יום שישי, 2 בנובמבר 2012

צעירי ארה"ב הם סוציאליסטים ללא בושה. ארה"ב כפי שאנחנו מכירים אותה, מתה. ואובמה יזכה לכהונה שנייה

ארה"ב השתנתה בצורה קיצונית בעשורים האחרונים. מאומה של משלמי מסים יצרניים, המכלכלים את עצמם ואינם סמוכים על שולחנה של הממשלה, אמריקה הפכה להיות לאומה של נזקקים. בשנות ה-80 המוקדמות כ-30% מהאמריקאים קיבלו תמיכה כספית מלפחות תכנית ממשלתית אחת - ביטוח לאומי, דיור מסובסד, דמי אבטלה וכדומה. כיום המספר הזה מתקרב למחצית מהאמריקאים. על פי הערכות אחרות, לפחות 53% מהאמריקאים מקבלים תמיכה כספית משמעותית כלשהי מהממשלה ומספר זה צפוי לעלות ל-60% עד 2040 (לא כולל את תכנית הבריאות של אובמה).

במבט יותר קרוב, תמונת הנזקקות האמריקאית נראית כמעט מזעזעת. למשל, מספר האמריקאים המקבלים תלושי מזון קפץ ל-46.6 מיליון, לעומת 28.2 מיליון בתחילת כהונת אובמה. דוגמה נוספת היא תכנית הבריאות (מדיקר) שכיום רשומים בה כמעט 50 מיליון אמריקאים, עלייה של בערך 40% מאז 1990. עד 2030, מספר זה אמור להגיע ל-80.4 מיליון. ההוצאה על מדיקר מגיעה כמעט ל-600 מיליארד דולר וההוצאה על תלושי המזון מגיעה לכ-80 מיליארד דולר.

מדוע אובמה ייבחר לכהונה שנייה?

אובמה מבטיח להמשיך את התמיכה הזו ואף להגדיל אותה. וכאשר הכלכלה האמריקאית והחברה האמריקאית מתפתחים בכזו צורה שרוב האמריקאים סמוכים על שולחנה של הממשלה, המועמד אשר יבטיח את ההבטחות המתוקות ביותר לרוב הבוחרים, יזכה בבחירות, גם אם המועמד הזה הוא הנשיא המכהן, שאמור להיפגע מהמצב הכלכלי.

מנגד, האידיאולוגיה הרפובליקנית הדוגלת באחריות פיסקאלית איננה קלף מנצח בארה"ב של ימינו. משאלי דעת קהל מראים בבירור שהאמריקאים אינם רוצים לקצץ בתכניות החברתיות היקרות שלהם. בין 69% ל-78% אינם רוצים לקצץ בתכניות הבריאות הממשלתיות מדיקר ומדיקייד. 56% אינם רוצים לקצץ בתקציב הביטחון.

כמובן שאי אפשר אפילו להתחיל לטפל ברצינות בגירעון הממשלתי האמריקאי - גירעון של מעל טריליון דולר כל שנה בשלוש השנים האחרונות - בלי לפגוע קשות בתכניות החברתיות. התקציב החברתי גדל ב-79% בעשר השנים האחרונות והוא אחראי כיום ל-64% מהתקציב הכללי של ממשלת ארה"ב, לעומת 47% בשנת 1990 ו-26% ב-1960.

הדבר הנכון לעשות כדי למנוע את פשיטת רגלה של ארה"ב הוא לקצץ באכזריות ובבת אחת בתמיכה הממשלתית (כפי שהמועמד הרפובליקני רון פול הבטיח לעשות לפני שהובס בקלות ע"י מיט רומני), אך לפוליטיקאים האמריקאים פשוט אין מנדט מהעם לעשות את זה. ההפך הוא הנכון, רוב ברור של האמריקאים רוצה להגדיל את תקציבי החינוך (רוב של 74%), הבריאות (60%) והביטוח לאומי (57%). 

תוצאות הסקרים האלה ידועים כמובן היטב לממסד הרפובליקאי וזו הסיבה שהמאבק בין אובמה לרומני הפך להיות כה מוזר. היינו אמורים לראות וויכוח בין שתי גישות שונות: ניהול מרכזי וממשלת ענק לעומת ממשלה קטנה ושוק חופשי. תמיכה ממשלתית לעומת אחריות עצמית. רגולציות וסובסידיות לעומת תחרות חופשית.

במקום זאת קיבלנו תמונה מדכאת של שני מועמדים שרבים בינהם מי הולך לייצר ממשלה גדולה יותר. רומני הפך את ההגנה על מדיקייר, תוכנית בריאות לא יעילה שמטילה נטל כספי קשה על הדור הצעיר, לאחד הדגלים של הקמפיין שלו. זוהי אולי אסטרטגית בחירות הגיונית על סמך הסקרים שמראים שהאג'נדה הרפובליקנית המסורתית פשוט אינה מקובלת יותר על העם האמריקאי, אולם יש כאן בעייה קריטית – מי בכלל צריך את רומני?

אובמה הוא הדבר האמיתי. כולם יודעים שהוא באמת ימשיך להגדיל את הממשלה וישדוד עוד ועוד מכספם של העשירים לטובת בסיס הבוחרים שלו. מדוע להסתפק בגרסה החוורת? או במילים אחרות – אם כבר, אז כבר.

הצעירים כבר שם

בסוף 2011 Pew Research Center פרסם סקר שמראה שדעתם של צעירי ארה"ב (גילאים 18-29) לגבי סוציאליזם היא חיובית  - 49% מחזיקים בדעה חיובית ו-43% בדעה שלילית. המעניין הוא שבסקר שבוצע 20 חודשים לפני (כלומר מאי 2010) התוצאות היו בדיוק הפוכות – 43% החזיקו בדעה חיובית ו-49% החזיקו בדעה שלילית.





אך אין צורך להתייאש, לא כל העולם תומך בעבדות למדינה. לרשימת המדינות שעדיין מכבדות חופש כלכלי (לאו דווקא חופש פוליטי), ראה את המאמר הזה: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2012/09/blog-post_26.html


הערה: הפוסט הזה מבוסס בחלקו על מאמר שפרסמתי בכלכליסט בסוף 2011.