יום שישי, 20 ביוני 2014

מה יקרה כש"הפראיירים" יפסיקו לקנות דולרים?

מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר ועשרות מיליוני נתמכי סעד, אבל המצב יכול להיות אפילו יותר גרוע

וורן באפט נשאל בראיון לפני כמה שבועות האם לדעתו ארה"ב צריכה לייצא נפט או לשמור את הנפט לעצמה. התשובה שלו מבהירה בכמה מלים מה מקור כוחה של ארה"ב וגם מקור חולשתה. באפט ענה שלדעתו עדיף שארה"ב לא תייצא נפט, כי נפט זה דבר בעל ערך. במקום לייצא את הנפט שלה, באפט מציע שארה"ב תמשיך לייבא נפט ולשלם תמורתו בפיסות נייר. למה הכוונה?

ניקח לדוגמא את מדינת ישראל: כדי לייבא מכוניות, אלקטרוניקה, נפט גולמי ושאר מוצרים ושירותים, אנחנו צריכים מטבע חוץ - יורו, דולרים, יינים. וזאת מאחר ששותפות הסחר שלנו אינן מעוניינות לקבל שקלים כתשלום. בשביל להשיג מטבע חוץ (כדי לשלם עבור הייבוא) אנחנו צריכים לייצא - תרופות של טבע, אשלג מכיל, נשק מאלביט, למכור סטרט-אפים וכך הלאה. הנקודה החשובה, שיש להפנים אותה, היא שהיצוא שלנו מממן את היבוא שלנו. זהו למעשה תפקידו של סקטור היצואנים ברוב מדינות העולם - כלי למימון היבוא.

ארה"ב לעומת זאת פועלת בצורה שונה. אמריקה החלה לרשום גירעונות במאזן המסחרי (יצוא פחות יבוא) בשנות ה-70 ואלה התחילו לתפוח בצורה דרמטית בשנים האחרונות. בשנת 2013, ארה"ב רשמה גרעון עצום של 476 מיליארד דולר, סכום מעט נמוך מהעודפים של שתי היצואניות הגדולות בעולם - סין וגרמניה, ביחד. אם כך, כיצד האמריקאים מצליחים לאורך שנים לממן את הייבוא העצום שלהם ללא ייצוא מקביל? כיצד הם משיגים את המט"ח הדרוש למימון הייבוא?


התשובה היא כמובן שארה"ב אינה צריכה מט"ח. הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, כלומר מרבית הבנקים המרכזיים בעולם מחזיקים חלק נכבד מהרזרבות של המדינות שלהם בדולרים. בנוסף, מרבית העסקאות הבינלאומיות, גם אלה שארה"ב אינה מעורבת בהם - נניח בין בריטניה לברזיל, נעשות בדולרים. ומאחר שהדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, שותפות הסחר של ארה"ב מוכנות לקבל תשלום עבור המוצרים שלהם בדולרים ומוכנות להלוות כספים בריבית נמוכה מאוד לממשלת ארה"ב.

הדולר הגיע למעמדו הנכסף לאחר עשורים רבים שבהם ארה"ב הייתה המדינה העשירה ביותר בעולם, המלווה הגדולה בעולם, עם העודף המסחרי הגדול ביותר. כאמור, הדולר הוא עדיין מטבע הרזרבה הבינלאומי, אך ארה"ב היא צל חיוור של העבר. מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר, עם עשרות מיליוני נתמכי סעד ועם תשתית יצרנית הרוסה.

ממשלת ארה"ב יכולה בתיאוריה לפצוח בתהליכים שיחזירו את כלכלת ארה"ב לתהילת העבר. תהליכים כאלה חייבים לכלול קיצוץ אגרסיבי מאוד של הוצאות הממשלה, העלאת ריבית שתאושש את בסיס החסכונות של הציבור ודה-רגולציה מאסיבית. אלה צעדים מכאיבים בטווח הקצר ואין להם תמיכה פוליטית וציבורית מינימאלית בארה"ב (או באירופה או בישראל).

