100% פוליטיקה, 0% פתרון

מדינת ישראל נכשלת במילוי חובתה לאזרח הישראלי כמעט בכל תחום בו היא מעורבת אבל נראה שאין תחום שמשקף את המציאות הזו יותר טוב משוק הנדל"ן, שם הניהול הממשלתי הוא כה גרוע, שלפעמים הוא ממש לובש ממד קומי. הרעיון להעלאת שיעור המשכנתאות ל-90% ממחיר הדירה היא דוגמא מצויינת.

כבר נכתב מספיק על החסרונות בהעלאת שיעור המשכנתא מ-75% ל-90% ומתן 15% בערבות מדינה. בין היתר, הדבר יביא לגידול בביקוש, מה שדווקא יעלה את מחירי הדירות. במקרה של מיתון, הערבות הזו תוסיף לנטל שירבוץ על אוצר המדינה דווקא בתקופה לחוצה של אבטלה עולה ותקבולי מסים יורדים. ולבסוף, יש לתהות כמה אנשים יידחפו ללקיחת משכנתא כאשר יכולת ההחזר שלהם היא גבולית בלבד.

אם הצעת ה-90% הייתה ההצעה הגרועה היחידה שיוצאת מהממשלה אז מילא. אבל בתחום הנדל"ן נראה שאין סוף להצעות גרועות. החל מרעיון מע"מ 0 של הממשלה הקודמת, דרך המלחמה במשקיעים שבונים דירות להשכרה וכלה ב"מחיר למשתכן", נראה שאין סוף לפיתרונות עקומים. הדבר נראה מוזר במיוחד מאחר שבעיות השורש של שוק הנדל"ן הישראלי ברורות וגם הפתרון ברור.

שתי בעיות השורש המרכזיות הן שהמדינה היא הבעלים על מרבית הקרקעות אך היא משווקת אותן טיפין טיפין. הבעיה השנייה היא רגולציה ובירוקרטיה זוועתיות שהופכות את תהליך הבנייה לסיוט שמשתרך על פני יותר מעשור שנים. לכך אפשר להוסיף עיוותים בארנונה ועוד גורמים נוספים.

העניין הוא שאלה בעיות מלאכותיות, בעיות שהן לחלוטין תוצאה של מדיניות ואין בהן שום דבר עקרוני שמונע את פתרונן. יש מחסור בקרקע? המדינה יכולה לשווק קרקעות במכרזים שקופים ומסיביים. הרגולציה תוקעת את התהליך? אפשר להוריד רגולציה, לבטל או לפחות להקל על הגבלת הבנייה לגובה וכו'. שום רגולציה לא נכתבה בתורה, הכל יציר של פקידים בשר ודם ואת הכל אפשר לשנות. זה לא קל, זה כרוך במאבק עם אינטרסנטים רבי עוצמה שנהנים מהמצב הקיים, אבל זה אפשרי ומתבקש.

במקביל אפשר להפסיק את המלחמה האווילית במשקיעים בשוק הנדל"ן. המשקיעים בונים דירות להשכרה, ותורמים תרומה חשובה לשוק נדל"ן. בעצם, המלחמה במשקיעים היא כה חסרת היגיון, שייתכן שהמקור לה הוא פוליטי. הבורות של הציבור הישראלי בנושאים כלכליים מקלה על הפוליטיקאים להסיט מעצמם את האשמה למצבו של שוק הנדל"ן ע"י שלהוב יצרים נגד המשקיעים רודפי הבצע כביכול.

בכלל, ייתכן שהפוליטיקה היא המפתח להבין את שוק הנדל"ן. הרי הצעת ה-90% היא מחזור של הצעה של ח"כ אורלי לוי. כלומר, אולי הכוונה האמיתית של הממשלה היא לגנוב ללוי את הרעיון המטופש שלה כדי להקשות עליה לקחת מנדטים למפלגות הקואליציה בבחירות הקרובות. מהזווית הזו, אפשר להבין מדוע הממשלה לא פותרת את הבעיות בשוק הנדל"ן. והתשובה היא שהכל פוליטיקה, אין שום רצון אמיתי לשפר את המצב. הכוונה היחידה היא לעבוד על הציבור ולהיבחר. למרבה הצער, זו שיטה שעובדת לא רע כבר 70 שנה.

טראמפ חושף את אירופה במערומיה

התקשורת נוהגת לבקר את טראמפ בחריפות חסרת תקדים על כל דבר שהוא עושה - בלי קשר לטיב המהלך. המצב הגיע בתקופה האחרונה לאבסורד כאשר התקשורת, שהיא סוציאליסטית ברובה, החלה לתקוף אותו על החלטתו להטיל מכסים - מדיניות אנטי-קפיטליסטית מובהקת. מה שאומר שאצל התקשורת, השנאה לטראמפ גוברת אפילו על השנאה לקפיטליזם.

בפגישת ‭ G-7‬ האחרונה טראמפ איים בהטלת מכסים כצעד עונשין נגד מדינות שבעצמן מטילות מכסים והגבלות נוספות על יבוא מארה"ב. עד כאן אין חדש. וגם אין בכך כל תועלת.

כפי שנאמר פעמים רבות בעבר, טראמפ מעניש בעיקר את אזרחיו בכך שהוא מטיל מכסים מעין אלה. מכסים על יבוא מעלים מחירים, פוגעים בתעשיות שלמות, מורידים פריון וכדומה. יש כמעט קונצנזוס בקרב כלכלנים לגבי הנזק של הגבלות על סחר חופשי, והביקורת שטראמפ ספג על המדיניות הזו מוצדקת.

