אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

מה רע במקלטי מס?

בשבועות האחרונים פרצה סערה סביב הדלפת מסמכי פרדייס, הדלפה שעוררה דיון ציבורי מחודש בשימוש במקלטי מס ע"י חברות בינלאומיות וע"י מגוון סלבריטאים, ממלכת אנגליה ועד בונו. אמנם הדיון הציבורי הזה היה מלווה בהרבה גלגולי עיניים ונזיפות בעשירים רודפי הבצע, אבל האמת היא שמסמכי פרדייס לא חשפו שום דבר בלתי חוקי. ומה שיותר חשוב - הסערה התקשורתית מתעלמת מהתועלת הכלכלית העצומה שנובעת מהשימוש במקלטי מס.

כאמור, חשוב לציין שהימנעות מתשלום מס היא פרוצדורה חוקית, וזאת להבדיל מהשתמטות מתשלום מס או העלמת מס. עובדה היא שחשיפה דומה של שימוש במקלטי מס מלפני שנה, מה שכונה אז "מסמכי פנמה", הובילה למספר מועט של חקירות. אחרי הכל, קשה להאמין שחברות כמו פייסבוק ואפל, או אישים כמו בונו או מלכת אנגליה יסתבכו במעשים בלתי חוקיים.

אם מקלטי מס הם חוקיים לחלוטין, על מה הצעקה? תלונה אחת היא שהעשירים חוטאים כביכול מבחינה מוסרית ע"י כך שהם מנסים להקטין את תשלומי המס שלהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שישמחו לשלם מסים וכך להחזיר לקהילה שאפשרה את התעשרותם. ההאשמה הזו מתעלמת מכך שבארה"ב, המאיון העליון משלם כ-45% מכלל מס ההכנסה הפדרלי. בישראל העשירון העליון לבדו משלם כ-64% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. אמנם מגוחך לקרוא לרוב החברים בעשירון העליון בישראל "עשירים", אבל הנקודה היא שאי אפשר להאשים אותם שאינם משלמים במסים את "חלקם ההוגן".

אך התלונה המרכזית שמעלים אלה שמתנגדים לרעיון של מקלטי מס היא, שהכסף הזה היה יכול להגיע לממשלות ואלה היו יכולות להשקיע אותו בחינוך, בביטחון, ברווחה וכו'. אך זו ראייה נאיבית. המציאות היא שתשלומי מס הם ברובם בבחינת בזבוז כסף ודווקא הימנעות מתשלום מס מוסיפה לרווחה הכלכלית של כולנו.

מה בעצם עושים חברות ואנשים פרטיים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס? כאשר חברה אינה משלמת מס, נשאר לה יותר כסף להשקעה או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, הכסף מגיע לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים אותו בחברות אחרות, או מפקידים אותו בחיסכון - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות והשקעות. במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הרווחים מגיעים לשוק הפרטי.

ומה קורה לכסף כשהוא מגיע לידיהם של הפוליטיקאים? הדוגמא האחרונה היא ההודאה של הביטוח הלאומי שבזבז 600 מיליון ש"ח על פרויקט מחשוב כלשהו. אך זו רק דוגמא קטנה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון פנים ב-48% או 4 מיליארד ש"ח (מותאם לאינפלציה וגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב-48%? האם הוא השתפר בכלל?

מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד ש"ח בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל? העובדה היא שהממשלה אינה נוהגת בכבוד בכספי המסים שלנו. חלק מכספים אלה מבוזבז על סיאוב וחוסר יעילות, וחלק מגיע לידיהם של המקורבים לצלחת. קשה לדעת איזה אחוז באמת חוזר למשלמי המסים בצורה של שירותים איכותיים, אבל אפשר להניח שזהו אחוז יחסית קטן.

השאלה שכל אלה שמתרעמים על מקלטי המס צריכים לשאול את עצמם היא זו: האם אנו רוצים שהמשאבים המוגבלים של המשק יהיו בידיהם של האנשים שהרוויחו אותם כמו גיל שויד, אייל ולדמן ואיתן ורטהיימר או שאנו מעדיפים שאלה שמאכלסים את כנסת ישראל ישלטו על הכספים האלה. בעיני התשובה ברורה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-1 לדצמבר 2017. 

