2014 – שנת הזהב

תודה לאילון קרופצ'יק שתרם את המאמר הזה.

 

כמו כל האנליסטים, גם אני הולך לתת כאן תחזית לשנה הקרובה, אך שלא כמו כולם, לי יש משהו שלאף אחד אחר אין… כדור בדולח.  אמש הפעלתי את כדור הבדולח שלי, ולאט לאט החלה מופיעה לה צורה של דוב גריזלי, אמיתי, עם שיניים והכל, תמונה שאינה מבשרת טובות למנהלי ההשקעות ב-2014. 

 

בואו נתחיל מהת'כלס: ברבעון הראשון של 2014  הולך ה-S&P לייצר שיא לאחר 5 שנים של עליות. ה-S&P נמצא בשוק דובי* מאז 2000, ורגל למעלה בשוק דובי נמשכת בין 18-60 חודשים. השיא שנקבל בתחילת 2014 יהיה הרגע בו יחזור השוק הדובי במונחים נומינליים ויימשך גם לתוך 2015.  אז האם אפשר להרים ידיים ולשבת על מזומן?

הערכתי האישית, היא כי יש לפחות שוק אחד שהולך להיסחר בכיוון הפוך לשוק הכללי, וכותרת המאמר כבר מסגירה אותי. הבול האמיתי של של שנות ה-2000 חוזר ב-2014. אולי בהיסוס בהתחלה, אולי תוך גישושים, אך הזהב, שהיה המורווח הגדול ביותר של הריביות הנמוכות וים ההדפסות ברחבי הגלובוס, מצא עצמו בתיקון שנמשך לא פחות משנתיים וחצי. התיקון הזה נמשך הרבה יותר משצפיתי (חשבתי שנסיים ביוני), ועפ"י אינדיקטורים ארוכי טווח של סנטימנט, והביקושים הגוברים מסין, הוא ככל הנראה עושה כעת את ימיו האחרונים.

במאמר הקודם דיברתי על כך שלמרות העליה היפה של הזהב מחודש יוני, לדעתי הוא עושה דרכו לתחתית נוספת:

מה שניתן לראות בגרף הבא, הוא שהזהב אמנם ירד כצפוי לתחתית נוספת, אך האיטיות שבירידה מנעה את התממשות התחתית האפשרית בדצמבר (סביב ה-$1,000), והתוצאה הבלתי נמנעת שלה היא ככל הנראה תחתית חדה פחות במהלך החצי השני של ינואר. התחתית הזו תגיע במועד מרוחק בכחודש מהתחתית הצפויה של דצמבר, ולכן היא גם תהיה גבוהה יותר, מה שאומר שהזהב לא ירד מתחת $1,100:

הסיבה לתחתית הגבוהה יותר נובעת מכך שכל תיקון יכול להיעשות בשני אופנים: דרך המחיר, או דרך הזמן.

ככל שמתמשך התיקון, כך יותר ידיים 'חלשות' (ספקולטיביות המחפשות רווחים קצרים) מתייאשות ומוכרות ליותר ידיים 'חזקות' (סולידיות המחזיקות לטווח ארוך), באותו אופן שבו תיקון חד המגיע דרך מחיר מביא יותר ידיים 'חלשות' (ממונפות) למכור ליותר ידיים 'חזקות' (לא ממונפות). ההתמשכות של הירידה הנוכחית על פני חודש שלם נוסף מונעת להערכתי ירידה מתחת $1,100 לזמן הקרוב.

(בעוד רבים מהמשקיעים  אמורים לשמוח  מקבלה של תחתית גבוהה יותר, אני באופן אישי פחות שמח על כך כמשקיע זהב. תחתית שלא מסיימת קרוב מספיק ל- $1,000 ה'קלאסי' תמיד משאירה פתח לכך שהתיקון לא באמת הסתיים, ועוד יחזור "לרדוף אותנו" בהמשך השנה).

עם זאת, בשקלול כל האפשרויות, ההנחה שלי היא שבינואר השנה נראה את התחתית האחרונה בזהב. טעיתי בעבר בנושא זה, אבל הליכה נגד כדור בדולח תהיה מעשה יהיר.

 

הסינים באים (קצת פונדמנטלס)   

בימים אלה ישנו סוג של הייפ תקשורתי סביב הצמיחה החוזרת ובאה לארה"ב, פסטיבל מתוזמר היטב זה בהחלט עוזר להכניס לשוק את כל אותם ספקולנטים קטנים וממונפים רגע לפני שהחבר'ה הגדולים יכבו את האורות.

מספר עובדות מצערות שחשוב לזכור: כמות האמריקאים הנתמכים ממשלתית הוא כעת גבוה יותר מכמות האמריקאים העובדים משרה מלאה. המשכורות הריאליות בארה"ב נמצאות בקפאון 7 שנים בקירוב, זאת בתקופה בה גדל החוב הממשלתי של ארה"ב ב-100% (ממש כך… כל מה שהצליחה לעשות הכפלת החוב הממשלתי של ארה"ב במשך 7 השנים האחרונות היא לשמר קפאון ברמות השכר).

על מנת לחזר ל-bullmarket, השוק צריך להתנקות טוב יותר, להגיע לרמות התמחור שבאמת מאפיינות התחלה של bullmarket.  אך השינוי בהתנהגות השוק לא יוכל להתרחש מבלי להיות מגובה בשינוי מדיניות או שינוי המאפיינים הפונדמנטליים שהכניסו אותנו לשוק הדובי מלכתחילה (קרי, סבסוד רמות הצריכה של אזרחים במדינות מסויימות במערב במחיר חדלות פרעונן של ממשלות בכלל וארה"ב בפרט).

החשוב מכל, הוא שהמגמה ההיסטורית של חסכון ובועות נדלן ותשתיות במזרח, מול צריכה וחובות במערב, נראה שמתקרבת לימיה האחרונים. מה שקיבלנו מסין בנובמבר הוא לדעתי נכונות אמיתית להתחיל לייצר צמיחה דרך צריכה, ופתיחות גדולה יותר כלפי משקיעים. מספר התפתחויות גורמות לי להאמין שסין נמצאת בנתיב לחיזוק המטבע ולצמיחה דרך צריכה. ראשית, סין דאגה לכרות הסכמי סחר נטול דולרים בשנים האחרונות עם רוסיה, אוסטרליה, ברזיל, הודו,ויפן (קלף אמריקאי), כמו גם הידוק יחסים עם ערב הסעודית (שבונה כעת את אחד מבתי הזיקוק הגדולים בעולם כיום על אדמתה של סין). כמו-כן, מכיוון שלא ניתן לייצר חברת צריכה ללא יצירת אמון וגיבוי המטבע, צעד נוסף להכנת התשתית הגלובלית לבואו של היואן הוא ייבוא אדיר של זהב שעושה דרכו לסין כבר למעלה משנה, כמו שניתן לראות בגרף הבא:

 

והנה ראיון מעורר השתאות עם האדם שמנהל את בית זיקוק הזהב הגדול ביותר בשוויץ, שאומר על הביקוש הנוכחי מסין, כי בכל 37 שנותיו בתחום, הוא מעולם לא ראה ביקוש כזה לזהב.

