שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ

מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?

לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

רמת הפריון בעבודה זה כל הסיפור

ממש בימים האחרונים פורסם כי משרד הכלכלה מתכנן לנקוט מהלכים כדי להקל על יבוא אישי. מדובר, בין השאר, על חקיקה חדשה שתפטור את הצרכנים מתשלום דמי בדיקה למכון התקנים בגין מוצרים שחלה עליהם תקינה רשמית של המכון. אחרי שמתאוששים מההלם שחובה כזו בכלל הייתה קיימת, צריך להבין כי ההקלות האלה הן צעד קטן בכיוון הנכון, אבל הן לא מביאות לשיפור אמיתי ברמת החיים שלנו.

בעיה מרכזית בכלכלה הישראלית היא רמת הפריון הנמוכה. כלומר, בכל שעת עבודה המשק הישראלי מייצר פחות מהממוצע במדינות המפותחות. המשמעויות של הפריון הנמוך הזה הן קריטיות. ראשית, בעלי עסקים לא יכולים לשלם לעובדים שלהם משכורות גבוהות, כי רק פריון גבוה מאפשר שכר גבוה - שהרי אם השכר גבוה מהפריון, נוצר הפסד. שנית, פריון נמוך מכריח את העובד הישראלי לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לרמת הכנסה סבירה. התוצאה היא שהעובד הישראלי עובד שעות רבות יחסית לממוצע המדינות המפותחות, אבל מרוויח יחסית מעט. כלומר, יוצא קירח מכאן ומכאן.

סיבה עיקרית לפריון הנמוך היא שהמדינה מגנה על חלק מהעסקים המקומיים מפני תחרות מחו"ל. כאשר מפעלים ועסקים מקומיים אינם צריכים להתחרות ביצרנים מחו"ל, המקומיים אינם צריכים להשקיע במכונות, באימון העובדים ובהתייעלות. כלומר, הם אינם צריכים להשתפר כדי להגיע לרמה המקובלת בחו"ל.

וכאשר אין תחרות מספקת, הבינוניות חוגגת, המכונות ישנות, העובדים לא מאומנים והתוצר העסקי לשעה, כלומר הפריון, נמוך. אגב, סקטור ההיי-טק שמתחרה בכל העולם מתהדר בפריון גבוה מאוד. הוא מאזן את הפריון הנמוך של הכלכלה המקומית ומאפשר רמת חיים כללית סבירה במדינה.

מה הקשר להקלות ביבוא? הקשר הוא שרוב ההקלות שאנו עדים להן כעת ניתנות למוצרים שכלל אינם מיוצרים בארץ, כמו טלוויזיות ומחשבים. כלומר, ההקלות האלה לבדן אינן משפיעות על הפריון הנמוך בארץ. יש לאפשר יבוא חופשי של כל המוצרים וכל השירותים שאפשר להעלות על הדעת, כולל אלה שמתחרים ומאיימים על יצרנים מקומיים. רק פתיחת המשק לתחרות אמיתית - ללא מכסים, מכסות וטריקים של מכון התקנים - תעזור להקמת כלכלה משגשגת ועשירה.

נקודה נוספת היא שההקלות האלה, כולל ירידה במסי קנייה ומכסים, כנראה מביאות לירידה בתקבולי המסים של המדינה. יש מי שיגיד שאין כאן בעיה כי מסים זה דבר רע וכל הורדה מבורכת. אבל העלות, או הנזק שהמדינה גורמת לנו, לא מתמצים רק במסים שהיא גובה, אלא בכסף שהיא מוציאה. שהרי ההוצאות (והרגולציה) הן אלה שמשקפות במדויק את מרכזיות המדינה בחיינו. המסים הם רק אמצעי אחד לממן את הוצאות הממשלה, בעוד אמצעי נוסף הוא הדפסות כסף, והאמצעי שהוא יותר רלוונטי לנו - הגירעון - כלומר גידול בחוב הלאומי, שהוא החוב שכולנו ניאלץ לשלם.

יש להפסיק את הגידול הבלתי פוסק בתקציב המדינה המתנפח תמידית ולהוריד את המסים במקביל. זה, בשילוב דה-רגולציה גורפת, יהפוך את ישראל למופת כלכלי. אין דרך אחרת.

המאמר פורסם בישראל היום ב-2 לפברואר 2018. 

הבועה שניפחו אובמה וברננקי תתפוצץ לטראמפ בפרצוף

בחודשים האחרונים של כהונתו, בוש ניצב בפני התנפצות בועת הנדל"ן שניפחו גרינספן והקונגרס. התמזל מזלו של אובמה, שהגיע מיד אחרי פרוץ המשבר, ניפח בועה חדשה ביחד עם ברננקי, והצליח במשך 8 שנים להאשים את בוש ולנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. כעת, על רקע העלייה בתשואות, טראמפ הוא זה שעלול לשלם על התנפצות בועת אובמה/ברננקי. ייתכן שהדרך היחידה שעומדת בפני טראמפ, אם ברצונו להיחלץ מהמלכודת הזו ולזכות בכהונה שנייה, היא לחבק את המשבר הבא.

