יום שישי, 2 בנובמבר 2012

צעירי ארה"ב הם סוציאליסטים ללא בושה. ארה"ב כפי שאנחנו מכירים אותה, מתה. ואובמה יזכה לכהונה שנייה

ארה"ב השתנתה בצורה קיצונית בעשורים האחרונים. מאומה של משלמי מסים יצרניים, המכלכלים את עצמם ואינם סמוכים על שולחנה של הממשלה, אמריקה הפכה להיות לאומה של נזקקים. בשנות ה-80 המוקדמות כ-30% מהאמריקאים קיבלו תמיכה כספית מלפחות תכנית ממשלתית אחת - ביטוח לאומי, דיור מסובסד, דמי אבטלה וכדומה. כיום המספר הזה מתקרב למחצית מהאמריקאים. על פי הערכות אחרות, לפחות 53% מהאמריקאים מקבלים תמיכה כספית משמעותית כלשהי מהממשלה ומספר זה צפוי לעלות ל-60% עד 2040 (לא כולל את תכנית הבריאות של אובמה).

במבט יותר קרוב, תמונת הנזקקות האמריקאית נראית כמעט מזעזעת. למשל, מספר האמריקאים המקבלים תלושי מזון קפץ ל-46.6 מיליון, לעומת 28.2 מיליון בתחילת כהונת אובמה. דוגמה נוספת היא תכנית הבריאות (מדיקר) שכיום רשומים בה כמעט 50 מיליון אמריקאים, עלייה של בערך 40% מאז 1990. עד 2030, מספר זה אמור להגיע ל-80.4 מיליון. ההוצאה על מדיקר מגיעה כמעט ל-600 מיליארד דולר וההוצאה על תלושי המזון מגיעה לכ-80 מיליארד דולר.

מדוע אובמה ייבחר לכהונה שנייה?

אובמה מבטיח להמשיך את התמיכה הזו ואף להגדיל אותה. וכאשר הכלכלה האמריקאית והחברה האמריקאית מתפתחים בכזו צורה שרוב האמריקאים סמוכים על שולחנה של הממשלה, המועמד אשר יבטיח את ההבטחות המתוקות ביותר לרוב הבוחרים, יזכה בבחירות, גם אם המועמד הזה הוא הנשיא המכהן, שאמור להיפגע מהמצב הכלכלי.

מנגד, האידיאולוגיה הרפובליקנית הדוגלת באחריות פיסקאלית איננה קלף מנצח בארה"ב של ימינו. משאלי דעת קהל מראים בבירור שהאמריקאים אינם רוצים לקצץ בתכניות החברתיות היקרות שלהם. בין 69% ל-78% אינם רוצים לקצץ בתכניות הבריאות הממשלתיות מדיקר ומדיקייד. 56% אינם רוצים לקצץ בתקציב הביטחון.

כמובן שאי אפשר אפילו להתחיל לטפל ברצינות בגירעון הממשלתי האמריקאי - גירעון של מעל טריליון דולר כל שנה בשלוש השנים האחרונות - בלי לפגוע קשות בתכניות החברתיות. התקציב החברתי גדל ב-79% בעשר השנים האחרונות והוא אחראי כיום ל-64% מהתקציב הכללי של ממשלת ארה"ב, לעומת 47% בשנת 1990 ו-26% ב-1960.

הדבר הנכון לעשות כדי למנוע את פשיטת רגלה של ארה"ב הוא לקצץ באכזריות ובבת אחת בתמיכה הממשלתית (כפי שהמועמד הרפובליקני רון פול הבטיח לעשות לפני שהובס בקלות ע"י מיט רומני), אך לפוליטיקאים האמריקאים פשוט אין מנדט מהעם לעשות את זה. ההפך הוא הנכון, רוב ברור של האמריקאים רוצה להגדיל את תקציבי החינוך (רוב של 74%), הבריאות (60%) והביטוח לאומי (57%). 

תוצאות הסקרים האלה ידועים כמובן היטב לממסד הרפובליקאי וזו הסיבה שהמאבק בין אובמה לרומני הפך להיות כה מוזר. היינו אמורים לראות וויכוח בין שתי גישות שונות: ניהול מרכזי וממשלת ענק לעומת ממשלה קטנה ושוק חופשי. תמיכה ממשלתית לעומת אחריות עצמית. רגולציות וסובסידיות לעומת תחרות חופשית.

במקום זאת קיבלנו תמונה מדכאת של שני מועמדים שרבים בינהם מי הולך לייצר ממשלה גדולה יותר. רומני הפך את ההגנה על מדיקייר, תוכנית בריאות לא יעילה שמטילה נטל כספי קשה על הדור הצעיר, לאחד הדגלים של הקמפיין שלו. זוהי אולי אסטרטגית בחירות הגיונית על סמך הסקרים שמראים שהאג'נדה הרפובליקנית המסורתית פשוט אינה מקובלת יותר על העם האמריקאי, אולם יש כאן בעייה קריטית – מי בכלל צריך את רומני?

אובמה הוא הדבר האמיתי. כולם יודעים שהוא באמת ימשיך להגדיל את הממשלה וישדוד עוד ועוד מכספם של העשירים לטובת בסיס הבוחרים שלו. מדוע להסתפק בגרסה החוורת? או במילים אחרות – אם כבר, אז כבר.

הצעירים כבר שם

בסוף 2011 Pew Research Center פרסם סקר שמראה שדעתם של צעירי ארה"ב (גילאים 18-29) לגבי סוציאליזם היא חיובית  - 49% מחזיקים בדעה חיובית ו-43% בדעה שלילית. המעניין הוא שבסקר שבוצע 20 חודשים לפני (כלומר מאי 2010) התוצאות היו בדיוק הפוכות – 43% החזיקו בדעה חיובית ו-49% החזיקו בדעה שלילית.





אך אין צורך להתייאש, לא כל העולם תומך בעבדות למדינה. לרשימת המדינות שעדיין מכבדות חופש כלכלי (לאו דווקא חופש פוליטי), ראה את המאמר הזה: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2012/09/blog-post_26.html


הערה: הפוסט הזה מבוסס בחלקו על מאמר שפרסמתי בכלכליסט בסוף 2011.

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

מה באמת קורה בשוק העבודה האמריקאי?


משרד העבודה האמריקאי (BLS) היכה את השוק בתדהמה ביום שישי כשבישר שהאבטלה בארה"ב נפלה מרמה של 8.1% ל-7.8%, הרמה הנמוכה ביותר מאז ינואר 2009. מדוע התדהמה?

הדו"ח של משרד העבודה מבוסס על שני סוגי מחקרים. הסוג האחד הוא Household Data שהוא משאל טלפוני של 50,000 בתי אב. משאל זה קובע את שיעור האבטלה הרשמי. עפ"י Household Data, בחודש ספטמבר לבדו התעסוקה עלתה ב-873 אלף משרות, המספר החזק ביותר מאז יוני 1983! מכאן נובעת חלק מהתדהמה - הכלכלה האמריקאית, אפילו בעיני חסידיו השוטים ביותר של אובמה, לא אמורה להיות מסוגלת לייצר כל כך הרבה משרות.

הבעיה השנייה עם החדשות הטובות בנוגע לשיעור האבטלה היא התוצאות של סוג המחקר השני של משרד העבודה. זה הוא ה- Establishment Data המבוסס על שאלונים מפורטים בכתב ומשאלים טלפוניים של 390 אלף חברות המעסיקות ביחד כ-47 מיליון אמריקאים. התוצאות של המחקר הזה נראות הרבה יותר הגיוניות בהינתן מצבה של הכלכלה המריקאית. עפ"י מחקר זה, בחודש ספטמבר נוצרו 114,000 משרות. זהו מספר חלש שבקושי יכול להחזיק את האבטלה ברמה יציבה. אולם כאמור, שיעור האבטלה הרשמי נקבע ע"י Household Data. 