רובין הוד וסוציאליזם- לא מה שחשבתם.

כך משפרים את החינוך ומוזילים את המכוניות במהלך פשוט אחד

למה יש כה מעט קונדיטוריות טובות בארץ? התשובה חשובה יותר ממה שנדמה לכם

ניאו-ליברליזם, ליברליזם, קפיטליזם. מה האמת?

פתרון סוציאל-דמוקרטי למערכת החינוך לעומת פתרון מבוסס-תחרות. מה יותר טוב?

התוכנית הכלכלית של הילרי קלינטון היא הרת אסון

ימים ספורים לאחר שדונלד טראמפ הציג את תוכניתו הכלכלית, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, הציגה את התוכנית המתחרה שלה. בניגוד לטראמפ שמציע להגביר את מידת החופש הכלכלי של האזרח האמריקאי, קלינטון מציעה לסחוט עוד ועוד כספים מהעשירים ומהחברות, לטובת המעמד הבינוני כביכול. קשה להבין איך הכלכלה האמריקאית יכולה לצאת נשכרת מהרעיונות שלה. 

קלינטון מגיעה לבחירות בעמדה בעייתית במקצת במה שקשור לכלכלת ארה״ב. טראמפ שאינו מחויב בשום צורה לאובמה, מבקר בצורה חריפה את הכלכלה ומציע פתרונות, בחלקם דרמטיים. לעומתו, קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה ולכן מתקשה להגיד מלים קשות מדי על מצבה של ארה"ב. אולם, עצם העובדה שמועמדים אנטי-ממסדיים כמו טראמפ וברני סנדרס סוחפים כל כך הרבה תמיכה, מרמזת שהמצב אינו שפיר. 

הסתירה הזו בין מחויבות קלינטון לכלכלת אובמה לבין מצבו האמיתי של האזרח האמריקאי, היא אולי אחת הסיבות שהיא מתקשה לייצר התלהבות רבה, אפילו בקרב תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית. 

בכל אופן, תוכנית קלינטון מבוססת על רעיונות קלאסיים של השמאל הכלכלי: מלחמת מעמדות ושנאה לעשירים. למשל, טראמפ הציע להוריד את מס החברות בארה"ב מ-35% ל-15%, מה שבין היתר, אמור להעלים את המוטיבציה של חברות אמריקאיות להעביר את המטות שלהם לחו"ל. הפתרון של קלינטון לבעיה הזו הוא להטיל מעין קנס או מס יציאה כעונש על חברות שבוחרות בטקטיקה הזו. יש להצעה שלה אטרקטיביות מסוימת בקרב אלה ששוטמים את הרעיון שחברות נועדו להרוויח כסף. היגיון כלכלי - אין בה.

אפשר לנחש שהחברות לא יגדילו את ההשקעות שלהן בארה"ב כתוצאה מהידוק עניבת החנק שמציעה קלינטון. התוצאה הסבירה יותר היא שפחות עסקים חדשים ייפתחו בארה"ב ושנראה אינפלציה של אסטרטגיות מסים מתוחכמות ויקרות, כדי להיחלץ מהביצה האמריקאית. כלומר, לכל היותר מי שייהנה הן להקות של רואי חשבון ועורכי דין, לא המעמד הבינוני שקלינטון מתיימרת לייצג.

בהמשך לאותו קו פופוליסטי אך חסר היגיון כלכלי, קלינטון מציעה להעלות את שכר המינימום. בתור הצדקה, היא מעלה מהאוב את הנרי פורד שבתחילת המאה ה-20 שילם שכר גבוה בהרבה מהמקובל באותם ימים, כדי שעובדיו יוכלו להרשות לעצמם לקנות את המכוניות שהם בעצמם עזרו לבנות וכך יעזרו לחברת פורד. קצת עצוב לראות כיצד השקר הזה ממשיך לחיות. איזו חשיבות יש למספר המוגבל של עובדי פורד, יחסית למיליוני המכוניות שהחברה מכרה במהלך השנים? 