אך האם יש היגיון מאחורי השיגעון? מתברר שבמהלך המפגש האחרון עם מנהיגי מדינות ה-‭,G-7‬ טראמפ הציע בפשטות לבטל את כל המכסים וההגבלות על סחר חופשי בין המדינות, ובכך לסיים את מלחמת הסחר בניצחון לכולם. כלומר לא עוד הסכמי סחר מסובכים וסודיים, בני אלפי עמודים, המיועדים בעיקר להגן על חברות גדולות ועל קבוצות אינטרסים, אלא הסכמי סחר חופשי פשוטים והוגנים וגלויים. אם מדובר בהצעה רצינית, וזה "אם" גדול, אפשר להבין את איומיו של טראמפ במלחמת סחר כלא יותר מטקטיקה שמטרתה להגיע לסחר חופשי באמת. ומשמעות הדבר היא שטראמפ הוא מדינאי וקפיטליסט טוב הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים.

בכל אופן, בין שמדובר בתוכנית רצינית של טראמפ ובין שבאמירה ללא כוונה אמיתית, התגובות של שאר המנהיגים ב-‭G-7‬ מרתקות. הן מרתקות מפני שלפחות על פי הדיווחים, הן היו נרעשות, מבולבלות ושליליות. הנרטיב שהתקשורת מנסה לטפח עוד מתקופת קמפיין הברקזיט הוא שהאיחוד האירופי הוא גן עדן של סחר חופשי, מופת של הוגנות ושפיות, ואילו אלה שמנסים להתעמת עם האיחוד האירופי, בין שעל רקע ברקזיט ובין שעל רקע מלחמת הסחר של טראמפ, הם ריאקציונרים חשוכים שרוצים לחנוק את הכלכלה העולמית.

האמת אולי לא הפוכה, אבל היא שונה למדי. מדינות האיחוד האירופי מקיימות ביניהן הסכם איחוד מכסים. כלומר, הסחר בין מדינות האיחוד הוא אמנם חופשי ברובו, אך האיחוד כולו מוקף בחומת מכס, מכסות ותקנות שמגינים על מדינות האיחוד מפני יבוא חיצוני. במילים אחרות, הטענה של טראמפ נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי, שלא לדבר על סין, מוצדקת. ארשת הפנים התמימה והנעלבת שהפוליטיקאים של האיחוד עוטים היא צבועה, והכיסוי של התקשורת הוא כרגיל נלעג.

אין חפים מפשע במשחקי הסחר האלה, וכל המדינות מקיימות הגבלות מסוימות על היבוא אליהן כדי להגן על קבוצות אינטרסים חזקות על חשבון האזרחים. אבל כיום לפחות ארה"ב נוקטת מדיניות סחר מעט יותר ליברלית מחלק נכבד ממדינות האיחוד, ובוודאי יותר ליברלית מגרמניה, שברוב חוצפתה משחקת את תפקיד נסיכת הסחר החופשי בעימותים עם טראמפ.

בכל אופן, אם יתברר שטראמפ בעצם מאמין בסחר החופשי ומשתמש בכוחה הכלכלי של ארה"ב כדי לבטל מכסים ברחבי העולם, רבים יצטרכו לאכול את הכובע שלהם, דבר שהופך להרגל בכל מה שקשור לטראמפ.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-22 ליוני 2018. 

פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.

מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.

כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.

בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.

אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.

אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

אובססיה לא בריאה לפריפריה

הסאגה של העברת בסיסי צה"ל לדרום לבשה ממד קומי בשבועות האחרונים, כשהתברר שצה"ל חושש שאנשי קבע לא יסכימו לעבור לדרום ויעדיפו לפרוש מהצבא. ההעדפות של אנשי הקבע והתגובה של הצבא והמערכת הפוליטית, תגובה שהסתכמה בהצעה לשפוך עוד דליים של כספי מסים לתוך הפארסה הזו, כולן מובילות למסקנה אחת - הגיע הזמן להפסיק לדחוף אנשים בכוח לחיות במקומות שהם לא רוצים לחיות בהם.

מחלות התכנון המרכזי והארוגנטיות של פוליטיקאים ופקידים משתקפות יפה בניסיונות הנואלים להפוך את הפריפריה לפופולרית. אנשים בדרך כלל מעדיפים לחיות  בעיר גדולה ומרכזית. כך באנגליה,  בארה"ב, בכל מקום. הסיבות ברורות - העיר הגדולה מציעה שפע הזדמנויות תעסוקה, הצפיפות מקלה את חיי היומיום כאשר כמעט הכל נמצא  בטווחי הליכה - החל מהסופרמרקט, דרך גן הילדים וכלה במרפאה השכונתית. מובן שחיי התרבות בעיר גדולה מגוונים יותר, וגם מבחינה כלכלית יש יתרונות של אגלומרציה ופריון. אין ספק שיש גם חסרונות לצפיפות, אבל העובדה היא שאנשים מצביעים ברגליים ומראים בבירור מהן ההעדפות שלהם.

אז מה עוצר אותם? מה תוקע כל כך הרבה ישראלים בפריפריה? הבעיה היא שמרכז הארץ יקר ולחלק גדול מהאוכלוסייה אין יכולת לחיות בעיר הגדולה או בגוש דן בכלל. לכן כביכול אין ברירה אלא לקיים פריפריה משגשגת שתאפשר חיים בכבוד גם לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות בתל אביב ובסביבתה.

אך זוהי צביעות, לא משום שדירה במרכז אינה יקרה כיום. ודאי שהיא יקרה. זוהי צביעות כי הצרה הזו היא לחלוטין תוצאה של מדיניות ממשלתית קלוקלת שמגבילה את היצע הדירות במרכז ולכן מעלה את המחיר בצורה שאינה מחויבת המציאות. שטחה של מנהטן, אולי העיר הפופולרית ביותר בעולם, גדול מזה  של ת"א ב-%10 בלבד. אולם מספר התושבים החיים במנהטן גדול פי  ארבעה ממספר תושבי ת"א. מדוע ההבדל הזה?

