יום שלישי, 22 בדצמבר 2015

ריבית הפד - עלייה לצורך ירידה


יום לאחר שהבנק המרכזי האמריקאי העלה את הריבית, פורסם סקר יצרנים באיזור פילדלפיה שהראה על ירידה בפעילות היצרנית לרמה הנמוכה ביותר מאז פברואר 2013. בנוסף, הגרעון בחשבון השוטף של ארה"ב הגיע לרמה הגבוהה ביותר מאז משבר 2008, כלומר היכולת של כלכלת ארה"ב לייצר את מה שאזרחיה צורכים נמצאת במגמת התדרדרות (החשבון השוטף כולל ייבוא ויצוא של מוצרים ושירותים וגם הכנסות ריבית ודיבידנדים).
יש אירוניה בכך שהנתונים האלה מתפרסמים יום לאחר שהפד מעלה ריבית, אך אין בכך הפתעה. אנו עדים כבר מזה כשנה לזרם של נתונים כלכליים שליליים הנוגעים לפעילות היצור, הצריכה וההשקעה בארה"ב.
למשל, בסוף השבוע של בלאק פריידי, התקשורת הכלכלית התמוגגה מהגידול בקניות און-ליין לעומת שנה שעברה, אך התעלמה מכך שהקיטון בקניות מסורתיות האפיל על הצמיחה באון-ליין. דוגמא נוספת- סקר היצרנים הכללי בארה״ב לחודש נובמבר מצא שיש התכווצות בפעילות היצרנית, הנתון החלש ביותר מאז יוני 2009. יש עוד דוגמאות למכביר אבל הנקודה היא ברורה - מרבית הנתונים מראים על האטה בצמיחה, אם לא על ירידה ממש.
הנתונים האלה הופכים את העלאת הריבית למוזרה למדי. עפ"י האורתודוקסיה הכלכלית, בנקים מרכזיים אמורים להוריד ריבית כאשר הכלכלה מאטה או נכנסת למיתון, והם אמורים להעלות את הריבית כאשר הכלכלה צוברת מומנטום, מתוך חשש להתחממות יתר של הכלכלה והתפרצות אינפלציונית. אין זה משנה כרגע אם האורתודוקסיה הזו נכונה או לא - ולדעתי היא לא נכונה. הנקודה היא שלשיטתו של הפד שבוודאי מאמין בתורה הזו, אין הגיון בלהעלות את הריבית דווקא עכשיו כאשר הכלכלה האמריקאית מראה סימני מצוקה.
השאלה היא אם כך, מדוע הפד בכל זאת העלה את הריבית בשבוע שעבר? כנראה שהתשובה היא שלפד לא הייתה ברירה. הריבית בארה"ב נמצאת ברמה אפסית כבר כשבע שנים, מדיניות חסרת תקדים, והפד חייב היה לנסות לשים לזה סוף. כדי להבין עד כמה המצב הנוכחי הוא יוצא דופן, כדאי לזכור שכאשר אלן גרינספן הוריד את הריבית כדי לאושש את הכלכלה לאחר התנפצות בועת הנאסד"ק, הריבית נחתכה בשנת 2003 לשפל של אחוז אחד ונשארה שם כשנה אחת בלבד. בסטנדרטים של היום, ריבית של אחוז אחד נתפסת כגבוהה.
והנה הבעיה המרכזית. המדיניות של הפד נכשלה ביצירת התאוששות כלכלית חזקה. הנהנים העיקרים ממדיניות הכסף הזול משתייכים למאיון העליון שמשקיע בוול סטריט ולא הציבור הרחב. לדוגמא - שיעור הבעלות על בתים בארה"ב נמצא בשפל של 48 שנים ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא ברמה הנמוכה ביותר מאז 1977.
אך הכישלון הזה עוד עלול להיראות כצרה היותר קטנה של הפד, וזאת מאחר שיש סיכוי גבוה שכבר ב-2016 ארה"ב תיכנס למיתון.
למעשה, הזמן שעבר מאז מיתון 2008 כמעט מבטיח מיתון בתקופה הקרובה. כי זאת יש לזכור - מאז תום מלחמת העולם השנייה, מחזור העסקים הממוצע נמשך 69 חודשים בלבד. אנחנו נמצאים בערך בחודש ה-76 של מחזור העסקים העכשווי. לפי החשבון הזה, המיתון מחכה להכות בארה"ב בשנת 2016. אם נוסיף לכך את תחילת הצמצום המוניטרי ואת חולשת הנתונים הכלכליים, המיתון אכן בוא יבוא.
כניסת כלכלת ארה"ב למיתון רבעונים ספורים לאחר העלאת הריבית תהווה מבחינת הפד מפלה מקצועית ותדמיתית חסרת תקדים. גם ההשלכות מבחינת שווקי ההון, המטבעות והסחורות תהיינה דרמטיות. היכונו לשנה מטלטלת במיוחד.     

יום שני, 19 באוקטובר 2015

ארה"ב בדרך למיתון בסביבת ריבית אפסית - כיצד ינהג הבנק המרכזי?