 

סיכום

בימים טרופים אלה, כאשר הסינים מכינים את התשתית לפיחותו החד של הדולר, תכנית הרוקמת עור וגידים מול עינינו, עדיין יושבים להם רוב המשקיעים המקצועיים רגל על רגל, נהנים מאדי האופוריה בשווקים, מבלי להבין את המשמעויות הכלכליות האמיתיות של מצב בו מתרחשת רוויה ברמות החסכון בצד אחד של העולם ושל צריכה בצדו אחר. כרגיל בשווקים, הם יעלו על זה בסוף, חלקם גם יעשו מזה כסף, אבל רובם יקבלו את זה בהפתעה. זה הזמן שלנו לקחת את הצד השני, ולחזור על האמת היחידה ששווה לזכור תמיד:

 In the markets you are either a contrarian or a victim" – Rick Rule

*בניגוד לדעה הרווחת, שוק דובי או שוק שורי יש למדוד אך ורק במונחים ריאליים, מכאן נובעת הטעות הבסיסית של חסידי "בטווח הארוך המניות רק עולות", משפט המתקיים מאז תחילת העמסת החובות הממשלתיים של מדינות המערב בשנות ה-80  והשימוש בחסכונות ממזרח, אך אינו מתקיים עבור 70 השנים הראשונות לקיומו של הפדרל רזרב.

—–

המאמר נכתב ע"י אילון קרופצ'יק. אילון קרופצ'יק איננו יועץ מורשה. מובהר ומודגש כי האמור בטור זה אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. בפרסום המידע בטור זה אין משום המלצה או חוות דעת בקשר לביצוע כל עסקה או השקעה בניירות ערך, לרבות רכישה ו/או מכירה של ניירות ערך. יודגש כי לגבי כל מידע מכל סוג המופיע באימייל זה – על כל אדם לבצע בדיקה ואימות נוספים, תוך התחשבות בנתונים ובצרכים המיוחדים שלו. יצוין כי במידע עלולות ליפול טעויות וכן עשויים לחול לגביו שינויי שוק ו/או שינויים אחרים, וכי אף עלולות להתגלות סטיות משמעותיות בין התחזיות והניתוחים המופיעים למצב בפועל. אשר על כן, קבלת החלטה כלשהי על סמך נתון, דעה, חוות דעת, תחזית או ניתוח המופיע במסגרת הכתוב – הינו על אחריות הקורא בלבד.

העניים אסירי התודה: מה הסוד של וול-מארט

בשבועות האחרונים התפרסמו בארה”ב סדרת כתבות אודות תנאי ההעסקה ה”נצלניים” הנוהגים בענק הקמעונות “וול מארט” • למרבה הפלא, ציבור העובדים מתדפק על הדלתות, והביקוש למשרה ברשת רק עולה • עם קצת עזרה מפיטר שיף, אני מסביר איך זה עובד

לפני כמה שבועות הודיעה רשת ‘וול-מארט’ על 600 משרות פנויות באזור הבירה וושינגטון. בתגובה, התקבלו 23,000 פניות מהציבור. פירוש הדבר הוא שרק 2.6% מאלה שרצו לעבוד בוול-מארט קיבלו את מבוקשם. לעומת זאת, אוניברסיטת הרווארד מקבלת 5.8% מהמועמדים שרוצים ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ביותר בארה”ב. במילים אחרות, קל יותר להתקבל להרווארד מאשר לקבל עבודה בוול-מארט.   

הדבר נשמע מוזר, שהרי בשבועות האחרונים אנו שומעים כמה וול-מארט מנצלת את עובדיה, אינה משלמת שכר הוגן, ושבכלל מדובר בחברה מנוולת בבעלות קפיטליסטים רודפי בצע. האם פירוש הדבר שאותם 23,000 אנשים שמתחננים לעבודה בוול-מארט הם מזוכיסטים שמעוניינים שינצלו אותם? קרוב לוודאי שלא.

לאותם 23,000 אנשים יש כישורים מסוימים, שמאפשרים להם להשיג משרות רק ברמה בסיסית. הרעיון הוא שאותם אנשים יפתחו יכולות וניסיון, ואולי ילמדו במקביל לעבודה בוול-מארט, כדי שבעתיד יקבלו עבודה טובה יותר שתשלם עבור הכישורים המחוזקים שלהם. כלומר, עבודה בסיסית בוול-מארט אמורה להיות רק מדרגה ראשונה בקריירה, והיא מיועדת בעיקרה לצעירים ללא משפחה.

תלונות מגוחכות

התלונות כלפי וול-מארט מצד התקשורת, מסתכמות בעיקר בהאשמה שהרשת אינה משלמת לעובדיה שכר מספיק גבוה שמאפשר לפרנס משפחה. התלונה הזו אינה הוגנת ואינה הגיונית. המודל העסקי של וול-מארט הוא למכור מוצרים במחיר הנמוך ביותר האפשרי. מאחר שוול-מארט מצליחה לעשות זאת טוב יותר מכל חברה אחרת בארה”ב, היא הפכה לקמעונאית הגדולה בעולם.

וול-מארט מצליחה למכור במחירים כל כך זולים, שאפילו עניי ארה”ב יכולים לקנות בה בהמוניהם הודות לשמירתה על עלויות נמוכות. את זה היא עושה על-ידי קניית מוצרים בסין, ותשלום המשכורות הנמוכות ביותר שהשוק מאפשר לה. וול-מארט אמנם יכולה להחליט להיענות לתלונות של התקשורת ולשלם משכורות גבוהות יותר, אבל אז לא תהיה לה ברירה אלא להעלות את מחירי המוצרים שלה. הדבר כמובן יפגע במיליוני העניים האמריקנים, שייאלצו לקנות הרבה פחות בגלל עליית המחירים. בעצם, סביר שהדבר ימוטט את וול-מארט מבחינה עסקית ויעלים אותה מהשוק, שהרי היתרון העסקי המובהק שלה הוא מחיר נמוך.

כמובן שלוול-מארט יש דרך נוספת להעלות את שכר העובדים שלה: היא יכולה פשוט לוותר על הרווחים. אולם אליה וקוץ בה. וול-מארט אינה חברה רווחית במיוחד. רווח של 17 מיליארד דולר בשנה אולי נשמע הרבה, אבל החברה מוכרת מוצרים בשווי 470 מיליארד דולר בשנה. כלומר, על כל דולר מכירות היא מרוויחה בסה”כ 3.6 סנט – רווחיות נמוכה מעט לעומת ממוצע התעשייה שלה.

אם נחלק את אותם 17 מיליארד על פני 2.2 מיליון העובדים של וול-מארט, כל אחד מהם יקבל תוספת של 640 דולר בחודש (2,245 ₪); לא סכום אפסי אמנם, אך גם לא סכום עצום כפי שאלה שתוקפים את וול-מארט היו רוצים שנאמין.

אבל זהו כמובן חישוב טיפשי. ללא אותם רווחים, וול-מארט פשוט לא תהיה קיימת; שום עסק ללא רווח לא יהיה קיים. הסיבה היחידה שאנשים משקיעים, מסכנים את ההון שלהם ועובדים – היא כדי להרוויח, ולהרוויח כמה שיותר. מבחינה תיאורטית אפשר אמנם לשדוד את רווחי וול-מארט מבעלי המניות ולהעבירם לעובדים, והדבר אכן נוסה בברית-המועצות ובמדינות נוספות. בהנחה שאובמה לא מתכנן את השמדת שוק המניות והאג”ח והקמה של גולאגים לבעלי המניות, לא סביר שארה”ב היא הבאה בתור.