ההסבר הוא שחלק הארי של קרקעות המדינה מוחזקות בידי רשות מקרקעי ישראל, מה שמאט מאוד את קצב הבנייה בארץ ומעלה מלאכותית את עלות הנדל"ן. אבל אפילו על קרקע שכבר נמכרה ליזם פרטי, רגולציה בלתי אפשרית והגבלות רבות הופכות את תהליך הבנייה למסלול מכשולים שמשתרע על  פני יותר מ-10 שנים. הגבלת בנייה  מרכזית, אפרופו ההשוואה למנהטן, היא הגבלת הבנייה לגובה שמורידה דרמטית את מספר הדירות ומונעת דיור במחיר סביר בגוש דן.

כהבהרה, רק אוסיף שלדחוס אנשים בכוח לתוך העיר הגדולה זה רע באותה מידה, כמו לוודא שהעיר הגדולה יקרה מדי, ובכך להכריח מאות אלפי אנשים לחיות חיים כלכליים ותרבותיים לא מספקים בפריפריה. הרעיון הוא לייצר אלטרנטיבות. יש למכור קרקעות בכמויות ענק ולאפשר בנייה בהתאם להעדפות של היזם והדייר. ומי שרוצה לחיות בפריפריה, בבקשה.

הצביעות במצב הקיים מעוררת כעס. פוליטיקאים ופקידים מקיימים שוק נדל"ן בולשביקי שדן ישראלים רבים לחיים בפריפריה, אותה פריפריה שרוב הפוליטיקאים לא היו חולמים לעבור אליה אבל מקפידים להלל אותה כמעין חזון ציוני קדוש. במקום חזון שמבוסס על כפייה וצביעות, החזון הציוני צריך להיות חזון של כלכלה חופשית שמקנה את החירות לבחור את אורח החיים המתאים לכל אדם ואדם. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-4 למאי 2018. 

אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?

לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

רמת הפריון בעבודה זה כל הסיפור

ממש בימים האחרונים פורסם כי משרד הכלכלה מתכנן לנקוט מהלכים כדי להקל על יבוא אישי. מדובר, בין השאר, על חקיקה חדשה שתפטור את הצרכנים מתשלום דמי בדיקה למכון התקנים בגין מוצרים שחלה עליהם תקינה רשמית של המכון. אחרי שמתאוששים מההלם שחובה כזו בכלל הייתה קיימת, צריך להבין כי ההקלות האלה הן צעד קטן בכיוון הנכון, אבל הן לא מביאות לשיפור אמיתי ברמת החיים שלנו.

בעיה מרכזית בכלכלה הישראלית היא רמת הפריון הנמוכה. כלומר, בכל שעת עבודה המשק הישראלי מייצר פחות מהממוצע במדינות המפותחות. המשמעויות של הפריון הנמוך הזה הן קריטיות. ראשית, בעלי עסקים לא יכולים לשלם לעובדים שלהם משכורות גבוהות, כי רק פריון גבוה מאפשר שכר גבוה - שהרי אם השכר גבוה מהפריון, נוצר הפסד. שנית, פריון נמוך מכריח את העובד הישראלי לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לרמת הכנסה סבירה. התוצאה היא שהעובד הישראלי עובד שעות רבות יחסית לממוצע המדינות המפותחות, אבל מרוויח יחסית מעט. כלומר, יוצא קירח מכאן ומכאן.

סיבה עיקרית לפריון הנמוך היא שהמדינה מגנה על חלק מהעסקים המקומיים מפני תחרות מחו"ל. כאשר מפעלים ועסקים מקומיים אינם צריכים להתחרות ביצרנים מחו"ל, המקומיים אינם צריכים להשקיע במכונות, באימון העובדים ובהתייעלות. כלומר, הם אינם צריכים להשתפר כדי להגיע לרמה המקובלת בחו"ל.

וכאשר אין תחרות מספקת, הבינוניות חוגגת, המכונות ישנות, העובדים לא מאומנים והתוצר העסקי לשעה, כלומר הפריון, נמוך. אגב, סקטור ההיי-טק שמתחרה בכל העולם מתהדר בפריון גבוה מאוד. הוא מאזן את הפריון הנמוך של הכלכלה המקומית ומאפשר רמת חיים כללית סבירה במדינה.

מה הקשר להקלות ביבוא? הקשר הוא שרוב ההקלות שאנו עדים להן כעת ניתנות למוצרים שכלל אינם מיוצרים בארץ, כמו טלוויזיות ומחשבים. כלומר, ההקלות האלה לבדן אינן משפיעות על הפריון הנמוך בארץ. יש לאפשר יבוא חופשי של כל המוצרים וכל השירותים שאפשר להעלות על הדעת, כולל אלה שמתחרים ומאיימים על יצרנים מקומיים. רק פתיחת המשק לתחרות אמיתית - ללא מכסים, מכסות וטריקים של מכון התקנים - תעזור להקמת כלכלה משגשגת ועשירה.

נקודה נוספת היא שההקלות האלה, כולל ירידה במסי קנייה ומכסים, כנראה מביאות לירידה בתקבולי המסים של המדינה. יש מי שיגיד שאין כאן בעיה כי מסים זה דבר רע וכל הורדה מבורכת. אבל העלות, או הנזק שהמדינה גורמת לנו, לא מתמצים רק במסים שהיא גובה, אלא בכסף שהיא מוציאה. שהרי ההוצאות (והרגולציה) הן אלה שמשקפות במדויק את מרכזיות המדינה בחיינו. המסים הם רק אמצעי אחד לממן את הוצאות הממשלה, בעוד אמצעי נוסף הוא הדפסות כסף, והאמצעי שהוא יותר רלוונטי לנו - הגירעון - כלומר גידול בחוב הלאומי, שהוא החוב שכולנו ניאלץ לשלם.