האמת היא שהנרי פורד שילם ביד רחבה לעובדיו מסיבות קפיטליסטיות, ותו לא. בשיטת הייצור החדשה שלו היה חיוני לאמן כהלכה את העובדים, וכדי לוודא שהעובדים המאומנים לא יעזבו אותו הוא שילם להם שכר גבוה. במלים אחרות: תחרות על עובדים ועלייה בפרודוקטיביות תעשייתית הן המפתח לשכר גבוה, כך משחר המהפכה התעשייתית ועד ימינו. 

שכר מינימום נשמע אולי טוב, אבל אין דרך טובה יותר לחסום את כניסתם של עובדים צעירים וחסרי כישורים למעגל העבודה. אפשר לנחש שקלינטון, שלה יחסים טובים עם ארגוני עובדים, יודעת יפה מאוד שהארגונים תומכים בשכר מינימום כדי להגן על עובדיהם המאוגדים מתחרות. מבחינת השאר, שכר מינימום הוא אסון. 

טראמפ מציע לבטל את מס הירושה, קלינטון מבטיחה להמשיך לקיימו. מעבר לפן המוסרי – המדינה פוגעת בזכותו של ההורה להוריש את הרכוש שצבר בימי חייו – מס ירושה הוא גם בעייתי מבחינה כלכלית. בעיה נפוצה של יורשים רבים היא חוסר נזילות. כלומר, כאשר מגיעה השעה לשלם את המס בדולרים, ליורשים רבים אין את ההון הנזיל הדרוש והם נאלצים למכור את העסק שהוריהם בנו, כדי לשלם את המס. הקונים הם בדרך כלל החברות הגדולות, שנפטרות כך ממתחרים. התוצאה היא הרס עסקים וירידה בתחרות – וכמובן, גם ירידה באיכות ועליית מחירים. כמו בהצעות אחרות של קלינטון, גם מס ירושה מצטיין בכוח משיכה פופוליסטי, אך גם בפוטנציאל לפגיעה בכלכלה בכלל ובמעמד הבינוני-נמוך בפרט. 

ישנן עוד כמה וכמה הצעות בתוכנית של קלינטון ולא כולן גרועות, למשל פישוט תשלומי מסים לעסקים קטנים. אבל, בגדול, המצע הכלכלי שלה מושתת על ייצר הקנאה, ודוגל בנקמנות בעשירים, חלוקת כספים מסיבית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והידוק השליטה של המדינה בכלכלה.

אלה בדיוק הרעיונות העבשים, שגורמים להידרדרות ממושכת בכלכלת המערב כבר כמה עשורים. למרבה הצער, הם פופולריים גם בישראל. עוד כחודשיים נראה אם האמריקאים בשלים לפתרונות הקפיטליסטים שטראמפ מציע, או שמא הרוח הרעה של השמאל הכלכלי תגביר את אחיזתה בארה"ב.

המאמר פורסם בגלובס.

התוכנית הכלכלית של טראמפ: רחוקה משלמות אבל הלוואי עלינו

המועמדות של דונלד טראמפ הפכה את המירוץ לנשיאות ארה"ב למופע מרתק וצבעוני במיוחד, בין היתר בשל האמוציות החזקות שהמועמד הרפובליקני מעורר. בבליל החדשות והסקרים היומיומיים שמגיע אלינו מארה"ב ניתן בנקל לשכוח שלפני כמה שבועות טראמפ פרסם תכנית כלכלית אמיצה.

המטרה המוצהרת של התכנית היא להקל על עשיית עסקים בארה"ב, להקל על ייצור מקומות עבודה, וכמובן לגרום להעלאת רמת החיים של האזרח האמריקאי. מעניין שטראמפ לא מדבר כלל על צמצום האי-שוויון. בנקודה זו הוא משקף את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הקלאסית, שלפיה צמצום אי שוויון אינו המטרה החשובה ביותר. המטרה המרכזית היא העלאת רמת החיים האבסולוטית של כולם, עניים ועשירים. כלומר, המדד שטראמפ לוטש אליו את עיניו הוא רמת החיים, לא מדד הקנאה.