הפער בין שני סוגי המחקרים נראה מוזר ביותר, והוה מהווה סיבה עיקרית לחשדם של הרפובליקנים שמשרד העבודה מבשל את הנתונים כדי לעזור לאובמה. 

בכל אופן, כאשר חופרים קצת בנתונים התמונה המתקבלת נראית בעייתית עוד יותר. נתחיל בנתוני  Establishment Data שעל פיהם נוצרו רק 114,000 משרות בספטמבר. כפי שמראה הגרף למטה, בסקטור החשוב ביותר לארה"ב, הוא סקטור הייצור, מספר המשרות ירד ב-16 אלף משרות, וזאת לאחר ירידה של 22 אלף משרות ייצור בחודש הקודם - אוגוסט. דווקא הממשלה הגדילה את מספר המשרות באוגוסט ב-10 אלף משרות וזאת לאחר שנוצרו 45 אלף משרות ממשלתיות בחודש אוגוסט. 




כלומר חל גידול במספר המשרות הלא נכונות - משרות ממשלתיות שקיימות על חשבונו של המגזר הפרטי ושל משלם המסים וחל קיטון במספר המשרות במגזר הייצור - זהו המגזר שכל עוד לא תחול בו התאוששות דרמטית, לכלכלת ארה"ב לא תהיה תקומה. אגב, לממשלת ארה"ב אין בלעדיות על הפטנט הזה של גידול במספר המשרות הממשלתיות כדי ליפות את תמונת התעסוקה הכללית, גם ממשלת ישראל יודעת לשכור עוד עוד אנשים שאת משכורתם משלם המגזר הפרטי.  

כאשר בודקים את התוצאות של משאל משקי הבית (Household Data), הנתון הראשון שקופץ הוא העובדה שמתוך 873 אלף המשרות שנוצרו, 582 אלף משרות הן משרות חלקיות. זוהי הסיבה שמדד האבטלה U-6, שהוא מדד אבטלה הכולל גם את אלה שעובדים במשרות חלקיות אך היו רוצים לעבוד במשרה מלאה, נשאר יציב על רמה של 14.7%. 

עפ"י האתר הכלכלי Zero Hedge, אם מצרפים את מספר המובטלים, אלה שעובדים במשרות חלקיות אך היו רוצים לעבוד במשרה מלאה, ואת אלה שנואשו מלחפש עבודה ולכן אינם נכללים במדד האבטלה הרשמי (Marginally attached to the labor force), נראה שבספטמבר, מצבו של שוק העבודה האמריקאי דווקא החמיר:



גרף נוסף שיכול להזכיר לנו את מצבה של ארה"ב הוא גרף מקבלי תלושי המזון, שמספרם הגיע ביולי לשיא חדש  - 46.7 מיליון אזרחים אמריקאים, או 22.5 מיליון משקי בית:


לסיכום, מאז דצמבר 2007, אבדו לשוק האמריקאי 4.5 מיליון משרות, נוספו לשורת מקבלי תלושי המזון וקצבאות הנכות (זוהי קצבה של כ-1,000 דולר לחודש) כ-21 מיליון אמריקאים והחוב הלאומי גדל בכ-7 טריליון דולר:



לסיום, אני ממליץ מאוד לצפות בסרטון ווידאו של פיטר שיף שבו הוא מסכם את נתוני העבודה ועוד כמה דברים מעניינים, זהו סרטון של כ-20 דקות. כדאי:





יום שני, 1 באוקטובר 2012

מדד האומללות של איראן מרקיע שחקים

עפ"י סטיב הנק, פרופסור לכלכלה יישומית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מאז שאחמדינג'אד הפך להיות נשיא איראן באוגוסט 2005, כלכלת המדינה הלכה מדחי אל דחי. איראן מדורגת עכשיו קרוב לתחתית - 144 מתוך 183 מדינות - בדו"ח של הבנק העולמי לשנת 2012 המודד את החיוניות של השוק החופשי וכמה קל לעשות עסקים במדינות העולם. הטבלה הבאה מציינת היכן איראן מדורגת ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון ואזור צפון אפריקה (אגב, ישראל מדורגת במקום ה-32 בדו"ח הזה).



במשך עשרות שנים, כך עפ"י הנק, הכלכלה האיראנית התבססה על ניהול מרכזי, תקנות, פיקוח על מחירים, סובסידיות, הרבה מאוד בירוקרטיה ועוד מגוון רחב של מכשירי התערבות אחרים, בניסיון להשיג את מטרותיהם של כוהני הדת. ואיכשהו הכול המשיך לצוף בזכות הכנסות הנפט. הסנקציות שהחלו להטיל על איראן בנובמבר 2008, שינו את התמונה ומצבה של איראן מתדרדר קשות. הנה טבלה המפרטת את הסנקציות:


האם לסנקציות הייתה השפעה? שער החליפין של הריאל האיראני מספק תשובה. כאשר אובמה חתם על שורה של סנקציות מהותיות ביולי 2010, שער החליפין הרשמי ריאל/דולר היה קרוב מאוד לשער בשוק שחור.

אבל, כפי שמראה התרשים המצורף, השערים הרשמיים ושערי השוק השחור התפצלו יותר ויותר מאז יולי 2010. שער השוק שחור IRR / USD הוא כעת 52% נמוך יותר מהשער הרשמי. וכאשר המטבע מתמוטט, מדדים כלכליים אחרים מתחילים גם הם להתמוטט. לדוגמה, סטיב הנק מעריך שאיראן חווה כיום קצב אינפלציה שנתית של 71%!


על מנת לקבל תמונה ברורה של המצב הכלכלי באיראן, הנק בנה מדד אומללות. מדד שהוא הסכום של שיעורי האינפלציה, הריבית והאבטלה, ובניכוי שיעור השינוי השנתי בתמ"ג לנפש. לשם השוואה, הנק מדגים כי מדד האומללות במצרים לא עבר את רמת ה-40 נקודות אפילו בשנת 2012 הכאוטית:


 
מדד האומללות של איראן לעומת זאת, זינק לאחרונה לרמה של 106 נקודות:


אם כך, ברור כי הסנקציות עובדות, במובן הכלכלי של המילה. אך האם הן יעזרו לשכנע את החונטה הדתית ששולטת באיראן לסגת מהנתיב הגרעיני? שר החוץ ליברמן אופטימי אולם התשובה שמספק סטיב הנק היא פחות מעודדת מבחינתנו. הנק מתבסס על ספרו של ג'והן מרשיימר, The Tragedy of Great Power Politics ומביא משם את הציטטות הבאות:

"... אוכלוסיות של מדינות מודרניות יכולות לספוג כמויות אדירות של כאב בלי להתקומם נגד הממשלות שלהם. אין מקרה אחד בתיעוד ההסטורי שבו מצור או הפצצות אסטרטגיות שנועדו להעניש את האוכלוסייה של האויב הביאו למחאה ציבורית נגד ממשלת היעד." אם כבר, נראה כי "עונש יוצר כעס ציבורי נגד התוקף יותר מאשר נגד ממשלת היעד ".

ועוד: "... האליטות המושלות לעתים רחוקות יפסיקו מלחמה בגלל שהאוכלוסייה סובלת. למעשה, אפשר לטעון שככל שהאוכלוסייה סובלת יותר, כך יותר קשה למנהיגים להפסיק את המלחמה. הבסיס לטענה מוזרה זו הוא שתבוסה עקובה מדם, מגדילה את הסבירות שלאחר המלחמה האנשים יחפשו נקמה כנגד המנהיגים שהובילו אותם בדרך לחורבן. לכן, למנהיגים אלה יש תמריץ חזק להתעלם מהכאב שנגרם לאוכלוסייה ולהמשיך להאבק עד הסוף בתקווה שהם יצליחו לנצח וכך ולהציל את העור שלהם. "

נקווה שליברמן צודק.






