יום ראשון, 20 בינואר 2013

מה הטעם להצביע?

"אנו מאמינים בממשלה הקטנה ביותר שאפשר, כזו שתגן על החירויות האינדיווידואליות שלנו, שתתמוך באלה שבאמת זקוקים לעזרה, שתגבה מסים מינימאליים ושלא תתערב בחיינו" - הצהרה זו היא ה"אני מאמין" של מפלגת החירות הבריטית (UKIP). מפלגה זו היא השלישית בגודלה בבריטניה ונהנית מתמיכה של 16% מהציבור, לעומת תמיכה של 3% בלבד בשנת 2010.  

הרעיונות של מפלגת החירות אינם חדשים או מקוריים במיוחד. אלה אותם רעיונות וותיקים של הליברליזם הקלאסי שעמדו בבסיס החוקה האמריקאית וששלטו בכלכלת ארה"ב מהקמתה עד תחילת המאה ה-20. עקרונות אלה אמנם איבדו מהפופולאריות שלהם בצורה דרמטית בעשורים האחרונים אך הם עדיין חיים וקיימים בעולם המערבי בדמותם של מפלגות כמו מפלגת החירות הבריטית או דרך האגף הליברלי של המפלגה הרפובליקאית האמריקאית. אפילו בארץ יש ממשיכים לאידיאולוגיה הזו, דרך "עלה ירוק – הרשימה הליברלית", תנועה שבבסיסה המצע הכלכלי/חברתי הליברלי ביותר שנראה בארץ מזה שנים רבות מאוד.

הליברליזם הקלאסי מאמין בממשלה זעירה, חלשה, שתפקידיה מסתכמים בעיקר בשמירה על הביטחון החיצוני והפנימי, כלומר, צבא, משטרה ומערכת החוק. הממשלה חייבת להיות מוגבלת ע"י חוקה כדי שהפוליטיקאים – יצורים תאבי כוח במהותם - לא יוכלו להרחיב את הסמכויות שלהם על חשבון האזרחים. התוצאה של ממשלה כל כך קטנה אמורה להיות מקסימיזציה של התחרות החופשית, היוזמה הפרטית, ולכן שגשוג ועושר לכלל האוכלוסייה.

בשיטה כלכלית כזו, דברים שאנחנו לוקחים היום כמובנים מאליהם כלל לא יהיו קיימים – מכסים, סובסידיות, אינספור תקנות ורגולציות, פיקוח ממשלתי חונק, תמיכות בחרדים וקבוצות אינטרסים אחרות – כל אלה ייעלמו. המגזר הציבורי יקטן בצורה דרמטית ואיתו המסים. המגזר הפרטי ישגשג כאשר המשקולת הממשלתית תוסר מעליו.


האם השיטה הזו פועלת במציאות? הליברליזם הקלאסי היה בשיאו בארה"ב בשנים 1870 עד 1913 (כלומר עד הקמת הפדרל ריזרב). זו הייתה תקופת הצמיחה הכלכלית הנמרצת ביותר שידעה ארה"ב. בתקופה הזו החלו לפעול מפעלי הרכב של פורד, אולדסמוביל וקאדילק, הומצאה הצנרת הפנימית של הבית (כולל שירותים בתוך הדירה ולא בגינה), הומצאו מכונות התפירה הביתיות שחילצו את הנשים מעבודות תפירה בלתי נגמרות. בשנת 1876 ניהל גרהם בל עם תומס אדיסון את שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1890 החלו בארה"ב לייצר תקליטים, והמוזיקה הפופולארית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, נולדה.  

למעשה בכל מדינה בה השיטה הזו נוסתה, ההצלחה הייתה פנומנאלית, החל מבריטניה של המאה ה-19 ועד הונג קונג של המאה ה-21, ממשלה קטנה ותחרות חופשית יוצרים שגשוג ועושר, בעיקר למעמד הבינוני והנמוך (הרי העשירים תמיד מסתדרים בכל שיטה ובכל מדינה).

ובמדינת ישראל? יוק. הדיון הציבורי לפני הבחירות היא מדד מעולה לבחינת הרעיונות הכלכליים/חברתיים ששולטים בארץ. רעיונות הליברליזם לא רק שאינם קיימים בין הרוב המכריע של המפלגות שרצות לבחירות (חוץ כאמור ממפלגת "עלה ירוק"), אלא שנראה שמרבית הפוליטיקאים ממש מבועתים מהאפשרות ששמם יקושר לרעיונות אלה. רק לפני כמה ימים נשאל בראיון טלוויזיוני מנהיג אחד ממפלגות המרכז שמאל לגבי השתייכותו לזרם המאמין בשוק החופשי. החיפזון הנפחד שבו אותו פוליטיקאי מיהר לקשור את עצמו למאמיני התכנון המרכזי היה כמעט קומי.