במאמר מוסגר יש לציין שבמדינות קפיטליסטיות אי השוויון הוא דווקא נמוך יותר מאשר במדינות פחות קפיטליסטיות, בין השאר בגלל שהתחרות החופשית מורידה מחירים ומגבירה מוביליות חברתית. אך כאמור, טראמפ אפילו לא טורח להזכיר את בעיית האי-שוויון במצע הכלכלי שלו.

כיצד טראמפ מבטיח להשיג את המטרות הכלכליות שלו? בראש ובראשונה, הוא רוצה להקל על האדם העובד ע"י פישוט מדרגות מס הכנסה משבע מדרגות לשלוש והורדת שיעור מס ההכנסה השולי העליון מ-39.6% ל-33% (בישראל, המדרגה העליונה משלמת 50%). בנוסף, שכיר אמריקאי יהיה פטור ממס הכנסה עד לרמת שכר של 25,000 דולר בשנה, או 7,900 שקל בחודש. המשמעות של הצעד הזה היא שכמחצית מהשכירים האמריקאים כלל לא ישלמו מס הכנסה.

בצעד אפילו יותר דרמטי, טראמפ מתכנן לחתוך את מס החברות הסטטוטורי בארה"ב מרמה של 35% ל-15%. כלומר, בבת אחת ארה"ב תהפוך מהמדינה עם שיעור מס חברות בין הגבוהים בעולם למדינה עם השיעור הנמוך ביותר, אחרי אירלנד (12.5%).

ההיגיון הכלכלי בצעד כזה ברור. הורדת המס הופכת פעילות של חברות לרווחית יותר ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. שיעור מס נמוך יביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

יש עוד סעיפים מעניינים בתכנית הכלכלה של טראמפ. אפשר לציין, לדוגמא, את ביטול מס הירושה (או "מס המוות" כפי שטראמפ מכנה אותו) כאחד הבולטים והצודקים שבהם. אבל, כדאי להתעכב דווקא על כוונתו של טראמפ לאסור כל רגולציה נוספת מיום הכהונה הראשון שלו וגם לדרוש מהרשויות הפדרליות רשימה של חוקים ותקנות, כדי לבטל את אלו שאינן חיוניות לבריאות הציבור.

בנקודה זו, הישראלי הממוצע אמור לחוש קנאה עזה. ישראל מדורגת במקום ה-83 בעולם מבחינת עומס הרגולציה. 82 מדינות, בהן כל המדינות העשירות והמצליחות בעולם, נהנות מעומס רגולציה קטן מאתנו. ארה"ב ניצבת במקום ה-13 ועדיין, מועמד המפלגה הרפובליקאית חושב שמקום 13 הוא כה גרוע שיש להציע איסור מוחלט על רגולציה נוספת. אז מה יגידו אזובי הקיר?

התכנית הכלכלית של טראמפ אינה חפה מבעיות. אפילו אם מתחשבים באפקט החיובי על הצמיחה הכלכלית משלל הרפורמות האלה, קשה להאמין שלא תהיה ירידה בסך תקבולי המס. כלומר, טראמפ ייאלץ לקצץ בתקציב אם הוא לא רוצה להעמיק את הגירעון הפדרלי. ועוד לא דיברנו על מדיניות הסחר הבעייתית שלו. אבל, דבר אחד ברור. המועמד הרפובליקני מציע תכנית קפיטליסטית-קלאסית, מהסוג שהביא לשגשוג בכל מקום בו נוסתה (ראו את שוויץ והונג-קונג כדוגמאות הקלאסיות של ימינו). ומהסיבה הזו לבדה, אנחנו אמורים לקנא.

המאמר פורסם בגלובס

"כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

במקום שקובעי המדיניות בעולם ישימו פחות דגש על צעדים מוניטריים שנכשלים כבר 15 שנה, הרעיון של "כסף הליקופטר" הולך וצובר תאוצה ולגיטימציה

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן – 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית – צמיחה בשיעור הבעלות על בתים – הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" – בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

המאמר פורסם בגלובס. 