יש להפסיק את הגידול הבלתי פוסק בתקציב המדינה המתנפח תמידית ולהוריד את המסים במקביל. זה, בשילוב דה-רגולציה גורפת, יהפוך את ישראל למופת כלכלי. אין דרך אחרת.

המאמר פורסם בישראל היום ב-2 לפברואר 2018. 

כיצד לטפל בטראומה ממיץ גזר?

כך משפרים את החינוך ומוזילים את המכוניות במהלך פשוט אחד

למה יש כה מעט קונדיטוריות טובות בארץ? התשובה חשובה יותר ממה שנדמה לכם

פתרון סוציאל-דמוקרטי למערכת החינוך לעומת פתרון מבוסס-תחרות. מה יותר טוב?

למה תמשיכו לשלם הרבה על פירות וירקות

טלפונים סלולריים משחקים תפקיד חיוני בחיים האישיים והעסקיים במדינת ישראל. קרוב לוודאי שאין אפילו אדם אחד שקורא את המאמר הזה, שלא משתמש בסמארטפון. ועם הזמן אפשר להניח שהטלפון הסלולרי ייעשה אפילו חשוב יותר ומרכזי יותר בחיינו. לנוכח החשיבות הקריטית של המוצר הזה - שאפילו בצבא נעשה בו שימוש נרחב, יש לתהות האם זה לטובת המדינה שכל הטלפונים הסלולריים הם מיובאים? או במילים אחרות, האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תפתח תעשייה סלולרית עצמאית?

תיאורטית, אפשר לעשות את זה. מדינת ישראל יכולה להטיל מכס גבוה מאוד על טלפונים. לצורך הדוגמה, אפשר להציע מכס של 1,000%. ברור שבמצב כזה היבוא יהיה כה יקר, שיקומו יצרנים מקומיים שיבנו טלפונים ישראלים, והטלפונים האלה יימכרו בארץ במחיר יותר נמוך ממחיר טלפון מיובא. לצעד כזה יהיו כמה תוצאות. איכות הטלפונים תהיה ירודה - שהרי היצרנים הישראלים לא יצטרכו להתחרות בטלפונים מיובאים.

לטלפונים הסלולריים יש משמעות ביטחונית, ולכן היצרנים יצטרכו לקבל רישיונות ייצור מהמדינה - רישיונות שקרוב לוודאי יינתנו רק למקורבים, ואולי אף תקום מועצת שיווק טלפונים שתסדיר את השוק. ברור שרק העשירים ביותר יוכלו לקנות טלפונים מתקדמים של אפל או סמסונג, כי הרי לעשירים המחיר אינו מהווה בעיה.

אפשר להניח כי אחרי כמה שנים איכות הטלפונים בישראל תידרדר לרמה כזו, שאי-אפשר יהיה כבר להתעלם מכך שאזרחי המדינה משתמשים בטלפונים נחותים ויקרים לעומת אלה הקיימים בשאר מדינות העולם. בנקודה זו אולי תקום תנועה ציבורית שמטרתה לבטל את המכס על הטלפונים המיובאים.

אלא שבינתיים התעשייה המקומית כבר תהיה מבוססת עם הלוביסטים שלה ועם היצרנים/המקורבים שיעשו ים של כסף על גבם של האזרחים. היצרנים האלה כבר יספיקו להמציא סיפורים על חשיבות התעשייה המקומית לעובדי הייצור, על החשיבות הביטחונית ועל חשיבות העצמאות הסלולרית לתנועה הציונית.

מה ההבדל בין הסיפור הדמיוני הזה לבין תעשיית המזון והחקלאות?

המדינה מטילה הגבלות חריפות על יבוא פירות וירקות ושאר מוצרים חקלאיים מחו"ל. ההגבלות האלה כוללות מכסים, מכסות ועוד אמצעים שמונעים מאזרחי מדינת ישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מחו"ל, כפי שיודע כל מי שביקר בסופרמרקט באירופה או בארה"ב. כיצד מצדיקים קיפוח כה בוטה של 8 מיליון אזרחים ישראלים?

ובכן, אין הצדקה מוסרית, ואין היגיון כלכלי - אבל תירוצים יש למכביר. אחד הנפוצים שבהם הוא נושא העצמאות התזונתית - שהרי מדינת ישראל חייבת לשמר יכולת ייצור מזון לנוכח מצבנו הביטחוני המעורער תמיד.

התירוץ הזה מופרך. מדינת ישראל מייבאת כמעט את כל החיטה שאנו צורכים, שכן אין לנו את השטח והאקלים הדרושים לייצר חיטה בעצמנו. מלבד זאת, יכולת הקיום העצמאית של תעשיית מוצרי החלב, הביצים והבשר המקומית גם היא בגדר אשליה, שכן כמעט כל המספוא מיובא, בדיוק מאותה סיבה שאנו מייבאים חיטה - אקלים לא מתאים ומחסור בשטח. אמנם נכון לקיים מאגרים אסטרטגיים של אבקת חלב ומוצרי מזון אחרים - כפי שהמדינה מחזיקה מאגרי נפט אסטרטגיים - אך בין זה לבין קיום תעשייה שלמה אין דבר וחצי דבר.

התומכים בחקלאות מרבים לעלות על נס את החשיבות הביטחונית שיש לעבודה החקלאית בשמירת גבולות ובשמירת אדמות המדינה. זהו אולי התירוץ המוזר ביותר. זהו תפקידו של הצבא לשמור על הגבולות. חממות ועובדי חקלאות לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה. כך לפחות עד שנפתח בהנדסה גנטית אפרסקים שיודעים לרסק עצמם על חיילי אויב.