יום שישי, 28 בספטמבר 2012

כולנו עבדים

תוכנית מצויינת של ה-BBC על פרידריך האייק, שביחד עם לודוויג פון מיזס נחשב למייסד האסכולה הכלכלית האוסטרית שדוגלת בחירות כלכלית, שוק חופשי, קפיטליזם קלאסי ללא בנקים מרכזיים ופוליטיקאים שתוחבים את ידיהם לקדירה הכלכלית. הקטע החביב עלי בתוכנית הזו הוא משפט שאומר פיטר שיף (אחד המרואיינים בסרט) בקשר לספרו המפורסם ביותר של האייק, "הדרך לעבדות": לסוציאליזם יש את התכונה לזחול החוצה כשאתה אינך אפילו שם לב ואז לפני שאתה מבין מה קורה, כולנו עבדים."


יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

הפיגור הכלכלי של מדינת ישראל בגרף אחד

מכון פרייזר למחקר כלכלי פרסם את דירוג מדינות העולם עפ"י מדד חופש כלכלי. מדינת ישראל נמצאת במקום ה-52, כאשר מדינות כמו ירדן, קטאר, כווית, קפריסין, שבדיה, ואלבניה מציעות יותר חופש כלכלי ממדינת ישראל.

להלן גרף חלקי של הדירוג. הוצאנו כמה מדינות כדי שהגרף יהיה יותר ברור:


הדירוג הכללי מורכב מחמש תת-דירוגים: מעורבות הממשלה בכלכלה (ישראל במקום ה-109 בעולם), מערכת החוק והגנה על קניין פרטי (ישראל במקום 38), מערכת מוניטרית (מקום 54), החופש לייצא ולייבא (מקום 13) ונטל הרגולציה (מקום 34).

מעניין שבתת הדירוג שנוגע למעורבות הממשלה בכלכלה (כלומר גודל התקציב, סובסידיות ומעורבות ממשלתית דרך השקעות וכד') מדינת ישראל לא השתפרה מאז שנת 1980 כאשר הכלכלה עדיין הייתה מבוססת על מודל מפאייניקי מסואב. עד היום הממשלה היא המשקולת שסוחבת את המעמד הבינוני למטה.

המדינה החופשית ביותר בעולם היא הונג קונג שבשליטת סין הקומוניסטית, והמדינה השנייה החופשית ביותר היא סינגפור, מעין דיקטטורה חד מפלגתית. תשאלו מה הטעם בחופש כלכלי כאשר אין חופש פוליטי? אני אשאל מה הטעם בחופש פוליטי כאשר בלי קשר למפלגה שבעדה אתם מצביעים, המדינה שודדת לכם יותר מ-50% מכספכם במיסים (כולל מסים עקיפים) וכופה עליכם חיי עבדות למען פרזיטים עם כוח פוליטי אפקטיבי (חרדים, וועדים גדולים, חקלאים. ראה את המאמר הזה).

במילים אחרות, האם אתם מעדיפים את הזכות להתלונן לשווא או שאתם מעדיפים שלא יהיה לכם זכות להתלונן אבל מצד שני גם לא יהיה לכם כל כך על מה להתלונן?

והערה אחרונה - הממצא המדהים ביותר במחקר של מכון פרייזר היא התדרדרותה של ארה"ב שהייתה מדורגת  בין שלושת המקומות הראשונים מאז 1980 עד שנת 2000. ארה"ב שהייתה מדורגת במקום השני בשנת 2000 נפלה למקום 8 בשנת 2005 ולמקום 18 בשנת 2010. זוהי עוד זוית ראייה מעניינת על המעצמה היורדת - ראה כאן


     




יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

ימי הדולר האחרונים


כל שבעת מיליארד בני האדם שמאכלסים כיום את כדור הארץ נולדו לתוך עולם תחת הגמוניה אמריקאית כמעט מוחלטת - כלכלית וצבאית. מאחר שהגמוניה כלכלית אמריקאית היא כל מה שאנחנו מכירים, הנטייה היא להאמין שכוחה של ארה"ב הוא מעין כוח טבע בלתי ניתן לשינוי.

זוהי אשליה. מעצמות על עלו ונפלו לפני ארה"ב וגם ארה"ב אינה מעצמת העל האחרונה. למעשה המגמות הכלכליות בעשורים האחרונים שהתגברו ביתר שאת בעשור האחרון מצביעים על כך שייתכן שאנחנו מתקרבים לאחת מאותן נקודות פיתול היסטוריות שבהן מעצמה אחת יורדת מגדולתה ומעצמה אחרת או קבוצת מעצמות מחליפות אותה.

המגמה השלילית העיקרית שמסמנת את ירידת גדולתה של ארה"ב היא הפיכתה ממדינה יצרנית, הנהנית מעודף במאזן המסחרי (כלומר יצוא גדול מייבוא) ומלווה כספים לשאר מדינות העולם למדינה עם גירעון מסחרי של כחצי טריליון דולר בשנה ובעלת החוב הגדולה בעולם. 



מאחורי המהפך הזה עומדת העובדה שארה"ב הפכה ממופת של שוק חופשי, אחריות עצמית וכיבוד זכויות הקניין הפרטי למדינת סעד בסגנון דרום אירופאי. כיום, בארה"ב יותר ממחצית האוכלוסייה מקבלת סיוע מהמדינה בצורה של תלושי מזון, דמי אבטלה, תשלומים סוציאליים, שירותי בריאות וכד"ו. לעומת זאת, פחות ממחצית האוכלוסייה משלמת מסים. העשירים, אלה שהפכו לשעיר לעזאזל בתעמולת הבחירות של אובמה, נושאים ברוב הנטל. רוב עשירי ארה"ב משלמים יותר מ-50% מהכנסתם לרשויות המס (כולל מסים עקיפים).

התוצאה מסוכמת יפה ע"י סוכנות הדירוג אגאן ג'ונס שהורידה ביום שישי את דירוג האשראי של ארה"ב מ "AA" לרמה של "-AA". וכך מסרה הסוכנות בהודעתה: "מאז 2006 ועד היום, יחס החוב-תמ"ג עלה מ-66% ל-104% וכנראה יעלה ל-110% שנה מהיום, תחת הנסיבות הנוכחיות". הסוכנות מוסיפה כי בארה"ב "הגירעון התקציבי השנתי עומד על 8%. לשם השוואה, לספרד יחס חוב-תמ"ג של 68.5% וגרעון תקציבי של 8.5%".

מי תחליף את ארה"ב?


אם מצבה של ארה"ב עפ"י הנתונים גרוע לפחות כמו ספרד, כיצד זה תשואות האג"ח של ממשלת ספרד גבוהות פי שלושה מאלה של ממשלת ארה"ב וכיצד זה ספרד נתפסת ככלכלה החולה של אירופה (ביחד עם יוון ואיטליה) וארה"ב היא המעצמה?

התשובה היא שהדולר הוא עדיין מטבע הרזרבה העולמי ונתפס בעיני חלק גדול מהמשקיעים כנכס בטוח. זוהי הסיבה מדוע ממשלת ארה"ב מסוגלת לממן גירעון בגובה 8.5% מהתוצר וספרד אינה מסוגלת לממן גירעון נמוך יותר. הביקוש לדולרים שומר על תשואות האג"ח האמריקאי ברמות נמוכות מאוד. בפרספקטיבה היסטורית וארה"ב יכולה בינתיים להמשיך לחיות בגן-עדן של שוטים.

על רקע החשיבות העליונה של הביקוש לדולר כמנוע שמחזיק את ארה"ב, ההודעה של יו"ר הבנק המרכזי, בן ברננקי, כי הוא ידפיס מיליארדי דולרים ללא הגבלה ויקנה בהם נכסים פיננסיים, נראית הרת אסון. ההערכה היא שעד סוף 2014, הפד ידפיס עוד 2.2 טריליון דולר שבהם יקנה ניירות מגובי משכנתאות ואג"ח אמריקאי. נראה שברננקי מקרב את הרגע שבו מלווים יסרבו לקבל תשואה כה נמוכה על מטבע שערכו נשחק בצורה כה נמרצת.