והמשבר בוא יבוא. אחרי 8 שנים של ריבית אפסית, הכלכלה האמריקאית לא תצליח סתם כך להסתגל לעלייה משמעותית בתשואות - עלייה שמתחוללת כבר בשבועות האחרונים. שוק הנדל"ן, האשראי הצרכני, הלוואות רכב, חוב קונצרני (כולל מימון קניית מניות עצמית), מימון הגרעון התקציבי השוטף וכמובן החוב הפדרלי בגובה 20 טריליון דולר, כולם תלויים בריבית נמוכה מאוד, וכולם נבנו והתנפחו לאורך 8 השנים האחרונות. קשה להאמין שארה"ב יכולה לעבור מכלכלת ריבית אפס לכלכלה הבנויה על ריבית נורמלית, בלי לחוות משבר בדרך.

כמה חמור יהיה המשבר הזה? אי אפשר לומר בצורה מדויקת, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן ב-2003, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים?

שוק המניות משתעשע היום ברעיון שהצעדים של טראמפ לעידוד הכלכלה עשויים לבטל את ההשפעה של העלייה בתשואות. זוהי תקוות שווא. טראמפ עומד בפני התנגדות קשה בקונגרס, מצד הדמוקרטים בוודאי, אבל ייתכן שגם בקרב המפלגה הרפובליקאית עלולים לקום לו מתנגדים. אחרי הכול, הוא לא בשר מבשרה של המפלגה הזו. אבל אפילו אם טראמפ יצליח ליישם חלק מהצעדים שלו, ואפילו אם יצליח ליישם בדיוק את החלק הטוב בשלל הרעיונות שלו - כלומר קיצוץ מס חברות ודה-רגולציה, אלה צעדים שייקחו זמן רב לחוקק, וזמן רב אף יותר להשפיע - אולי אף שנים. עליית התשואות בארה"ב תדרוס את כל הדברים הטובים שטראמפ מנסה לעשות.

בנוסף, יש לזכור שמחזור העסקים מאז 2008 הוא בין הארוכים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב מאז 1850. במילים אחרות, סביר שהמיתון יגיע בתקופת טראמפ, כך או אחרת.

בפני טראמפ עומדות שתי אופציות מרכזיות. אופציה אחת היא לחכות שהמשבר יגיע ואז להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - כלומר חיתוך ריבית (ככל האפשר, שכן הריבית מן הסתם לא תעלה הרבה מעל אחוז אחד), חידוש סבב ההדפסות של הבנק המרכזי, ואפשר אף להוסיף לסל הפתרונות המפוקפק הזה תמרוץ פיסקלי. יש לפתרון כזה שלוש נקודות תורפה. נקודת התורפה הראשונה היא, שלא ברור מתי המשבר יכה ולכן לא ברור כלל אם ההשפעות החיוביות - זמניות ככל שיהיו - מצעדי התגובה האלה, ישפיעו על הכלכלה האמריקאית מספיק מהר כדי להביא לטראמפ את הכהונה השנייה.   

נקודת התורפה השנייה היא שזוהי בדיוק המדיניות שעלתה לדמוקרטים בבית הלבן. המעמד הבינוני לא יוצא נשכר מריבית אפסית ששוחקת את החסכונות וגם אינו יוצא נשכר מהתמרוצים שמגיעים בעיקר לכיסם של המקורבים והעשירים. נקודת התורפה השלישית היא שהפעם, ייתכן שאפילו הצעדים המסורתיים האלה לא יצליחו לעצור את התדרדרות הכלכלה, אפילו בצורה זמנית. כאמור, 8 שנים של ריבית אפס היא תופעה חסרת תקדים, אולי גם המשבר שיפרוץ בעקבותיה יהיה חסר תקדים.

אבל בפני טראמפ עומדת אופציה שנייה, אופציה מסוכנת, קשה, כמעט בלתי אפשרית לפוליטיקאי הממוצע, אבל כזו שיכולה להפוך אותו לנשיא גדול. טראמפ יכול לחבק את המיתון. הרי ממילא ההתאוששות בכלכלת ארה"ב בתקופת אובמה הייתה ממוקדת בנכסים פיננסיים, יצרה בועות, נכשלה ביצירת משרות איכותיות למעמד הבינוני ונכשלה ביצירת צמיחה בריאה וברת קיימא. טראמפ יכול לנצל את ההזדמנות ולהשתמש במיתון כדי למחוק את מורשת בוש/אובמה ולאתחל את הכלכלה.

עם סימני המשבר הראשונים, טראמפ צריך לדחוף את הפד (טראמפ יוכל למנות נגיד בפברואר 2018) לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (עפ"י גרינספן רמה נורמלית היא סביב 5%), לתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ, עם כל הכאב שהדבר יגרום למגזר הפיננסי. ובמקביל, לנקוט בדה-רגולציה מסיבית, לקצץ מסים ולשלוט על התקציב. כלומר טראמפ צריך לנצל את המשבר כדי להתחיל בהחזרת ארה"ב לתוואי של כלכלה חופשית.