ומה באשר לאדמות המדינה? כנראה שהמדינה באמת נכשלת חלקית בהגנה מפני השתלטות לא חוקית על אדמותיה, ועבודה חקלאית אולי מהווה מחסום מסוים בפני ההשתלטות הזו. אך שימו לב לחוצפה שבטיעון הזה: למרות תקציבי הביטחון המנופחים שכולנו חייבים לממן בכספי המסים שלנו, השלטון נכשל במשימה המאוד בסיסית של הגנה על אדמות המדינה. ולכך מוסיפים חטא על פשע: לא רק שהמערכת שאנו מממנים נכשלת - עלינו גם לשלם במוצרי חקלאות יקרים כדי לפצות על הכישלון הביטחוני. האם לא ברור שהפתרון הוא שהמדינה תחל להתייחס בכבוד לכספי המסים שלנו, ושמערכת הביטחון והמשטרה יואילו סוף-סוף למלא את תפקידם?

האם יש למנוע את פתיחת החקלאות לתחרות חופשית מתוך חשש לגורלם של העובדים בתעשייה הזו? אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי עובדי תעשיית הסמארטפונים בדוגמה מתחילת המאמר. והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כל תעשייה הקיימת בזכות הגבלות על תחרות חופשית, קיימת על חשבון כל מי שלא עובד בתעשייה. האם ל-8 מיליון אזרחי ישראל יש מחויבות מוסרית לתמוך כספית בעובדי תעשיית הסמארטפונים הדמיונית או בעובדי תעשיית החקלאות? האם נגזר עלינו לקנות מוצרים יקרים כדי לממן את פרנסתם? לדעתי, התשובה היא שלילית.

איני מזלזל בבעיות שעלולות להיווצר בתעשיית החקלאות אם היא תיפתח לתחרות, אך העובדים ימצאו עבודה אחרת עם הזמן, כפי שקרה בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות בארץ שנפתחו לתחרות.

האם פערי התיווך הם המקור האמיתי לבעיות בשוק החקלאות? ובכן, יש לזכור שבכל תעשייה יש פערי תיווך, אפילו בתעשיית הסמארטפונים. תמיד יש משווקים, פרסומאים, ערוצי הפצה, ובעלי החנויות שגם הם צריכים להרוויח.

עם זאת, בניגוד לתעשייה חופשית כמו תעשיית הסמארטפונים, התעשייה החקלאית בארץ מנוהלת על-ידי מועצות שיווק, כמו מועצת הלול ומועצת החלב, שהן יצירים של המדינה שאינם חלק משוק חופשי אמיתי. כחלק מפתיחת התעשייה החקלאית לתחרות חופשית, לצעדים כגון ביטול המכסים והמכסות יש להוסיף את פיזור כל מועצות השיווק מטעם המדינה. לחקלאים צריכה להיות החירות לנהל את עסקיהם כרצונם.

חשוב להבהיר כי המטרה של פתיחת שוק החקלאות לתחרות חופשית איננה חיסול תעשיית החקלאות בארץ. המטרה היחידה היא ש-8 מיליון אזרחי המדינה יוכלו לקנות מוצרים איכותיים ובזול - דבר שקורה בשווקים חופשיים כמו שוק הסמארטפונים ואינו קורה בשווקים המנוהלים על-ידי המדינה, כמו שוק החקלאות. אם בסופו של תהליך פתיחת תעשיית החקלאות לתחרות המשק החקלאי המקומי ישגשג - אז אדרבא.

לבסוף, יש שמצדיקים את מבנה שוק החקלאות בארץ בכך שגם מדינות אחרות מסבסדות ותומכות בתעשיות החקלאיות שלהן. התשובה הברורה לכך היא שאם מדינות אחרות טועות ומקפחות את כלל התושבים כדי לתמוך בתעשייה מסוימת עם קשרים פוליטיים טובים - אנחנו לא חייבים לחקות את הטעות הזו. זאת ועוד, אם מדינות אחרות מסבסדות את תעשיית החקלאות ומייצאות מוצרים זולים מלאכותית - מדוע מדינת ישראל מונעת מאזרחיה את ההנאה מקניית המוצרים הזולים האלה?

התחושה של רבים מאיתנו שישראל יקרה יחסית למדינות אחרות, מעוגנת במציאות. המחקרים של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מראים זאת ואף מצביעים על מחירי המזון כגורם מרכזי שיוצר את בעיית יוקר המחיה. מבחינה מוסרית וכלכלית, הפתרון הטוב ביותר הוא פתיחת שוק החקלאות והמזון לתחרות חופשית - ויפה שעה אחת קודם. 

המאמר פורסם בגלובס. 

התוכנית הכלכלית של טראמפ: רחוקה משלמות אבל הלוואי עלינו

המועמדות של דונלד טראמפ הפכה את המירוץ לנשיאות ארה"ב למופע מרתק וצבעוני במיוחד, בין היתר בשל האמוציות החזקות שהמועמד הרפובליקני מעורר. בבליל החדשות והסקרים היומיומיים שמגיע אלינו מארה"ב ניתן בנקל לשכוח שלפני כמה שבועות טראמפ פרסם תכנית כלכלית אמיצה.

המטרה המוצהרת של התכנית היא להקל על עשיית עסקים בארה"ב, להקל על ייצור מקומות עבודה, וכמובן לגרום להעלאת רמת החיים של האזרח האמריקאי. מעניין שטראמפ לא מדבר כלל על צמצום האי-שוויון. בנקודה זו הוא משקף את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הקלאסית, שלפיה צמצום אי שוויון אינו המטרה החשובה ביותר. המטרה המרכזית היא העלאת רמת החיים האבסולוטית של כולם, עניים ועשירים. כלומר, המדד שטראמפ לוטש אליו את עיניו הוא רמת החיים, לא מדד הקנאה.