ברגע בו המלווים יסרבו להלוות כסף, התשואות יעלו וממשלת ארה"ב לא תוכל עוד לממן את הגירעון שלה וכאשר אזרחי ארה"ב לא יוכלו עוד לייבא את מוצרי הצריכה שלהם (מייבאי הסחורות לארה"ב יסרבו לקבל בתמורה דולרים מודפסים) ארה"ב תפסיק להיות ההגמון הכלכלי של העולם. נפילה עמוקה ומדכאת ברמת החיים האמריקאית דרך קיצוץ של כטריליון דולר בתקציב ממשלת ארה"ב ו/או דרך אינפלציה גבוהה, תהפוך את החלום האמריקאי לסיוט.

אם כך, מיהי המעצמה שתחליף את ארה"ב, אם לא כהגמון יחיד אז לפחות כשחקן מרכזי? כנראהשסין, למרות בעיותיה הנוכחיות, היא המועמדת הכי מתקבלת על הדעת עם רזרבות מט"ח אדירות, בסיס יצרני מפותח, שיעורי חיסכון גבוהים ויחסי אהבה עם הקפיטליזם.

ובינתיים, מה יעשה המשקיע המפוחד לנוכח גלי השינוי שפוקדים את כלכלת העולם? נצטט את מנהל מחלקת המחקר של הבנק המרכזי של מעצמת העל שבדרך, Zhang Jianhua: "שום נכס אינו בטוח כיום, הדרך היחידה לגדר סיכונים היא להחזיק מטבע קשה - זהב".

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 17 לספטמבר 2012

להציל את החינוך מהממשלה


עם פתיחת שנת הלימודים החדשה מתחדשות הטענות והוויכוחים לגבי מצבו העגום של התלמיד הישראלי. נכון להיום, בישראל חינוך גרוע לכלל תושבי ישראל, כאשר רק בני העשירים נהנים מבתי ספר פרטיים וחינוך משלים. מומחי חינוך מציעים מדי פעם כל מיני הצעות לשיפור החינוך, שינוי תכני הלימוד וספרי הלימוד, שינוי שיטות ההוראה. למשל לאחרונה הוצע לחלק טאבלט לכל תלמיד.

הבעיה העיקרית בוויכוח על איך להציל את החינוך, היא ההתעלמות מהפיל שבחדר. הפיל הוא העובדה המצערת שאין בעצם שום מערכת ממשלתית בארץ שעובדת בצורה סבירה. אנרגיה (מחירי החשמל), תחבורה, רווחה, תשתית, יש יאמרו שגם ביטחון – כל המערכות הממשלתיות האלה ידועות בבזבזנות, בשחיתות, במתן שירות גרוע ובתוצאות עלובות.

מערכת החינוך (בוודאי זו הממלכתית) נמצאת בשליטה ממשלתית מוחלטת. למעשה אפשר לקרוא לה מערכת טוטליטרית בסגנון סובייטי המחליטה מי יילמד, מה יילמד, איך יילמד. וכמו כל מערכת כזו, קהל הלקוחות האמיתי הוא קהל המורים, לא קהל התלמידים. בשנת 2010 למשל, פוטרו פחות מ- 0.14% מהמורים מסיבה של אי-התאמה פדגוגית.

בהינתן כל מה שאנחנו רואים במערכות ממשלתיות אחרות בארץ, האין זה ברור שמערכת החינוך חייבת גם היא להיות גרועה מאין כמוה? שפיכת דליי כסף לתוך מערכת כזו לא תהפוך אותה לטובה יותר, היא פשוט תהפוך מערכת מסואבת למערכת מסואבת טיפה יותר.

אם כך מהו הפתרון?

להעיף את הפיל מהחדר. כלומר להוציא את מערכת החינוך מידי הממשלה ולהנחיל מודל חדש המתבסס על שוברים (voucher) ועל תחרות חופשית. במודל זה הממשלה אמנם תמשיך לגבות מס עבור מערכת החינוך, אך בזה מסתיים הדמיון למערכת הקיימת. ההבדל הגדול הוא שבשיטה החדשה הממשלה תיקח את כל כספי המס האלה (בערך 35 מיליארד שקל) ותחלק אותם שווה בשווה בין כלל תלמידי ישראל. כל הורה יקבל שובר שאיתו ילך לבי"ס - על פי בחירתו! – וירשום את בנו/בתו לאותו בי"ס.

בתי הספר יהיו פרטיים לחלוטין ולמטרות רווח (אך ישלמו תמלוגים למדינה עבור הזכות להשתמש במבנים הקיימים). הם יהיו חייבים למשוך הורים – כי אחרת הם לא יקבלו את אותם שוברים ולא יהיו להם הכנסות. בנוסף, הם יצטרכו לייצר רווח – שהרי אלה מוסדות למטרות רווח. התוצאה? בתי ספר מעולים ומושכי קהל ויצירת תקרה מעל ההוצאה על החינוך במדינה לחוצת תקציב כמו ישראל.

היתרון האדיר משיטה כזו הוא השתחררות מעול ידיהם הטוטליטרי של פקידי משרד החינוך. המצב הבלתי נסבל, שבמדינה דמוקרטית כביכול, קומץ פקידים ופוליטיקאים קובע למיליוני הורים כיצד ללמד את ילדיהם, ייעלם. דמיינו לרגע כיצד תיראה רמת החינוך במוסדות פרטיים כאשר מורים גרועים יפוטרו מייד, או בעצם לעולם לא יישכרו לעבודה. דמיינו באיזה רמה אפשר לנהל בי"ס עם התקציבים של היום אך ללא החטוטרת של חוסר היעילות הממשלתית. האיזון בין הצורך של בתי הספר למשוך הורים לבין הצורך לייצר רווח ייצור מערכת חינוך בין הטובות בעולם שתוכל לרתום את האנרגיות האינטלקטואליות של מדינת ישראל המתרסקות כיום תחת כובד ידה של המדינה.

זוהי אינה הצעה חדשה. כבר ב-1955 מילטון פרידמן, גדול הכלכלנים של המאה ה-20 וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976, הציע את שיטת השוברים והכנסת תחרות חופשית לתוך מערכת החינוך. ואכן השיטה הזו נוחלת הצלחה רבה בשבדיה, בחלקים מארה"ב, וחלקים מבריטניה. אולי גם בישראל הגיע הזמן להיפטר מחבורת הפונקציונרים של משרד החינוך?

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 26 לאוגוסט 2012

התמוטטות כלכלת אירופה מצילה את ארה"ב


פוליטיקאים אמריקאים בכירים, בעיקר אובמה וגייתנר, טוענים שהסיבה העיקרית להתאוששות האנמית של כלכלת ארה"ב היא המשבר באירופה. נקל להבין את המניעים שלהם. ההנהגה הדמוקרטית חייבת להסביר מדוע הדפסות כסף מסיביות, ריבית אפס ופזרנות ממשלתית אינם מסוגלים לאושש את כלכלת ארה"ב – בניגוד להבטחות שאובמה פיזר לפני שנה ושנתיים.

המניעים ברורים אך המציאות הפוכה בדיוק למה שאובמה מנסה לטעון. לא רק שהמשבר האירופי אינו פוגע בכלכלת ארה"ב, למעשה הוא מציל אותה.

כלכלת ארה"ב היא כלכלה הנשענת על שלוש רגליים גירעוניות הקשורות אחת לשנייה. הרגל הראשונה היא תקציב ממשלת ארה"ב המייצר גירעון של כ-1.3 טריליון דולר לשנה, כלומר כ-8.5% אחוזי תוצר (בערך פי שלוש מרמת הגירעון של ממשלת ישראל).

הרגל השנייה היא גירעון מסחרי עצום של כ-550 מיליארד דולר בשנה. כלומר אזרחי ארה"ב אינם מסוגלים לייצר את המוצרים שהם צורכים ולכן הם נאלצים לקנות אותם מהאזרחים היצרניים של העולם – אזרחי סין, יפן וגרמניה.