וול-מארט היא חברה מדהימה, שמעסיקה 2.2 מיליון איש, שמקבלים ממנה שכר גבוה יותר ממה שכל אחד אחר היה מוכן לשלם להם. היא פיתחה מודל עסקי מבריק שמאפשר לעשרות מיליוני אנשים לקנות מוצרים שאחרת הם לא היו יכולים להרשות לעצמם. זוהי דוגמא נהדרת ליכולת של יזמים בשוק החופשי לשפר את מצבם של בני האדם. ההתקפה הרחבה על וול-מארט גם מצידם של עיתונים פיננסיים, היא עדות לטירוף מערכות מוסרי ואינטלקטואלי.

המאמר התפרסם במקור במידה בתאריך 26 לדצמבר 2013

מה ייקרה לייצוא כשהשקל יהיה שווה מיליון דולר

נוחי דנקנר, קפיטליסט או פרוטקציוניסט?

חושבים שהיינו עבדים במצרים? תחשבו שוב

למה אנחנו בכלל מייצאים?

ראיון באנגלית ב-i24 על פיטוריו של ג'רמי לוין מטבע, 30 לאוקטובר 2013

ראיון באנגלית ב-i24 על רכישת אונבו ע"י פייסבוק, 14 לאוקטובר 2013

ראיון בלילה כלכלי על הפוטנציאל להתרסקות השקל.

הראיון מבוסס על מחקר שאהוליאב לוי ואנוכי פרסמנו באקסלנס-נשואה ב-11 לאוגוסט 2013

שילוב של גורמים עלול להביא לצניחה דרמטית בייצוא בשנים הקרובות

 

בנק ישראל ומכון הייצוא כבר הזהירו בעבר כי העובדה ש-10 חברות בישראל אחראיות לכ-50% מהיצוא היא מקור לדאגה. כיום, יותר מתמיד, ייתכן שאנו קרבים לנקודה שהריכוז הזה יהיה בעוכרינו מאחר שרבות מהיצואניות הגדולות עלולות לחוות בשנה-שנתיים הקרובות הרעה דרמטית בעסקים שלהם, מה שיביא לצניחה בייצוא הישראלי. 

 

עשרת החברות היצואניות הגדולות (G10 בגרף למעלה) הן: אינטל, אלביט מערכות, בז”ן, טבע, ישקר, כי”ל, מכתשים אגן, פז נפט, תע”א ו–HP אינדיגו.  מבט מהיר ברשימה הזו צריך להדליק אורות אדומים:

אלביט מערכות והתעשייה האווירית: בערך שליש המכירות של אלביט הן לארה"ב והתע"א מוכרת כ-9% מכלל המכירות שלה לצפון אמריקה. ארה"ב החלה להוריד בצורה מאוד מתונה את תקציב הביטחון שלה – אך יש לזכור כי תקציבה היום, כ-700 מיליון דולר, הוא יותר מכפול מתקציבה בשנת 2000, כ-300 מיליון דולר. יש להניח כי כאשר ממשלת ארה"ב סוף סוף תתאים את התקציב שלה למציאות הכלכלית, החברות הישראליות הביטחוניות שמוכרות לאזור זה של העולם תיפגענה קשות. יש לציין כי התעשייה ערה לפוטנציאל הזה ולכן משקיעה מאמצים רבים בחדירה לשווקים חדשים, בעיקר במזרח הרחוק. אך אובדן השוק האמריקאי יהיה מכה קשה ללא ספק.

טבע: מרבית הקופקסון שטבע מוכרת ברחבי העולם, כ-4 מיליארד דולר, מיוצר בארץ. אובדן נתח שוק לתרופה האוראלית החדשה של ביוג'ן, והשקת תחליף גנרי לקופקסון, דבר שעלול לקרות כבר במאי 2014, יהוו מכה קשה למכירות.

כי"ל: המשבר העכשווי בשוק האשלג שנוצר בשל עודף היצע ופירוק הקרטל הרוסי, עלול להביא לירידה משמעותית במחיר האשלג. אורלקאלי צופה ירידה של 25% מ-400 דולר לטון ל-300 דולר לטון. בהנחה שנתח השוק של כי"ל יישמר, מדובר כמובן על צניחה של 25% במכירות - ובייצוא.

אינטל: מדינת ישראל כבר הפסידה לאירלנד את הקרב על אירוח המפעל החדש של אינטל. עם הביקורת הציבורית על מתן הטבות מס לאינטל אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שגם את הפעילות העכשווית של אינטל אנו עלולים להפסיד.

–HPאינדיגו, נייס, צ'ק-פוינט: העלאת שיעור המס שחלק מחברות הטכנולוגיה בארץ משלם והרגולציה הקיצונית עלולות להבריח מכאן חלק נכבד מהפעילות של חברות אלה. מנכ"לי נייס וצ'ק פוינט אף הבהירו  לאחרונה (בנפרד) שלשיעורי המס יש השלכות – איום ברור על העברת פעילות.

כלומר, אנו עלולים לראות ירידה משמעותית בייצוא שתוביל להחלשות בשקל.

יש לנו כמה הערות להעיר על התסריט הפסימי שאנו מציירים כאן:

ענפי הייצוא שציינו כאן היו מקור חשוב של יציבות בשיא המשבר הכלכלי בשנת 2009. פגיעה מהותית כפי שאנחנו מציירים כאן עלולה לזעזע את הכלכלה ולהחליש בצורה מהותית את השקל. החלשה מהותית של השקל תייקר מאוד את הייבוא ותעלה בצורה חדה את יוקר המחייה. אולי מיותר להזכיר אבל כמעט כל מוצרי הצריכה וחומרי הגלם הם מיובאים. אובדן מקומות עבודה בענפי ייצוא ביחד עם צניחה בערכו של השקל, מה שיקפיץ את יוקר המחייה, עלולים ליצור מיתון כלכלי קשה.

הקריאות להחלשת השקל על מנת לעודד את הייצוא אין בהם טעם. הייצוא להערכתנו ירד בשל הסיבות שציינו למעלה וייתכן שאף בגלל העמקת הדשדוש הכלכלי העולמי – שהרי מרבית הייצוא הוא לשווקים מפותחים השרויים בהאטה כלכלית. החלשת השקל לא רק שלא תעזור לעידוד הייצוא אלא תשפוך שמן על מדורת יוקר המחייה.

אם כך כיצד הממשלה יכולה להקדים תרופה למכה?

נראה כי המדינה יכולה לעשות זאת ע"י מתן אישור לייצוא הגז הטבעי במהירות האפשרית כדי לעצור את ההתדרדרות הקרבה ובאה של השקל ובכך להציל את כוח הקנייה של הציבור הישראלי. בנוסף יש לוודא כי מדינת ישראל תחזור להיות אטרקטיבית לחברות הטכנולוגיה דרך הורדת מסים ודה-רגולציה. אם צעדים אלה לא יילקחו, הפיגור הכלכלי שנגיע אליו עלול לגרום לכולנו להתגעגע למשבר של שנת 2002.

