תחרות - גם במערכת החינוך

בעשור האחרון הגדילה ישראל את תקציב החינוך בכ-32% (מותאם לאינפלציה ולצמיחת האוכלוסייה - הנתונים באדיבות תנועת "חופש לכולנו"). למרות הגידול העצום הזה בהוצאה, רמת החינוך כמעט אינה משתפרת ותלמידי ישראל מפגרים משמעותית לעומת ממוצע המדינות המפותחות. העיתון "דה מרקר" ראיין את מנהל מחלקת החינוך של ה-OECD לרגל ההישג המפוקפק הזה, ולמרות שהראיון היה מחכים למדי, נראה שגם המראיין וגם המרואיין פספסו את הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בארץ - חוסר תחרות בין בתי ספר.

בכל תחום שבו מתנהלת תחרות בין חברות ובין ספקים, האיכות נוטה להיות גבוהה והמחיר נוטה להיות נמוך. כך עם מחשבים, מכוניות, בגדים, שירותי תיירות, שירותי הסעדה וכו'. התחרות החופשית בתעשיית הסמארטפונים הביאה לכך שאפשר כיום לקנות במאות שקלים מכשירים איכותיים, שהיו נחשבים למכשירי דגל יוקרתיים לפני שנים ספורות. לעומת זאת, תחומים שמאופיינים ברמת תחרות נמוכה, מאופיינים גם במחירים גבוהים, באיכות עלובה ובחוסר שביעות רצון של קהל הצרכנים. הדוגמאות הקלאסיות הן מונופולים ממשלתיים - משטרה, בתי משפט ולענייננו - בתי הספר.

בתחומים שבהם יש תחרות ברור מי הוא הלקוח. למשל, בתעשיית הסמארטפונים הלקוחות הם אנחנו - הצרכנים. אנחנו מחליטים איזה סמארטפון לקנות ואנחנו אלה שצריך להשביע את רצונם. הלקוחות אינם המהנדסים שעובדים בחברות האלה, או עובדי הייצור, או אפילו המנהלים ובעלי המניות. אם חברה שמייצרת סמארטפונים תחדל לייצר מוצרים שמוצאים חן בעיני הלקוחות, החברה תפשוט רגל. וזה כלל לא משנה אם העובדים נהנו לעבוד בחברה או לא. הלקוחות-הצרכנים הם שקובעים את גורל החברה ולכן החברה עובדת למענם.

אך מי הם הלקוחות של בתי הספר הממשלתיים? הרי בסקטור תחרותי, אם אינך מרוצה מהמוצר, אין בעיה לעבור לספק אחר. לא מרוצה מהמסעדה במורד הרחוב? עבור למסעדה שממול. לא מרוצה מהרהיטים ברחוב הרצל בת"א, סע לאיקאה. אינך מרוצה מבית הספר שבו לומד ילדך? זבש"ך. בדרך כלל אין לאן לעבור, אין איך לעבור. הילדים תקועים בבתי ספר שכולם יודעים שהם גרועים, ואין מה לעשות.

האמת היא שהלקוחות של מערכת החינוך בישראל אינם התלמידים והוריהם, אלא המורים שנהנים מקביעות ומחסינות מפיטורים וכמובן המנגנון הביורוקרטי של משרד החינוך. לכן עלייה של ‭ 32%‬בתקציב החינוך בעשור האחרון לא עזרה, ולכן אין טעם בשפיכת עוד דליים של כספי מסים לתוך המערכת המעוותת הזו.

הפתרון הוא הכנסת ממד התחרות למערכת החינוך ותמרוץ נכון של מורים טובים. לכאן נכנסת שיטת השוברים, שמתבססת על חלוקת שוברי חינוך במימון תקציב החינוך לכל תלמיד, שיוכל לממש את השובר בכל בית ספר פרטי על פי בחירתם של התלמיד והוריו. בתי הספר יצטרכו לשכנע תלמידים לממש את השוברים אצלם, וסוף סוף יחסי ספק-לקוח יתקיימו גם במערכת החינוך הישראלית. השיטה הזו עובדת ברבות ממדינות המערב, וגם לנו מגיע.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-15 ליוני 2018

פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.

מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.

כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.

בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.

אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.

אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

המונופולים האימתניים הם לא גוגל, פייסבוק ואמזון

לאחרונה גוברים הקולות שקוראים לרסן, למסות ואולי אף לפרק את ענקיות האינטרנט פייסבוק גוגל, ואמאזון. אם הקולות האלה ינצחו זה יהיה אסון דמוקרטי ממדרגה ראשונה כי הסכנה האמיתית לא נובעת מחברות עסקיות שמטרתן לשרת את הלקוחות, הסכנה היא התקשורת הממוסדת והממשלות, שלעומתן האזרח ניצב חסר ישע.

מספרים לנו שחברות האינטרנט יודעות פרטים רבים על הרגלי הקניות שלנו, להיכן אנחנו נוסעים, מה הם הטעמים שלנו, וכו'. לי דווקא אין שום בעיה עם הידע שצוברים עלי. בזכות ההתחקות אחרי ההרגלים שלי, אמאזון יודעת איזה מוצרים להציע לי, פייסבוק יודעת איזה סוג חדשות אני אוהב לקרוא וגוגל מתאימה את תוצאות החיפוש לטעמים שלי. במילים אחרות, אני מקבל שירות טוב.