הרגל השלישית היא החוב הלאומי שבשלוש השנים של כהונת אובמה (עד תחילת 2012) צמח בכ-4.4 טריליון דולר, לעומת גידול של 5 טריליון דולר בכל 8 שנות כהונתו של בוש. תארו לעצמכם, לאיזה "הישגים" אובמה יגיע בתום 8 השנים שלו (בהנחה הסבירה שהוא יזכה בכהונה שנייה).

הגרף הזה ממחיש את עומק הכישלון של אובמה והמדיניות הקיינסיאנית שהוא מוביל שהיא מדיניות של הגדלת ההוצאה התקציבית או הפחתת מיסים על מנת להוציא את המשק ממיתון. האבסורד הגדול הוא שלמרות גידול חד בחוב בלאומי של ארה"ב, ההכנסה לנפש אינה צומחת - מדובר במצב הרסני היות שבמקרה של משק בית שהיה נקלע למצב דומה, ברור שהבנק המממן היה סוגר לו כבר מזמן את הברז.


אם כך, ארה"ב מתנהלת על שלוש רגליים גירעוניות - הגירעון התקציבי, המסחרי וכמובן החוב הלאומי הצומח. ופה הנקודה החשובה: הסיבה שארה"ב מסוגלת להמשיך לממן את הגירעונות האלה היא שהריבית שממשלת ארה"ב משלמת על החובות שלה היא כמעט אפסית - 1.7% לאג"ח 10 שנים, ו-2.8% לאג"ח 30 שנה.

כיצד ארה"ב מצליחה לשמור על ריבית כה נמוכה? ובכן, חלק מהתשובה כנראה נעוץ בפד עצמו שמדפיס כסף וקונה את האג"ח של ממשלת ארה"ב. כלומר זרוע אחת של הממשל יוצרת ביקוש מלאכותי לאג"ח עבור זרוע אחרת של הממשל. רשמית, הפדרל ריזרב הוא בנק פרטי, אך במציאות הוא מתפקד כזרוע של האוצר האמריקאי, למרות שכל העת טוען הפדרל ריזרב לעצמאותו המלאה בזמן שהיד הנעלמה שולטת בו.  יחד עם זאת, ברור גם כי חלק מהביקוש לאג"ח האמריקאי נובע ממשקיעים ברחבי העולם המחפשים בייאוש אחרי השקעות בטוחות ככל האפשר.

משבר 2008 יצר מצב שהריבית שהאג"ח של ממשלת ארה"ב משלמת היא נמוכה ברמה היסטורית, ובהתחשב בעליית המחירים בארה"ב, היא אפילו אינה מסוגלת לשמור על ערכו של הכסף, כלומר התשואה הריאלית היא שלילית. אך הייאוש והפחד של חלק מהמשקיעים הוא כה גדול שהם מעדיפים את האפשרות הזו. ומדוע הייאוש כה גדול? לכאן נכנס המשבר באירופה. היורו, שהוא המטבע השני הכי נפוץ בעולם (מהווה כ-58% מסך המטבעות שמרכיבים את סל הדולר העולמי DXY), נמצא במרכזו של משבר חוב של מדינות מזה כשנתיים. חוב זה שהחל ביוון ואירלנד והתפשט לאיטליה, ספרד, ואולי בקרוב לצרפת, מבריח את המשקיעים מהיוירו ומחלק מהאגח"ים האירופאים.

המשקיעים בורחים בחלקם לאג"ח גרמני, שוויצרי, גם לזהב, אך משקיעים רבים בורחים לדולר ולאג"ח האמריקאי. והביקוש הזה עוזר לשמור על הריבית האמריקאית ברמות שפל היסטוריות.

ארה"ב תלויה במצבה של אירופה

בשביל להבין עד כמה חשוב המשבר האירופאי לקיומו של מגדל הקלפים האמריקאי, צריך לדמיין מה יקרה כאשר הריבית בארה"ב תטפס לרמות נורמאליות של 5% או 7%. אנחנו מוציאים מהדיון לחלוטין רמות ריבית של 18% כמו בתקופת פול וולקר - נגיד הפד בתחילת שנות ה-80).

ראשית, לממשלת ארה"ב יהיה הרבה יותר קשה להמשיך לממן את הגירעון התקציבי שלה. כיום, עם ריבית שפל היסטורית, נטל תשלומי הרבית הוא כ-200 עד 250 מיליארד דולר בשנה. עלייה בריבית תעלה את עלות המימון של ממשלת ארה"ב שלא תהיה לה ברירה אלא לקצץ מאות מיליארדים בתקציבי הביטחון והרווחה - שני הסעיפים הגדולים בתקציב.


בנוסף, עליית ריבית עלולה להוביל לפשיטת רגל של הבנקים המסחריים האמריקאים שיצטרכו לתמחר מחדש מיליארדים על גבי מיליארדים של ניירות אוצר במאזנים שלהם. נקודה נוספת, אם שוק הדיור בארה"ב נראה רע היום כאשר הריבית על המשכנתאות היא בשפל היסטורי, תארו לעצמם מה ייקרה למחירי הדיור וליכולת של האמריקאי הממוצע לקנות בית, כאשר הריביות יוכפלו או ישולשו. במקרה כזה, הסיפורים שאנחנו שומעים היום על תחילת התאוששות בשוק הדיור ייראו כמו בדיחה עצובה.

החברות האמריקאיות הממנות עצמן בעזרת חוב ייגלו שעלות המימון עולה לרמות שרבות מהן לא יוכלו לממן. מה ייעשה הבנק המרכזי האמריקאי במקרה כזה? יתחיל לקנות גם משכנתאות ואג"ח קונצרני?

הפחד הגדול

המסקנה המתבקשת היא שהדבר שצריך להפחיד את האמריקאים יותר מהכול זה פיתרון למשבר באירופאי. גרמניה עלולה להחליט לנטוש את היורו ולחזור לדויטשמרק (אפשרות אופטימאלית מבחינת גרמניה אם כי פחות סבירה) או לחילופין יוון, ספרד, ואולי גם איטליה ובעתיד צרפת ייאלצו לצאת מהגוש ולהשאיר בו את המדינות היצרניות והיעילות יחסית – גרמניה, הולנד, אוסטריה, פינלנד.

בכל אחד מהמקרים האלה, ארה"ב תיקלע לצרה אמיתית. משקיעי העולם יימצאו להם מפלט בגרמניה או באיחוד היורו-גרמני ויעזבו לאנחות את ניירות האוצר האמריקאים. ואובמה, אם הוא אכן ייבחר לכהונה שנייה, עוד יתגעגע לימים בהם אירופה הייתה הבדיחה הכלכלית של העולם.

המאמר פורסם בכלכליסט ב-17 לאוגוסט 2012

במה להשקיע כשהכול מתמוטט?

כלכלת ישראל מידרדרת. הדבר ברור למדי כשמסתכלים על נתוני סחר החוץ, הצמיחה במגזר העסקי, וכמובן הגירעון הממשלתי התופח. הכלכלה סובלת מהיחלשות שוקי הייצוא, הפזרנות הממשלתית, ואולי הגורם החשוב מכל הוא ההתערבות הממשלתית בכלכלה. התערבות זו מגיעה לשיאים מפא"יניקים ומתבטאת ברגולציה, שליטה גוברת על הנעשה בשוק הפרטי, בירוקרטיה מתרחבת ועוד.


הממשלה נוטה להתערב, ובעצם לשלוט, על מגזרי האנרגיה, הנדל"ן, המזון, התקשורת, התשתית, מחצבי הטבע, הבנקים ושוק ההון. חלק מזערי מהתערבות זו אולי מוצדק (בעיקר בשוק התקשורת) אבל רוב רובה של פעילות הממשלה מוביל לחיסול השוק החופשי בחלקים נרחבים מהכלכלה הישראלית.