אם המשבר יכה מספיק מוקדם, ובהתחשב בגמישות הבסיסית של ארה"ב וביתרונות שלה בתחומים רבים, יש סיכוי סביר שב-2020 טראמפ ינהיג כלכלה בשלבי התאוששות בריאה וברת קיימא ויוכיח לקהל המצביעים שהוא הנשיא הראשון מזה עשרות שנים שאינו שבוי של וול-סטריט.

ואם המשבר יכה מאוחר מדי, וההתאוששות לא תגיע בזמן, טראמפ באמת עלול להפסיד את הבחירות. אבל הנה האמת העצובה - ללא האומץ לפעול בצורה מקורית, סביר שמחזור העסקים יהפוך את טראמפ לנשיא של כהונה אחת בלבד. אז אם כבר, למה לא לעשות את הדבר הנכון?

המאמר פורסם בגלובס

תמריץ פיסקאלי וריסון מוניטרי: הראשון הוא טעות והשני לא יהיה

עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מתרבות הספקולציות לגבי הכיוון העתידי של המדיניות הפיסקאלית והמוניטארית של הממשל החדש.

הספקולציה הפופולרית ביותר כרגע היא שטראמפ יפתח בתמריץ פיסקאלי דרך השקעה כבדה בתשתית, ובמקביל הפד יתחיל בצמצום מוניטארי. תמריץ פיסקאלי כזה יהיה  בבחינת צעד מוטעה, שייפגע בכלכלת ארה"ב. הרעיון שאפשר במקביל גם לנקוט בצמצום מוניטרי, הוא בגדר פנטזיה.

התמריץ הפיסקאלי צפוי להיות כרוך בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים בתשתית - כבישים, גשרים, תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי טיהור מים וכדומה. התועלת בצעד כזה כפולה, טוענים המצדדים. ראשית, התמריץ הפיסקלי ישפוך דליים של כסף לתוך הכלכלה, ייצר מקומות עבודה, יעלה את הביקושים במשק ובכך יעורר את הכלכלה. שנית, ארה"ב זקוקה בדחיפות להשקעות בתשתית המתפוררת שלה, כי תשתית היא חיונית לצמיחה כלכלית.

טעות. התמריץ הפיסקלי לא יעורר את הכלכלה מעבר לתוספת החשבונאית לתל"ג באותה שנה. יש לזכור שטראמפ נבחר אחרי 8 שנות אובמה שאופיינו כולן בתמריצים פיסקאליים ברמה זו או אחרת. הרי הגרעון בתקציב ארה"ב נסק למעל טריליון דולר בשנים 2009-2012, הגיע למינימום שלו בגובה 440 מיליארד דולר ב-2015 וצפוי לקפוץ בחזרה לכ-600 מיליארד דולר בשנת 2016. ניצחון טראמפ בבחירות, ניצחון שכנראה נבע ממצבו המידרדר של המעמד הבינוני האמריקאי, מעיד שהגירעונות האלה לא עשו את מלאכתם.

מלבד זאת, תמריץ פיסקלי הוא כינוי מכובס לפרקטיקה מכוערת למדי. השלטון מגייס כספים בממדי ענק מהציבור, דרך מיסוי ישיר או דרך גיוס חוב ממשלתי, חוב שהציבור ייאלץ להחזיר בעתיד. בשלב הבא הפוליטיקאים בוחרים מיהם הקבלנים והחברות שיקבלו לידיהם את התקציבים החדשים. קל לדמיין את אוקיינוס השחיתות שנוצר בתהליך ואפשר גם לנחש שחלק נכבד מהכספים האלה פשוט הולך לאיבוד בשל חוסר יעילות, שמאפיין כמעט כל ממשלה בעולם.

לב העניין הוא שאי אפשר להגדיל את ההוצאות הממשלתיות שלא על חשבון המגזר הפרטי. עדיף תמיד להשאיר כמה שיותר משאבים בידי המגזר הפרטי, שישקיע אותם על פי הצרכים האמיתיים של השוק החופשי ולא על פי גחמות פוליטיקאים ומקורביהם.

תגידו שאין ברירה, שהממשל חייב להשקיע כדי להבריא את התשתית המתפוררת, שכן תשתית היא בסיס חיוני לצמיחה כלכלית. אבל, אפילו אם נתעלם מהעובדה שכ-98% מהתשתית בארה"ב כלל אינה באחריות הממשלה הפדרלית; אפילו אם נתעלם מהעובדה שאם התשתית הזו באמת הייתה מתפוררת היינו שומעים על הפסקות חשמל, ועל התמוטטות של גשרים חיוניים (ואנחנו לא שומעים); אפילו אם נתעלם מכל אלה - לארה"ב יש בעיות דחופות הרבה יותר.  