ואם באיזה שלב אני ארצה להפסיק לתת את המידע הזה, אפשר להשתמש במנועי חיפוש אחרים - למשל בינג, אפשר לעבור למצב של גלישה בסתר ויש עוד שיטות. אולי אי אפשר להסתיר הכול אבל מי שחושש לפרטיותו, יכול להסתיר את רוב הרגלי הגלישה שלו.

הבדיחה הגדולה היא שמי שמבקש לפגוע בגוגל ודומיהן, פונה למדינה כדי שתתקוף ותסרס את יכולת חברות האינטרנט להציע את השירותים הטובים שהן מציעות כיום. כלומר, פונים למונופול השלטוני שאי אפשר לברוח ממנו, שאי אפשר להחליף אותו, זה שיקנוס אותנו אם נסרב לענות לשאלונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי שיגן עלינו מאמאזון. החברה שמתחננת שנקנה את מוצריה, ושאין לה שום יכולת להכריח אותנו לעשות דבר. האירוניה זועקת לשמים.

מה שבאמת מעורר חמה הוא שדווקא אנשי תקשורת הם אלה שלעתים קרובות קוראים לרסן את המדיה החברתית. פייסבוק וגוגל, והאינטרנט באופן כללי, הם הכוחות המשמעותיים ביותר שקמו למען הדמוקרטיה והחירות האנושית מאז המצאת מכונת הדפוס. אולי אני מגזים, אבל לא בהרבה.

הרי עד לפני עשרים שנה היינו נתונים כמעט באופן בלעדי ליכולתה של התקשורת הממוסדת לתמרן את הידע שלנו ואת הדעות שלנו. פייסבוק ויוטיוב, שברו את המונופול הזה ופתחו את השערים לדעות, לאינפורמציה ולתפישות עולם שלעולם לא היו פורצות לזירה הציבורית לולא המדיה החברתית. לולא פייסבוק ויוטיוב אין לי ספק שלטראמפ לא היה סיכוי להיבחר לנשיא ארה"ב והיינו נתקעים עם אחד ממועמדי הממסד הרגילים. לאלה שלא אוהבים את טראמפ זה אולי נשמע כמו חדשות טובות, אבל זה אומר שלעולם לא יהיו אופציות מחוץ לספקטרום המשמים והכושל שהתקשורת הממסדית מרשה לנו להיחשף אליו.

האג'נדה של אנשי התקשורת הממסדית היא להחזיר לעצמם את המונופול ע"י השמדת האופציות שהאינטרנט מציע. בזירת השוק החופשי, כאשר הצרכן הוא זה שקובע, לתקשורת הממסדית אין סיכוי כי המוצר שהיא מציעה הוא כה עלוב. לכן הפנייה לשלטון שידרוס את הרצון החופשי של האזרח ויחזיר את הכוח לאלה שהפסידו אותו. קרוב לוודאי שהתקשורת הממסדית תפסיד, כי את האינטרנט קשה לעצור, אבל עצם הניסיון מגלה הרבה על אופיים של אלה ששלטו בנו שנים כה רבות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-12 לינואר 2018.

למה תמשיכו לשלם הרבה על פירות וירקות

טלפונים סלולריים משחקים תפקיד חיוני בחיים האישיים והעסקיים במדינת ישראל. קרוב לוודאי שאין אפילו אדם אחד שקורא את המאמר הזה, שלא משתמש בסמארטפון. ועם הזמן אפשר להניח שהטלפון הסלולרי ייעשה אפילו חשוב יותר ומרכזי יותר בחיינו. לנוכח החשיבות הקריטית של המוצר הזה - שאפילו בצבא נעשה בו שימוש נרחב, יש לתהות האם זה לטובת המדינה שכל הטלפונים הסלולריים הם מיובאים? או במילים אחרות, האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תפתח תעשייה סלולרית עצמאית?

תיאורטית, אפשר לעשות את זה. מדינת ישראל יכולה להטיל מכס גבוה מאוד על טלפונים. לצורך הדוגמה, אפשר להציע מכס של 1,000%. ברור שבמצב כזה היבוא יהיה כה יקר, שיקומו יצרנים מקומיים שיבנו טלפונים ישראלים, והטלפונים האלה יימכרו בארץ במחיר יותר נמוך ממחיר טלפון מיובא. לצעד כזה יהיו כמה תוצאות. איכות הטלפונים תהיה ירודה - שהרי היצרנים הישראלים לא יצטרכו להתחרות בטלפונים מיובאים.

לטלפונים הסלולריים יש משמעות ביטחונית, ולכן היצרנים יצטרכו לקבל רישיונות ייצור מהמדינה - רישיונות שקרוב לוודאי יינתנו רק למקורבים, ואולי אף תקום מועצת שיווק טלפונים שתסדיר את השוק. ברור שרק העשירים ביותר יוכלו לקנות טלפונים מתקדמים של אפל או סמסונג, כי הרי לעשירים המחיר אינו מהווה בעיה.