אחת ההשלכות של השתלטות הפוליטיקאים והפקידים על מגזרים רחבים בכלכלה היא שהשקעות בניירות ערך בשוק המקומי הפכו להיות מאתגרים וכמעט מייאשים. חוסר הוודאות הכרוך בניסיון להמר מה תהיה התקנה הממשלתית הבאה מבריח משקיעים מקומיים וזרים משוק המניות המקומי - ובצדק. הגירעון הממשלתי הגדל ואיום סוכנויות הדירוג להוריד את דירוג האשראי של המדינה אמור להפעיל את פעמוני האזעקה גם בכל הקשור לשוק האג"ח.

במצב נורמאלי, כאשר השוק המקומי מבריח השקעות, הדבר המתבקש הוא להשקיע במניות ובאגחי"ם בשוקי חו"ל. הבעיה היא ששם המצב אולי גרוע אף יותר. המשבר הכלכלי שפקד את העולם ב-2008 לא רק שלא חלף אלא שהוא הולך ומחריף. מקורות המשבר הם עמוקים ורחבים. החל מרוזוולט שייסד את מדינת הרווחה האמריקאית בשנות ה-30 של המאה הקודמת, דרך הנשיא ג'ונסון שהרחיב אותה בשנות ה-60, הנשיא ניקסון שניתק את הקשר האחרון בין הדולר האמריקאי והזהב בשנת 1971 ועד לברננקי שחתך את הרבית הפדראלית לאפס בשנים האחרונות.

אבני הדרך האלה מכוונים כולם לבעיה אחת מרכזית: אירופה וארה"ב מייצרות פחות מדי עושר כדי לקיים את מערכות הרווחה הענקיות שלהן. זוהי בעיה שמזינה את עצמה כי מדינת הרווחה מאופיינת בחוקי עבודה נוקשים, מסים גבוהים וההתערבות בחיי הכלכלה, דברים הפוגעים כולם בצמיחה הכלכלית ולכן ביכולת לממן את מדינת הרווחה. לפחות במובן זה, ישראל, אירופה המערבית וארה"ב נמצאות כולן באותה סירה טובעת. תמיד רצינו להידמות למדינות המערב. אז הנה, הצלחנו.

המערב מתמודד עם הבעיות שלו דרך הגדלת הגירעונות הממשלתיים, הגדלת החוב הלאומי, הגדלת נטל המיסוי, והדפסת כספים במימדי ענק. כמה ממדינות אירופה, כמו איטליה, ספרד ויוון מנסות להקטין את גירעונותיהן. אך אלה ניסיונות עקומים שנעשים בעיקר דרך הגדלת מסים על אוכלוסיה שגם כך כורעת תחת נטל מסים בלתי נסבל. ארה"ב ממשיכה לגלוש במדרון הגירעונות והחובות ואינה טורחת אף להעמיד פנים שהיא מנסה לפתור את הבעיה.


כיצד יסתיימו הניסיונות הנואשים האלה להחזיק בחיים את מדינת הרווחה? המפתח לתשובה נעוץ במטבעות הלאומיים, ובעיקר הדולר. יש לזכור שהמערכת המוניטרית כולה - כלומר מערכת הכסף העולמית, קיימת בסה"כ 41 שנה. עד 1971, הדולר היה מגובה על ידי זהב. כלומר כל מי שהגיע לבנק המרכזי האמריקאי ובידו שטר של דולר היה זכאי לקבל זהב בתמורה לשטר.

ארה"ב באותה תקופה נאבקה בקשיי המימון של מלחמת וייטנאם ובכלכלה מקרטעת. הנשיא ניקסון מצא פתרון לבעיה: הוא ניתק את הקשר בין הדולר לבין הזהב והתחיל להדפיס דולרים שלא היו מגובים על ידי שום דבר חוץ מהאמון של העולם בכוחה של ארה"ב לשלם את החוב שלה. ומאז הדולר האמריקאי מאבד מערכו בעקביות והחוב הלאומי חצה לאחרונה את קו 100% תוצר.

כיום, 41 שנה אחרי הניתוק מהזהב, המערכת הכלכלית העולמית בנויה על כרעי התרנגולת של שטרות כסף המודפסים בצורה סיטונאית. בתיאוריה, הכלכלה אמורה לייצר מוצרים (כמו מחשב או שולחן) ותפקידו של הכסף הוא בסה"כ לאפשר מסחר במוצרים אלה באופן כזה שהוא קובע את מחירם. במציאות, ארה"ב מנסה להפוך את היוצרות, להדפיס כסף שלא מייצג עוד דבר, ולקוות שאיכשהו, השטרות האלה יביאו לצמיחה כלכלית. האם הם מצליחים? השוואה בין מדד המניות האמריקאי S&P500 למחיר הזהב מאז 1971 מראה, שהחלטה אדמיניסטרטיבית של פוליטיקאי, לא יכולה לבטל את מעמדו של הזהב שבמשך אלפי שנים שימש את התרבות האנושית כמטבע הנחשק ביותר.


אין זה פלא שהזהב הרקיע שחקים בשנים האחרונות כאשר מאמציהם של מדינות המערב לייצר צמיחה בעזרת חוב והדפסות כספים הגיעו לממדי שיא. הנקודה היא שהתהליך בעיצומו: הריביות בעולם המערבי הן אפסיות, החובות הלאומיים גדלים, השוק החופשי חנוק מרגולציה, ארה"ב ואירופה מדפיסות עוד ועוד כסף והמערכת המוניטרית מאיימת לקרוס מעט אחרי יום הולדתה ה-41. 

בנקים מרכזיים ברחבי העולם ובעיקר בשווקים מתעוררים ערים למתרחש. מאז הרבעון הרביעי של 2008, בנקים מרכזיים קנו נטו 1,290 טונות של זהב, כאשר רק בשנת 2011 הם קנו נטו 455 טונות. בין הבנקים שמוסיפים לפוזיציית הזהב שלהם נמנים הבנק של טורקיה, מקסיקו, הפיליפינים, רוסיה, תאילנד ועוד. סין לא מדווחת על הקניות שלה אולם אין זה סוד שהיא קונה זהב פיזי וכן מכרות זהב ברחבי העולם. האם הקניות האלה מסמנות סוג של בועה? בראייה היסטורית, אנחנו רחוקים מכך.


על רקע ההידרדרות הכלכלית העולמית והזעזועים המתמשכים למערכת הכספים העולמית, השקעה בזהב (כנכס נוסף, לא כנכס בלעדי) נראית צעד הגנתי והגיוני. יש להוסיף שנכסים ריאליים אחרים כמו תירס, נפט או נדל"ן יכולים להגן במפני שחיקת ערכם של המטבעות הלאומיים. החיסרון של הנכסים האלה שהם רגישים למיתון עולמי קשה ולדפלציה. הזהב, כמתכת מוניטרית, הוא המגן המושלם בפני התמוטטות מערכתית.

כיצד משקיעים בזהב?

ישנן שלוש דרכים עיקריות. הראשונה והמקובלת ביותר היא להשקיע בתעודות סל כמו SPDR. זוהי שיטה קלה להשקעה בשוק נזיל מאוד. הסיכון הוא שהמשקיע מחזיק בנייר ולא בזהב פיזי ולכן הוא נתון לרחמיהם של השלטונות שעלולים, במקרה של קריסה אמיתית במערכת המוניטארית העולמית, להחרים או לפגוע במסחר בניירות ערך.
הדרך השנייה היא דרך קנייה של מניות של חברות הכורות זהב, אחד האינדקסים העיקריים להשקעה מעין זו הוא אינדקס HUI.

הדרך השלישית היא דרך קנייה של זהב פיזי (בוליון או מטיל), דבר הניתן לעשות בארץ או בתוכניות קניית זהב פיזי בחו"ל (למשל: http://www.perthmintbullion.com). זוהי השקעה יותר מסובכת אך היא מספקת את ההגנה האולטימטיבית בפני טיפשותן ועריצותן של ממשלות המערב.

מקפיטליזם לסוציאליזם


בקיץ 2011 נקרתה בדרכו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הזדמנות פז לתקן חלק מהמעוות בכלכלת ישראל. המוחים דרשו מנתניהו להגדיל את הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים, בשל הירידה החדה בהוצאה הציבורית בעשור האחרון. אך נתניהו שהוא קפיטליסט מובהק, היה יכול וצריך דווקא לנסות ליישם דווקא את עקרונות השוק החופשי שהיו יכולים להוריד את יוקר המחיה בארץ בצורה דרמטית.

נתניהו, לפחות על פי הצהרותיו, מבין טוב מאוד שיוקר המחיה בארץ אינו גזירה משמים, אלא תוצאה של אוסף ענק של חוקים, מכסים, סובסידיות, רגולציות, הגבלות, מועצת התקנים, מועצת החלב, הלובי החקלאי וכל אותם גופים שעושים כמיטב יכולתם להיטיב עם שולחיהם, על חשבון 8 מיליון אזרחי מדינת ישראל שמשלמים מחירים הגבוהים בעשרות או אפילו מאות אחוזים לעומת שאר אזרחי העולם המערבי.

במילים אחרות, נתניהו היה אמור לפתור את בעיית יוקר המחיה דרך הקטנת התערבות הממשלה במסחר, במגזר הפרטי ובחייהם של האזרחים. בפועל, רה"מ עשה בדיוק את ההיפך. לדוגמא, ועדת קדמי שנועדה לפתור את בעיית יוקר המזון, המליצה על תוכנית פעולה שמתאימה יותר לברית המועצות ופחות למדינה חופשית כביכול.

המלצות הוועדה סבוכות וחלקן מוזרות. למשל, כחלק מהמאמץ לנסות לקדם יצרני מותג פרטי (למה דווקא יצרני מותג פרטי? מה זה בכלל העסק של המדינה מי מייצר מה ובשביל מי?), אם אכן יחליטו לעשות כן, אז נראה את פקחי המדינה פושטים על סניפי הסופרמרקטים כדי לוודא שמוצרים מסוימים מובלטים מספיק על המדפים. כנראה שבקרוב תקום וועדה שתחליט כמה סנטימטר צריך היוגורט של חברת א', שהמדינה חפצה ביקרה, לבלוט לעומת היוגורט של חברה ב'. אולי גם יתקנו תקנות בנוגע לצבעים וצורות.

אם רה"מ היה נשאר נאמן למשנה הכלכלית-חברתית שלו ולהיגיון הבריא, הוא היה מוריד את מחירי המזון בדרך מאוד פשוטה: ביטול המכסים על כל המוצרים ללא יוצא מן הכלל, קבלת תקן אירופאי/אמריקאי ללא צורך בתקן ישראלי וחיסול הבירוקרטיה המטורפת שהופכת הקמה של סופרמרקטים חדשים לתהליך שאדם שפוי לא יעיז אפילו להתחיל. לרה"מ כנראה לא היה אומץ לעמוד נגד הלוביסטים, החקלאים, החרדים ושאר הקבוצות שהופכות את מדינת ישראל לארץ אוכלת יושביה. הפיתרון של ממשלת נתניהו (ניהול מממשלתי של ענף המזון) יביא להעלאת מחירים, חוסר יעילות ושחיתות, כפי שקורה בכל ענף שהממשלה מתערבת בו.

גם בכל הקשור לתקציב, אין קשר בין התדמית הקפיטליסטית של נתניהו לבין הגירעונות האדירים שהוא מתכנן לנו. נתניהו אמור להבין שהגדלת הממשלה שוללת משאבים מהמגזר הפרטי, מגדילה את הבירוקרטיה ומוסיפה עוד אבני רחיים על כלכלת ישראל. שלא לדבר על זה שחובות צריך להחזיר - בתוספת ריבית דריבית לדורי דורות.

וכיצד נתניהו מתכנן לעצור את הגירעון התופח, או לפחות למנוע ממנו לגלוש אל מעבר ל-4%? הטלת מיסים חדשים או הגדלת המסים הקיימים. כנראה שנטל מס של 50%-60% על המעמד הבינוני (כולל מסים עקיפים) אינו מספיק לדעתו של רה"מ. הדרך הנכונה, כלכלית ומוסרית, לטפל בגירעון היא לקצץ באגרסיביות בהוצאות הממשלה המנופחות, להילחם בוועדים הגדולים ולפשט את הבירוקרטיה הממשלתית, כולן הן רעות חולות המאפיינות כלכלה ריכוזית כמו ישראל. אבל חוץ ממס שפתיים לא נעשה דבר בתחום הזה (כדוגמא אפשר לקחת את כניעת שר התחבורה לעובדי הרכבת). הגרף למטה מראה את ההתדרדרות בניהול תקציב המדינה:


כישלון חרוץ בהורדת יוקר המחייה

הכישלון החרוץ להוריד את יוקר המחייה, הגדלת הממשלה והגירעון וההאטה המסתמנת בצמיחה, יכולים להביא להתערערות מצבו של המעמד הבינוני. כלומר, בניגוד לסקרים של היום, מצבו של נתניהו ושל הליכוד עלול להידרדר עד לבחירות באוקטובר 2013. אמנם, גורמים גיאו-פוליטיים יכולים לשנות לחלוטין את התמונה, אולם בהסתמך על הפן הכלכלי-חברתי, סיכויי יחימוביץ' להיות רה"מ הבא אינם נמוכים כפי שזה נראה היום.

וזה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע: ראשית, נתניהו, כמו ג'ורג' בוש בארה"ב, מוציא שם רע לקפיטליזם. קורא העיתונים בארץ בוודאי משוכנע שנתניהו הוא נציג הקפיטליזם עלי אדמות. אך במציאות, נתניהו הוא סוציאל-דמוקרט  פר-אקסלנס, שמוציא לפועל בחריצות רבה את המדיניות הכלכלית שהביאה את יוון, איטליה וספרד למצבן כיום. עדיף שיודח מתפקידו ויפסיק להבאיש את ריחה של השיטה הקפיטליסטית.

שנית, המסלול שבו המדינה נמצאת היום - גירעון ממשלתי הולך וגדל, שליטה סובייטית של הממשלה במגזר המזון, האנרגיה, הנדל"ן, העובדה שמשקיעים זרים ומקומיים מדירים רגלם, יביאו את המדינה לסף אסון כלכלי. יחימוביץ' תאיץ את התהליך כי היא כמובן לא יכולה להיראות פחות "חברתית" מנתניהו, מה גם שיחימוביץ' לא טורחת אפילו לשלם מס שפתיים למאמץ לשמור על תקציב מאוזן.

משבר כלכלי תחת שלטונה של יחימוביץ' יהיה מיוחד במינו, כי בניגוד למשבר שנות ה-80, ארה"ב, שנמצאת בעצמה בצרות, לא תוכל לחלץ אותנו. על רקע משבר כללי בעולם המערבי, ללא מימון אמריקאי ובוודאי שאין אפילו מה לחלום על עזרה מאירופה, כלכלת ישראל אולי תיאלץ סוף סוף לפנות לנתיב של השוק החופשי. היה עדיף להגיע לפיתרון המתבקש והמוכח היסטורית בכוחות עצמנו אבל כאשר נתניהו מתפקד כאחרון הסוציאליסטים, כנראה שאנו צריכים להגיע לעברי פי פחת כדי להתעשת.

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 6 ליולי 2012 

יום רביעי, 20 ביוני 2012

גרמניה צריכה לחזור למארק

ההנהגה הפוליטית הגרמנית שודדת את אזרחיה ומשתמשת בכספם כדי לתמוך בכלכלות החולות והמושחתות של מדינות הים התיכון. זוהי עובדה כלכלית שלפעמים מנסים להסתיר אותה עם דיבורים על סולידריות אירופאית, הצלת כלכלת העולם, אחריותה ההיסטורית של גרמניה וכו". אולם העובדה היא שהגרמנים עם שיעורי החיסכון הגבוהים שלהם, אורח החיים היחסית צנוע שלהם ועם הרבה עבודה קשה מממנים את שכניהם, העסוקים בעיקר ברמאויות מס ובתכנון הסיאסטה הבאה.