טראמפ, סנדרס והפדרל ריזרב אומרים לנו את אותו הדבר - כלכלת ארה"ב זה לא מה שאתם חושבים

מערכת הבחירות בארה"ב מרתקת את התקשורת יותר מתמיד. ההצלחה של טראמפ מושכת שלל פרשנויות על הפוליטיקה האמריקאית, וכמובן שהרעיונות שלו כיצד לתקן את מדיניות הסחר של ארה"ב, המדיניות שלו לגבי מהגרים ומדיניות החוץ שלו, מושכים הרבה תשומת לב. אבל ההצלחה של טראמפ משדרת עוד משהו, שנוטים להתעלם ממנו.

זה אותו המשהו שמשדרת גם ההצלחה של ברני סנדרס, מועמד המפלגה הדמוקרטית שמתחרה בהילרי קלינטון. סנדרס בדרך להפסיד את המועמדות, אבל במידה מסוימת ההצלחה היחסית שלו יותר מפתיעה אפילו מזו של טראמפ. טראמפ הוא לפחות סלב-על, כריזמטי ועשיר כקורח. סנדרס, יהודי קשיש, סוציאליסט מוצהר, לא ידוע במיוחד ולא כריזמטי במיוחד, לא היה אמור אפילו לדגדג את הילרי קלינטון. ובכל זאת הוא גורם לה להזיע.

זה אותו המשהו ששידר לנו הפדרל ריזרב ביום רביעי האחרון כשהחליט שלא להעלות את הריבית בארה"ב. המשהו הזה הוא שכלכלת ארה"ב אינה חזקה כפי שמנסים לשכנע אותנו בתקשורת הכלכלית. יותר מזה, ההצלחה של טראמפ וסנדרס משדרת שההתאוששות הכלכלית בארה"ב ממשבר 2008, היא ברובה, פנטזיה.

טראמפ וסנדרס הם מועמדים אנטי-ממסדיים שמציעים פתרונות שונים ממה שמציעים המועמדים האחרים השנה, שונים ממה שהציעו הקודמים להם, וממה שמציעות המפלגות שלהם. טראמפ רוצה בעצם לבטל את עסקאות הסחר שארצו חתומה עליהן וסנדרס רוצה להשליט בארה"ב סוציאליזם, דבר שהיה מתקבל כבדיחה אך לפני שנים ספורות. הדרך היחידה להסביר את הפופולריות של המדיניות הזו היא ייאוש המצביעים. אם באמת כלכלת ארה"ב נמצאת במסלול של התאוששות שהחל ב-2009-2010, מדוע הנהייה הזו אחרי מועמדים כל כך בלתי רגילים? כיצד משק שכביכול מצטין בשיעור אבטלה נמוך של 4.9% ומחירי נכסים גבוהים (מניות ונדל"ן) מייצר כל כך הרבה חוסר שביעות רצון?

משבר הסאב-פריים היה תוצאה של ריבית נמוכה מדי שקבע הפד לאחר משבר הדוט-קום, והריבית הנמוכה הזו (ביחד עם חקיקה מעוותת של הקונגרס) גרמה לבועת נכסי נדל"ן שהתפוצצה ב-2008. הפיתרון שהציע הממסד הכלכלי האמריקאי ב-7 השנים האחרונות היה שוב ריבית נמוכה - אם כי הפעם היא נמוכה עוד יותר ולתקופת זמן ארוכה מאוד, ובנוסף המשך הכבדת עול המס והרגולציה על עסקים אמריקאים.

האבטלה הרשמית אמנם ירדה בשנים האחרונות, אבל שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה ואיכות המשרות שנוצרו בהתאוששות הזו - משרות חלקיות ומשרות שכר מינימום - הטילו צל כבד על הסטטיסטיקה הרשמית הוורודה. גם שערי המניות התאוששו בצורה דרמתית מאז 2008, אבל כנראה שרק המאיון העליון האמריקני נהנה מזה וכנראה שההתאוששות הייתה תוצאה לא של השקעות פרודוקטיביות במכונות ובתשתית, אלא תוצאה בעיקר של אוקיינוס הכסף הזול שהבנק המרכזי שפך אל תוך השווקים הפיננסיים.

ועכשיו מגיעות העדויות לתזה שההתאוששות היא חלשה הרבה יותר ממה שנדמה. הציבור האמריקאי מואס בסטטוס-קוו והפד מודה שהכלכלה בקושי יכולה לשאת שיעור ריבית של מעל חצי אחוז. הבעיה היא שגם המועמדים האנטי ממסדיים, טראמפ וסנדרס, אינם מציעים פתרונות טובים למצב הזה. הסוציאליזם של סנדרס הוא בגדר בדיחה כלכלית והמדיניות הפרוטקציוניסטית של טראמפ גם היא דינה להיכשל. אז מה נשאר? כנראה עוד ריבית נמוכה, עוד מסים, עוד בועות ובסוף הדרך, משבר גדול אף יותר ממשבר 2008.

המאמר פורסם בביזפורטל. 

במגש הכסף, פרופ' גוטוויין שואל בערגה: מה הסוד של פינלנד? הנה התשובה.

חולמים על שבוע עבודה של 6 שעות, מכוניות מעופפות ובתים בשמים?

ראיון על כי"ל וועדת שישינסקי במגזין צבע הכסף של רשת ב' - אוקטובר 2015

מהו היתרון האמיתי של ארה"ב על ישראל

ד"ר בן קרסון הודיע אתמול שהוא ינסה לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה״ב ב-2016. קרסון הוא נוירוכירורג ידוע, שמרן ושחור – מה שיכול להפוך אותו פופולרי בקרב הרפובליקנים שיירצו להרחיק מעצמם האשמות בגזענות, ואולי גם לסחוף קצת קולות מהשמאל.

אבל מה שבאמת מעניין לגבי קרסון זה שהוא מתנגד למס הכנסה פרוגרסיבי ורוצה להחליפו במס אחיד. כלומר במקום שהאמריקנים ישלמו שיעור מס שהולך ועולה עם המשכורת, כולם ישלמו את אותו שיעור מס – נניח 10%. בצורה כזו, מי שמקבל משכורת של 10,000 דולר בחודש ישלם מס הגבוה בדיוק פי שניים ממי שמקבל משכורת של 5,000 דולר בחודש.

עצם העובדה שקרסון רוצה בביטול שיטת המס הפרוגרסיבי היא לא הנקודה המעניינת. מה שיותר מדהים זו העובדה שהוא מציג עמדה זו מעל לכל במה והוא עדיין נחשב למועמד רציני. לאו דווקא בעל הסיכויים הכי גבוהים לנצח – שהרי הוא חסר ניסיון וללא מעמד ציבורי מבוסס – אבל רציני. כאן הניגוד הגמור למדינת ישראל: קשה לדמיין פוליטיקאי ישראלי שיציג עמדה כזו ושלא ייהפך לבדיחה ולמטרה למסע שיסוי חובק תקשורת.

בישראל מס פרוגרסיבי נחשב לעיקר אמונה בסיסי של קוד המס. בגלל הפרוגרסיביות האגרסיבית הנהוגה כאן, שני העשירונים העליונים משלמים בערך 90% מכלל מס ההכנסה שהממשלה גובה. הצידוק לנטל הכבד הזה שמיעוט צריך לשאת, הוא שכך מקטינים את אי השוויון – לוקחים הרבה יותר כסף ממי שמרוויח יותר. הבעייה היא שהשאיפה לשוויון מובילה להפליה בוטה בין אזרח לאזרח. מדוע לאזרח א' יש פחות זכויות על הכסף שהוא מרוויח ביושר מאשר אזרח ב'?

העובדה שהמדינה היא דמוקרטית בוודאי אינה פותרת את בעיית האפליה, שהרי העובדה שרוב האזרחים מסכים עם מדיניות מסויימת לא הופכת את המדיניות הזו לחכמה או למוסרית. שוויון בפני החוק הוא עקרון העל ואמור לכלול גם זכויות קניון זהות לכל אזרח. מס פרוגרסיבי סותר את העיקרון הזה.