אפשר להניח כי אחרי כמה שנים איכות הטלפונים בישראל תידרדר לרמה כזו, שאי-אפשר יהיה כבר להתעלם מכך שאזרחי המדינה משתמשים בטלפונים נחותים ויקרים לעומת אלה הקיימים בשאר מדינות העולם. בנקודה זו אולי תקום תנועה ציבורית שמטרתה לבטל את המכס על הטלפונים המיובאים.

אלא שבינתיים התעשייה המקומית כבר תהיה מבוססת עם הלוביסטים שלה ועם היצרנים/המקורבים שיעשו ים של כסף על גבם של האזרחים. היצרנים האלה כבר יספיקו להמציא סיפורים על חשיבות התעשייה המקומית לעובדי הייצור, על החשיבות הביטחונית ועל חשיבות העצמאות הסלולרית לתנועה הציונית.

מה ההבדל בין הסיפור הדמיוני הזה לבין תעשיית המזון והחקלאות?

המדינה מטילה הגבלות חריפות על יבוא פירות וירקות ושאר מוצרים חקלאיים מחו"ל. ההגבלות האלה כוללות מכסים, מכסות ועוד אמצעים שמונעים מאזרחי מדינת ישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מחו"ל, כפי שיודע כל מי שביקר בסופרמרקט באירופה או בארה"ב. כיצד מצדיקים קיפוח כה בוטה של 8 מיליון אזרחים ישראלים?

ובכן, אין הצדקה מוסרית, ואין היגיון כלכלי - אבל תירוצים יש למכביר. אחד הנפוצים שבהם הוא נושא העצמאות התזונתית - שהרי מדינת ישראל חייבת לשמר יכולת ייצור מזון לנוכח מצבנו הביטחוני המעורער תמיד.

התירוץ הזה מופרך. מדינת ישראל מייבאת כמעט את כל החיטה שאנו צורכים, שכן אין לנו את השטח והאקלים הדרושים לייצר חיטה בעצמנו. מלבד זאת, יכולת הקיום העצמאית של תעשיית מוצרי החלב, הביצים והבשר המקומית גם היא בגדר אשליה, שכן כמעט כל המספוא מיובא, בדיוק מאותה סיבה שאנו מייבאים חיטה - אקלים לא מתאים ומחסור בשטח. אמנם נכון לקיים מאגרים אסטרטגיים של אבקת חלב ומוצרי מזון אחרים - כפי שהמדינה מחזיקה מאגרי נפט אסטרטגיים - אך בין זה לבין קיום תעשייה שלמה אין דבר וחצי דבר.

התומכים בחקלאות מרבים לעלות על נס את החשיבות הביטחונית שיש לעבודה החקלאית בשמירת גבולות ובשמירת אדמות המדינה. זהו אולי התירוץ המוזר ביותר. זהו תפקידו של הצבא לשמור על הגבולות. חממות ועובדי חקלאות לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה. כך לפחות עד שנפתח בהנדסה גנטית אפרסקים שיודעים לרסק עצמם על חיילי אויב.

ומה באשר לאדמות המדינה? כנראה שהמדינה באמת נכשלת חלקית בהגנה מפני השתלטות לא חוקית על אדמותיה, ועבודה חקלאית אולי מהווה מחסום מסוים בפני ההשתלטות הזו. אך שימו לב לחוצפה שבטיעון הזה: למרות תקציבי הביטחון המנופחים שכולנו חייבים לממן בכספי המסים שלנו, השלטון נכשל במשימה המאוד בסיסית של הגנה על אדמות המדינה. ולכך מוסיפים חטא על פשע: לא רק שהמערכת שאנו מממנים נכשלת - עלינו גם לשלם במוצרי חקלאות יקרים כדי לפצות על הכישלון הביטחוני. האם לא ברור שהפתרון הוא שהמדינה תחל להתייחס בכבוד לכספי המסים שלנו, ושמערכת הביטחון והמשטרה יואילו סוף-סוף למלא את תפקידם?

האם יש למנוע את פתיחת החקלאות לתחרות חופשית מתוך חשש לגורלם של העובדים בתעשייה הזו? אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי עובדי תעשיית הסמארטפונים בדוגמה מתחילת המאמר. והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כל תעשייה הקיימת בזכות הגבלות על תחרות חופשית, קיימת על חשבון כל מי שלא עובד בתעשייה. האם ל-8 מיליון אזרחי ישראל יש מחויבות מוסרית לתמוך כספית בעובדי תעשיית הסמארטפונים הדמיונית או בעובדי תעשיית החקלאות? האם נגזר עלינו לקנות מוצרים יקרים כדי לממן את פרנסתם? לדעתי, התשובה היא שלילית.

איני מזלזל בבעיות שעלולות להיווצר בתעשיית החקלאות אם היא תיפתח לתחרות, אך העובדים ימצאו עבודה אחרת עם הזמן, כפי שקרה בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות בארץ שנפתחו לתחרות.

האם פערי התיווך הם המקור האמיתי לבעיות בשוק החקלאות? ובכן, יש לזכור שבכל תעשייה יש פערי תיווך, אפילו בתעשיית הסמארטפונים. תמיד יש משווקים, פרסומאים, ערוצי הפצה, ובעלי החנויות שגם הם צריכים להרוויח.