האמת העצובה היא שהאמונה בממשלת ענק חוצה את כל המפלגות. הליכוד, העבודה, מפלגות המרכז, כולן מאמינות בממשלה שמנהלת את הכלכלה, מקיימת בירוקרטיה מקיפה, מעניקה הטבות לקבוצות הקרובות אליה - בין אם זה חרדים, חקלאים, וועדים גדולים, מרכז הליכוד, המגזר הציבורי – וכמובן הכול על חשבון המגזר הפרטי. בסופו של דבר, הוויכוח האמיתי בפוליטיקה הישראלית הוא סביב זהות קבוצות האינטרסים שיזכו לחלק גדול ככל האפשר מהשלל שנשדד מהמגזר הפרטי, שלל שנשדד דרך מיסוי ישיר ועקיף.

לאמונה הנרחבת במיסוי כבד וחלוקת השלל ע"י הממשלה יש משמעות אחת - מבחינת המגזר הפרטי, הבחירות הן בזבוז זמן. מה אכפת לעובד בחברת היי טק אם כספו נשדד לטובת החקלאים, או עובדי הנמלים, או מקורבים אחרים אם בין כה וכה כספו יילקח ממנו בלי קשר לתוצאת הבחירות, מה הטעם להצביע?

ובכן, מפלגת החירות הבריטית, עם 16% אחוזי תמיכה, משנה בצורה מהותית את הדיון הציבורי בבריטניה ומחזירה למרכז הבמה את זכותו של העובד לשמור לעצמו את הכסף שהרוויח בזיעת אפיו. אם "עלה ירוק" תיכנס לכנסת ותתחיל לשנות את הדיון הציבורי גם בארצנו, אולי סוף סוף יום הבחירות יהיה יותר מסתם יום חופש מהעבודה. 

גרסה של המאמר פורסמה בכלכליסט



יום שלישי, 8 בינואר 2013

יחימוביץ' תציל את כלכלת ישראל



אם נכניס צפרדע לתוך סיר מים רותחים היא תנסה מיד לצאת החוצה. אבל אם בסיר יהיו מים בטמפרטורת החדר ולא נפחיד אותה היא תשתכשך במים להנאתה. נחמם את המים לאט לאט והצפרדע תשב במים ותתבשל. כשהיא תבין מה קורה לה, יהיה מאוחר מדי. 

כך בדיוק נתניהו מבשל אותנו לאט לאט. המסים עולים בהדרגה, הממשלה משתלטת על חלקים הולכים וגדלים בכלכלה ובחיים שלנו. הגירעון הולך וגדל, הממשלה מעלה עוד מסים כדי לכסות את הגירעון וחוזר חלילה.

המוזר בתהליך הזה, לפחות מנקודת מבטו של נתניהו, שלמרות שהמדיניות הכלכלית שלו היא מדיניות סוציאליסטית קלאסית הוא ממשיך להצטייר בציבור כקפיטליסט. לו לפחות נתניהו היה פועל כקפיטליסט אמיתי, הוא אמנם היה סופג ביקורת רבה מצד תומכי התכנון המרכזי, אך לפחות הכלכלה והאזרחים העובדים היו מרוויחים. אבל נראה שהוא יוצא קרח מכאן ומכאן. מצד אחד הכלכלה נהרסת ומצד שני נתניהו לא נהנה מההילה התקשורתית שבדר"כ מגיעה לסוציאליסטים שכביכול מיטיבים עם העם. בכוחה של יחימוביץ' לשבור את הדינאמיקה הפסאודו קפיטליסטית שהנהיג כאן נתניהו.

לא ניכנס לפרטי התוכנית הכלכלית של יחימוביץ', כפי שפורסמה לפני כחודש, אולם נתייחס לשתי נקודות מעניינות. נקודה ראשונה היא ההצעה לחינוך חינם מגיל שנתיים והנקודה השנייה היא העלאת המיסוי (או התמלוגים) על משאבי טבע. המעניין בנקודות האלה הוא שזה בדיוק מה שנתניהו עשה כבר. יחימוביץ' פשוט רוצה לעשות יותר. אם נתניהו נותן חינוך חינם מגיל שלוש (נותן זו מילה מגוחכת בהקשר הזה, הוא פשוט גונב יותר מכספו של הציבור דרך מסים ומחזיר חלק מהכסף בשירותים תת-רמה), יחימוביץ' תיתן לנו מגיל שנתיים. אם נתניהו הגדיל את המיסוי של כי"ל ועל חברות הגז ב-x, יחימוביץ' תגדיל את המיסוי ב-x  כפול שתיים, או שלוש או ארבע.