למיטב ידיעתי, אין עסק שלא פתח קו ייצור בארה"ב בגלל שהכביש לא היה מצוחצח. חברות לא פותחות קווי ייצור בארה"ב בגלל שהמיסוי גבוה מדי. מס החברות בארה"ב בשיעור 35% הוא בין הגבוהים בעולם. גם נטל הרגולציה, שעלה בצורה דרמטית בשנות בוש ובשנות אובמה, פוגע בעסקים. אלה הבעיות האקוטיות שחותרות תחת הצמיחה הכלכלית בארה"ב - לא התשתית.

טראמפ באמת השכיל להבטיח להוריד את נטל הרגולציה ולהוריד את מס החברות בצורה דרמטית - משיעור של 35% ל-15% בלבד, בנוסף להבטחות לקיצוץ במס הכנסה. אלא שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ממשל טראמפ מגיעות להתנגשות. אם טראמפ באמת מתכוון להשקיע בתשתית וגם להוריד את המיסוי בצורה דרמטית, הוא צריך להתכונן לגידול בגירעון.

כיצד טראמפ מתכוון לממן את הגידול בגירעון? תאורטית, הוא יכול לתת לפד להעלות את הריבית ובמקביל למכור לשוק הפרטי אג"ח למימון ההשקעות בתשתית. כנראה שאלה שמניחים תמריץ פיסקאלי במקביל לצמצום מוניטארי, חושבים שאמנם כך יקרה.

כאן מגיעה הפנטזיה לשיא הקומי שלה: אם טראמפ ינסה למכור אג"ח לשוק הפרטי בתנאים כאלה וכשהאינפלציה במגמת עלייה, התוצאה תהיה עלייה משמעותית בתשואות. כלומר, המשק האמריקאי שבמשך 8 שנים התמכר לכסף זול, ייאלץ להיכנס למכון גמילה.

וכך הולך להיראות מכון הגמילה המוניטארי: התפוצצות הבועה בשוק הנדל"ן, קריסת האשראי הצרכני, תשלומי הריבית של ממשל ארה"ב יזנקו והמניות יתמוטטו (בשל עלייה בעלות המימון, ההופעה המחודשת של אג"ח כאלטרנטיבה להשקעות ועלייה בשיעורי ההיוון). ההתאוששות הכלכלית, שהתמריץ הפיסקאלי היה אמור להביא, תיגמר בדמעות.

בפרפרזה על מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיטואציה אחרת, אפשר לומר על התמריץ הפיסקאלי והצמצום המוניטארי: "הראשון לא נכון, והשני לא יהיה".

המאמר פורסם בגלובס.

2 מסקנות מהניצחון המוחץ של טראמפ

לא היה בהיסטוריה של ארה"ב מועמד לנשיאות שנאלץ להיאבק במפלגה היריבה, ב-95% מהתקשורת הממוסדת ואפילו במפלגתו שלו. דונלד טראמפ לא רק שנאלץ לעמוד במצב חסר התקדים הזה, הוא גם ניצח למרבה התדהמה. יש 2 מסקנות ראשוניות שאפשר להסיק מההישג שלו.

מסקנה ראשונה: המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה ושל הפד, היא בבחינת כישלון קולוסאלי. כיצד יודעים שהמדיניות הזאת נכשלה? אפשר להסתכל בשלל מדדים כלכליים שמראים שההתאוששות הכלכלית שארה"ב חווה מאז משבר 2008 היא האיטית בהיסטוריה של אחרי מלחמת העולם השנייה. אפשר למשל להצביע על השיעור הנמוך של ההשתתפות בכוח העבודה, או על העלייה החדה בחוב הלאומי. אבל ההוכחה הברורה ביותר שאובמה נכשל היא שהציבור העדיף מועמד כמעט-מהפכן כמו טראמפ על פני מועמדת הממסד, ממשיכת דרכו של אובמה.

עיקרי המדיניות הכושלת של אובמה והפד הם ריבית אפסית, שפיכת טונות של כסף זול לתוך הכלכלה, תקציבים גירעוניים ותנופה של רגולציה וחקיקה אגרסיבית בניסיון לנהל ולהסדיר את כלכלת ארה"ב, על חשבון כלכלת השוק. יש לציין שהאשמה איננה תלויה באובמה בלבד או באלה שמנהלים כיום את הפד. ארה"ב, שפעם הייתה ידועה במידת הליברליות הכלכלית שלה וכיום נגררת מאחורי מדינות כמו שוויץ והונג-קונג, התחילה בנתיב ההרס הארוך הזה לפני שנים רבות. יש שיאמרו שהשבר הגדול הגיע עם סגירת חלון הזהב בשנת 1971, יש שייתלו את האשם ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון בשנות ה-60, ויש שילכו הרחק לאחור להובר ורוזוולט בשנות ה-30.