 

שקל חלש, כלכלה חלשה: הטעות של לפיד ופלוג

ההיסטוריה הכלכלית העולמית מלמדת שרק מדינות עם מטבע מקומי חזק, זוכות לשגשוג ולרווחה חומרית • כאשר ערכו של המטבע המקומי גבוה, הדבר מאפשר ייבוא מוצרים זרים בזול, שמוריד את יוקר המחיה לתועלת האזרחים • כל זה לא מעניין את צמרת הפקידות הכלכלית של ישראל, שהחליטה להחליש את השקל

כלכלת ישראל משופעת בבעיות. החל במחירי דיור גבוהים, יוקר המחיה, ריכוזיות, מגזר ציבורי מנופח ולא יעיל, תקציב ביטחון מעיק ועוד. אחת מנקודות האור היחידות שמקלות על החיים בארץ היא השקל החזק. והנה, התבשרנו לפני ימים אחדים כי הנגידה החדשה ושר האוצר, שמעמד הביניים כביכול קרוב ללִבּוֹ, יוצאים בקמפיין משותף להחלשת השקל ובעצם להגדלת העוני בישראל.

הטעות של לפיד ושל פלוג היא שהם מבלבלים בין המטרה לבין האמצעי. שניהם כנראה סבורים שמטרתה של כלכלת ישראל היא לייצא כמה שיותר, שהרי זו דרכה של מדינה קטנה לצמיחה כלכלית. אולם זוהי טעות. ייצוא אינו מטרה בפני עצמה, ואין לזהות ייצוא עם צמיחה; הייצוא הוא אמצעי לממן את הייבוא, ותו לא.

מטרתה של כלכלה היא לאפשר לאזרחים לקיים רמת חיים גבוהה, כלומר: לצרוך. הבעיה של מדינה קטנה כמדינת ישראל היא שאין ביכולתה לייצר בעצמה, בזול, מגוון מוצרים: נפט, חומרי גלם שונים, ריהוט מסוים, מכוניות, מטוסים, בגדים, מוצרי אלקטרוניקה ועוד. את כל אלה ורבים נוספים צריך לייבא, וכאן נכנס לתמונה ענף הייצוא, שמטרתו היא להרוויח את המט”ח הדרוש לחברות ישראליות ולאזרחי ישראל, לשם מימון הייבוא של המוצרים הרצויים להם (כולל, כמובן, מימון טיולים לחו”ל). בכסף הזר שמרוויחים בעסקאות ייצוא, ניתן להשתמש כדי לקנות ולייבא תוצרת זרה.

לצערנו, חברת פולקסווגן לא תסכים למכור לנו את מכוניות הגולף שלה תמורת שקלים. אין לנו ברירה אלא לעבוד קשה, לנצל את המשאבים המוגבלים של מדינת ישראל – הון ועבודה – כדי לייצר מוצר שהגרמנים רוצים, למכור אותו להם תמורת אירו, ואז להשתמש באירו הזה כדי לקנות את המכונית הגרמנית שאנחנו רוצים. כמעט כל מדינה בעולם משתמשת במשאבים המוגבלים שלה כדי למכור מוצרים לזרים תמורת מט”ח, וכך לממן את הייבוא. המדינה היחידה היוצאת מן הכלל היא ארה”ב, שמשתמשת במעמד הדולר כמטבע רזרבה עולמי, על מנת לייבא ללא ייצוא מקביל.

קמפיין משולל היגיון

מסיבה זו, אין בקמפיין של האוצר ושל בנק ישראל להחלשת השקל שום הגיון. הרעיון של הפקידות הכלכלית הוא לעודד את הייצוא על-ידי מתן הנחה לזרים – שהרי זו המשמעות של החלשת המטבע הישראלי – ממש כמו חנות שמציעה את מוצריה במכירות חיסול. ואכן, אין ספק שהייצוא באמת יעלה, ממש כמו שבמכירות חיסול יש תנועת קונים ערה, אבל מה הטעם? הרי ככל שהייצוא נהיה זול יותר (באמצעות החלשת המטבע המקומי מול המטבע הזר), כך הייבוא נהייה יקר יותר. התוצאה הסופית תהיה שהבעלים של החברות היצואניות ימכרו יותר, ושמונה מיליון אזרחים שצורכים מוצרי ייבוא יהיו עניים יותר.

רוצים לנסוע בקיץ הקרוב לחופשה ברומא? תתכוננו לשלם 20% יותר. רוצים לקנות טלוויזיה חדשה? עכשיו היא תהיה 20% יקרה יותר. אמנם תקראו בעיתונים הכלכליים שהייצוא של מדינת ישראל עלה בכמה אחוזים, דבר שיסב גאווה גדולה לשר האוצר, אבל זו תהיה נחמה קטנה מאוד כאשר רמת החיים של כולנו 

תרד בהשוואה למצב הנוכחי.

חסידי החלשת השקל אמנם מספרים לנו שתעסוקה בענף הייצוא חשובה, אבל גם הטיעון הזה נובע מחוסר הבנה. המטרה אינה תעסוקה, המטרה היא תעסוקה פרודוקטיבית. מה הטעם לעבוד בחברת ייצוא, לקבל משכורת בשקלים, ואז לגלות שהשקלים האלה שווים 20% פחות מבשנה שעברה?

ההיסטוריה מראה בבירור שאין כמעט שום דוגמה לכלכלה חזקה עם מטבע חלש, ואין כמעט שום דוגמה לכלכלה חלשה עם מטבע חזק. יפן, שווייץ, ארה”ב של פעם, גרמניה, שוודיה – כולן הצטיינו בכלכלות משגשגות ובמקביל במטבעות החזקים בעולם. הן הצליחו לייצא כי הן ייצרו מוצרים איכותיים שהעולם היה צריך. הניסיון לחזק את הכלכלה על-ידי החלשת המטבע, בניגוד ללקחים ההיסטוריים ובניגוד להיגיון, הוא על סף הגיחוך. העובדה שהצמרת הכלכלית במדינה מאמינה שזה אפשרי היא טרגית, בשבילנו.

סוכנות הדירוג פיץ' בולעת את התעמולה השקרית של אובמה

אזהרת סוכנות הדירוג הבינלאומית פיץ', שהיא תוריד את דירוג האשראי של ארה"ב אם לא יושג הסכם על העלאתה של תקרת החוב, היא דוגמא מופתית של תעמולה אורווליאנית. זוהי אולי הפעם הראשונה שסוכנות דירוג חוב מאיימת להוריד את דירוגה של מדינה אם היא לא תגדיל את החוב שלה.

פיץ' הרי אמורה לתמוך בהקטנת חוב, לא בהגדלתו.

סוכנות פיץ' בולעת את התעמולה של ממשלת ארה"ב בנוגע לסכנה של חדלות פירעון אם תקרת החוב לא תעלה. יש לזכור את המספרים הבסיסים הנוגעים לסוגיה זו. בזכות הריביות הנמוכות על החוב האמריקאי, ארה"ב משלמת כל שנה בערך 250 מיליארד דולר כדי לשרת את החוב שלה. לעומת זאת, תקבולי המסים של ארה"ב גדולים בערך פי 10 – בסביבות 2.5 טריליון דולר. לא אמורה להיות שום בעיה להמשיך לשרת את החוב גם היא תקרת החוב לא תועלה.

כמובן שאם תקרת החוב לא תעלה, אובמה והקונגרס ייאלצו להתחיל לקצץ בסעיפים אחרים בתקציב – למשל בתקציב הביטחון שגדל בערך פי שלושה בעשור האחרון, תקציבי הרווחה הענקיים של המדינה, תקציבי החינוך, הבריאות וכו.

אלא שאובמה לא רוצה לקצץ כלום ומעדיף להמשיך לקחת חוב כדי לממן סגנון חיים לבוחרים שלו שכלכלת ארה"ב פשוט אינה יכולה לממן. זו הסיבה שהדמוקרטים ממשיכים לנפנף בדחליל הזה של חדלות הפירעון, כדי להימנע מלקחת החלטות קשות עכשיו לגבי תקציב המדינה. העובדה שפיץ' בולעת את השקרים האלה ותומכת בהמשך קיום תקציב גירעוני היא תעלומה.

למעשה, כשבוחנים את הקשר בין תקרת החוב לבין הסכנה של חדלות פירעון, המוזרות של עמדתה של פיץ' נראית בולטת אף יותר. הרי הדרך הכי טובה להבטיח שארה"ב לא תגיע לחדלות פירעון היא דווקא לא להעלות את תקרת החוב. המדינה לא תוכל עוד להגדיל את החוב שלה ותאלץ לאזן את התקציב. אלה אמורים להיות המאפיינים הקלאסיים של מדיניות פיסקאלית אחראית.

מנגד, אם המטרה היא להוביל את ארה"ב לחדלות פירעון, הדרך הכי יעילה להשיג זאת היא להמשיך להעלות את תקרת החוב. הרי בסופו של דבר החוב יהיה גדול מדי, הריביות תעלנה, לסינים, ליפנים ולסעודים יימאס לממן את האמריקאים ואז באמת ארה"ב לא תוכל לשרת את החוב שלה. האם זה לא אמור להיות ברור שהגדלת חוב היא מסוכנת?

בשלב זה, בשל גודלו של החוב האמריקאי ובשל הגירעון בתקציב, ארה"ב איננה יכולה כבר להימנע מלהיכנס למיתון כבד בשלב זה או אחר. כל האופציות גרועות, אך לא כולן גרועות באותה מידה. אם אובמה והקונגרס יחליטו שלא להרים את תקרת החוב ובמקביל לקצץ בתקציב, המדינה תיכנס למיתון בשל הירידה בהוצאות הממשלה.

אך יש לזכור שאלה הוצאות הממומנות מחוב וגוזלות משאבים מהמגזר הפרטי. איזון התקציב יפנה משאבים למגזר הפרטי, יקטין את הממשלה ובטווח הארוך יבנה את הבסיס לכלכלה בריאה ומאוזנת יותר.

האופציה השנייה היא המשך הגדלת החוב, מה שבטווח הקצר יחזיק את הכלכלה הגירעונית של ארה"ב על החייאה מלאכותית. אך בסופו של דבר התהליך יוביל לעליית תשואות, פגיעה במעמדו של הדולר שכמויות ענק שלו מודפסות כל שנה כדי לממן את החוב, חדלות פירעון בלתי נמנעת ופגיעה קשה ביותר ברמת החיים של אזרחי ארה"ב. הרמת תקרת החוב תבטיח את התממשותה של האופציה הזו, וייתכן שעוד בתקופת כהונתו השנייה של אובמה.

המאמר פורסם במקור בגלובס ב-16 לאוקטובר 2013

משבר ריאלי בדרך אלינו

ים של מילים נשפכו השנה על מצבה הקשה של הבורסה הישראלית. ירידת מחזורי מסחר בכ-40% בשנת 2012 וצניחה חדה בגיוסי הון בשוק המניות היו גורמים מכריעים מאחורי עזיבת ראשי הבורסה. אך הנקודה שצריכה להדאיג את כולנו היא כי ייתכן שהגורמים שהביאו להתייבשות הבורסה הם אותם גורמים שעלולים להביא גם להתייבשות הכלכלה.

רבים תולים את המשבר בבורסה בשינוי שחל בהגדרת מדינת ישראל - מ"מדינה מתפתחת" ל"מדינה מפותחת", דבר שהבריח כביכול את המשקיעים הזרים. אך אין בשינוי ההגדרה כדי להסביר שינוי כל-כך דרמטי בפעילות הבורסה.

שוק הון של כלכלה משגשגת הוא שוק של חברות משגשגות עם רווחים צומחים ועם שיעורי דיבידנד גבוהים. שוק כזה אמור למשוך משקיעים בלי קשר להשתייכות רשמית לאינדקס מסוים.

המשקיעים אינם טיפשים, ובעולם של ריביות אפסיות, הרדיפה אחרי תשואה וצמיחה הייתה מביאה אותם גם לישראל, בין אם היא מוגדרת כ:"מדינה מתפתחת" או "מפותחת". אלא שנוסף לכך שהמשקיעים הזרים לא באו לישראל, הם פשוט ברחו ממנה.

תשובה מפחידה

האשמים האמיתיים בהתייבשות הבורסה הם הרגולציה, מדיניות המס וחוקים נוקשים. כל מי שפועל בשוק ההון, טוען כי הרגולציה מגיעה לממדים כמעט קומיים - אם כי אף אחד לא צוחק. גם ראשי הבורסה ורשות ניירות ערך מודים שיש להגמיש את רמת הרגולציה. ואם הרגולטורים והביורוקרטים מאשימים את הרגולציה, כנראה הגיעו מים עד נפש.

אבל הרגולציה של רשות ניירות ערך היא רק חלק קטן מכלל החוקים והרגולציות המושתים על כלל המשק. גם העלאת מס רווח הון מ-20% ל-25% היא רק חלק קטן מהאופנה שמאמינה בהגדלת נטל המס כדי לממן הוצאות ממשלה שהולכות וגדלות (למשל, העלאות המס האחרונות אמורות לעזור לממן את התנפחות תקציב 2013 ב-6.5% לפחות).

למעשה, כל חברה במשק נפגעת מהעלאות מסים ומהחרפת הרגולציה. חברות הגז וכיל הן רק דוגמאות, תלונות על הנזק מהעלאת מס החברות והנזק הכללי מרגולציה חונקת, נשמעות מכל המשק. לאחרונה רמזו חברות הטכנולוגיה נייס וצ'ק-פוינט כי תחת מדיניות המס הנוכחית ייתכן שעדיף להעביר פעילות מישראל לחו"ל. מלאנוקס אפילו קמה ועשתה מעשה - מחקה את עצמה מהמסחר בבורסה הישראלית.

חשוב לשאול אם מה שעובר על הבורסה מבחינת מדיניות מיסוי ורגולציה אינו חלק מתהליך שעובר על שאר המשק; מדוע הבורסה שרויה במשבר כה כבד ואילו המשק עדיין מתפקד ברמה סבירה לפחות למראית עין?

התשובה שאמורה להפחיד אותנו היא, שזה רק עניין של זמן וכי המשבר בכלכלה הריאלית כבר בדרך אלינו. הבורסה מטבעה יותר רגישה לתנודות כלכליות ומשקפת יותר מהר את הנזק ממדיניות הממשלה. למשקיע זר לוקח פחות מיום לברוח מהשקעה בחברות ישראליות. ובנוגע למשקיעים המוסדיים הישראליים, להם אמנם לוקח קצת יותר זמן להפנות חלקים משמעותיים מהנכסים להשקעות בחו"ל, אך התהליך הזה מתנהל היום במרץ רב.

אשליה מסוכנת

לעומת הבריחה המהירה של משקיעים מהבורסה, בכלכלה הריאלית הדברים זזים יותר לאט. הזמן שלוקח לחברה להעתיק פעילות מהארץ לחו"ל נמדד ברבעונים ויותר. הזמן שלוקח למשק להתאים את הפעילות הכלכלית לרמת מסים גבוהה יותר גם הוא אינו מיידי. לכן, גביית המסים המוגברת מאז שהממשלה העלתה את שיעורי המס בראשית 2013, כאילו הקופה משתפרת, היא אשליה מסוכנת. עם הזמן, ההתנהלות הכלכלית של חברות תתאים עצמה למצב החדש, ואז חברות ייסגרו, יורידו פעילות או יעבירו פעילות לחו"ל; וכך גביית המסים עוד עלולה לרדת לרמה נמוכה אף יותר מאשר הייתה לפני העלאות המס.

על-פי המודל הכלכלי של "עקומת לפר" - מרמה מסוימת, ככל ששיעורי המס גבוהים יותר, כך גביית המס נמוכה יותר, כי כשמס גבוה, אין מוטיבציה לעבוד ולייצר הכנסות שרובן הולכות לממשלה.

ממשלת ישראל חוטאת חטא כפול ומשולש. היא מקפיצה את התקציב בקצב לא הגיוני; היא מעלה מסים כדי לממן הוצאות פרועות, העלאות מסים שבסופו של יום יפגעו בכלכלה; והיא מכבידה עם הרגולציה הכללית שהופכת לכבדה מנשוא.

מה שעובר על הבורסה חייב לעורר פעמוני אזעקה שחורגים מעבר למצוקה של שוק ההון. בימים עברו, כורי פחם נהגו לקחת איתם למכרות קנרית, כך שאם איכות האוויר במכרה תרד, הציפור תראה סימני מצוקה והכורים יוכלו להימלט בזמן. הבורסה היא הקנרית שלנו, אבל הבעיה היא שלנו אין לאן לברוח.

המאמר פורסם במקור בגלובס ב-28 לאוגוסט, 2013. 

הימנעות מתשלום מס היא חובה פטריוטית

תכנוני מס מגדילים את כמות הכסף שנשארת בידי המגזר הפרטי, ומקטינים את כמות הכסף שמגיעה לידי הפוליטיקאים. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא: מי אנחנו רוצים שישלוט על המשאבים במדינה - יזמים כמו גיל שויד או משוררים כמו י. לפיד?

שיעורי המס הנמוכים שמשלמות חברות בינלאומיות ותכנוני המס של פירמות ואנשים פרטיים מעוררים את זעמם של התקשורת ושל הפוליטיקאים. אך האמת היא שהאפשרות להימנע מתשלום מס היא ברכה עצומה לכלכלה, ואם הממשלה תצליח לחסום את האפשרות הזו, יהיה זה מסמר נוסף בארון המתים של הכלכלה הישראלית.

ראשית, נבהיר את ההגדרות. הימנעות (או מזעור) מתשלום מס היא פעילות חוקית, לרבות במובן של תכנוני מס, אפילו אגרסיביים, שהם חוקיים לחלוטין. לעומת זאת, העלמת מס היא פעילות לא חוקית, והיא אינה נושא המאמר. מאמר זה דן באמצעים חוקיים למזעור תשלומי המס.

כדי להבין מדוע תכנון מס הוא פעילות חיובית לכלכלה, יש לדעת מה חברות ואנשים פרטיים עושים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס. כאשר חברה אינה משלמת מס, היא מרוויחה (נשאר לה) יותר כסף. הכסף הזה משמש להשקעה נוספת או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, גם כספים אלה אינם הולכים לאבדון. הם מגיעים לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים את הכסף בחברות אחרות, או מפקידים את הכסף בחיסכון בבנק - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות שנותן הבנק.

במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הכספים מגיעים לשוק הפרטי.

הביקורת מחטיאה את המטרה

הביקורת רוויית השנאה, שבאה למנוע כספים מבעלי מניות עשירים - הטייקונים - ורוצה לקחת להם את הכסף בצורת מס, מחטיאה את המטרה.

ראשית, חלק גדול מבעלי המניות של החברות הגדולות (טבע, צ'ק פוינט, כיל) הם אנשים פרטיים מהעשירונים התשיעי והעשירי, לאו דווקא טייקונים. שני העשירונים העליונים משלמים כ-85% מהמסים הישירים. כך שקשה לטעון כי הם אינם משלמים את חלקם ההוגן.

שנית, בארץ פועלים עשרות אלפי עסקים קטנים ובינוניים. מה לבעלי המניות של עסקים אלה ולטייקונים?

יש צדק בטענה כי האפליה בתשלומי מס בין חברות הענק לבין העסקים הקטנים אינה צודקת. אבל הפתרון הוא לא להעלות לכולם את המס, מה שיגרום לפיטורי ענק ויחבל בכלכלה, אלא להוריד את שיעורי המס על החברות הקטנות לשיעורי המס של הגדולות.

דיברנו עד כה על חברות ועל בעלי מניות. אולם מה עם אותם אנשים עשירים שבעזרת תכנוני מס חוקיים (חברות ארנק למשל) מצליחים להימנע מתשלום מס גבוה?

השאלה היא, כמו במקרה של חברה שמצליחה להימנע מלשלם מס, מה עושה אותו אדם עם כספו? גם כאן הכסף אינו הולך לאבדון. רוב הבעלים של חברות ארנק הם אנשים אמידים, שחלק קטן יחסית מהכנסתם הולך לצריכה. רוב הכסף מופקד בבנק, ולכן מגיע בסופו של דבר כהלוואה לשוק הפרטי, ולפעמים כספים אלה מגיעים ישירות להשקעה בסטארט-אפים או בפיתוח עסקים קיימים. כלומר, הכסף מגיע רובו ככולו לשוק הפרטי.

אך מה קורה לכסף כאשר הממשלה גובה אותו כמס? סביר שכ-20% מהכסף הולך לאבדון של חוסר יעילות, ביורוקרטיה וסיאוב ממשלתי. לעתים הכסף הופך בידי הפוליטיקאים לכלי להחזיר טובה לתומכים ולקניית תומכים חדשים. וכך קורה שבמקום שהכסף יגיע למגזר הפרטי ויעזור לפתח את התעשייה, ובמקום שיינתן כשכר על כישרון, עבודה קשה ויזמות - הוא הופך לאתנן שמגיע למקורבים ולחברי המגזר הממשלתי.

נכון, חייבים לגבות מסים כדי לממן את הפעילות הקלאסית של הממשלה, כמו ביטחון (אמיתי, לא פנסיות של נגדים בקריה), משטרה, ומימון הזרוע המשפטית. אולם מספיק לראות כיצד תקציב הממשלה מתנהג בשנים האחרונות, וכיצד המעמד הבינוני נשחק, כדי להבין עד כמה קלוש הקשר בין התקציב של הממשלה לבין רווחת הציבור העובד.

תקציב 2011 זינק ב-8.4%, תקציב 2012 זינק ב-5%, ותקציב 2013 שאושר לאחרונה זינק ביותר מ-6.5%. מי שחושב שהגידול החד הזה הולך למטרות שמיטיבות עם אלה ששילמו את המסים שמממנים את התקציב, חי בסרט.

מקלטי המס פועלים כשסתומי ביטחון

טענה - מוטעית - נוספת של מבקרי תכנוני המס החוקיים היא שבאשמתם של אלה הנמנעים מתשלום מס, כל האחרים צריכים לשלם יותר כדי להשלים חוסרים. זוהי טעות שנובעת מחוסר הבנה של אופיה האמיתי של הממשלה. היכולת לתכנוני מס אינה פוגעת בשאר המשלמים, ובעצם היא מגינה עליהם מהפוליטיקאים.

תכנון מס חוקי הוא פעילות יקרה, הכרוכה בתשלום לרואי חשבון ולעורכי דין ועמלות גבוהות למקלטי המס. ככל ששיעור המס גבוה יותר - כך גוברת הכדאיות של תכנון המס. לכן, כאשר שיעורי המס נמוכים יחסית - לא כדאי להשתמש במקלט מס.

אם לדוגמה הממשלה תחליט להעלות את שיעורי המס הישיר ל-70% לכולם, מקלטי מס יהיו הדבר הכי פופולרי במדינה (המדינה יכולה אמנם להעלות את המע"מ, אולם זה מס שאפשר לפחות חלקית להימנע ממנו על-ידי הקטנת צריכה).

במילים אחרות, מקלטי המס פועלים כשסתומי ביטחון המונעים מהממשלה להעלות את שיעורי המס, ולכן ביטול מקלטי המס יהפוך את כולנו לעבדים נרצעים של המדינה, ורבים יחושו כי הגירה מהארץ תהיה הפתרון היחיד לשמירת כספם.

תכנוני מס מגדילים את כמות הכסף שנשארת בידי המגזר הפרטי, ומקטינים את כמות הכסף שמגיעה לידי הפוליטיקאים. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא: מי אנחנו רוצים שישלוט על המשאבים במדינה - יזמים כמו גיל שויד או משוררים כמו י. לפיד?

המאמר פורסם במקור בגלובס בתאריך 20/08/2013

מה הטעם להצביע?

"אנו מאמינים בממשלה הקטנה ביותר שאפשר, כזו שתגן על החירויות האינדיווידואליות שלנו, שתתמוך באלה שבאמת זקוקים לעזרה, שתגבה מסים מינימאליים ושלא תתערב בחיינו" - הצהרה זו היא ה"אני מאמין" של מפלגת החירות הבריטית (UKIP). מפלגה זו היא השלישית בגודלה בבריטניה ונהנית מתמיכה של 16% מהציבור, לעומת תמיכה של 3% בלבד בשנת 2010.  

הרעיונות של מפלגת החירות אינם חדשים או מקוריים במיוחד. אלה אותם רעיונות וותיקים של הליברליזם הקלאסי שעמדו בבסיס החוקה האמריקאית וששלטו בכלכלת ארה"ב מהקמתה עד תחילת המאה ה-20. עקרונות אלה אמנם איבדו מהפופולאריות שלהם בצורה דרמטית בעשורים האחרונים אך הם עדיין חיים וקיימים בעולם המערבי בדמותם של מפלגות כמו מפלגת החירות הבריטית או דרך האגף הליברלי של המפלגה הרפובליקאית האמריקאית. אפילו בארץ יש ממשיכים לאידיאולוגיה הזו, דרך "עלה ירוק – הרשימה הליברלית", תנועה שבבסיסה המצע הכלכלי/חברתי הליברלי ביותר שנראה בארץ מזה שנים רבות מאוד.

הליברליזם הקלאסי מאמין בממשלה זעירה, חלשה, שתפקידיה מסתכמים בעיקר בשמירה על הביטחון החיצוני והפנימי, כלומר, צבא, משטרה ומערכת החוק. הממשלה חייבת להיות מוגבלת ע"י חוקה כדי שהפוליטיקאים – יצורים תאבי כוח במהותם - לא יוכלו להרחיב את הסמכויות שלהם על חשבון האזרחים. התוצאה של ממשלה כל כך קטנה אמורה להיות מקסימיזציה של התחרות החופשית, היוזמה הפרטית, ולכן שגשוג ועושר לכלל האוכלוסייה.

בשיטה כלכלית כזו, דברים שאנחנו לוקחים היום כמובנים מאליהם כלל לא יהיו קיימים – מכסים, סובסידיות, אינספור תקנות ורגולציות, פיקוח ממשלתי חונק, תמיכות בחרדים וקבוצות אינטרסים אחרות – כל אלה ייעלמו. המגזר הציבורי יקטן בצורה דרמטית ואיתו המסים. המגזר הפרטי ישגשג כאשר המשקולת הממשלתית תוסר מעליו.

האם השיטה הזו פועלת במציאות? הליברליזם הקלאסי היה בשיאו בארה"ב בשנים 1870 עד 1913 (כלומר עד הקמת הפדרל ריזרב). זו הייתה תקופת הצמיחה הכלכלית הנמרצת ביותר שידעה ארה"ב. בתקופה הזו החלו לפעול מפעלי הרכב של פורד, אולדסמוביל וקאדילק, הומצאה הצנרת הפנימית של הבית (כולל שירותים בתוך הדירה ולא בגינה), הומצאו מכונות התפירה הביתיות שחילצו את הנשים מעבודות תפירה בלתי נגמרות. בשנת 1876 ניהל גרהם בל עם תומס אדיסון את שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1890 החלו בארה"ב לייצר תקליטים, והמוזיקה הפופולארית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, נולדה.  

למעשה בכל מדינה בה השיטה הזו נוסתה, ההצלחה הייתה פנומנאלית, החל מבריטניה של המאה ה-19 ועד הונג קונג של המאה ה-21, ממשלה קטנה ותחרות חופשית יוצרים שגשוג ועושר, בעיקר למעמד הבינוני והנמוך (הרי העשירים תמיד מסתדרים בכל שיטה ובכל מדינה).

ובמדינת ישראל? יוק. הדיון הציבורי לפני הבחירות היא מדד מעולה לבחינת הרעיונות הכלכליים/חברתיים ששולטים בארץ. רעיונות הליברליזם לא רק שאינם קיימים בין הרוב המכריע של המפלגות שרצות לבחירות (חוץ כאמור ממפלגת "עלה ירוק"), אלא שנראה שמרבית הפוליטיקאים ממש מבועתים מהאפשרות ששמם יקושר לרעיונות אלה. רק לפני כמה ימים נשאל בראיון טלוויזיוני מנהיג אחד ממפלגות המרכז שמאל לגבי השתייכותו לזרם המאמין בשוק החופשי. החיפזון הנפחד שבו אותו פוליטיקאי מיהר לקשור את עצמו למאמיני התכנון המרכזי היה כמעט קומי.

האמת העצובה היא שהאמונה בממשלת ענק חוצה את כל המפלגות. הליכוד, העבודה, מפלגות המרכז, כולן מאמינות בממשלה שמנהלת את הכלכלה, מקיימת בירוקרטיה מקיפה, מעניקה הטבות לקבוצות הקרובות אליה - בין אם זה חרדים, חקלאים, וועדים גדולים, מרכז הליכוד, המגזר הציבורי – וכמובן הכול על חשבון המגזר הפרטי. בסופו של דבר, הוויכוח האמיתי בפוליטיקה הישראלית הוא סביב זהות קבוצות האינטרסים שיזכו לחלק גדול ככל האפשר מהשלל שנשדד מהמגזר הפרטי, שלל שנשדד דרך מיסוי ישיר ועקיף.

לאמונה הנרחבת במיסוי כבד וחלוקת השלל ע"י הממשלה יש משמעות אחת - מבחינת המגזר הפרטי, הבחירות הן בזבוז זמן. מה אכפת לעובד בחברת היי טק אם כספו נשדד לטובת החקלאים, או עובדי הנמלים, או מקורבים אחרים אם בין כה וכה כספו יילקח ממנו בלי קשר לתוצאת הבחירות, מה הטעם להצביע?