עם זאת, בניגוד לתעשייה חופשית כמו תעשיית הסמארטפונים, התעשייה החקלאית בארץ מנוהלת על-ידי מועצות שיווק, כמו מועצת הלול ומועצת החלב, שהן יצירים של המדינה שאינם חלק משוק חופשי אמיתי. כחלק מפתיחת התעשייה החקלאית לתחרות חופשית, לצעדים כגון ביטול המכסים והמכסות יש להוסיף את פיזור כל מועצות השיווק מטעם המדינה. לחקלאים צריכה להיות החירות לנהל את עסקיהם כרצונם.

חשוב להבהיר כי המטרה של פתיחת שוק החקלאות לתחרות חופשית איננה חיסול תעשיית החקלאות בארץ. המטרה היחידה היא ש-8 מיליון אזרחי המדינה יוכלו לקנות מוצרים איכותיים ובזול - דבר שקורה בשווקים חופשיים כמו שוק הסמארטפונים ואינו קורה בשווקים המנוהלים על-ידי המדינה, כמו שוק החקלאות. אם בסופו של תהליך פתיחת תעשיית החקלאות לתחרות המשק החקלאי המקומי ישגשג - אז אדרבא.

לבסוף, יש שמצדיקים את מבנה שוק החקלאות בארץ בכך שגם מדינות אחרות מסבסדות ותומכות בתעשיות החקלאיות שלהן. התשובה הברורה לכך היא שאם מדינות אחרות טועות ומקפחות את כלל התושבים כדי לתמוך בתעשייה מסוימת עם קשרים פוליטיים טובים - אנחנו לא חייבים לחקות את הטעות הזו. זאת ועוד, אם מדינות אחרות מסבסדות את תעשיית החקלאות ומייצאות מוצרים זולים מלאכותית - מדוע מדינת ישראל מונעת מאזרחיה את ההנאה מקניית המוצרים הזולים האלה?

התחושה של רבים מאיתנו שישראל יקרה יחסית למדינות אחרות, מעוגנת במציאות. המחקרים של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מראים זאת ואף מצביעים על מחירי המזון כגורם מרכזי שיוצר את בעיית יוקר המחיה. מבחינה מוסרית וכלכלית, הפתרון הטוב ביותר הוא פתיחת שוק החקלאות והמזון לתחרות חופשית - ויפה שעה אחת קודם. 

המאמר פורסם בגלובס. 

אזרחי בריטניה חייבים לעשות 'Brexit', ולנפץ את האיחוד

ב-23 ביוני אזרחי בריטניה יצביעו במשאל עם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. מדובר בהצבעה גורלית וחשובה הרבה יותר מבחירות רגילות לפרלמנט, וזאת מכיון שיציאה מהאיחוד האירופי יכולה להביא למהפך חיובי דרמטי בכלכלה הבריטית, וייתכן שגם תאיץ את התפרקות האיחוד האירופי כולו ובכך תביא ברכה עצומה לאזרחי אירופה הקמלים תחת משא הניהול הכלכלי הקלוקל של האיחוד.

הטענה הנפוצה ביותר של המתנגדים ליציאה מהאיחוד היא שהסחר הבינלאומי של בריטניה ייפגע, מאחר שהיא תצא מגוש הסחר החופשי של אירופה. זוהי ראייה מוטעית לגבי מהותו של האיחוד. האיחוד, יותר משהוא גוש סחר חופשי, הוא למעשה ברית פרוטקציוניסטית שמגנה על היצרנים המקומיים מפני תחרות של היצרנים הגלובליים. ההגנה הזו נעשית באמצעות חומת מכס המקיפה את אירופה ובעזרת רגולציה טורפנית שמקשה על ייבוא מתחרה.

ברגע שבריטניה תצא מהאיחוד, ובהנחה שהממשלה הבריטית תהיה מספיק פיקחית לנקוט במדיניות של סחר חופשי, צרכני בריטניה יהיו חופשיים לייבא מהעולם במחירים נמוכים הרבה יותר מאלה שבריטניה מייבאת כיום ממדינות האיחוד. עפ"י חישוב שנעשה ע"י כלכלנים בריטיים, המחירים לצרכן עשויים ליפול ב-8% כתוצאה מהשתחררות בריטניה מסד המכס האירופי ובכך יובילו מיד להקלה ביוקר המחיה (בהנחה של שכר קבוע).
  
טיעון נוסף הוא שהאיחוד האירופי ינקום בבריטניה על עלבון ההיפרדות ע"י הטלת מכסים גבוהים על תוצרת בריטית. זהו חשש לא רציונלי מאחר שלאיחוד יש אינטרס קריטי לא לפתוח מלחמת סחר עם בריטניה. בריטניה היא השוק החשוב ביותר של האיחוד לייצוא מוצרים, גדול אף מעט יותר מהשוק האמריקני. יצרני הרכב הגרמניים מייצאים לבריטניה מרצדסים, במוו ואאודי במספרים גדולים אף יותר מהמשלוחים לארה"ב. הצעקה שתקום בקרב יצואני גרמניה לנוכח הסימן הראשון למלחמת סחר, תביא את הקץ במהרה על כל יוזמה כזו.
  