כך או אחרת, אובמה, בניגוד לתדמית שבנה לעצמו ב-2008 כמעין סוכן של שינוי, לא עשה יותר מלהאיץ בנתיב ההרסני שנשיאים אחרים החלו לפניו. אפשר לקוות שטראמפ יתחיל לתקן את כלכלת ארה"ב. אלמנטים מרכזיים במצע של טראמפ, כמו קיצוץ מסיבי בשיעור מס חברות ודה-רגולציה רחבה נותנים סיבות לאופטימיות. אלמנטים אחרים, כמו דיבורים על הטלת מכסים, מהווים סיבות לדאגה. אבל לפחות כעת ברור לכולם, שמשהו מאוד מרכזי בכלכלת ארה"ב דורש תיקון דחוף, וההכרה הזו היא חולייה ראשונה הכרחית בתהליך.

מסקנה שנייה: מבחירתו של טראמפ לנשיאות היא שהתקשורת הממוסדת - mainstream media - איבדה את יכולתה לשלוט בדעת הקהל. הטיפול שטראמפ קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת פוקס המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית תמכה בו רק בחצי פה. העימות המתוקשר שלו עם מייגן קלי מרשת פוקס מדגימה את הנקודה.

למזלו של טראמפ, האינטרנט, המדיה החברתית, בלוגים, וויקיליקס, כולם הגיעו לרמה של בשלות, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. אפשר להניח שאם האימיילים, שחשפו לכאורה את מידת השחיתות של החבורה שמקיפה את קלינטון, היו מגיעים לעורך הראשי של עיתון קונבנציונאלי, לעולם לא היינו שומעים על קיומם והסודות היו נשמרים. אך בעידן המבוזר של האינטרנט - עידן וויקליקס - אין כבר עורכים ראשיים שיכולים לוודא שהציבור יישאר בבורותו.

המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק נתנו פתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו דראדג', זירוהדג' או ברייטברט מספקים אלטרנטיבה לאתרים כמו ניו-יורק טיימס. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע, וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים. בשורה טובה מזו אין.

חייבים לסיים באזהרה. העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו, ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. ויש לצפות שהמערכת תגיב בעוצמה, דרך ניסיונות לצנזר את האינטרנט, הקמת מערכת למתן רישיונות לאתרי חדשות וכ"ו. בארה"ב, טראמפ יגן על חירות הבעת הדעה באינטרנט מסיבות מובנות מאליהן. אך ציבורים במדינות אחרות צריכים להיזהר מאוד מניסיונות להצר את דרכה של מהפיכת הדמוקרטיזציה של התקשורת, שהיא לפחות לדעתי המהפכה החשובה של דורנו. 

המאמר פורסם בביזפורטל. 

למה טראמפ טוב יותר לשוק המניות מקלינטון?

אנחנו במרחק של שבועות ספורים מהבחירות בארה"ב, והתמונה העולה מהסקרים אינה חד-משמעית, מה גם שההדלפות והרכילויות משני הצדדים מערפלים את התמונה.

על רקע חוסר הוודאות הזו כדאי לחזור לשאלה כלכלית: מי יותר טוב לשוק המניות, טראמפ או קלינטון? התשובה במשפט אחד - טראמפ טוב לאין ערוך מקלינטון בכל הנוגע למניות בפרט, והכלכלה בכלל. אבל צריך לסייג תשובה זו.

בטווח הקצר - חודשים אחרי הבחירות, אין ספק שדווקא בחירת קלינטון לנשיאות תספק רוח גבית למניות. קלינטון הרי מסמנת את המשך הקו הקיים. מאז 2009 ניהול הכלכלה האמריקאית מכוון למטרה אחת - ניפוח מחירי נכסים - בעיקר מניות ונדל"ן. הניפוח הזה נעשה ע"י הנהגת ריבית אפסית וע"י הדפסת כספים סיטונאית.

המדיניות הזו היא בבת עינה של קלינטון. ובעיני מי שתמך במדיניות הזו עד כה, נראה שהסיבות להמשך קיומה דווקא הולכות ומתחזקות. בתקופה האחרונה מתפרסמים נתונים שליליים על הכלכלה הריאלית - מדדי הייצור צונחים, תחזיות הגידול בתל"ג נחתכות חדשות לבקרים וההרגשה הכללית היא שהכלכלה האמריקאית לא רק שאינה ממריאה אחרי 7 שנים של מדיניות מוניטארית מרחיבה, אלא שהיא ממש חוזרת לשקוע.

בעיני קלינטון, והחוג הכלכלי שמקיף אותה, זו אינה סיבה לחישוב מסלול מחדש, אלא צידוק לנקיטת אותם צעדים שכבר ננקטו בשנים האחרונות, אך ביתר שאת. אם קלינטון תיבחר לנשיאות, אפשר להתחיל את הספירה לאחור למדיניות המשולשת האולטימטיבית. כלומר, הריבית תישאר ברמה אפסית ואולי אף תנדוד לטריטוריה שלילית, הבנק המרכזי יחזור להדפיס במרץ (אולי תחת הכותרת - "כסף הליקופטר"), ובנוסף, אפשר לצפות לתמריצים פיסקאליים בהיקפי ענק.

כמובן שמכונת התעמולה של הממשל תרבה לדבר על השקעות בתשתית שאמורות יהיו לעודד צמיחה. אך כמו תמיד במקרים שבהם המדינה משתלטת על חלקים גדולים מהמשק, התוצאות תהיינה עלובות. ההוצאות הציבוריות המנופחות תדחק החוצה השקעות פרודוקטיביות של המגזר הפרטי, ותחל הסתערות פרועה של קבוצות אינטרסים מקושרות פוליטית שירצו חלק מהבוננזה של כספי קלינטון.

  

הנקודה היא שלמרות שהמדיניות של קלינטון תכניס את ארה"ב לבור עמוק, למניות זה מצוין. אפשר להראות שההתאוששות מאז משבר 2008 היא איטית מאוד, אפשר להצביע על אובדן מיליוני משרות טובות ויצירת מיליוני משרות חלקיות עלובות של מלצרים ועובדי בתי מלון, אפשר להצביע על ירידה בהשקעות הון ריאליות ועוד. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדד S&P500 עלה בכ-200% משפל המשבר. אז מה הפלא שוול סטריט תומכת כאיש אחד בקלינטון ולעזאזל העם האמריקאי?

  

קלינטון מציעה לפתוח מבערים מתחת למכונת האוויר החם

טראמפ עצמו מודע לעובדות האלה. לפני כמה שבועות הוא הרי האשים את נגידת הבנק המרכזי, ג'נט ילן, שהיא מנהלת מדיניות פוליטית, ואינה מעלה את הריבית כי היא רוצה לתמוך בקלינטון לקראת הבחירות, ע"י המשך הזרמת אויר חם לתוך שוק המניות. טראמפ אף הצהיר שהוא יפטר את יילן אם ייהפך לנשיא. המסקנה היא שלמשקיעים במניות יש סיבות לדאגה, בטווח הקצר, מעלייתו של טראמפ לנשיאות. הוא עלול לנתק את הזרם למכונת האוויר החם שמפמפמת מאז סוף 2008.

אם כך מדוע בכל זאת טראמפ עדיף על פני קלינטון? כי הנתיב של קלינטון הוא נתיב שדינו להסתיים בנפילה מהצוק. הריבית האפסית, הדפסות הכספים, העמקת המעורבות של הממשל במשק דינם להביא את הכלכלה האמריקאית לעברי פי פחת. האוויר החם שמנפח את מחירי המניות מגדיל את הפער בין וול סטריט לבין הכלכלה הריאלית. והפער הזה ייסגר כך או אחרת, במוקדם או במאוחר, ע"י התמוטטות קולוסאלית בשוק המניות.

טראמפ מציע משהו אחר לגמרי. התוכנית הכלכלית שלו קוראת לחיתוך דרמטי במס חברות מ-35% ל-15%. החיתוך הזה יביא לעלייה ברווחי החברות, להתאוששות בפעילות הכלכלית ולמעבר עסקים מחו"ל לארה"ב. בנוסף, טראמפ מציע להוריד משמעותית את כובד הרגולציה על המשק. אלה צעדים שלבטח יביאו לשיפור אמיתי בכלכלה. החיסרון שלהם הוא שעלול לעבור זמן עד שנתחיל לראות את השפעתם על שוק המניות.

במילים אחרות, קלינטון מציעה לפתוח מבערים מתחת למכונת האוויר החם שמנפחת כבר שנים את שוק המניות, מה שלבסוף יביא להתרסקות. טראמפ מציע גישה שתביא בסופו של דבר לתוצאות טובות אך עם מהמורות בדרך. וול סטריט, שלא מסוגלת או רוצה להרחיק ראות מעבר לבונוס הבא, תמיד תעדיף תרופות וודו מהסוג של קלינטון. מי שמתעניין בתוצאות לטווח ארוך יותר בשוק המניות ובכלכלה בכלל, צריך לקוות שטראמפ ייצא עם ידו על העליונה.

המאמר פורסם בכלכליסט. 

התוכנית הכלכלית של הילרי קלינטון היא הרת אסון

ימים ספורים לאחר שדונלד טראמפ הציג את תוכניתו הכלכלית, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, הציגה את התוכנית המתחרה שלה. בניגוד לטראמפ שמציע להגביר את מידת החופש הכלכלי של האזרח האמריקאי, קלינטון מציעה לסחוט עוד ועוד כספים מהעשירים ומהחברות, לטובת המעמד הבינוני כביכול. קשה להבין איך הכלכלה האמריקאית יכולה לצאת נשכרת מהרעיונות שלה. 

קלינטון מגיעה לבחירות בעמדה בעייתית במקצת במה שקשור לכלכלת ארה״ב. טראמפ שאינו מחויב בשום צורה לאובמה, מבקר בצורה חריפה את הכלכלה ומציע פתרונות, בחלקם דרמטיים. לעומתו, קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה ולכן מתקשה להגיד מלים קשות מדי על מצבה של ארה"ב. אולם, עצם העובדה שמועמדים אנטי-ממסדיים כמו טראמפ וברני סנדרס סוחפים כל כך הרבה תמיכה, מרמזת שהמצב אינו שפיר. 

הסתירה הזו בין מחויבות קלינטון לכלכלת אובמה לבין מצבו האמיתי של האזרח האמריקאי, היא אולי אחת הסיבות שהיא מתקשה לייצר התלהבות רבה, אפילו בקרב תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית. 

בכל אופן, תוכנית קלינטון מבוססת על רעיונות קלאסיים של השמאל הכלכלי: מלחמת מעמדות ושנאה לעשירים. למשל, טראמפ הציע להוריד את מס החברות בארה"ב מ-35% ל-15%, מה שבין היתר, אמור להעלים את המוטיבציה של חברות אמריקאיות להעביר את המטות שלהם לחו"ל. הפתרון של קלינטון לבעיה הזו הוא להטיל מעין קנס או מס יציאה כעונש על חברות שבוחרות בטקטיקה הזו. יש להצעה שלה אטרקטיביות מסוימת בקרב אלה ששוטמים את הרעיון שחברות נועדו להרוויח כסף. היגיון כלכלי - אין בה.

אפשר לנחש שהחברות לא יגדילו את ההשקעות שלהן בארה"ב כתוצאה מהידוק עניבת החנק שמציעה קלינטון. התוצאה הסבירה יותר היא שפחות עסקים חדשים ייפתחו בארה"ב ושנראה אינפלציה של אסטרטגיות מסים מתוחכמות ויקרות, כדי להיחלץ מהביצה האמריקאית. כלומר, לכל היותר מי שייהנה הן להקות של רואי חשבון ועורכי דין, לא המעמד הבינוני שקלינטון מתיימרת לייצג.

בהמשך לאותו קו פופוליסטי אך חסר היגיון כלכלי, קלינטון מציעה להעלות את שכר המינימום. בתור הצדקה, היא מעלה מהאוב את הנרי פורד שבתחילת המאה ה-20 שילם שכר גבוה בהרבה מהמקובל באותם ימים, כדי שעובדיו יוכלו להרשות לעצמם לקנות את המכוניות שהם בעצמם עזרו לבנות וכך יעזרו לחברת פורד. קצת עצוב לראות כיצד השקר הזה ממשיך לחיות. איזו חשיבות יש למספר המוגבל של עובדי פורד, יחסית למיליוני המכוניות שהחברה מכרה במהלך השנים? 

האמת היא שהנרי פורד שילם ביד רחבה לעובדיו מסיבות קפיטליסטיות, ותו לא. בשיטת הייצור החדשה שלו היה חיוני לאמן כהלכה את העובדים, וכדי לוודא שהעובדים המאומנים לא יעזבו אותו הוא שילם להם שכר גבוה. במלים אחרות: תחרות על עובדים ועלייה בפרודוקטיביות תעשייתית הן המפתח לשכר גבוה, כך משחר המהפכה התעשייתית ועד ימינו. 

שכר מינימום נשמע אולי טוב, אבל אין דרך טובה יותר לחסום את כניסתם של עובדים צעירים וחסרי כישורים למעגל העבודה. אפשר לנחש שקלינטון, שלה יחסים טובים עם ארגוני עובדים, יודעת יפה מאוד שהארגונים תומכים בשכר מינימום כדי להגן על עובדיהם המאוגדים מתחרות. מבחינת השאר, שכר מינימום הוא אסון. 

טראמפ מציע לבטל את מס הירושה, קלינטון מבטיחה להמשיך לקיימו. מעבר לפן המוסרי – המדינה פוגעת בזכותו של ההורה להוריש את הרכוש שצבר בימי חייו – מס ירושה הוא גם בעייתי מבחינה כלכלית. בעיה נפוצה של יורשים רבים היא חוסר נזילות. כלומר, כאשר מגיעה השעה לשלם את המס בדולרים, ליורשים רבים אין את ההון הנזיל הדרוש והם נאלצים למכור את העסק שהוריהם בנו, כדי לשלם את המס. הקונים הם בדרך כלל החברות הגדולות, שנפטרות כך ממתחרים. התוצאה היא הרס עסקים וירידה בתחרות – וכמובן, גם ירידה באיכות ועליית מחירים. כמו בהצעות אחרות של קלינטון, גם מס ירושה מצטיין בכוח משיכה פופוליסטי, אך גם בפוטנציאל לפגיעה בכלכלה בכלל ובמעמד הבינוני-נמוך בפרט. 

ישנן עוד כמה וכמה הצעות בתוכנית של קלינטון ולא כולן גרועות, למשל פישוט תשלומי מסים לעסקים קטנים. אבל, בגדול, המצע הכלכלי שלה מושתת על ייצר הקנאה, ודוגל בנקמנות בעשירים, חלוקת כספים מסיבית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והידוק השליטה של המדינה בכלכלה.

אלה בדיוק הרעיונות העבשים, שגורמים להידרדרות ממושכת בכלכלת המערב כבר כמה עשורים. למרבה הצער, הם פופולריים גם בישראל. עוד כחודשיים נראה אם האמריקאים בשלים לפתרונות הקפיטליסטים שטראמפ מציע, או שמא הרוח הרעה של השמאל הכלכלי תגביר את אחיזתה בארה"ב.

