יום שישי, 18 במאי 2018

מי דוחף לרגולציה של הרשתות החברתיות?


הקריאות להטלת רגולציה ממשלתית על פייסבוק הולכות וגוברות בתקופה האחרונה. העברת מידע על משתמשים לצדדים שלישיים, תיאוריות קונספירציה על הניסיון הרוסי להשפיע על הבחירות בארה"ב, ועוד חששות שונים ומשונים גורמים לעיתונאים, פוליטיקאים ורגולטורים לעסוק בנושא הרגולציה על מדיה חברתית ועל פייסבוק בפרט. מטרת הרגולציה הזו היא כביכול להגן על הציבור ולהכריח את שחקניות המדיה החברתית לנהוג כשורה. כמו במקרים רבים אחרים בהם מוטלת רגולציה, התוצאה תהיה בדיוק הפוכה.

ההנחה היא שפייסבוק, גוגול וטוויטר יילחמו ככל יכולתן בכל רגולציה שהיא, כדי לשמור על העצמאות העסקית שלהן. אלא שסביר להניח שהמרוויחים הגדולים ביותר מרגולציה כזו יהיו החברות האלה בעצמן. הכיצד? למשל, אם תוטל רגולציה שמגבילה את היכולת של חברות המדיה החברתית להציע את שירותיהן ללקוחות חדשים ושמסבכת את תהליך איסוף המידע על לקוחות, מי שיפגע הן חברות חדשות שרוצות לכבוש נתחי שוק. הנזק שייגרם לחברות המובילות יהיה פחות בהרבה, שהרי להן יש כבר מיליארדי לקוחות, הן כבר אספו את המידע הרלוונטי. לכל היותר, יהיה להן קשה יותר להוסיף לקוחות חדשים. וזו רק דוגמא אחת, אפשר לחשוב על עוד תקנות רבות שיגבילו כניסת מתחרים חדשים.

בנוסף, לחברות המובילות יש את מיליארדי הדולרים הדרושים לבנות מחלקות רגולציה גדולות, לשכור להקות של עורכי דין ולוביסטים, ולכופף את הרגולציה כך שתיטיב איתן ותפגע ככל האפשר בחברות ששואפות להיכנס לתחום. מנגד, לחברות החדשות אין בדר"כ את סכומי הכסף הענקיים והתשתית התאגידית הדרושה להתמודד עם הרגולציה. התוצאה היא ברורה – פגיעה בתחרות וביצור מעמדן של החברות המובילות. כלומר הבטחת מעמד מונופוליסטי ארוך טווח בחסות המדינה. הדינמיקה הזו אגב אינה מיוחדת לחברות המדיה החברתית. במקרים רבים רגולציה פוגעת בתחרות ופוגעת בצרכנים, בניגוד לכל הכוונות הטובות.

ההשפעה של הרגולציה לא נעצרת בביצור המעמד המונופוליסטי של החברות המובילות, הרגולציה הזו גם תסיר מהן את הצורך להתנהג בצורה הוגנת ללקוחות שלהם. בשנים האחרונות, בעיקר מאז תחילת מסע הבחירות של דונאלד טראמפ, גברו התלונות של גורמים ימניים ושמרניים שטענו שחברות המדיה החברתית, טוויטר בעיקר, משתיקות את הקולות הימניים בצורה לא הוגנת וללא הסבר מניח את הדעת – ע"י הקפאת חשבונות, השעיית היכולת לצייץ וכו'. אולם יש לשער שטוויטר נזהרת שלא למתוח את החבל יותר מדי. השתקה סיטונאית של אנשי ימין דעתניים תוביל בהכרח, עם הזמן, לעלייה של אלטרנטיבות תחרותיות שיתנהגו בצורה יותר הוגנת וכך יגייסו את הימניים כלקוחות. רגולציה שתחסל את הפוטנציאל לכניסת תחרות, תסיר את הרסן הזה מעל ראשי טוויטר, פייסבוק וגוגל, ותהפוך את הרשתות החברתיות לעוד כלי תעמולה פוליטי חד צדדי.

ייתכן שזו הסיבה שעיתונאים בארץ קוראים בהתלהבות להטלת רגולציה על פייסבוק. ייתכן שהם מבינים יפה מאוד שרגולציה כזו יכולה לחזק את מונופול התקשורת של השמאל הכלכלי והמדיני, מונופול שנסדק בשנים האחרונות. הסיכויים שלהם אינם גדולים, ולו בשל היכולת להפעיל רשתות חברתיות מתוך תחומי שיפוט של מדינות שאינן מוכות רגולציה, אבל חשוב להיות ערים למניעים האלה ולהשפעה האמיתית של הרגולציה. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-18 למאי 2018. 