במאמר מוסגר יש לציין שבמדינות קפיטליסטיות אי השוויון הוא דווקא נמוך יותר מאשר במדינות פחות קפיטליסטיות, בין השאר בגלל שהתחרות החופשית מורידה מחירים ומגבירה מוביליות חברתית. אך כאמור, טראמפ אפילו לא טורח להזכיר את בעיית האי-שוויון במצע הכלכלי שלו.

כיצד טראמפ מבטיח להשיג את המטרות הכלכליות שלו? בראש ובראשונה, הוא רוצה להקל על האדם העובד ע"י פישוט מדרגות מס הכנסה משבע מדרגות לשלוש והורדת שיעור מס ההכנסה השולי העליון מ-39.6% ל-33% (בישראל, המדרגה העליונה משלמת 50%). בנוסף, שכיר אמריקאי יהיה פטור ממס הכנסה עד לרמת שכר של 25,000 דולר בשנה, או 7,900 שקל בחודש. המשמעות של הצעד הזה היא שכמחצית מהשכירים האמריקאים כלל לא ישלמו מס הכנסה.

בצעד אפילו יותר דרמטי, טראמפ מתכנן לחתוך את מס החברות הסטטוטורי בארה"ב מרמה של 35% ל-15%. כלומר, בבת אחת ארה"ב תהפוך מהמדינה עם שיעור מס חברות בין הגבוהים בעולם למדינה עם השיעור הנמוך ביותר, אחרי אירלנד (12.5%).

ההיגיון הכלכלי בצעד כזה ברור. הורדת המס הופכת פעילות של חברות לרווחית יותר ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. שיעור מס נמוך יביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

יש עוד סעיפים מעניינים בתכנית הכלכלה של טראמפ. אפשר לציין, לדוגמא, את ביטול מס הירושה (או "מס המוות" כפי שטראמפ מכנה אותו) כאחד הבולטים והצודקים שבהם. אבל, כדאי להתעכב דווקא על כוונתו של טראמפ לאסור כל רגולציה נוספת מיום הכהונה הראשון שלו וגם לדרוש מהרשויות הפדרליות רשימה של חוקים ותקנות, כדי לבטל את אלו שאינן חיוניות לבריאות הציבור.

בנקודה זו, הישראלי הממוצע אמור לחוש קנאה עזה. ישראל מדורגת במקום ה-83 בעולם מבחינת עומס הרגולציה. 82 מדינות, בהן כל המדינות העשירות והמצליחות בעולם, נהנות מעומס רגולציה קטן מאתנו. ארה"ב ניצבת במקום ה-13 ועדיין, מועמד המפלגה הרפובליקאית חושב שמקום 13 הוא כה גרוע שיש להציע איסור מוחלט על רגולציה נוספת. אז מה יגידו אזובי הקיר?

התכנית הכלכלית של טראמפ אינה חפה מבעיות. אפילו אם מתחשבים באפקט החיובי על הצמיחה הכלכלית משלל הרפורמות האלה, קשה להאמין שלא תהיה ירידה בסך תקבולי המס. כלומר, טראמפ ייאלץ לקצץ בתקציב אם הוא לא רוצה להעמיק את הגירעון הפדרלי. ועוד לא דיברנו על מדיניות הסחר הבעייתית שלו. אבל, דבר אחד ברור. המועמד הרפובליקני מציע תכנית קפיטליסטית-קלאסית, מהסוג שהביא לשגשוג בכל מקום בו נוסתה (ראו את שוויץ והונג-קונג כדוגמאות הקלאסיות של ימינו). ומהסיבה הזו לבדה, אנחנו אמורים לקנא.

המאמר פורסם בגלובס

"כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

במקום שקובעי המדיניות בעולם ישימו פחות דגש על צעדים מוניטריים שנכשלים כבר 15 שנה, הרעיון של "כסף הליקופטר" הולך וצובר תאוצה ולגיטימציה

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן – 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית – צמיחה בשיעור הבעלות על בתים – הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" – בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

המאמר פורסם בגלובס. 

ריבית שלילית: השיגעון החדש

לא לפני זמן רב היה אזרח בישראל נכנס לבנק, פותח חשבון ומפקיד בו את חסכונות חייו. בתמורה היה משלם לו הבנק תשואה נורמלית של כ-5% לשנה – וכולם היו מרוצים. זו הייתה האופציה השמרנית, הזהירה והבטוחה לחיסכון; עמוד השדרה של המעמד הבינוני ושל בסיס ההון בכלכלה. אך כל זאת השתנה כאשר בנק ישראל החל להפחית את הריבית.

עתה, לא רק שכבר התרגלנו לקבל ריבית אפסית על הפיקדון שלנו, יתכן שעוד נאלץ להתרגל למצב מוזר עוד יותר. כלכלנים של 'סיטי', מעמודי התווך של וול-סטריט, פרסמו לאחרונה דו"ח ובו טענו כי בנק ישראל יאמץ בקרוב מדיניות של ריבית שלילית. כלומר, ישראל עלולה להצטרף למועדון המדינות שבו ציבור המפקידים צריך לשלם ריבית לבנקים מסחריים עבור הזכות להפקיד את כספו. במועדון המפוקפק הזה חברים כבר יפן, שבדיה ושוויץ. ייתכן שצ'כיה, נורווגיה קנדה וארה"ב בדרך. ועל כך כבר נאמר: צרת רבים, נחמת טיפשים.