ובחזרה לעצה של באפט לממשלת ארה"ב – המשיכו להדפיס דולרים ושילחו אותם לשותפות הסחר הפראייריות שלנו, שיישלחו לנו תמורת חתיכות הנייר האלה מוצרים אמיתיים בעלי ערך. מבחינה פוליטית ברור שזהו הנתיב הקל – אחרי הכול, מי רוצה לעבוד קשה אם הפראיירים מעבר לים ממשיכים לרצות דולרים.

אך לעצה של באפט יש חיסרון ברור, שכן ככל שהתהליך הזה נמשך, החוב של ארה"ב הולך ומעמיק, התשתית הכלכלית ממשיכה להיהרס וכמויות הדולרים עולות בהתמדה. ובינתיים יש סימנים המעידים ששותפות הסחר הגדולות של ארה"ב במפרץ הפרסי ובמזרח הרחוק מתכוננות ליום שאחרי – הן עושות מאמצים כבירים לגוון את הרזרבות שלהם ע" החלפת דולרים בנכסים אחרים, בין היתר בזהב. בנוסף, סין מנסה לבנאם (להעביר לשליטה בינלאומית) את המטבע שלה מתוך מטרה מוצהרת לשנות את הנוף המוניטארי העולמי.

ביום הדין, כאשר הפער בין מעמדו של הדולר לבין מצבה האמיתי של כלכלת ארה"ב ייסגר, החגיגה תגיע אל סיומה. הקטליזטור יכול להיות הרחבה מוניטארית חדשה, נתוני צמיחה מאכזבים או כל אירוע שלילי אחר. מה שבטוח זה שסגירת הפער היא בלתי נמנעת והיא תביא להתמוטטות הדולר ולהתמוטטות ברמת החיים של האמריקאים. או אז בנקים מרכזיים, שיישארו אז תקועים עם רזרבות ענק בדולרים שחוטים, יצטרכו לתת הסברים.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

יום שישי, 6 ביוני 2014

טירוף מערכות בבנק המרכזי האירופי

הורדת הריבית על הפיקדונות לרמה שלילית מסמנת את הבגידה של הבנק המרכזי בתפקידו ההיסטורי ומהווה שלב נוסף בשורה של נזקים שהשלטונות באירופה גורמים לציבור

תפקידו המסורתי של בנק מרכזי הוא להגן על כוח הקנייה של המטבע של המדינה, כלומר למנוע אינפלציה. ההודעה היום של הבנק המרכזי האירופי על הורדת הריבית על הפיקדונות לרמה שלילית מסמנת את הבגידה האולטימטיבית של הבנק בתפקידו ההיסטורי ומהווה שלב נוסף בשורה של נזקים שהשלטונות באירופה גורמים לציבור ביבשת.

הבנק המרכזי האירופי מנסה ע"י הורדת הרבית להתמודד עם סכנת הדפלציה (ירידה במחירים) שמרחפת על כלכלת אירופה. הבנק חושש שהדפלציה גורמת למיתון, גורמת לצרכנים לדחות קניות ועלולה להאיץ את התהליכים השליליים שמתחוללים ביבשת.

אך אלה הן שטויות מהתחלה עד הסוף. כאשר הבנק המרכזי טוען שהדפלציה גורמת למיתון, הוא מבלבל בין תוצאה וסיבה. המיתון הוא זה שגורם לירידה בביקושים ולכן מביא לירידה במחירים. אולם הירידה הזו לא רק שהיא כשלעצמה אינה פוגעת בכלכלה, היא למעשה עוזרת לצרכנים כי היא מורידה את יוקר המחיה בסביבה כלכלית קשה ובתנאי אבטלה גבוהים. כך, כאשר השלטון האירופי נלחם בירידת המחירים הוא שולל מאזרחי אירופה את המזור היחידי שיש להם.