קשה גם שלהתעלם מכך ששני העשירונים העליונים שמממנים כמעט את כל מס ההכנסה מונים הרי רק 20% מכלל האזרחים. כך שהדמוקרטיה לא ממש עוזרת: כל שצריך פוליטיקאי לעשות כדי להיבחר, הוא להבטיח ל-80% מהעם שהוא יעביר להם את כספם של ה-20% "העשירים". ואת כל זה אפשר אפילו לעטוף בעטיפה מוסרית עם המותג המנצח – שוויון.

כחלון הוא דוגמא מאלפת לעיקרון הפופוליסטי של "הכה את המיעוט". לפחות אם להאמין למה שפורסם בעיתונות הפיננסית בימים האחרונים, כחלון מתכנן בין היתר להעלות את המס על הפנסיה של העשירונים העליונים, אלה שכבר מממנים את מס הכנסה. אין גבול לחוצפה.

לדעתי ארה"ב עומדת בפני משבר כלכלי כבד שיגמד את משבר 2008, אך עם כל הבעיות בכלכלת ארה"ב, יש להם יתרון אחד עצום שלמדינת ישראל אין: כוחות אידיאולוגיים וחברתיים משמעותיים שמאמינים בקפיטליזם. מועמדים כמו ראנד פול וד"ר קרסון, שמציעים אלטרנטיבה לדמוקרטים ולמועמדים רפובליקנים חיוורים, מוכיחים את זה. לכן ייתכן שבטווח הארוך –10 או 20 שנים מהיום, בזכות הכוחות האלה ארה"ב עוד תזכה לתחייה כלכלית.

ובישראל? רפיסות אידאולוגית וניצול חסר בושה של אנשים ישרים שכל פשעם הוא שהם מרוויחים שכר גבוה מהממוצע. כך, בעוד שארה"ב מגלה סימני חיות בזירה הציבורית, ישראל נעה בין הדיליטנטיות הלפידית לבין הנצלנות הכחלונית. יש על זה ביטוי ביידיש אבל הוא קצת גס רוח ולכן נשאיר אותו לדמיונם של הקוראים.

המאמר פורסם במידה

ישראל 2015: מעבדות יצאנו, אבל איפה החירות?

חג הפסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות • אך בעוד שברור שבמצרים חיינו חיי עבדות, שאלת החירות במדינת ישראל עדיין מעוררת הרבה סימני שאלה • מהי רמת החופש שאנחנו באמת נהנים ממנה? והאם היא מספקת?

עד כמה אנו באמת בני חורין במדינת ישראל 2015? שאלה זו התעוררה אצלי ביתר שאת לפני כמה ימים, כשקראתי שבמשרד האוצר מתכננים צעדים שונים להילחם בעליית מחירי הדיור. רוב הצעדים האלה כנראה יתמקדו בהטלת מסים על דירות להשקעה, הטלת מס על שכר דירה וכיוצא באלה. תשאלו מה הקשר בין זה לבין חירות?

הקשר הוא הדוק מאוד. פקידי האוצר, שאת שמם אפילו איני יודע ושלא בחרתי בהם לתפקידם, מתכננים את חיי הכלכליים. הרי דרך המסים והסובסידיות, הם מכוונים את פעולותי. מסבסדים שכר דירה? אני אשכור דירה. מטילים מס שבח? אני לא אמכור דירה. הם מחליטים כמה מסים אשלם, והם מחליטים מה לעשות עם המסים האלה, שהרווחתי בזיעת אפי. הדבר הכמעט יחידי שאני יודע די בוודאות הוא שכשכיר במגזר הפרטי אני אקבל כתמורה למסים שלי גרגר קטן ועלוב. חלק נכבד מהכסף שלי יגיע לשלל קבוצות, ביניהן גם, ניתן לשער, אוכלי חינם ומקורבים למיניהם.