ריביות אפסיות או שליליות שוללות את אופציית החיסכון השמרני, והופכות את ציבור החוסכים לספקולנטים מוטרפי נדל"ן. קשה לדמיין איך המגמה הזו אמורה לתרום לכלכלה בריאה בטווח הארוך. למעשה, היא מהווה סמל לפשיטת רגל מקצועית ומוסרית של הבנקים המרכזיים. בשורות הבאות נסביר בדיוק מדוע, וכיצד הדבר נוגע לחייו של כל אזרח במדינת ישראל.

צריכה לא מניעה צמיחה

מאז משבר 2008 הבנקים המרכזיים של המערב עושים כמיטב יכולתם לאושש את הכלכלה, כאשר האמצעיים העיקריים הם הדפסות כסף סיטונאיות והורדת הריבית הנהוגה במשק לאפס, או כמעט לאפס. אולם כמעט עשור לאחר המשבר, אפשר להכתיר את הניסיונות האלה ככישלון.

אמנם, הסטטיסטיקה הכלכלית יכולה לבלבל לעתים. למשל, האם האבטלה בארה"ב באמת עומדת היום על 4.9%, או שמא אנשים נואשו מלחפש עבודה ולכן אינם נספרים כמובטלים? ואולי כלכלת ארה"ב עוברת שינוי מבני בשוק העבודה, כאשר משרות זמניות בשכר נמוך מחליפות משרות במשרה מלאה? אך מבעד לערפל הסטטיסטיקה, הכישלון משתקף בעליית כוחן של מפלגות אנטי ממסדיות באירופה (תופעה שהחלה זמן רב לפני תחילת גלי המהגרים מסוריה ההרוסה), וכמובן בהצלחה של מועמדים אנטי ממסדים במערכת הבחירות בארה"ב – דונלד טראמפ וברני סנדרס, שני המועמדים שמעוררים חרדה בקרב ההנהגות של המפלגות שבשמן הם רצים, ובד בבד סוחפים תמיכה עצומה בקרב העם. כלכלות משגשגות לא יוצרות תופעות כאלה. מעמד בינוני מיואש כן.

בכל אופן, הבעיות קיימות. אך במקום לעצור ולחשוב האם הגיע הזמן לנסות פתרונות חדשים, הבנקים המרכזיים והאליטות הפוליטיות ממשיכים את אותם הטריקים שנכשלו כבר כמעט עשור, ורק לוקחים אותם לכיוון קיצוני יותר. זאת אומרת, לכיוון הריבית השלילית.

אפשר למנות כמה צידוקים עיקריים להנהגת ריבית שלילית. ריבית שלילית אמורה לגרום לציבור החוסכים להוציא את הכסף שלהם מהבנק, ולבזבז אותו על קניית מוצרי צריכה. לכאורה, הבזבוז הזה אמור להגביר את הפעילות הכלכלית במשק וכך לתרום לצמיחה. הבעיה בהגיון הזה נובעת מכך שהוא מעמיד את הכלכלה על הראש; שכן צריכה לא יוצרת צמיחה כלכלית. צריכה היא הפרס, או התוצאה של צמיחה כלכלית. צמיחה כלכלית מבוססת על פתיחת עסקים חדשים, ייצור, השקעה במכונות, בניית מפעלים. כל אלה דורשים השקעות, וההשקעות אמורות לבוא מהחסכונות של כל הפעילים בכלכלה.

במילים אחרות, צמיחה כלכלית ברת קיימא בנויה על כך שאנשים דווקא כן יחסכו את כספם בבנקים, כדי שאלה יוכלו להלוות אותם לאנשי עסקים. האיוולת שבחיסול חסכונות הציבור אמורה להיות ברורה. הרי בסופו של דבר כל הכסף שהציבור הוציא מהבנקים ייגמר. וללא השקעות החדשות, ללא בניית עסקים חדשים, מאיפה תבוא הצמיחה בעתיד?

מי מפחד מירידת מחירים

בנקים מרכזים רואים בריבית השלילית גם כאמצעי נגד הדפלציה, כלומר מאבק בירידת מחירים של מוצרי צריכה.

הרעיון הוא שהריבית השלילית תזרים יותר כסף למערכת, וכך תביא לעליית מחירים. הבנקים המרכזיים רוצים שנאמין שאם הצרכן ישלם יותר עבור הדלק במכונית שלו, עבור מוצרי מזון, עבור המים, החשמל, הגז וביטוח בריאות – איכשהו כל זה אומר שמצבו הכלכלי משופר. לעומת זאת, אם יש דפלציה, ועלות הדלק, החשמל, המזון והבריאות יורדת, כי אז מצבו הכלכלי איכשהו הורע. אולי לחלקכם הדבר ישמע לא שפוי, אך ההיגיון העקום הזה הפך לחכמה מקובלת בקרב כלכלנים רבים.

גם הבנקים המרכזיים פוחדים שכולנו נקלע לסחרור דפלציוני. הטיעון הולך כף: המחירים יורדים, ולכן הצרכנים דוחים את הצריכה; זאת מכיוון שהם רוצים לקנות בעתיד במחיר נמוך יותר. או אז, המחירים יורדים עוד קצת, כי הרי אין קונים; וחוזר חלילה. בצורה כזו הכלכלה קורסת למיתון.