ובכן, מפלגת החירות הבריטית, עם 16% אחוזי תמיכה, משנה בצורה מהותית את הדיון הציבורי בבריטניה ומחזירה למרכז הבמה את זכותו של העובד לשמור לעצמו את הכסף שהרוויח בזיעת אפיו. אם "עלה ירוק" תיכנס לכנסת ותתחיל לשנות את הדיון הציבורי גם בארצנו, אולי סוף סוף יום הבחירות יהיה יותר מסתם יום חופש מהעבודה. 

גרסה של המאמר פורסמה בכלכליסט

יחימוביץ' תציל את כלכלת ישראל

אם נכניס צפרדע לתוך סיר מים רותחים היא תנסה מיד לצאת החוצה. אבל אם בסיר יהיו מים בטמפרטורת החדר ולא נפחיד אותה היא תשתכשך במים להנאתה. נחמם את המים לאט לאט והצפרדע תשב במים ותתבשל. כשהיא תבין מה קורה לה, יהיה מאוחר מדי. 

כך בדיוק נתניהו מבשל אותנו לאט לאט. המסים עולים בהדרגה, הממשלה משתלטת על חלקים הולכים וגדלים בכלכלה ובחיים שלנו. הגירעון הולך וגדל, הממשלה מעלה עוד מסים כדי לכסות את הגירעון וחוזר חלילה.

המוזר בתהליך הזה, לפחות מנקודת מבטו של נתניהו, שלמרות שהמדיניות הכלכלית שלו היא מדיניות סוציאליסטית קלאסית הוא ממשיך להצטייר בציבור כקפיטליסט. לו לפחות נתניהו היה פועל כקפיטליסט אמיתי, הוא אמנם היה סופג ביקורת רבה מצד תומכי התכנון המרכזי, אך לפחות הכלכלה והאזרחים העובדים היו מרוויחים. אבל נראה שהוא יוצא קרח מכאן ומכאן. מצד אחד הכלכלה נהרסת ומצד שני נתניהו לא נהנה מההילה התקשורתית שבדר"כ מגיעה לסוציאליסטים שכביכול מיטיבים עם העם. בכוחה של יחימוביץ' לשבור את הדינאמיקה הפסאודו קפיטליסטית שהנהיג כאן נתניהו.

לא ניכנס לפרטי התוכנית הכלכלית של יחימוביץ', כפי שפורסמה לפני כחודש, אולם נתייחס לשתי נקודות מעניינות. נקודה ראשונה היא ההצעה לחינוך חינם מגיל שנתיים והנקודה השנייה היא העלאת המיסוי (או התמלוגים) על משאבי טבע. המעניין בנקודות האלה הוא שזה בדיוק מה שנתניהו עשה כבר. יחימוביץ' פשוט רוצה לעשות יותר. אם נתניהו נותן חינוך חינם מגיל שלוש (נותן זו מילה מגוחכת בהקשר הזה, הוא פשוט גונב יותר מכספו של הציבור דרך מסים ומחזיר חלק מהכסף בשירותים תת-רמה), יחימוביץ' תיתן לנו מגיל שנתיים. אם נתניהו הגדיל את המיסוי של כי"ל ועל חברות הגז ב-x, יחימוביץ' תגדיל את המיסוי ב-x  כפול שתיים, או שלוש או ארבע.

הדמיון בין תוכניתה של יחימוביץ' לבין מה שנתניהו עשה בפועל מהווה עדות לכך שההילה הקפיטליסטית של נתניהו בשקר יסודה וההבדל בינו לבין יחימוביץ' הוא במינון. אלא שכך בדיוק יכולה לבוא הישועה מכיוון יחימוביץ'.

כיום מצבנו הוא כמצבה של הצפרדע המתבשלת לאיטה ולא מבינה מה היה בסופה. בסוף התהליך כפי שנתניהו מנהל אותו, נהפך למדינה ענייה, עם כלכלה הרוסה, מטבע שחוט ופערי ענק בין שכבה צרה של מקורבים לשלטון לבין המוני עניים. מהמעמד הבינוני לא יישאר הרבה. כך קורה בסופו של תהליך לכל מדינה סוציאליסטית. ואם התסריט הזה נראה לכם פסימי מדי, נסו לדמיין כיצד יוון, ספרד, פורטוגל, ואירלנד היו נראים היום ללא מימון גרמני.

אם יחימוביץ' תיבחר לראש ממשלה בעלת עוצמה לממש את החזון שלה ובהנחה שהיא באמת מאמינה בחזון הזה, התהליך שנתניהו החל בו יואץ בצורה קיצונית. המדינה תשתלט על כל חלקה טובה בכלכלה, וועדי העובדים והפיקוח הממשלתי יחדרו גם לחברות ההיי-טק (שברובן תימלטנה על נפשן למדינות חופשיות יותר), נטל המס יגיע לממדים כאלה שמעמד השכירים יתרושש ונטל המחייה יטפס בשל חומת המכסים שיחימוביץ' תקים כדי להגן על קבוצות האינטרסים שמצביעות בעדה.

מדינת ישראל כבר חוותה משברים כלכליים גדולים בעברה, האחרון בשנת 2002 (אינתיפאדה, התפוצצות בועת הנאסד"ק) ולפניו היה משבר ההיפר- אינפלציה בשנים 1984-1985. אלא שמשבר יחימוביץ' יהיה מיוחד במינו מאחר שהפעם אף אחד לא יעזור לנו. מאירופה (קרי: גרמניה) כמובן שלא נקבל אגורה, אבל הפעם סביר שגם ארה"ב לא תהיה שם בשבילנו. ראשית, ארה"ב לא מסמפטת אותנו כמו פעם, ושנית, מצבה הכלכלי של אמריקה כה קשה שקשה לדמיין שיימצא שם מספיק רצון ציבורי לשפוך כסף שאין על מדינה קטנה במזרח התיכון. במילים אחרות – באסון הבא אנחנו כנראה לבדינו.

כולנו מכירים את המצב שהמחשב שאנחנו עובדים עליו מתחיל לזייף ולהאט עד שהוא נתקע, ואז הפיתרון היחידי שנשאר זה – "לסגור לפתוח". יחימוביץ' יכולה להביא את מדינת ישראל למצב משברי כל כך קשה שלא תהיה ברירה אלא לעשות אתחול מחדש. אם האתחול הזה ילווה בהבנה ציבורית ששיטת הממשלה הגדולה היא זו שהביאה לאסון אז אולי העתיד ייראה טוב יותר.

זה אולי קצת קיצוני לקוות לשלטון יחימוביץ' שימיט עלינו משבר כלכלי כל כך חמור בציפייה שמהאפר תקום כלכלה חופשית ומשגשגת יותר, אך המגמה הנוכחית של מדינת ישראל היא כל כך מייאשת שיכול להיות שצריך שיהיה רע מאוד לפני שהתיקון יתחיל. מבין המפלגות שרצות לכנסת בינואר 2013, היחידה שתומכת בסדר יום כלכלי חופשי היא מפלגת "עלה ירוק - הרשימה הליברלית", העובדה שמפלגה זו בקושי מגרדת את אחוז החסימה, למרות שהיא מציעה מצע כלכלי שהוכיח את עצמו בהיסטוריה במדינות אחרות (כמו ארה"ב ובריטניה, הונג קונג וומערב אירופה בזמנים מסוימים), מעידים על חוסר הפופולאריות של הקפיטליזם בארצנו. שתבוא יחימוביץ' ותציל אותנו. 

גרסה של המאמר הזה הופיעה במקור בכלכליסט.