נשאלת השאלה, אם הניתוח הכלכלי מורה בעיקר על יתרונות ליציאה מאירופה, מדוע עולה צעקה מעסקים בריטיים הרוצים להישאר? בשביל לענות על השאלה הזו צריך לחזור למהות האמיתית של האיחוד - ברית פרוטקציוניסטית אנטי-תחרותית. הנהנים העיקריים מההגנה הזו הם העסקים הגדולים, שלהם נתח שוק גבוה ואינטרס ברור בחנק תחרות והשארת המצב הקיים על כנו.

לעומת זאת, העסקים הקטנים יכולים לגדול בעיקר ע"י נטילת נתח שוק מהגדולים, כלומר ע"י תחרות חופשית. ובאמת, ממש כמו שהתיאוריה הכלכלית מנבאת, נתונים של סקרי דעת קהל שנערכים בקרב עסקים בבריטניה, מצביעים במובהק על תמיכה הולכת וגדלה ביציאה מהאיחוד בקרב עסקים קטנים והתנגדות נחרצת בקרב עסקים גדולים - אלה שיש להם מה להפסיד. וכתזכורת - העסקים הקטנים-בינוניים הם הדלק העיקרי בכל כלכלה מערבית מפותחת; הם אלה ששוכרים עובדים חדשים, הם אלה שמורידים מחירים, משפרים את איכות המוצרים ומגדילים את הרווחה הכלכלית, והם אלה שתומכים ביציאה מהאיחוד במספרים הולכים וגדלים.
  
לתעשייה הבריטית יש יתרונות תחרותיים בתחומי האירוספייס, פארמה, ביטחון, ייצור מכוניות ועוד תחומים. חלק מהחברות בתחומים האלה, החלק שמוגן ע"י חומת המכס האירופאית, עלול להיפגע מהיציאה מהאיחוד, אבל חלק אחר עשוי לקבל דחיפה משמעותית מהחופש מהמכסים והרגולציה האירופאית. האיחוד האירופי הוא אמנם גוש כלכלי ענק - 23% מהכלכלה העולמית. אבל זהו גוש כלכלי אנמי. 77% מהכלכלה העולמית היא המנוע הכלכלי האמיתי שידחוף קדימה את כלכלת בריטניה - ושוב זאת בהנחה שלממשלה הבריטית יהיה השכל לפתוח את האי לסחר חופשי לחלוטין.

לבסוף, יש לזכור שכ-400 מיליון איש נמקים כיום תחת משא המדיניות הכלכלית הקלוקלת של האיחוד האירופאי - מספיק לזכור את אבטלת הצעירים המחרידה במדינות כמו ספרד (45%), איטליה (39%) וצרפת (25%) כדי להבין את עצמת כישלון האיחוד. אם באמת לאזרחי בריטניה יהיה את האומץ להיפרד מאירופה, ייתכן שהדבר יהווה את אבן הדומינו הראשונה בהתפרקות האיחוד כולו. אם כך יקרה, אזרחי אירופה יהיו חייבים לאזרחי בריטניה חוב מוסרי וכלכלי שקשה לאמוד.

המאמר פורסם בביזפורטל

ריבית שלילית: השיגעון החדש

לא לפני זמן רב היה אזרח בישראל נכנס לבנק, פותח חשבון ומפקיד בו את חסכונות חייו. בתמורה היה משלם לו הבנק תשואה נורמלית של כ-5% לשנה – וכולם היו מרוצים. זו הייתה האופציה השמרנית, הזהירה והבטוחה לחיסכון; עמוד השדרה של המעמד הבינוני ושל בסיס ההון בכלכלה. אך כל זאת השתנה כאשר בנק ישראל החל להפחית את הריבית.

עתה, לא רק שכבר התרגלנו לקבל ריבית אפסית על הפיקדון שלנו, יתכן שעוד נאלץ להתרגל למצב מוזר עוד יותר. כלכלנים של 'סיטי', מעמודי התווך של וול-סטריט, פרסמו לאחרונה דו"ח ובו טענו כי בנק ישראל יאמץ בקרוב מדיניות של ריבית שלילית. כלומר, ישראל עלולה להצטרף למועדון המדינות שבו ציבור המפקידים צריך לשלם ריבית לבנקים מסחריים עבור הזכות להפקיד את כספו. במועדון המפוקפק הזה חברים כבר יפן, שבדיה ושוויץ. ייתכן שצ'כיה, נורווגיה קנדה וארה"ב בדרך. ועל כך כבר נאמר: צרת רבים, נחמת טיפשים.

ריביות אפסיות או שליליות שוללות את אופציית החיסכון השמרני, והופכות את ציבור החוסכים לספקולנטים מוטרפי נדל"ן. קשה לדמיין איך המגמה הזו אמורה לתרום לכלכלה בריאה בטווח הארוך. למעשה, היא מהווה סמל לפשיטת רגל מקצועית ומוסרית של הבנקים המרכזיים. בשורות הבאות נסביר בדיוק מדוע, וכיצד הדבר נוגע לחייו של כל אזרח במדינת ישראל.

צריכה לא מניעה צמיחה

מאז משבר 2008 הבנקים המרכזיים של המערב עושים כמיטב יכולתם לאושש את הכלכלה, כאשר האמצעיים העיקריים הם הדפסות כסף סיטונאיות והורדת הריבית הנהוגה במשק לאפס, או כמעט לאפס. אולם כמעט עשור לאחר המשבר, אפשר להכתיר את הניסיונות האלה ככישלון.

אמנם, הסטטיסטיקה הכלכלית יכולה לבלבל לעתים. למשל, האם האבטלה בארה"ב באמת עומדת היום על 4.9%, או שמא אנשים נואשו מלחפש עבודה ולכן אינם נספרים כמובטלים? ואולי כלכלת ארה"ב עוברת שינוי מבני בשוק העבודה, כאשר משרות זמניות בשכר נמוך מחליפות משרות במשרה מלאה? אך מבעד לערפל הסטטיסטיקה, הכישלון משתקף בעליית כוחן של מפלגות אנטי ממסדיות באירופה (תופעה שהחלה זמן רב לפני תחילת גלי המהגרים מסוריה ההרוסה), וכמובן בהצלחה של מועמדים אנטי ממסדים במערכת הבחירות בארה"ב – דונלד טראמפ וברני סנדרס, שני המועמדים שמעוררים חרדה בקרב ההנהגות של המפלגות שבשמן הם רצים, ובד בבד סוחפים תמיכה עצומה בקרב העם. כלכלות משגשגות לא יוצרות תופעות כאלה. מעמד בינוני מיואש כן.

בכל אופן, הבעיות קיימות. אך במקום לעצור ולחשוב האם הגיע הזמן לנסות פתרונות חדשים, הבנקים המרכזיים והאליטות הפוליטיות ממשיכים את אותם הטריקים שנכשלו כבר כמעט עשור, ורק לוקחים אותם לכיוון קיצוני יותר. זאת אומרת, לכיוון הריבית השלילית.

אפשר למנות כמה צידוקים עיקריים להנהגת ריבית שלילית. ריבית שלילית אמורה לגרום לציבור החוסכים להוציא את הכסף שלהם מהבנק, ולבזבז אותו על קניית מוצרי צריכה. לכאורה, הבזבוז הזה אמור להגביר את הפעילות הכלכלית במשק וכך לתרום לצמיחה. הבעיה בהגיון הזה נובעת מכך שהוא מעמיד את הכלכלה על הראש; שכן צריכה לא יוצרת צמיחה כלכלית. צריכה היא הפרס, או התוצאה של צמיחה כלכלית. צמיחה כלכלית מבוססת על פתיחת עסקים חדשים, ייצור, השקעה במכונות, בניית מפעלים. כל אלה דורשים השקעות, וההשקעות אמורות לבוא מהחסכונות של כל הפעילים בכלכלה.

במילים אחרות, צמיחה כלכלית ברת קיימא בנויה על כך שאנשים דווקא כן יחסכו את כספם בבנקים, כדי שאלה יוכלו להלוות אותם לאנשי עסקים. האיוולת שבחיסול חסכונות הציבור אמורה להיות ברורה. הרי בסופו של דבר כל הכסף שהציבור הוציא מהבנקים ייגמר. וללא השקעות החדשות, ללא בניית עסקים חדשים, מאיפה תבוא הצמיחה בעתיד?

מי מפחד מירידת מחירים

בנקים מרכזים רואים בריבית השלילית גם כאמצעי נגד הדפלציה, כלומר מאבק בירידת מחירים של מוצרי צריכה.

הרעיון הוא שהריבית השלילית תזרים יותר כסף למערכת, וכך תביא לעליית מחירים. הבנקים המרכזיים רוצים שנאמין שאם הצרכן ישלם יותר עבור הדלק במכונית שלו, עבור מוצרי מזון, עבור המים, החשמל, הגז וביטוח בריאות – איכשהו כל זה אומר שמצבו הכלכלי משופר. לעומת זאת, אם יש דפלציה, ועלות הדלק, החשמל, המזון והבריאות יורדת, כי אז מצבו הכלכלי איכשהו הורע. אולי לחלקכם הדבר ישמע לא שפוי, אך ההיגיון העקום הזה הפך לחכמה מקובלת בקרב כלכלנים רבים.

גם הבנקים המרכזיים פוחדים שכולנו נקלע לסחרור דפלציוני. הטיעון הולך כף: המחירים יורדים, ולכן הצרכנים דוחים את הצריכה; זאת מכיוון שהם רוצים לקנות בעתיד במחיר נמוך יותר. או אז, המחירים יורדים עוד קצת, כי הרי אין קונים; וחוזר חלילה. בצורה כזו הכלכלה קורסת למיתון.

זו כמובן איוולת. הדפלציה שכל כך פוחדים ממנה היא ברמות נמוכות של פחות מאחוז בשנה; והרי אין צרכן נורמלי שדוחה קניות בשנה בשביל לחסוך איזה אחוז בודד (כמו שיודע כל מי שקונה בכרטיסי אשראי). למעשה, דווקא בזמננו, הפחד מהדפלציה אמור להיראות עוד יותר חסר היגיון. כולנו צרכני אלקטרוניקה, וכולנו קונים מוצרים שנופלים במחירם כבר כמה עשורים או אף יותר. למעשה, ירידת מחירים לא רק שאיננה פוגעת בצריכה, היא הופכת מוצרים לברי השגה (בהנחה שהשכר לא נופל מהר יותר ממחיר המוצר). זו הסיבה שרק למתי מעט היו טלפונים סלולריים כשאלה יצאו לשוק לפני כ-30 שנה – הם פשוט היו יקרים מדי. ואילו כיום, כאשר המחירים נפלו לרצפה, כל ילד מסתובב עם טלפון סלולרי. במילים אחרות, מחירים יורדים דווקא מעודדים צריכה.

צידוק נוסף לריבית השלילית הוא הוזלת הלוואות לעסקים. ובכן, הכלכלה חולה בכללותה ולכן העסקים אולי לוקחים הלוואות, אבל הם לא משתמשים בהם להשקעות הון פרודוקטיביות שיביאו לצמיחה עתידית, אלא לקניית מניות עצמית ושאר פעולות הנדסה פיננסית שאינן תורמות למעמד הבינוני דבר וחצי דבר. ובהקשר של הלוואות לעסקים יש פה נקודה נוספת, עדינה יותר.

כי זאת יש לזכור: ריבית איננה סתם מספר תלוש שקבוצת כלכלנים שיושבת בבנק המרכזי יכולה להחליט עליו כראות עינה. ריבית היא הרי מחיר הכסף, ואמורה לייצג את שיווי המשקל בין סך ההון/חסכונות שעומד לרשות הלווים, כנגד הביקוש להלוואות מצד החברות והפרטים במשק. כאשר בנק מרכזי מוריד בצורה מלאכותית את מחיר הכסף הוא יוצר עיוות, שכן מחיר הכסף לא משקף את משוואת הביקוש וההיצע שהייתה נוצרת מאליה בשוק חופשי. עם הזמן העיוות הזה עלול להתפרץ בצורה של מיתון – כפי שראינו במשבר 2008.

פתרונות מלאכותיים

לריבית שלילית יש השלכות אפלות נוספות. הרי לחוסכים שאינם רוצים להפקיד את כספם בבנק ולשלם לבנק ריבית, יש אופציה – לשמור את הכסף, או את חלקו, בצורת מזומן מתחת למזרן. אין זה פלא שבתקופה האחרונה רבו הקריאות בקרב הממסדים הכלכליים ברחבי העולם לעבור למשק נטול מזומנים - cashless soceity - כלומר, לא יהיו שטרות ומטבעות וכל התשלומים יתבצעו בעזרת כרטיסי אשראי, העברות בנקאיות וכדומה. הטריק הוא ברור – במשק שאין בו מזומן, הציבור לא יוכל להוציא את כספו מהבנק בצורת מזומן. כך לא תהיה דרך להתחמק מהצורך לשלם לבנקים עבור חסכונות, וכולנו נאלץ לבזבז את כספנו בטירוף צרכני/ספקולנטי.

כדי לתרץ את הצורך בחברה ללא מזומן, מעלים על נס את המאבק בשוק השחור, בפשיעה, בהלבנת כספים, וזהו תירוץ שקשה להתווכח נגדו. כי מי רוצה להיות בצד של סוחרי הסמים? אך זוהי מסיכה דקה. הסיכון העיקרי שעומד בפני הציבור אינו סוחרי מריחואנה – אלא חוסר היכולת לחסוך, יוקר המחיה, תכנון מרכזי, מסים חונקים, עסקים שובקים, מונופולים בחסות הממשלה ושאר רעות חולות.

אם כך, חברה ללא מזומן תאפשר לממשלות לכפות ריביות שליליות על הציבור. חברה ללא מזומן גם תהפוך כל פעולה כספית, החל מקניית מסטיק ועד קניית דירה, לשקופה לחלוטין בעיני השלטון. אפילו ג'ורג' אורוול לא חלם על סיוט שכזה.

הנחמה היא שהטריקים של הבנקים המרכזיים – הדפסות כספים וריביות אפסיות/שליליות – לא יחזיקו מעמד לעד. הציבור בסופו של דבר יתמרד נגד ההתעמרות הזו בכספו ובחסכונותיו – וכאמור את הניצנים להילך הרוח הזה אפשר לראות בבחירות בארה"ב.

ובעוד ישנן מדינות שבהן רוח המרד עלולה להוביל לצעדים קיצוניים מבית היוצר של התכנון המרכזי והסוציאליזם, בארץ יש דווקא סיבה לתקווה. שני המשברים הכלכליים הגדולים של מדינת ישראל – תקופת ההיפר-אינפלציה בשנות ה-80 ומשבר 2002 – הובילו לאימוץ פתרונות קפיטליסטיים שהצילו את המשק. אפשר לקוות שהמשבר הבא עלינו לרעה יגרור אותנו בציצית ראשנו עוד קצת לכיוון הנכון.

שר האוצר, משה כחלון, טען לפני כמה ימים שמערכת הבנקים המסחריים היא אנכרוניסטית ובעוד כ-10 שנים בכלל לא נצטרך בנקים בזכות טכנולוגיות חדשות. הוא צודק. טכנולוגיות דיגיטליות כמו Peer-to-Peer ו-Blockchain באמת יכולות עם הזמן להחליף חלק גדול מהפונקציות שכיום ממלא בנק מסחרי. אולם מה שבאמת מעודד זוהי ההבנה, שאולי מחלחלת בקרב כמה פוליטיקאים, שמערכת ריכוזית היא נחותה לעומת מערכת חופשית, מבוזרת ותחרותית. אולי יש לנו תקווה.