המאמר פורסם בגלובס.

התוכנית הכלכלית של טראמפ: רחוקה משלמות אבל הלוואי עלינו

המועמדות של דונלד טראמפ הפכה את המירוץ לנשיאות ארה"ב למופע מרתק וצבעוני במיוחד, בין היתר בשל האמוציות החזקות שהמועמד הרפובליקני מעורר. בבליל החדשות והסקרים היומיומיים שמגיע אלינו מארה"ב ניתן בנקל לשכוח שלפני כמה שבועות טראמפ פרסם תכנית כלכלית אמיצה.

המטרה המוצהרת של התכנית היא להקל על עשיית עסקים בארה"ב, להקל על ייצור מקומות עבודה, וכמובן לגרום להעלאת רמת החיים של האזרח האמריקאי. מעניין שטראמפ לא מדבר כלל על צמצום האי-שוויון. בנקודה זו הוא משקף את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הקלאסית, שלפיה צמצום אי שוויון אינו המטרה החשובה ביותר. המטרה המרכזית היא העלאת רמת החיים האבסולוטית של כולם, עניים ועשירים. כלומר, המדד שטראמפ לוטש אליו את עיניו הוא רמת החיים, לא מדד הקנאה.

במאמר מוסגר יש לציין שבמדינות קפיטליסטיות אי השוויון הוא דווקא נמוך יותר מאשר במדינות פחות קפיטליסטיות, בין השאר בגלל שהתחרות החופשית מורידה מחירים ומגבירה מוביליות חברתית. אך כאמור, טראמפ אפילו לא טורח להזכיר את בעיית האי-שוויון במצע הכלכלי שלו.

כיצד טראמפ מבטיח להשיג את המטרות הכלכליות שלו? בראש ובראשונה, הוא רוצה להקל על האדם העובד ע"י פישוט מדרגות מס הכנסה משבע מדרגות לשלוש והורדת שיעור מס ההכנסה השולי העליון מ-39.6% ל-33% (בישראל, המדרגה העליונה משלמת 50%). בנוסף, שכיר אמריקאי יהיה פטור ממס הכנסה עד לרמת שכר של 25,000 דולר בשנה, או 7,900 שקל בחודש. המשמעות של הצעד הזה היא שכמחצית מהשכירים האמריקאים כלל לא ישלמו מס הכנסה.

בצעד אפילו יותר דרמטי, טראמפ מתכנן לחתוך את מס החברות הסטטוטורי בארה"ב מרמה של 35% ל-15%. כלומר, בבת אחת ארה"ב תהפוך מהמדינה עם שיעור מס חברות בין הגבוהים בעולם למדינה עם השיעור הנמוך ביותר, אחרי אירלנד (12.5%).

ההיגיון הכלכלי בצעד כזה ברור. הורדת המס הופכת פעילות של חברות לרווחית יותר ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. שיעור מס נמוך יביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

יש עוד סעיפים מעניינים בתכנית הכלכלה של טראמפ. אפשר לציין, לדוגמא, את ביטול מס הירושה (או "מס המוות" כפי שטראמפ מכנה אותו) כאחד הבולטים והצודקים שבהם. אבל, כדאי להתעכב דווקא על כוונתו של טראמפ לאסור כל רגולציה נוספת מיום הכהונה הראשון שלו וגם לדרוש מהרשויות הפדרליות רשימה של חוקים ותקנות, כדי לבטל את אלו שאינן חיוניות לבריאות הציבור.

בנקודה זו, הישראלי הממוצע אמור לחוש קנאה עזה. ישראל מדורגת במקום ה-83 בעולם מבחינת עומס הרגולציה. 82 מדינות, בהן כל המדינות העשירות והמצליחות בעולם, נהנות מעומס רגולציה קטן מאתנו. ארה"ב ניצבת במקום ה-13 ועדיין, מועמד המפלגה הרפובליקאית חושב שמקום 13 הוא כה גרוע שיש להציע איסור מוחלט על רגולציה נוספת. אז מה יגידו אזובי הקיר?

התכנית הכלכלית של טראמפ אינה חפה מבעיות. אפילו אם מתחשבים באפקט החיובי על הצמיחה הכלכלית משלל הרפורמות האלה, קשה להאמין שלא תהיה ירידה בסך תקבולי המס. כלומר, טראמפ ייאלץ לקצץ בתקציב אם הוא לא רוצה להעמיק את הגירעון הפדרלי. ועוד לא דיברנו על מדיניות הסחר הבעייתית שלו. אבל, דבר אחד ברור. המועמד הרפובליקני מציע תכנית קפיטליסטית-קלאסית, מהסוג שהביא לשגשוג בכל מקום בו נוסתה (ראו את שוויץ והונג-קונג כדוגמאות הקלאסיות של ימינו). ומהסיבה הזו לבדה, אנחנו אמורים לקנא.

המאמר פורסם בגלובס