הבנק המרכזי גם אינו מבין שירידת מחירים לא רק שאינה גורמת לצרכנים לדחות קניות, היא למעשה מגבירה ביקושים. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על מוצרי אלקטרוניקה, שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין שדפלציה בעצם מגבירה קניות ומעודדת פעילות צרכנית.

אך הנקודה הבעייתית ביותר בהתרכזות של האירופאים בריביות ובמניפולציה במטבע היא שהם נמנעים מהתמודדות עם בעיותיה האמיתיות והמבניות של הכלכלה האירופית. מעניין, אגב, שבקבירת הראש בחול הם אינם שונים מהשלטונות הישראלי והאמריקאי.

הבעיות האמיתיות של אירופה (ושל ישראל ושל ארה"ב) הן מסים גבוהים, ממשלות ענק, ניהול מרכזי של הכלכלה וחוקי עבודה נוקשים. בשנים האחרונות אירופה כביכול נקטה מדיניות צנע, שנועדה להתמודד חלקית עם הבעיות האלה. מדיניות זו זוכה לקיתונות של רותחין בשל ההצלחה החלקית או האפסית שלה, אך הצנע האירופי כמעט הפוך במהותו ממה שצנע אמור להיות.

צנע אמיתי משמעותו קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, פינוי המשאבים בכלכלה למען המגזר הפרטי ולבסוף הורדת מסים. צנע בגרסה אירופית היה שונה מאוד – העלאת מסים כדי להפחית גירעונות ללא הורדת אמיתית בתקציבים וללא ירידה בכוחה של הממשלה – צנע בגרסת הגשש החיוור. כך הפוליטיקאים האירופאים יכולים לטעון שהם נקטו צעדי צנע, הצנע נכשל ואפשר לחזור למדיניות מוניטארית מרחיבה.

בכל אופן, הורדת הריבית לא באמת תעזור לכלכלת אירופה. ריבית אפסית הופכת חסכונות שמרניים בבנק, אבן פינה של המעמד הבינוני, לחסרי ערך. אובדן האופציה השמרנית הזו דוחפת חוסכים לזרועותיה של הספקולציה, באשר היא תהיה. בין אם מדובר ברכישת דירות במחיר בועתי, או השקעות מסוכנות אחרות. שחיקת ערך המטבע פוגעת גם ואולי בעיקר בפנסיונרים, אנשים שחיים על קצבה קבועה. עניי היבשת בוודאי נפגעים בשל הרגישות שלהם ליוקר המחיה.

מי שכן נהנה משחיקת היורו והריבית האפסית הם המגזר הפיננסי החזק באירופה שמבחינתו ריבית נמוכה הוא כמו חמצן לנשימה. גם היצואנים ירוויחו משחיקת המטבע שתוזיל את המוצרים שלהם בעיני הלקוחות מחוץ לאירופה. מי יפסיד? כל השאר.

על רקע ההתנהלות של שלטונות הגוש האירופי לא קשה להבין את עליית כוחן של המפלגות האנטי-אירופיות בבחירות האחרונות. אפשר להתנחם לפחות שככל ששלטונות אירופה יענו את אזרחיהם בשוטים ובעקרבים, כך התפרקות הגוש והתנערות היבשת מהנוגשים הפיננסיים האלה תבוא מהר יותר.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

יום ראשון, 1 ביוני 2014

דחליל הדיפלציה מגיע לישראל

על אף שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה

מדיניות הריבית הנמוכה של בנק ישראל גורמת לכלכלה נזק נרחב. הריבית הנמוכה שופכת דלק על מדורת הנדל"ן, גוזלת מהציבור את הביטחון שבחסכון בנקאי רגיל, דוחפת ללקיחת סיכונים ותורמת ליוקר המחיה.

והנה, לאחרונה גוברים הקולות להורדת רבית נוספת כדי להתמודד עם סכנת הדפלציה. בדפלציה הכוונה פשוט לירידה ברמת המחירים בשוק. אם כך, מדוע דיפלציה נתפסת כסיכון שיש להילחם נגדו? האם ירידה ברמת המחירים הכללית אינה תופעה חיובית שתוריד את יוקר המחיה?