בעוד שתשומת הלב מופנית ליוון, ספרד ואיטליה, ייתכן שהמדינה שעתידה להיות נתמכת הסעד העיקרית של גרמניה, היא דווקא צרפת. במחקר שנכתב ע"י בנק ברנברג הגרמני נמצא כי צרפת היא מדינה יוצאת דופן. מה שמייחד את צרפת היא לאו דווקא העובדה שמצבה הכלכלי רעוע, מבחינת הגירעון הממשלתי, הגירעון המסחרי, ושוק עבודה קשיח. מה שמיוחד בה הוא שבניגוד לשאר המדינות שמצבן קשה, צרפת אינה עושה דבר וחצי דבר כדי לשפר את מצבה. כפי שאפשר לראות בגרף המצורף (המציג את ההוצאה הציבורית של מדינות גוש היורו), צרפת מגדילה בעקביות את ההוצאה הממשלתית שלה, בדומה לספרד.






ומדוע שצרפת תתאמץ? הדבר הרציונאלי לעשות כאשר יש לך קרוב משפחה עשיר ופראייר שמוכן לממן את אורח החיים הנהנתני שלך, הוא להמשיך לבלות ולבזבז את כספו של הפראייר. ואכן, צרפת הודיעה לאחרונה על הורדת גיל הפרישה מ-62 ל-60 שנה (בתנאים מסוימים) ועל הקשחה נוספת של שוק העבודה. שאלה מעניינת הרבה יותר היא מדוע גרמניה מוכנה להמשיך לממן את יוון, ספרד, איטליה, אירלנד, פורטוגל גם יחד?

ומה יקרה כאשר גרמניה תתחיל לממן בקרוב מאוד את צרפת? זוהי הרי התנהגות מדהימה - פוליטיקאים גרמנים מחרימים את כספם של אזרחים גרמניים בעלי זכות בחירה ומעבירים אותו לאזרחים זרים שאינם יכולים להצביע בגרמניה. זוהי תופעה כלכלית שאין לה אח ורע בכל העולם.

כולם קשורים בכולם וגם האינטרסים

הסבר אחד למצב האבסורדי שתיארנו הוא לחץ של בנקאים גרמניים. האינטרס של הבנקאים הבכירים הוא לשמור על הסטטוס קוו: משכורות גבוהות ובונוסים לבכירים.

הלחץ מצד התקשורת, ממשלות זרות, גופים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והבנק העולמי, וכמובן מצד אובמה, הם משתנים נוספים במשוואת קבלת ההחלטות של גרמניה. אולם ייתכן שההסבר העיקרי הוא החשש הכבד של גרמניה מפני התפרקות גוש היורו והחזרה למארק הגרמני. 

החשש הזה נובע חלקית מהחולשה הכלכלית שתכריע כמה ממדינות אירופה שהן שוק ייצוא חשוב של גרמניה. אולם זה איננו טיעון רציני - גרמניה אמורה לממן מדינות פושטות רגל כדי שאלה ישתמשו בכסף גרמני כדי לקנות מוצרים גרמניים? השיטה הזו, שהיא למעשה גרסה מעוותת במיוחד של vendor financing היא חסרת הגיון.

כנראה שמה שמפחיד את הגרמנים יותר מכל היא החזרה למארק הגרמני. המארק צפוי לשקף את חוזקה של כלכלת גרמניה וככזה הוא יהיה בין המטבעות החזקים והיקרים בעולם, אולי אף יקר יותר מהפרנק השוויצרי. לפיכך, החשש הוא שהייצוא הגרמני יקרוס פשוט בגלל שהצרכנים בעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות מוצרים גרמניים. ואם הייצוא הגרמני יקרוס, השגשוג הפנטסטי של כלכלת גרמניה יגיע לסופו. ואכן, הטיעון הזה נשמע הגיוני ואפילו משכנע.

רמת החיים של גרמניה תעלה וגם הכלכלה

אך זוהי כלכלת וודו, שטות גמורה. ולמעשה ההיפך הוא הנכון - חזרה למארק הגרמני היקר תביא לתקופת שגשוג פנומנאלית בגרמניה. הכיצד? הסיבה הראשונה היא שייצוא הוא רק צד אחד של המטבע. בצד השני נמצא הייבוא. גרמניה מייבאת כמעט את כל חומרי הגלם שהיא נזקקת להם, וכן אנרגיה, מוצרי צריכה אלקטרוניים, ביגוד, ריהוט, מחשבים, תוכנה וכמובן תיירות יוצאת. מנקודת מבטו של גרמני המשלם עם מארקים, מחירם של המוצרים והשירותים האלה יקרוס, כוח הקנייה של האזרח הגרמני ירקיע שחקים ורמת חייו תעלה פלאים. נשמע רע?

אך מה עם הייצוא? האם קריסת הייצוא לא תביא לאבטלה המונית? ובכן, סביר שתהיה פגיעה מסוימת בייצוא הגרמני, אולם יש לזכור שאף אחד לא קונה מכוניות מרצדס או ב.מ.וו. או אפילו פולקסווגן כי הן זולות. גם המכונות התעשייתיות שגרמניה מוכרת אינן ידועות כזולות במיוחד. בכלכלה המבוססת על איכות ומוניטין, המחיר לא תמיד משחק תפקיד עיקרי והירידה בייצוא תהיה נמוכה הרבה יותר ממה שצופים רואי השחורות.

בעצם, ייתכן שהירידה בייצוא תהיה ממש מינורית. הרי מטרת היצואנים, כמו כל בעל עסק, היא לא למכור במחיר גבוה אלא לייצר רווחים גבוהים ככל האפשר. עלות הייצור עבור היצואנים הגרמנים תצנח ביחד עם עלות מחירי הגלם והאנרגיה. היצואן הגרמני שחווה דיפלציית עלויות יוכל למכור את המוצרים שלו במחירים נמוכים ועדיין יצליח לייצר רווחים גבוהים. במילים אחרות, התחרותיות של היצואן הגרמני לא תיפגע.

אין במסקנה הזו שום דבר מפתיע או חדש. למרות מטבע יקר, יפן נהנתה מעודף סחר גדול במשך שנים רבות כי, כמו גרמניה, היא מוכרת מוצרים איכותיים. ארה"ב סובלת מגירעונות סחר מפלצתיים וזאת למרות שהדולר איבד עשרות אחוזים מערכו בעשורים האחרונים. מבחינה היסטורית, בין אם בתקופת האימפריה הרומית בגדולתה או בתקופת האימפריה הבריטית, מטבע חזק תמיד היה אחד מהיתרונות של כלכלה חזקה והיווה את הבסיס לעושרם של אזרחי הכלכלות המוצלחות.

ומה עם המדינות הנזקקות?

לטובתם של אזרחי גרמניה יש לקוות שההנהגה הפוליטית שלהם תפסיק להקשיב לתקשורת, לאובמה, ולבנקאים ותתחיל להקשיב להיסטוריה ולהיגיון.

ומה יהיה על המדינות הנזקקות? בטווח הארוך, ניתוק מהיר של צינור החמצן הגרמני יפעל לטובתן. הרי במוקדם או במאוחר, לגרמניה יימאס לממן את אורח החיים המופקר של מדינות הים התיכון ושל צרפת. כמו עם התמכרות לסמים, עדיף למדינות אלה לסבול את כאבי הגמילה עכשיו מאשר שנתיים מהיום כאשר הנזק המצטבר יהיה חמור פי כמה. ואם נמתח את האנלוגיה לסמים עוד שלב אחד, צריך לזכור שספרד, איטליה או צרפת מסתכנות במנת יתר שעלולה להביא להתמוטטות כלכלית/חברתית גמורה. וזהו תסריט שאף אחד לא רוצה לראות.

המאמר פורסם בכלכליסט ב-15 ליוני 2012