הדמיון בין תוכניתה של יחימוביץ' לבין מה שנתניהו עשה בפועל מהווה עדות לכך שההילה הקפיטליסטית של נתניהו בשקר יסודה וההבדל בינו לבין יחימוביץ' הוא במינון. אלא שכך בדיוק יכולה לבוא הישועה מכיוון יחימוביץ'.

כיום מצבנו הוא כמצבה של הצפרדע המתבשלת לאיטה ולא מבינה מה היה בסופה. בסוף התהליך כפי שנתניהו מנהל אותו, נהפך למדינה ענייה, עם כלכלה הרוסה, מטבע שחוט ופערי ענק בין שכבה צרה של מקורבים לשלטון לבין המוני עניים. מהמעמד הבינוני לא יישאר הרבה. כך קורה בסופו של תהליך לכל מדינה סוציאליסטית. ואם התסריט הזה נראה לכם פסימי מדי, נסו לדמיין כיצד יוון, ספרד, פורטוגל, ואירלנד היו נראים היום ללא מימון גרמני.

אם יחימוביץ' תיבחר לראש ממשלה בעלת עוצמה לממש את החזון שלה ובהנחה שהיא באמת מאמינה בחזון הזה, התהליך שנתניהו החל בו יואץ בצורה קיצונית. המדינה תשתלט על כל חלקה טובה בכלכלה, וועדי העובדים והפיקוח הממשלתי יחדרו גם לחברות ההיי-טק (שברובן תימלטנה על נפשן למדינות חופשיות יותר), נטל המס יגיע לממדים כאלה שמעמד השכירים יתרושש ונטל המחייה יטפס בשל חומת המכסים שיחימוביץ' תקים כדי להגן על קבוצות האינטרסים שמצביעות בעדה.

מדינת ישראל כבר חוותה משברים כלכליים גדולים בעברה, האחרון בשנת 2002 (אינתיפאדה, התפוצצות בועת הנאסד"ק) ולפניו היה משבר ההיפר- אינפלציה בשנים 1984-1985. אלא שמשבר יחימוביץ' יהיה מיוחד במינו מאחר שהפעם אף אחד לא יעזור לנו. מאירופה (קרי: גרמניה) כמובן שלא נקבל אגורה, אבל הפעם סביר שגם ארה"ב לא תהיה שם בשבילנו. ראשית, ארה"ב לא מסמפטת אותנו כמו פעם, ושנית, מצבה הכלכלי של אמריקה כה קשה שקשה לדמיין שיימצא שם מספיק רצון ציבורי לשפוך כסף שאין על מדינה קטנה במזרח התיכון. במילים אחרות – באסון הבא אנחנו כנראה לבדינו.

כולנו מכירים את המצב שהמחשב שאנחנו עובדים עליו מתחיל לזייף ולהאט עד שהוא נתקע, ואז הפיתרון היחידי שנשאר זה – "לסגור לפתוח". יחימוביץ' יכולה להביא את מדינת ישראל למצב משברי כל כך קשה שלא תהיה ברירה אלא לעשות אתחול מחדש. אם האתחול הזה ילווה בהבנה ציבורית ששיטת הממשלה הגדולה היא זו שהביאה לאסון אז אולי העתיד ייראה טוב יותר.

זה אולי קצת קיצוני לקוות לשלטון יחימוביץ' שימיט עלינו משבר כלכלי כל כך חמור בציפייה שמהאפר תקום כלכלה חופשית ומשגשגת יותר, אך המגמה הנוכחית של מדינת ישראל היא כל כך מייאשת שיכול להיות שצריך שיהיה רע מאוד לפני שהתיקון יתחיל. מבין המפלגות שרצות לכנסת בינואר 2013, היחידה שתומכת בסדר יום כלכלי חופשי היא מפלגת "עלה ירוק - הרשימה הליברלית", העובדה שמפלגה זו בקושי מגרדת את אחוז החסימה, למרות שהיא מציעה מצע כלכלי שהוכיח את עצמו בהיסטוריה במדינות אחרות (כמו ארה"ב ובריטניה, הונג קונג וומערב אירופה בזמנים מסוימים), מעידים על חוסר הפופולאריות של הקפיטליזם בארצנו. שתבוא יחימוביץ' ותציל אותנו. 

גרסה של המאמר הזה הופיעה במקור בכלכליסט.