הטענה העיקרית של הפוחדים מירידה במחירים היא שיש למנוע סחרור דפלציוני. כלומר מאחר שצרכנים חושבים שהמחירים ירדו בחצי אחוז או אחוז תוך שנה, הם יידחו את הקניות שלהם לשנה הבאה, וכך הביקוש ירד, לכן המחירים ירדו אף יותר, הצרכנים ימשיכו לדחות קניות וכך ניכנס לסחרור שיוביל למיתון.

אך כמובן שאלה שטויות. אין מוצר או שירות שצרכן נורמלי יידחה את הקנייה שלו בשנה כדי להרוויח חצי אחוז או אחוז. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על טלוויזיות וטלפונים סלולאריים שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין את האווילות בטענה. למעשה, האמת בדיוק הפוכה, ככל שמחירם של מוצרים עולה, כך הביקוש להם יורד, ככל שמחירם יורד, כך הביקוש להם עולה.

טיעון נוסף נגד הדפלציה היא שהיא מקשה על בעלי חוב. למשל בעל עסק שלקח הלוואה ומחזיר אותה מההכנסות שהוא מייצר מהעסק שלו, נתקל בבעיה כי ככל שההכנסות יורדות, כך קשה יותר להחזיר את ההלוואה. הטיעון הזה מפספס את הצד השני של המטבע. אינפלציה מקשה דווקא על זה שנתן את ההלוואה כי היא שוחקת את ערך הכסף. כלומר את אלה שרוצים להילחם בדפלציה ולעודד אינפלציה צריך לשאול מדוע לוקח ההלוואה יותר חשוב מזה שנתן אותה? הטיעון הזה גם מתעלם מכך שהמחירים היורדים יכולים לתרום להצלחת בעל העסק כי הביקוש למוצרים שלו גדל, ובנוסף, העלויות שלו גם הן יורדות, ביחד עם רמת המחירים הכללית במשק.

האמת היא שדפלציה - ירידת מחירים כללית במשק, היא תופעה מבורכת שמקלה על יוקר המחיה, מעלה את רמת החיים, והיא תופעה אופיינית לשגשוג כלכלי, לחדשנות ולהשקעות מוצלחות. ירידת מחירים היא ברכה עצומה במיוחד לחוסכים, לפנסיונרים שחיים על קצבה קבועה ולעשירונים התחתונים.

למרות שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה. זאת מאחר שדפלציה היא תופעה שמאוד נעים להילחם בה. רבית נמוכה, שהיא כלי במלחמה בדפלציה, אמנם פוגעת בציבור הרחב אך היא מאפשרת לממשלה ללוות כספים בעלות נמוכה, להגדיל את הגרעון התקציבי ולחלק כספים למגזרים המקורבים לפוליטיקאים.

לעומת זאת, אינפלציה היא תופעה שהמדינה שונאת להילחם בה. העלאת הריבית, הכלי העיקרי למלחמה באינפלציה, תחזק את המטבע המקומי, תוריד את יוקר המחיה ותאפשר לציבור החוסכים לחזור לביטחון שבפיקדונות בנקאיים. אך מנגד, לממשלה יהיה הרבה יותר קשה לקחת הלוואות, לממן גירעונות וכך יכולת הפוליטיקאים לתגמל את המקורבים להם תיפגע.

בנק ישראל צריך להעלות את הריבית כדי להציל את החוסכים ולכבות את המדורות הספקולטיביות במשק. אולם אין סיכוי שהבנק יעשה צעד שהוא כה מנוגד לאינטרס של הפוליטיקאים. נקווה לפחות שבנק ישראל לא ישתמש בדחליל הדיפלציה כתירוץ להורדת רבית נוספת שתרמוס את התקווה הקטנה שיש לנו להקלה ביוקר המחיה.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט