למה תמשיכו לשלם הרבה על פירות וירקות

טלפונים סלולריים משחקים תפקיד חיוני בחיים האישיים והעסקיים במדינת ישראל. קרוב לוודאי שאין אפילו אדם אחד שקורא את המאמר הזה, שלא משתמש בסמארטפון. ועם הזמן אפשר להניח שהטלפון הסלולרי ייעשה אפילו חשוב יותר ומרכזי יותר בחיינו. לנוכח החשיבות הקריטית של המוצר הזה - שאפילו בצבא נעשה בו שימוש נרחב, יש לתהות האם זה לטובת המדינה שכל הטלפונים הסלולריים הם מיובאים? או במילים אחרות, האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תפתח תעשייה סלולרית עצמאית?

תיאורטית, אפשר לעשות את זה. מדינת ישראל יכולה להטיל מכס גבוה מאוד על טלפונים. לצורך הדוגמה, אפשר להציע מכס של 1,000%. ברור שבמצב כזה היבוא יהיה כה יקר, שיקומו יצרנים מקומיים שיבנו טלפונים ישראלים, והטלפונים האלה יימכרו בארץ במחיר יותר נמוך ממחיר טלפון מיובא. לצעד כזה יהיו כמה תוצאות. איכות הטלפונים תהיה ירודה - שהרי היצרנים הישראלים לא יצטרכו להתחרות בטלפונים מיובאים.

לטלפונים הסלולריים יש משמעות ביטחונית, ולכן היצרנים יצטרכו לקבל רישיונות ייצור מהמדינה - רישיונות שקרוב לוודאי יינתנו רק למקורבים, ואולי אף תקום מועצת שיווק טלפונים שתסדיר את השוק. ברור שרק העשירים ביותר יוכלו לקנות טלפונים מתקדמים של אפל או סמסונג, כי הרי לעשירים המחיר אינו מהווה בעיה.

אפשר להניח כי אחרי כמה שנים איכות הטלפונים בישראל תידרדר לרמה כזו, שאי-אפשר יהיה כבר להתעלם מכך שאזרחי המדינה משתמשים בטלפונים נחותים ויקרים לעומת אלה הקיימים בשאר מדינות העולם. בנקודה זו אולי תקום תנועה ציבורית שמטרתה לבטל את המכס על הטלפונים המיובאים.

אלא שבינתיים התעשייה המקומית כבר תהיה מבוססת עם הלוביסטים שלה ועם היצרנים/המקורבים שיעשו ים של כסף על גבם של האזרחים. היצרנים האלה כבר יספיקו להמציא סיפורים על חשיבות התעשייה המקומית לעובדי הייצור, על החשיבות הביטחונית ועל חשיבות העצמאות הסלולרית לתנועה הציונית.

מה ההבדל בין הסיפור הדמיוני הזה לבין תעשיית המזון והחקלאות?

המדינה מטילה הגבלות חריפות על יבוא פירות וירקות ושאר מוצרים חקלאיים מחו"ל. ההגבלות האלה כוללות מכסים, מכסות ועוד אמצעים שמונעים מאזרחי מדינת ישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מחו"ל, כפי שיודע כל מי שביקר בסופרמרקט באירופה או בארה"ב. כיצד מצדיקים קיפוח כה בוטה של 8 מיליון אזרחים ישראלים?

ובכן, אין הצדקה מוסרית, ואין היגיון כלכלי - אבל תירוצים יש למכביר. אחד הנפוצים שבהם הוא נושא העצמאות התזונתית - שהרי מדינת ישראל חייבת לשמר יכולת ייצור מזון לנוכח מצבנו הביטחוני המעורער תמיד.

התירוץ הזה מופרך. מדינת ישראל מייבאת כמעט את כל החיטה שאנו צורכים, שכן אין לנו את השטח והאקלים הדרושים לייצר חיטה בעצמנו. מלבד זאת, יכולת הקיום העצמאית של תעשיית מוצרי החלב, הביצים והבשר המקומית גם היא בגדר אשליה, שכן כמעט כל המספוא מיובא, בדיוק מאותה סיבה שאנו מייבאים חיטה - אקלים לא מתאים ומחסור בשטח. אמנם נכון לקיים מאגרים אסטרטגיים של אבקת חלב ומוצרי מזון אחרים - כפי שהמדינה מחזיקה מאגרי נפט אסטרטגיים - אך בין זה לבין קיום תעשייה שלמה אין דבר וחצי דבר.

התומכים בחקלאות מרבים לעלות על נס את החשיבות הביטחונית שיש לעבודה החקלאית בשמירת גבולות ובשמירת אדמות המדינה. זהו אולי התירוץ המוזר ביותר. זהו תפקידו של הצבא לשמור על הגבולות. חממות ועובדי חקלאות לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה. כך לפחות עד שנפתח בהנדסה גנטית אפרסקים שיודעים לרסק עצמם על חיילי אויב.

ומה באשר לאדמות המדינה? כנראה שהמדינה באמת נכשלת חלקית בהגנה מפני השתלטות לא חוקית על אדמותיה, ועבודה חקלאית אולי מהווה מחסום מסוים בפני ההשתלטות הזו. אך שימו לב לחוצפה שבטיעון הזה: למרות תקציבי הביטחון המנופחים שכולנו חייבים לממן בכספי המסים שלנו, השלטון נכשל במשימה המאוד בסיסית של הגנה על אדמות המדינה. ולכך מוסיפים חטא על פשע: לא רק שהמערכת שאנו מממנים נכשלת - עלינו גם לשלם במוצרי חקלאות יקרים כדי לפצות על הכישלון הביטחוני. האם לא ברור שהפתרון הוא שהמדינה תחל להתייחס בכבוד לכספי המסים שלנו, ושמערכת הביטחון והמשטרה יואילו סוף-סוף למלא את תפקידם?

האם יש למנוע את פתיחת החקלאות לתחרות חופשית מתוך חשש לגורלם של העובדים בתעשייה הזו? אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי עובדי תעשיית הסמארטפונים בדוגמה מתחילת המאמר. והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כל תעשייה הקיימת בזכות הגבלות על תחרות חופשית, קיימת על חשבון כל מי שלא עובד בתעשייה. האם ל-8 מיליון אזרחי ישראל יש מחויבות מוסרית לתמוך כספית בעובדי תעשיית הסמארטפונים הדמיונית או בעובדי תעשיית החקלאות? האם נגזר עלינו לקנות מוצרים יקרים כדי לממן את פרנסתם? לדעתי, התשובה היא שלילית.

איני מזלזל בבעיות שעלולות להיווצר בתעשיית החקלאות אם היא תיפתח לתחרות, אך העובדים ימצאו עבודה אחרת עם הזמן, כפי שקרה בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות בארץ שנפתחו לתחרות.

האם פערי התיווך הם המקור האמיתי לבעיות בשוק החקלאות? ובכן, יש לזכור שבכל תעשייה יש פערי תיווך, אפילו בתעשיית הסמארטפונים. תמיד יש משווקים, פרסומאים, ערוצי הפצה, ובעלי החנויות שגם הם צריכים להרוויח.

עם זאת, בניגוד לתעשייה חופשית כמו תעשיית הסמארטפונים, התעשייה החקלאית בארץ מנוהלת על-ידי מועצות שיווק, כמו מועצת הלול ומועצת החלב, שהן יצירים של המדינה שאינם חלק משוק חופשי אמיתי. כחלק מפתיחת התעשייה החקלאית לתחרות חופשית, לצעדים כגון ביטול המכסים והמכסות יש להוסיף את פיזור כל מועצות השיווק מטעם המדינה. לחקלאים צריכה להיות החירות לנהל את עסקיהם כרצונם.

חשוב להבהיר כי המטרה של פתיחת שוק החקלאות לתחרות חופשית איננה חיסול תעשיית החקלאות בארץ. המטרה היחידה היא ש-8 מיליון אזרחי המדינה יוכלו לקנות מוצרים איכותיים ובזול - דבר שקורה בשווקים חופשיים כמו שוק הסמארטפונים ואינו קורה בשווקים המנוהלים על-ידי המדינה, כמו שוק החקלאות. אם בסופו של תהליך פתיחת תעשיית החקלאות לתחרות המשק החקלאי המקומי ישגשג - אז אדרבא.

לבסוף, יש שמצדיקים את מבנה שוק החקלאות בארץ בכך שגם מדינות אחרות מסבסדות ותומכות בתעשיות החקלאיות שלהן. התשובה הברורה לכך היא שאם מדינות אחרות טועות ומקפחות את כלל התושבים כדי לתמוך בתעשייה מסוימת עם קשרים פוליטיים טובים - אנחנו לא חייבים לחקות את הטעות הזו. זאת ועוד, אם מדינות אחרות מסבסדות את תעשיית החקלאות ומייצאות מוצרים זולים מלאכותית - מדוע מדינת ישראל מונעת מאזרחיה את ההנאה מקניית המוצרים הזולים האלה?

התחושה של רבים מאיתנו שישראל יקרה יחסית למדינות אחרות, מעוגנת במציאות. המחקרים של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מראים זאת ואף מצביעים על מחירי המזון כגורם מרכזי שיוצר את בעיית יוקר המחיה. מבחינה מוסרית וכלכלית, הפתרון הטוב ביותר הוא פתיחת שוק החקלאות והמזון לתחרות חופשית - ויפה שעה אחת קודם. 

המאמר פורסם בגלובס.