 המאמר פורסם במידה

אנחנו צריכים בישראל רגולציה כמו שאנחנו צריכים חור בראש

בארה"ב אין קפיטליזם, יש סוציאליזם

לסגור את משרד החינוך

בעיית היסוד של מערכת החינוך שהיא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו. אז מה בכל זאת הפתרון?

כמו בכל פתיחת שנת לימודים, העיתונים מתמלאים בכתבות ובמאמרים שמבכים את מצבה המדכא של מערכת החינוך, את רמת הלימודים הנמוכה, את הצפיפות, האלימות בבתי הספר. וכמו בכל שנה מתמקדים ברפורמות, בקריאות להגדלת התקציב ובעוד פעולות שבינן לבין בעיית היסוד של המערכת אין דבר וחצי דבר. בעיית היסוד היא שמערכת החינוך היא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו.

תארו לעצמכם שהממשלה מחליטה שמחשב אישי הוא מוצר יסודי וחשוב ושאין להפקירו לשוק הפרטי. לכן הממשלה מחליטה להטיל מכס של 100% על יבוא מחשבים מחו"ל, לפתוח מפעל ממשלתי לייצור מחשבים ולאסור על תחרות ממפעלים פרטיים. די ברור שכלל הציבור ייאלץ לשלם ביוקר ולקבל מחשבים מפגרים בייצור ממשלתי. לעשירים כמובן לא אכפת ממכס של 100% על ייבוא, כי הרי הם עשירים. ורק הם יוכלו ליהנות ממחשבים מעולים – אותם מחשבים שכולם נהנו מהם עד שהממשלה החליטה לדחוף את ידיה לשוק.

למרות שזה אולי נשמע קצת מוזר, מערכת החינוך נראית בערך כך כיום. אין כמעט שום תחרות בין בתי ספר, ובעצם מדובר במונופול ממשלתי חסר תקנה. והוא חסר תקנה לא בגלל שמשרד החינוך עוד לא מצא את הרפורמה הגואלת או בגלל שלא נשפכו מספיק דליי כסף לתוך החור השחור הזה. אלא בגלל שמונופול, כמו כל מונופול, הוא ייצור מסואב, בזבזני שמספק שירות גרוע.

וכמו בדוגמא של המחשבים, לעשירים לא אכפת. הם הרי מספקים לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים, סאמר סקול. אבל כלל הציבור שלא יכול להרשות זאת לעצמו, נאלץ להסתפק בתוצרים של המונופול. כך הפער החברתי גדל והתסכול גובר.

הפיתרון למערכת החינוך, הוא מקביל לפתרון המתבקש בדוגמא של המחשבים – הכנסת תחרות חופשית. תחרות היא המפתח בכל מערכת, בכל מוצר ובכל שירות. אין מערכת יעילה שמספקת מוצר איכותי במחיר אופטימלי בלי תחרות ואין כמעט שום מערכת תחרותית שמאכזבת את לקוחותיה.

חינוך אינו יוצא דופן. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא חשוב במיוחד, אבל זה מה שהופך את אלמנט התחרות לקריטי כל כך.

אופן הכנסת תחרות למערכת החינוך היא אתגר שמדינות רבות מתחבטות בו כבר עשרות שנים. הפיתרון שנראה מעשי ושנוסה בשבדיה, ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות הוא שיטת השוברים. בשיטה זו תקציב החינוך מחולק בין 2 מיליון התלמידים במדינה וכל תלמיד מקבל את חלקו בצורה של שובר. הורי התלמיד יכולים לקחת את השובר הזה לכל אחד מבתי הספר בארץ – כאשר בתי הספר יהפכו למוסדות פרטיים.

כלומר מדובר במעין הפרטה. הפרטות רבות נכשלו כי המונופול הממשלתי פשוט הועתק לשוק הפרטי ללא הכנסת תחרות, וכך הבעיה לא נפתרה. אך בשיטת השוברים – התחרות היא במרכז העניין.

דמיינו איזה כוח יהיה להורים. השוברים יהיו מקור ההכנסה של בית הספר ואלה יצטרכו להתחרות בניהם ולמשוך את ההורים אליהם. במערכת הזו, הלקוחות יהיו ההורים והתלמידים, לא המורים ולא הביורוקרטים של משרד החינוך. אגב, יתרון נוסף של השיטה הזו הוא שכלל אין צורך במשרד החינוך, ההורים יהיו הרגולטורים האמיתיים ולבית ספר גרוע שלא יצליח למשוך לקוחות, לא תהיה תקומה.

משרד החינוך כמובן יילחם בחירוף נפש נגד שיטה שמייתרת את קיומו וארגוני המורים בוודאי אינם רוצים בעול של תחרות חופשית. נקווה שמתישהו תיווצר קונסטלציה שלטונית שתצליח לקדם את הרעיון. בינתיים, נסתפק במורה פרטי מצוין.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט