אופן, עם עליית האינטרנט והמדיה החברתית - יו-טיוב, פייסבוק, בלוגים וכדומה, ממילא חשיבות התקשורת הישנה הולכת ויורדת, ורמת התחרות הולכת וגוברת. פגישה כזו או אחרת עם ראש ממשלה זה או אחר, כבר לא תעזור.

אבל המכשלה הגדולה שעדיין עומדת על תילה ופוגעת קשות בחופש הביטוי, היא כמובן ערוצי החדשות בטלוויזיה (ואולי הצעת החוק הפרטית שעברה לאחרונה מסמנת את תחילת השינוי).

אלה שנהנו עד היום מרגולציה חוסמת תחרות קוראים להנציח את המונופול שלהם. זה אולי מובן - הרי מי רוצה לאבד את הכוח לתמרן את דעת הקהל? אבל בטווח הארוך, האחיזה בקרנות מזבח הרגולציה עלולה להתברר כטעות, שתידחף יותר ויותר צופים מפוכחים לזרועות המדיה החברתית החופשית והדמוקרטית. רגולציה חוסמת תחרות מביאה לשחיתות, לבינוניות ולארוגנטיות. תחרות חופשית היא מתכון ליצירתיות ולמתן שירות מעולה ללקוחות. זה נכון בכל תעשייה, וזה נכון אפילו בטלוויזיה הישראלית – המפוארת בעיני עצמה.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-2 למרץ 2018.