יום שישי, 11 במאי 2018

פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.
מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.
כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.
בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.
אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.
אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

יום שישי, 4 במאי 2018

אובססיה לא בריאה לפריפריה

הסאגה של העברת בסיסי צה"ל לדרום לבשה ממד קומי בשבועות האחרונים, כשהתברר שצה"ל חושש שאנשי קבע לא יסכימו לעבור לדרום ויעדיפו לפרוש מהצבא. ההעדפות של אנשי הקבע והתגובה של הצבא והמערכת הפוליטית, תגובה שהסתכמה בהצעה לשפוך עוד דליים של כספי מסים לתוך הפארסה הזו, כולן מובילות למסקנה אחת - הגיע הזמן להפסיק לדחוף אנשים בכוח לחיות במקומות שהם לא רוצים לחיות בהם.

מחלות התכנון המרכזי והארוגנטיות של פוליטיקאים ופקידים משתקפות יפה בניסיונות הנואלים להפוך את הפריפריה לפופולרית. אנשים בדרך כלל מעדיפים לחיות  בעיר גדולה ומרכזית. כך באנגליה,  בארה"ב, בכל מקום. הסיבות ברורות - העיר הגדולה מציעה שפע הזדמנויות תעסוקה, הצפיפות מקלה את חיי היומיום כאשר כמעט הכל נמצא  בטווחי הליכה - החל מהסופרמרקט, דרך גן הילדים וכלה במרפאה השכונתית. מובן שחיי התרבות בעיר גדולה מגוונים יותר, וגם מבחינה כלכלית יש יתרונות של אגלומרציה ופריון. אין ספק שיש גם חסרונות לצפיפות, אבל העובדה היא שאנשים מצביעים ברגליים ומראים בבירור מהן ההעדפות שלהם.

אז מה עוצר אותם? מה תוקע כל כך הרבה ישראלים בפריפריה? הבעיה היא שמרכז הארץ יקר ולחלק גדול מהאוכלוסייה אין יכולת לחיות בעיר הגדולה או בגוש דן בכלל. לכן כביכול אין ברירה אלא לקיים פריפריה משגשגת שתאפשר חיים בכבוד גם לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות בתל אביב ובסביבתה.

אך זוהי צביעות, לא משום שדירה במרכז אינה יקרה כיום. ודאי שהיא יקרה. זוהי צביעות כי הצרה הזו היא לחלוטין תוצאה של מדיניות ממשלתית קלוקלת שמגבילה את היצע הדירות במרכז ולכן מעלה את המחיר בצורה שאינה מחויבת המציאות. שטחה של מנהטן, אולי העיר הפופולרית ביותר בעולם, גדול מזה  של ת"א ב-%10 בלבד. אולם מספר התושבים החיים במנהטן גדול פי  ארבעה ממספר תושבי ת"א. מדוע ההבדל הזה?

ההסבר הוא שחלק הארי של קרקעות המדינה מוחזקות בידי רשות מקרקעי ישראל, מה שמאט מאוד את קצב הבנייה בארץ ומעלה מלאכותית את עלות הנדל"ן. אבל אפילו על קרקע שכבר נמכרה ליזם פרטי, רגולציה בלתי אפשרית והגבלות רבות הופכות את תהליך הבנייה למסלול מכשולים שמשתרע על  פני יותר מ-10 שנים. הגבלת בנייה  מרכזית, אפרופו ההשוואה למנהטן, היא הגבלת הבנייה לגובה שמורידה דרמטית את מספר הדירות ומונעת דיור במחיר סביר בגוש דן.

כהבהרה, רק אוסיף שלדחוס אנשים בכוח לתוך העיר הגדולה זה רע באותה מידה, כמו לוודא שהעיר הגדולה יקרה מדי, ובכך להכריח מאות אלפי אנשים לחיות חיים כלכליים ותרבותיים לא מספקים בפריפריה. הרעיון הוא לייצר אלטרנטיבות. יש למכור קרקעות בכמויות ענק ולאפשר בנייה בהתאם להעדפות של היזם והדייר. ומי שרוצה לחיות בפריפריה, בבקשה.

הצביעות במצב הקיים מעוררת כעס. פוליטיקאים ופקידים מקיימים שוק נדל"ן בולשביקי שדן ישראלים רבים לחיים בפריפריה, אותה פריפריה שרוב הפוליטיקאים לא היו חולמים לעבור אליה אבל מקפידים להלל אותה כמעין חזון ציוני קדוש. במקום חזון שמבוסס על כפייה וצביעות, החזון הציוני צריך להיות חזון של כלכלה חופשית שמקנה את החירות לבחור את אורח החיים המתאים לכל אדם ואדם. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-4 למאי 2018.