נתוני התעסוקה החלשים שפורסמו לאחרונה הם רק חוליה אחת נוספת בשרשרת של נתונים שלילים לכלכלה האמריקאית. מה יעשה הפד, שמדיניותו הקלאסית היא להוריד ריבית במצב זה?

כבר קרוב לשנה, כלכלנים מנסים לנחש מתי הבנק המרכזי האמריקאי יתחיל סוף-סוף להעלות את הריבית. אבל הם מנסים לענות על השאלה הלא נכונה. כאשר הנתונים הכלכליים בארה"ב הולכים ומתדרדרים, השאלה האמיתית היא מה יעשו הפד והממשל, בסביבת ריבית אפס, כאשר המיתון הבא יכה בכלכלה האמריקאית.

נתוני התעסוקה החלשים לחודש ספטמבר הם רק חוליה אחת נוספת בשורה ארוכה של נתונים חלשים שפורסמו בשנה האחרונה ושמציירים תמונה שלילית בהשקעות עסקיות ובמגזרי הייצור והצרכנות. כלכלנים רבים מזדרזים להגן על המדיניות המוניטרית המרחיבה של הפד ולהאשים את ההאטה בסין במה שמתחולל בכלכלה האמריקאית. אך סין היא לא יותר ממסך עשן שמסתיר את הכישלון של הפד.

מספיק לגרד במעט את פני השטח בארה"ב כדי לגלות תמונה של חוסר איזון כלכלי שמתפתח כבר שנים. אובמה והפד מתגאים בנתוני אבטלה נמוכים - 5.1% בלבד. אך זוהי אשליה אופטית, שכן שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא ברמה הנמוכה ביותר מאז 1977. כלומר האבטלה נמוכה כי לא סופרים כמובטלים את 95 מיליוני האמריקאים שהתייאשו מלחפש עבודה.

זאת ועוד, מאז 2007, הכלכלה האמריקאית הוסיפה 1.5 מיליון משרות בסקטור המסעדות (מלצרים וברטנדרים) ואיבדה 1.4 מיליון עובדי ייצור. כך, עובדים חסרי כישורים שמרוויחים בדר"כ שכר מינימום, מחליפים עובדים שמאופיינים בשכר יחסית גבוה ושפעם היוו את חוט השדרה של המעמד הבינוני האמריקאי.

את סימני הכישלון בכלכלה אפשר למצוא במקומות נוספים. הממשל והקונגרס פצחו במהלך שנות ה-90 במניפולציה נרחבת במטרה לאפשר להמוני אמריקאים להפוך לבעלי בתים. המניפולציה הזו כללה חקיקה נרחבת, ריבית נמוכה מלאכותית בתחילת שנות ה-2000, וברית לא קדושה בין וול-סטריט לבין הממשל, כאשר כל אלה הביאו למשבר הסאב-פריים. וכיום לאחר 7 שנים של ריבית אפס שנועדה בין היתר להציל את מגזר הנדל"ן, שיעור בעלות על בתים בארה"ב נמצא בשפל של 48 שנים.

אפשר למנות עוד שורה ארוכה של נתונים שליליים אבל נסתפק בכך שעפ"י מודל החיזוי של סניף הפד באטלנטה, מודל שזוכה למוניטין מצוין, הצמיחה בתל"ג ברבעון השלישי של 2015 עלולה להסתכם ב-1.0% בלבד (בחישוב שנתי). נציין גם שמאז תום מלחמת העולם השנייה, מחזור העסקים הממוצע נמשך 69 חודשים בלבד. אנחנו נמצאים בערך בחודש ה-75 של מחזור העסקים העכשווי, ורק לפי החשבון הזה, המיתון מחכה להכות בארה"ב בשנת 2016.

וכאן עולה שאלה מעניינת. ארה"ב עומדת להיכנס למיתון הזה כאשר הריבית היא כבר באיזור האפס - מצב חסר תקדים. הרי המדיניות הקלאסית של בנק מרכזי היא להוריד ריבית כאשר הכלכלה מתקשה, אך מה לעשות כאשר הריבית היא כבר אפסית?

בפני הממשל והבנק המרכזי עומדות שלוש אופציות. בצד המוניטרי הפד יכול להוריד את הריבית לשלילית והוא יכול גם לפצוח בסבב הדפסות נוסף (QE4). הממשל מצידו, יכול לפצוח בתמריץ פיסקאלי, כלומר הגדלת ההוצאה התקציבית וכניסה לגרעון גדול אף יותר מהגרעון כיום. ייתכן כמובן שכל שלושת הצעדים יינקטו בעת ובעונה אחת.

כך או אחרת, כל צירוף אפשרי של הצעדים האלה נדון להיכשל בדיוק כפי שהמדיניות האמריקאית מאז משבר הסאב-פריים נכשלה. הפתרון האמיתי למשבר האמריקאי מורכב מאותם מרכיבים שהביאו להצלחה כלכלית בכל מדינה שבא הם ננקטו - קיצוץ במסים ובהוצאות, דה-רגולציה והקטנת ההתערבות הממשלתית בניהול הכלכלה. או במילים אחרות, קפיטליזם קלאסי.