זו כמובן איוולת. הדפלציה שכל כך פוחדים ממנה היא ברמות נמוכות של פחות מאחוז בשנה; והרי אין צרכן נורמלי שדוחה קניות בשנה בשביל לחסוך איזה אחוז בודד (כמו שיודע כל מי שקונה בכרטיסי אשראי). למעשה, דווקא בזמננו, הפחד מהדפלציה אמור להיראות עוד יותר חסר היגיון. כולנו צרכני אלקטרוניקה, וכולנו קונים מוצרים שנופלים במחירם כבר כמה עשורים או אף יותר. למעשה, ירידת מחירים לא רק שאיננה פוגעת בצריכה, היא הופכת מוצרים לברי השגה (בהנחה שהשכר לא נופל מהר יותר ממחיר המוצר). זו הסיבה שרק למתי מעט היו טלפונים סלולריים כשאלה יצאו לשוק לפני כ-30 שנה – הם פשוט היו יקרים מדי. ואילו כיום, כאשר המחירים נפלו לרצפה, כל ילד מסתובב עם טלפון סלולרי. במילים אחרות, מחירים יורדים דווקא מעודדים צריכה.

צידוק נוסף לריבית השלילית הוא הוזלת הלוואות לעסקים. ובכן, הכלכלה חולה בכללותה ולכן העסקים אולי לוקחים הלוואות, אבל הם לא משתמשים בהם להשקעות הון פרודוקטיביות שיביאו לצמיחה עתידית, אלא לקניית מניות עצמית ושאר פעולות הנדסה פיננסית שאינן תורמות למעמד הבינוני דבר וחצי דבר. ובהקשר של הלוואות לעסקים יש פה נקודה נוספת, עדינה יותר.

כי זאת יש לזכור: ריבית איננה סתם מספר תלוש שקבוצת כלכלנים שיושבת בבנק המרכזי יכולה להחליט עליו כראות עינה. ריבית היא הרי מחיר הכסף, ואמורה לייצג את שיווי המשקל בין סך ההון/חסכונות שעומד לרשות הלווים, כנגד הביקוש להלוואות מצד החברות והפרטים במשק. כאשר בנק מרכזי מוריד בצורה מלאכותית את מחיר הכסף הוא יוצר עיוות, שכן מחיר הכסף לא משקף את משוואת הביקוש וההיצע שהייתה נוצרת מאליה בשוק חופשי. עם הזמן העיוות הזה עלול להתפרץ בצורה של מיתון – כפי שראינו במשבר 2008.

פתרונות מלאכותיים

לריבית שלילית יש השלכות אפלות נוספות. הרי לחוסכים שאינם רוצים להפקיד את כספם בבנק ולשלם לבנק ריבית, יש אופציה – לשמור את הכסף, או את חלקו, בצורת מזומן מתחת למזרן. אין זה פלא שבתקופה האחרונה רבו הקריאות בקרב הממסדים הכלכליים ברחבי העולם לעבור למשק נטול מזומנים - cashless soceity - כלומר, לא יהיו שטרות ומטבעות וכל התשלומים יתבצעו בעזרת כרטיסי אשראי, העברות בנקאיות וכדומה. הטריק הוא ברור – במשק שאין בו מזומן, הציבור לא יוכל להוציא את כספו מהבנק בצורת מזומן. כך לא תהיה דרך להתחמק מהצורך לשלם לבנקים עבור חסכונות, וכולנו נאלץ לבזבז את כספנו בטירוף צרכני/ספקולנטי.

כדי לתרץ את הצורך בחברה ללא מזומן, מעלים על נס את המאבק בשוק השחור, בפשיעה, בהלבנת כספים, וזהו תירוץ שקשה להתווכח נגדו. כי מי רוצה להיות בצד של סוחרי הסמים? אך זוהי מסיכה דקה. הסיכון העיקרי שעומד בפני הציבור אינו סוחרי מריחואנה – אלא חוסר היכולת לחסוך, יוקר המחיה, תכנון מרכזי, מסים חונקים, עסקים שובקים, מונופולים בחסות הממשלה ושאר רעות חולות.

אם כך, חברה ללא מזומן תאפשר לממשלות לכפות ריביות שליליות על הציבור. חברה ללא מזומן גם תהפוך כל פעולה כספית, החל מקניית מסטיק ועד קניית דירה, לשקופה לחלוטין בעיני השלטון. אפילו ג'ורג' אורוול לא חלם על סיוט שכזה.

הנחמה היא שהטריקים של הבנקים המרכזיים – הדפסות כספים וריביות אפסיות/שליליות – לא יחזיקו מעמד לעד. הציבור בסופו של דבר יתמרד נגד ההתעמרות הזו בכספו ובחסכונותיו – וכאמור את הניצנים להילך הרוח הזה אפשר לראות בבחירות בארה"ב.

ובעוד ישנן מדינות שבהן רוח המרד עלולה להוביל לצעדים קיצוניים מבית היוצר של התכנון המרכזי והסוציאליזם, בארץ יש דווקא סיבה לתקווה. שני המשברים הכלכליים הגדולים של מדינת ישראל – תקופת ההיפר-אינפלציה בשנות ה-80 ומשבר 2002 – הובילו לאימוץ פתרונות קפיטליסטיים שהצילו את המשק. אפשר לקוות שהמשבר הבא עלינו לרעה יגרור אותנו בציצית ראשנו עוד קצת לכיוון הנכון.

שר האוצר, משה כחלון, טען לפני כמה ימים שמערכת הבנקים המסחריים היא אנכרוניסטית ובעוד כ-10 שנים בכלל לא נצטרך בנקים בזכות טכנולוגיות חדשות. הוא צודק. טכנולוגיות דיגיטליות כמו Peer-to-Peer ו-Blockchain באמת יכולות עם הזמן להחליף חלק גדול מהפונקציות שכיום ממלא בנק מסחרי. אולם מה שבאמת מעודד זוהי ההבנה, שאולי מחלחלת בקרב כמה פוליטיקאים, שמערכת ריכוזית היא נחותה לעומת מערכת חופשית, מבוזרת ותחרותית. אולי יש לנו תקווה.

 המאמר פורסם במידה