אלא שבארה"ב, כמו ברוב מדינות המערב האחרות, אין רצון פוליטי או ציבורי לעשות את המובן מאליו. יותר סביר שנראה את המשך התמריצים המוניטריים והפיסקליים שימשיכו לנפח את בועת הנכסים, וימשיכו לערער את יסודות הכלכלה האמריקאית.

המאמר פורסם בכלכליסט

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

בנק מרכזי במלכודת

כישלונו של הבנק המרכזי האמריקאי לייצר צמיחה ריאלית בת קיימא בכלכלה האמריקאית שם אותו כיום בדילמה קשה. הדילמה היא האם להעלות את הריבית ולפוצץ את בועת הנכסים האדירה שנופחה בשש השנים האחרונות או האם לסכן את האמינות של הבנק ולהמשיך לנפח את הבועה.

בעקבות משבר 2008, הפד נקט בשורה של אמצעים חסרי תקדים - הוא קיצץ את הריבית לאפס ושמר עליה ברמה הזו כבר 6 שנים, והוא הדפיס טריליוני דולרים בשלושה סבבים שהחלו בנובמבר 2008 ונגמרו באוקטובר 2014.

ריבית אפס והדפסה סיטונאית של דולרים היו אמורים להיות צעדים זמניים בלבד שנועדו לחלץ את כלכלת ארה"ב מהמשבר שנקלעה אליו. הרעיון הוא שברגע שהכלכלה תבריא, תצבור מומנטום ותגיע למעין מהירות מילוט, אפשר יהיה לסגת מהמדיניות המוניטרית הסופר-אגרסיבית הזו ולחזור לתוואי יותר נורמלי של ריבית.

ואכן, כאמור הפד הפסיק עם הדפסות הדולרים באוקטובר 2014, וכעת הוא מתכנן להתחיל להעלות את הריבית. יש רק בעיה אחת קטנה עם התוכנית הזו - הכלכלה האמריקאית מסרבת לשתף פעולה. המומנטום שאמור לאפשר את תחילת החזרה לריבית נורמלית, פשוט אינו קיים. למעשה, הצמיחה בכלכלה האמריקאית רק הולכת ומאטה. למשל, עפ"י תחזיות המודל של הבנק המרכזי באטלנטה, קצב הגידול השנתי של התמ"ג ברבעון השלישי עלול להיות בסה"כ 1.4% עלוב.

יש סימנים רבים נוספים לכך שמשהו בסיסי לא עובד כשורה בכלכלת ארה"ב. שיעור האבטלה אמנם יורד, אך זוהי אשליה אופטית שאפילו הפד הפסיק להעמיד פנים שהוא מאמין לה. שכן שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא ברמה הנמוכה ביותר שלו מאז 1977. כלומר האבטלה נמוכה כי לא סופרים כמובטלים את 94 מיליוני האמריקאים שנמצאים מחוץ לכוח העבודה. גם הניסיון לעורר את שוק הדיור נגמר בפיאסקו, עם שיעור בעלות על בתים בארה"ב הנמצא כיום בשפל של 48 שנים. לכך יש להוסיף נתונים חלשים במגזרי הקמעונאות והייצור.

כך הפד שם את עצמו במלכודת קשה. הוא מבטיח כבר שנה שלמה שאוטוטו הוא מתחיל להעלות את הריבית. ועל מנת לשמור על מידה של אמינות, הבנק צריך לעמוד במילה שלו. כלומר, הפד עלול לנקוט בצעד מגוחך - העלאת ריבית על רקע צמיחה שמאבדת מומנטום, אנטי-תזה למה שבנק מרכזי אמור לעשות.

בימים האחרונים מספרים לנו שהמשבר בסין הוא שגורם לירידות החדות בשוק האמריקאי. אך יש לזכור שהשוק האמריקאי מדשדש כבר כחצי שנה וסבב הירידות האחרון החל עוד לפני הפיחות במטבע הסיני. האמת היא שוול-סטריט אינה עיוורת לחולשה של כלכלת ארה"ב והמשקיעים אחוזי אימה שמא הפד יעמוד בהבטחה להעלות ריבית אפילו על רקע החולשה הזו. ההמרצות המוניטריות מאז 2008 היוו גורם מרכזי מאחורי הגיאות בשוק המניות, ובוול-סטריט פשוט לא רוצים שהמסיבה תסתיים.

למרבה הצער הפד קשוב וממושמע וכנראה ימשיך לתדלק את המסיבה. הפד מחויב לחלוטין לבועת הנכסים כי זו מסמלת את ההתאוששות כביכול שלאחר משבר 2008. לכן, לכל היותר תהיה העלאת ריבית אחת סמלית וקטנה, שתפקידה להראות שהפד עומד במילה שלו. אולם בזה יסתיים הצמצום המוניטרי וזו שאלה של זמן לפני שהחולשה במניות תביא לצעדים מרחיבים נוספים שיזרימו עוד אויר חם לתוך בועת הנכסים. אגב, יש כבר בארה"ב קולות הקוראים לריבית שלילית ולהרחבה פיסקלית מאסיבית – כלומר גירעון תקציבי ענק.

מה יהיה הסוף של כל זה? המחויבות של הפד לבועת הנכסים היא טרגית מאחר שטיבם של בועות שככל שעובר יותר זמן עד הפיצוץ הסופי שלהם, כך הנזק כבד יותר. כנראה שצריך משבר בסגנון 2008 על סטרואידים כדי שניזכר באמיתות האלה, ותודות לפד, זה בדיוק מה שנקבל.

המאמר פורסם בכלכליסט

יום רביעי, 8 ביולי 2015

שוויץ היא ההוכחה לכך שבנק ישראל לא צריך לפחד משקל חזק

בחצי השנה האחרונה, שוויץ הפכה להיות לשדה ניסויים בכל הקשור להשפעות של מטבע חזק על הכלכלה. תוצאות הניסוי אמורות ללמד את בנק ישראל שהניסיונות להחליש את השקל הן מוטעות ומזיקות ושאין מה לפחד משקל חזק.  
בינואר 2015 הבנק המרכזי השוויצרי הרעיד את השווקים הפיננסים כאשר ניתק את ההצמדה בין הפרנק השוויצרי לבין היורו, וכיום הפרנק יקר בערך ב-15% לעומת הרמה בה נסחר לפני ביטול ההצמדה.

על פי החוכמה הכלכלית המקובלת שמנחה את הבנק המרכזי של ישראל, של אירופה ובנקים מרכזיים אחרים בעולם, כלכלת שוויץ הייתה צריכה להינזק קשות כתוצאה מהזינוק בערכו של הפרנק. הכלכלה של השוויץ היא הרי כלכלה מוטת ייצוא, והפרנק המזנק אמור היה להפוך את היצוא השוויצרי ליקר יותר במונחי יורו. ההתייקרות הזו אמורה הייתה להחליש את הייצוא השוויצרי ולפגוע קשות בכלכלת שוויץ. זוהי החוכמה שגורמת לבנק ישראל לקנות מיליארדי דולרים. החשש הוא שהשקל החזק הופך את הייצוא הישראלי ליקר מדי ולכן יש להחליש את המטבע בצורה מלאכותית על ידי קניית דולרים, וכך למנוע פגיעה בייצוא הישראלי ובצמיחה הכלכלית.
  

הכלכלה של שוויץ

מה באמת קרה לכלכלת שוויץ לאחר ההמראה של הפרנק השוויצרי בתחילת 2015? בדיוק ההיפך ממה שהבנקים המרכזיים חשבו שייקרה. השבועון הכלכלי, "האקונומיסט", פרסם לפני כמה ימים מאמר מלא תימהון שמספר כמה שוויץ שגשגה בחצי שנה האחרונה. מסתבר שהתחזקות הפרנק הפכה את אזרחי שוויץ לעשירים יותר ונתנה דחיפה לצריכה השוויצרית על ידי כך שהפכה את המחירים של מוצרי הייבוא לזולים יותר.

מסתבר גם שלמרות התייקרות היצוא, שאר העולם המשיך לקנות את המוצרים השוויצריים – למשל שעוני יוקרה, תרופות ושירותים בנקאיים. כנראה שהעולם לא קנה את המוצרים האלה כי הם היו זולים, אלא כי הם היו מוצרים איכותיים שקשה למצוא להם תחליף. חוץ מזה, ייצוא לגוש האירופי במילא הפך להיות לפחות חשוב עם השנים ובהשוואה ללירה שטרלינג ולדולר, הפרנק התייקר פחות מאשר הוא התייקר לעומת היורו.

בקיצור, הזינוק בפרנק השוייצרי עשה טוב לכלכלת שוויץ. תאמרו שזהו ניסוי כלכלי לטווח קצר ושאת הנזקים האמיתיים נראה רק בטווח הארוך? מסתבר שב-30 השנה האחרונות, הפרנק השוייצרי התייקר ב-130% (לעומת סל מטבעות של שותפות המסחר) אך הייצוא זינק ב-200%, במונחים ריאליים.

יש להוסיף שאין בשוויץ שום דבר ייחודי מבחינה זו. לכלכלות חזקות תמיד היו מטבעות חזקים - ארה"ב ברוב ההיסטוריה שלה, יפן במשך עשורים אחרי מלח"ע השנייה, ואפילו מערב גרמניה שהצטיינה במטבע חזק ובכלכלה משגשגת. אפשר היה לחשוב שהניסיון ההיסטורי הזה יגן על הגרמנים מהבלבול שאוחז אותם בכל הקשור ליתרונות המפוקפקים של היורו החלש, אך מסתבר שתעמולה ואינטרסים של קבוצות לחץ גוברים על ההיסטוריה ועל ההיגיון.

מה ההסבר לתופעה הזו של התחזקות הייצוא בד בבד עם התחזקות המטבע? הרי על פניו יש היגיון בחשש, שמטבע מקומי יקר יהפוך את הייצוא ליקר ויפגע בצמיחה. ובכן, לב העניין הוא שמטבעות אינם מתייקרים בחלל ריק. הפרנק השוויצרי הוא מטבע חזק כי הכלכלה השוויצרית היא כלכלה חזקה. זוהי כלכלה חופשית יחסית, מתועשת, עם חברות יצואניות מעולות כמו נסטלה, רוש ונוברטיס. החברות האלה מייצאות בסכומי עתק, מזרימות מטבע זר למדינה ומחזקות את המטבע המקומי. הרעיון שיש להחליש את הפרנק כדי להגן על החברות היצואניות שהייצוא שלהן הוא זה שמחזק את הפרנק מלכתחילה, הוא מעגלי וחסר היגיון.

בדיוק את אותו הדבר אפשר להגיד על כלכלת ישראל. מנסים להפחיד אותנו עם סיפורים על צבא של ספקולנטים מרושעים שמייקרים את השקל ומאיימים להביא עלינו אסון כלכלי. אך זוהי שטות, ספקולנטים באשר הם, בסה"כ רוכבים על מגמות כלכליות בסיסיות. הספקולנטים לא יוצרים את הכוחות האלה. אם כבר, הכוחות האלה יוצרים את הספקולנטים.

בדומה לשוויץ, למדינת ישראל מנועי ייצוא מרשימים, איכותיים, וייחודיים. תעשיית הנשק, התרופות, טכנולוגיה, מכירות סטרט-אפים, כימיקלים ועוד. הייצוא הזה מזרים לכאן מט"ח, מחזק את השקל, מוזיל את הייבוא ומקל על הצרכנים. כמו עם היורו והפרנק, הרעיון שבנק ישראל אמור לקנות דולרים כדי להחליש את השקל ולהגן על הייצוא, כאשר הייצוא הוא זה שמחזק את השקל מלכתחילה, הוא רעיון מגוחך.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

יום שבת, 9 במאי 2015

מהו היתרון האמיתי של ארה"ב על ישראל


ד"ר בן קרסון הודיע אתמול שהוא ינסה לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה״ב ב-2016. קרסון הוא נוירוכירורג ידוע, שמרן ושחור – מה שיכול להפוך אותו פופולרי בקרב הרפובליקנים שיירצו להרחיק מעצמם האשמות בגזענות, ואולי גם לסחוף קצת קולות מהשמאל.

אבל מה שבאמת מעניין לגבי קרסון זה שהוא מתנגד למס הכנסה פרוגרסיבי ורוצה להחליפו במס אחיד. כלומר במקום שהאמריקנים ישלמו שיעור מס שהולך ועולה עם המשכורת, כולם ישלמו את אותו שיעור מס – נניח 10%. בצורה כזו, מי שמקבל משכורת של 10,000 דולר בחודש ישלם מס הגבוה בדיוק פי שניים ממי שמקבל משכורת של 5,000 דולר בחודש.

עצם העובדה שקרסון רוצה בביטול שיטת המס הפרוגרסיבי היא לא הנקודה המעניינת. מה שיותר מדהים זו העובדה שהוא מציג עמדה זו מעל לכל במה והוא עדיין נחשב למועמד רציני. לאו דווקא בעל הסיכויים הכי גבוהים לנצח – שהרי הוא חסר ניסיון וללא מעמד ציבורי מבוסס – אבל רציני. כאן הניגוד הגמור למדינת ישראל: קשה לדמיין פוליטיקאי ישראלי שיציג עמדה כזו ושלא ייהפך לבדיחה ולמטרה למסע שיסוי חובק תקשורת.

בישראל מס פרוגרסיבי נחשב לעיקר אמונה בסיסי של קוד המס. בגלל הפרוגרסיביות האגרסיבית הנהוגה כאן, שני העשירונים העליונים משלמים בערך 90% מכלל מס ההכנסה שהממשלה גובה. הצידוק לנטל הכבד הזה שמיעוט צריך לשאת, הוא שכך מקטינים את אי השוויון – לוקחים הרבה יותר כסף ממי שמרוויח יותר. הבעייה היא שהשאיפה לשוויון מובילה להפליה בוטה בין אזרח לאזרח. מדוע לאזרח א' יש פחות זכויות על הכסף שהוא מרוויח ביושר מאשר אזרח ב'?

העובדה שהמדינה היא דמוקרטית בוודאי אינה פותרת את בעיית האפליה, שהרי העובדה שרוב האזרחים מסכים עם מדיניות מסויימת לא הופכת את המדיניות הזו לחכמה או למוסרית. שוויון בפני החוק הוא עקרון העל ואמור לכלול גם זכויות קניון זהות לכל אזרח. מס פרוגרסיבי סותר את העיקרון הזה.

קשה גם שלהתעלם מכך ששני העשירונים העליונים שמממנים כמעט את כל מס ההכנסה מונים הרי רק 20% מכלל האזרחים. כך שהדמוקרטיה לא ממש עוזרת: כל שצריך פוליטיקאי לעשות כדי להיבחר, הוא להבטיח ל-80% מהעם שהוא יעביר להם את כספם של ה-20% "העשירים". ואת כל זה אפשר אפילו לעטוף בעטיפה מוסרית עם המותג המנצח – שוויון.

כחלון הוא דוגמא מאלפת לעיקרון הפופוליסטי של "הכה את המיעוט". לפחות אם להאמין למה שפורסם בעיתונות הפיננסית בימים האחרונים, כחלון מתכנן בין היתר להעלות את המס על הפנסיה של העשירונים העליונים, אלה שכבר מממנים את מס הכנסה. אין גבול לחוצפה.

לדעתי ארה"ב עומדת בפני משבר כלכלי כבד שיגמד את משבר 2008, אך עם כל הבעיות בכלכלת ארה"ב, יש להם יתרון אחד עצום שלמדינת ישראל אין: כוחות אידיאולוגיים וחברתיים משמעותיים שמאמינים בקפיטליזם. מועמדים כמו ראנד פול וד"ר קרסון, שמציעים אלטרנטיבה לדמוקרטים ולמועמדים רפובליקנים חיוורים, מוכיחים את זה. לכן ייתכן שבטווח הארוך –10 או 20 שנים מהיום, בזכות הכוחות האלה ארה"ב עוד תזכה לתחייה כלכלית.

ובישראל? רפיסות אידאולוגית וניצול חסר בושה של אנשים ישרים שכל פשעם הוא שהם מרוויחים שכר גבוה מהממוצע. כך, בעוד שארה"ב מגלה סימני חיות בזירה הציבורית, ישראל נעה בין הדיליטנטיות הלפידית לבין הנצלנות הכחלונית. יש על זה ביטוי ביידיש אבל הוא קצת גס רוח ולכן נשאיר אותו לדמיונם של הקוראים.

המאמר פורסם במידה

יום שלישי, 21 באפריל 2015

מס פרוגרסיבי מעניש הצלחה ואין בו טיפה הגינות


מדוע עלייה באינפלציה כל כך מפחידה את וול סטריט



העלייה האפשרית באינפלציה מגדילה את הסבירות להעלאת ריבית, והכלכלה האמריאית אינה יכולה להרשות לעצמה דבר כזה


יש להתחיל באזהרה שניתוח ברמה היומית של תנועת המניות הוא בעייתי וכמעט כל אחד יכול למצוא סיבות שמסבירות את התנועה היומית, בצורה שתתאים להשקפה שלו. אך זה לא אומר שלתנועות האלה אין לפעמים משמעות מיוחדת, והירידה החדה היום (17/4/2015) במחירי המניות בארה"ב יכולה ללמד הרבה על האופי המלאכותי והלא בריא של הכלכלה האמריקאית בכלל ושוק המניות בפרט.

אם כך, מדוע המניות יורדות היום בארה"ב? תיאוריה אחת מצביעה על השינוי הרגולטורי בסין שמאפשר מכירה בחסר של מספר רב של מניות, והגבלה על קניית מניות באשראי. ייתכן שזהו צעד שנועד לשכלל את המסחר, אולי כדי להילחם בהתחממות יתר של מניות או מכל סיבה אחרת. בכל אופן, הצעד הזה גרם לירידה חדה בחוזים בשוק הסיני ומכאן התיאוריה שהירידה הזו נזלה לשוק האמריקאי.

אך זהו הסבר חלש במקצת מאחר שאלה מניות סיניות שברובן הגדול לא אמור להשפיע על המסחר בשוק האמריקאי או על הכלכלה האמריקאית בכלל. ייתכן שצריך לחפש את הסיבות לירידה במניות בנתון מאוד מסוים שפורסם היום בבוקר בארה"ב  מדד המחירים לצרכן בחודש מרץ, מנוכה מחירי אנרגיה ומזון - או במילים אחרות ליבת האינפלציה – קפץ ב-1.8% לעומת השנה שעברה. זוהי הקפיצה הגדולה ביותר מזה חצי שנה והיא נובעת בעיקר מקפיצה בעלויות שכר הדירה ובהוצאות בריאות.

כדי להבין מדוע נתון כזה עלול להשפיע בצורה חריפה על מדד המניות צריך לזכור שבניגוד לדברי רוב המשקיפים על הכלכלה האמריקאית, סימני החולשה שם דווקא מתגברים מיום ליום. רשימת הסימנים האלה היא ארוכה - החל מנתוני צמיחת תל"ג מאכזבים ברבעון הרביעי (2.2%), תחזית של הפד לצמיחה אפסית ברבעון הראשון, דרך נתוני שוק העבודה החלשים לחודש מרץ.

בנוסף, פורסמה שורה ארוכה של נתונים מהותיים שנוגעים לרמת מלאים גבוהה במיוחד, פעילות צרכנית מאכזבת, פעילות יצרנית מאכזבת - כולם ביחד מציירים תמונה לא של כלכלה על כן זינוק, אלא של כלכלה בתחילה של צניחה חופשית.

ופה נכנס נתון האינפלציה. הבנק המרכזי האמריקאי סיים את תוכנית ההרחבה הכמותית השלישית (הרחבה כמותית היא שם מכובס להדפסת כסף) באוקטובר 2014, כאשר ההיגיון היה שכלכלת ארה"ב נמצאת בתהליך הבראה מתקדם וצריכה פחות עזרה מהבנק המרכזי. מכאן גם ההנחה שהפד יתחיל במהרה להעלות את הריבית שנמצאת ברמה אפסית מזה כ-6 שנים.

הבעיה היא שככל ששטף נתוני המאקרו החלשים מתגבר, ההכרה שאין לפד יכולת אמיתית להעלות את הריבית הולכת ומתבססת. למעשה, התגברות השטף עלולה להתחיל דיון בשוק המניות על סבב הדפסות חדש - QE4.

וזו הסיבה מדוע שוק המניות האמריקאי נחרד היום. שכן אם באמת האינפלציה בארה"ב מתחילה להתעורר, הדבר יקשה על התחלה של סבב הדפסות ואף יעלה את הסבירות להעלאת הריבית. הכלכלה האמריקאית מתבססת על חובות ענק, מערכת רווחה נדיבה, תקציב פדראלי גירעוני וגירעון מסחרי עצום, והיא פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה ריבית גבוהה אפילו במקצת לעומת הרמה העכשווית. לכן המניות יורדות.

אך אין סיבה אמיתית לחשש. הפד מחויב לחלוטין לבועת הנכסים שניפח בשנים האחרונות - המניות, האג"ח הממשלתי, הנדל"ן - היא בבת עינו של הבנק המרכזי האמריקאי והתעוררות מסוימת באינפלציה לא תעצור אותו. המדיניות המוניטארית והפיסקאלית המרחיבה תמשיך עד לאותו רגע שבו יתחוור עד כמה מצבה האמיתית של הכלכלה הוא רעוע ואז כבר יהיה מאוחר מדי לעצור את הקריסה.

המאמר פורסם בכלכליסט

יום רביעי, 8 באפריל 2015

ישראל 2015: מעבדות יצאנו, אבל איפה החירות?



חג הפסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות • אך בעוד שברור שבמצרים חיינו חיי עבדות, שאלת החירות במדינת ישראל עדיין מעוררת הרבה סימני שאלה • מהי רמת החופש שאנחנו באמת נהנים ממנה? והאם היא מספקת?

עד כמה אנו באמת בני חורין במדינת ישראל 2015? שאלה זו התעוררה אצלי ביתר שאת לפני כמה ימים, כשקראתי שבמשרד האוצר מתכננים צעדים שונים להילחם בעליית מחירי הדיור. רוב הצעדים האלה כנראה יתמקדו בהטלת מסים על דירות להשקעה, הטלת מס על שכר דירה וכיוצא באלה. תשאלו מה הקשר בין זה לבין חירות?

הקשר הוא הדוק מאוד. פקידי האוצר, שאת שמם אפילו איני יודע ושלא בחרתי בהם לתפקידם, מתכננים את חיי הכלכליים. הרי דרך המסים והסובסידיות, הם מכוונים את פעולותי. מסבסדים שכר דירה? אני אשכור דירה. מטילים מס שבח? אני לא אמכור דירה. הם מחליטים כמה מסים אשלם, והם מחליטים מה לעשות עם המסים האלה, שהרווחתי בזיעת אפי. הדבר הכמעט יחידי שאני יודע די בוודאות הוא שכשכיר במגזר הפרטי אני אקבל כתמורה למסים שלי גרגר קטן ועלוב. חלק נכבד מהכסף שלי יגיע לשלל קבוצות, ביניהן גם, ניתן לשער, אוכלי חינם ומקורבים למיניהם.

עובדה מדהימה היא שבשביל חלק גדול מאזרחי ישראל, סך המסים הישירים והעקיפים שהם משלמים מגיע ליותר מ-50% ואולי 60% מכלל ההכנסה שלהם. כאשר רוב ההכנסה שלי נלקחת ממני, עד כמה אני באמת אדם חופשי? ומיהו הפוליטיקאי שיושב למעלה ושצריך להכווין את פקידי האוצר, לאשר את  ההמלצות שלהם ולהחליט מה ייעשה עם הכסף שאני הרווחתי? מיהו המנכ"ל האמיתי של חיי? עכשיו יהיה זה משה כחלון, שעם דעותיו הכלכליות אינני מסכים, שלא בחרתי בו ושלמעשה בקושי 8% מכלל הבוחרים בארץ בחר בו. איך זה הגיוני?

אפילו אם מחברים את מספר הקולות של הליכוד ושל המפלגה של כחלון מגיעים לפחות משליש מכלל הבוחרים. והאמת היא, שגם אם רוב של מעל ל-50% בחר בכחלון או בליכוד, זה לא משנה את העובדה שחלק גדול מהעם לא בחר בהם, שרגע אחרי הבחירות הם עושים פחות או יותר מה שהם רוצים ואם אני לא מרוצה מתפקודם אין לי מה לעשות חוץ מלחכות לבחירות הבאות ולהצביע בעד אותם פוליטיקאים. החלופה היחידה שלי היא פוליטיקאים אחרים, שגם בהם אין לי שום אמון.

משרד האוצר הוא לא היחיד ששולל ממני את החירות הכלכלית שלי. המחיר החשוב ביותר בכל כלכלה הוא מחיר הכסף – הריבית. הריבית קובעת איזה החזר נקבל על החסכונות שלנו, והריבית קובעת את מחיר ההלוואות שאנשי עסקים לוקחים כדי לממן את ההשקעות שלהם. הריבית גם קובעת את מחיר המשכנתא שאנחנו לוקחים. שער הריבית אמור להיקבע בשוק החופשי על-ידי סך הפעילות של מיליוני אזרחי ישראל שקונים ומוכרים ומשקיעים וחוסכים מתוך רצונם החופשי. במקום זאת, קבוצה של אנשים יושבת במוסד ושמו בנק ישראל, לא נהנית אפילו מהכסות הדקיקה של בחירות דמוקרטיות, והיא שקובעת את הפרמטר החשוב ביותר בחיינו.

אשליית החירות שאנחנו סובלים ממנה באה לידי ביטוי בתחומים משיקים רבים. להורה אין את החירות לשלוח את ילדיו לבית ספר על-פי בחירתו, ולבית ספר אין את החירות להציע תוכנית לימודים שההורים חפצים בה כי משרד החינוך לא מרשה. ליבואן אין את החירות לייבא מוצר אירופאי סטנדרטי כי השלטון מציב מחסומים רגולטוריים ומכסים. וכך הלאה וכך הלאה.

תאמרו שאבדן החירות ומתן השליטה על חלק כה נכבד מהחיים שלנו לידי פקידים עלומי שם ופוליטיקאים מורמים מעם הוא המחיר שאנו משלמים על חיים במדינה, שמספקת לנו ביטחון ורווחה. אבל זה פשוט לא נכון. אמנם יש כמות מסוימת של חירות שצריך לוותר עליה בכל מסגרת, אבל לב העניין הוא בדיוק השאלה הזו: על כמה חירות בעצם אנו מוותרים? מעט? הרבה? הרבה מאוד? מאיזה שלב אנו מוותרים על כל כך הרבה חירות שהעניין פשוט לא כדאי? וכמה חירות יש לנו לעומת מדינות אחרות בעולם?

לפחות על השאלה האחרונה קל יחסית לענות. על-פי מכוני מחקר כלכליים בקנדה ובארצות-הברית, ישראל היא בין המדינות הכי פחות חופשיות בעולם המערבי. כמעט כל מדינה שנתפשת כמצליחה היא חופשית מישראל - גרמניה, שבדיה, פינלנד, ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה, ארצות-הברית והרשימה עוד ארוכה. דוגמא בולטת היא שוויץ, בין המדינות החופשיות והעשירות ביותר בעולם. בשפת פסח אפשר להגיד שבני ישראל יכולים לצאת פעם נוספת מעבדות לחרות, אבל הפעם, אם ילכו צפונה מישראל לשוויץ.

הממשלה השוויצרית קטנה יותר מאשר בישראל, ההגנה על זכויות הקניין הדוקה יותר והרגולציה פחות טורפנית. התמורה לחירות היחסית הזו שאפשר לקבל במדינה כמו שוויץ היא ברורה, שכן שוויץ עשירה בצורה דרמטית לעומת מדינת ישראל. והקשר הזה בין חירות מהממשלה לבין עושרו של העם הוא הדוק ומובהק.

יש לדעתי רק דרך מעשית אחת להגיע בישראל לחירות ועושר שמגרדים את מה שנעשה במדינה כמו שוויץ. אפשר לשכוח מחוקה או משינוי שיטת הממשל. התרופות האלה יפעלו כמו כוסות רוח למת, במקרה הטוב. הדרך היחידה לשינוי היא כמעט בהיחבא – מפלגה ליברלית/קפיטליסטית חדשה שתאסוף מספיק מנדטים כדי לקבל כהונת שר במשרד כלשהו, בקואליציה כלשהי.

קפיטליזם, או Free-market capitalism בשמו המלא, מעולם לא נוסה במדינת ישראל, והוא פותר את שאלת החירות בצורה מאוד פקחית. אתם עדיין תבחרו בפוליטיקאים שאתם לא באמת מאמינים בהם, והפוליטיקאים עדיין יהיו שם בעיקר כדי לשרת את עצמם. ההבדל הוא שבשיטת השוק החופשי, חלק נכבד מהכוח יילקח מהם. המציאות הכלכלית – מי מייבא, מי מייצא, מי קונה, מי משקיע ומי חוסך – תהיה התוצר של הרצון החופשי של 8 מיליון איש שפועלים מתוך חירות אישית, לא מכוח צווים של המורמים מעם.

כהונה של שר קפיטליסט יכולה לפתוח את עיני חלק מהציבור לתמורה הכלכלית המדהימה שאפשר להפיק משיטה שמורידה מכוחה של המדינה ומעבירה את הכוח הזה לציבור, ומכאן יכול להתחיל השינוי הגדול. בחירות 2015 הניבו יבול דל. הנחמה היחידה היא שככל שהפוליטיקאים מהזן הנוכחי ימשיכו להרוס, כך הציבור יהיה יותר נכון לתת צ'אנס לשיטה הכלכלית היחידה שעובדת.

המאמר פורסם במידה