עובדה מדהימה היא שבשביל חלק גדול מאזרחי ישראל, סך המסים הישירים והעקיפים שהם משלמים מגיע ליותר מ-50% ואולי 60% מכלל ההכנסה שלהם. כאשר רוב ההכנסה שלי נלקחת ממני, עד כמה אני באמת אדם חופשי? ומיהו הפוליטיקאי שיושב למעלה ושצריך להכווין את פקידי האוצר, לאשר את  ההמלצות שלהם ולהחליט מה ייעשה עם הכסף שאני הרווחתי? מיהו המנכ"ל האמיתי של חיי? עכשיו יהיה זה משה כחלון, שעם דעותיו הכלכליות אינני מסכים, שלא בחרתי בו ושלמעשה בקושי 8% מכלל הבוחרים בארץ בחר בו. איך זה הגיוני?

אפילו אם מחברים את מספר הקולות של הליכוד ושל המפלגה של כחלון מגיעים לפחות משליש מכלל הבוחרים. והאמת היא, שגם אם רוב של מעל ל-50% בחר בכחלון או בליכוד, זה לא משנה את העובדה שחלק גדול מהעם לא בחר בהם, שרגע אחרי הבחירות הם עושים פחות או יותר מה שהם רוצים ואם אני לא מרוצה מתפקודם אין לי מה לעשות חוץ מלחכות לבחירות הבאות ולהצביע בעד אותם פוליטיקאים. החלופה היחידה שלי היא פוליטיקאים אחרים, שגם בהם אין לי שום אמון.

משרד האוצר הוא לא היחיד ששולל ממני את החירות הכלכלית שלי. המחיר החשוב ביותר בכל כלכלה הוא מחיר הכסף – הריבית. הריבית קובעת איזה החזר נקבל על החסכונות שלנו, והריבית קובעת את מחיר ההלוואות שאנשי עסקים לוקחים כדי לממן את ההשקעות שלהם. הריבית גם קובעת את מחיר המשכנתא שאנחנו לוקחים. שער הריבית אמור להיקבע בשוק החופשי על-ידי סך הפעילות של מיליוני אזרחי ישראל שקונים ומוכרים ומשקיעים וחוסכים מתוך רצונם החופשי. במקום זאת, קבוצה של אנשים יושבת במוסד ושמו בנק ישראל, לא נהנית אפילו מהכסות הדקיקה של בחירות דמוקרטיות, והיא שקובעת את הפרמטר החשוב ביותר בחיינו.

אשליית החירות שאנחנו סובלים ממנה באה לידי ביטוי בתחומים משיקים רבים. להורה אין את החירות לשלוח את ילדיו לבית ספר על-פי בחירתו, ולבית ספר אין את החירות להציע תוכנית לימודים שההורים חפצים בה כי משרד החינוך לא מרשה. ליבואן אין את החירות לייבא מוצר אירופאי סטנדרטי כי השלטון מציב מחסומים רגולטוריים ומכסים. וכך הלאה וכך הלאה.

תאמרו שאבדן החירות ומתן השליטה על חלק כה נכבד מהחיים שלנו לידי פקידים עלומי שם ופוליטיקאים מורמים מעם הוא המחיר שאנו משלמים על חיים במדינה, שמספקת לנו ביטחון ורווחה. אבל זה פשוט לא נכון. אמנם יש כמות מסוימת של חירות שצריך לוותר עליה בכל מסגרת, אבל לב העניין הוא בדיוק השאלה הזו: על כמה חירות בעצם אנו מוותרים? מעט? הרבה? הרבה מאוד? מאיזה שלב אנו מוותרים על כל כך הרבה חירות שהעניין פשוט לא כדאי? וכמה חירות יש לנו לעומת מדינות אחרות בעולם?

לפחות על השאלה האחרונה קל יחסית לענות. על-פי מכוני מחקר כלכליים בקנדה ובארצות-הברית, ישראל היא בין המדינות הכי פחות חופשיות בעולם המערבי. כמעט כל מדינה שנתפשת כמצליחה היא חופשית מישראל - גרמניה, שבדיה, פינלנד, ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה, ארצות-הברית והרשימה עוד ארוכה. דוגמא בולטת היא שוויץ, בין המדינות החופשיות והעשירות ביותר בעולם. בשפת פסח אפשר להגיד שבני ישראל יכולים לצאת פעם נוספת מעבדות לחרות, אבל הפעם, אם ילכו צפונה מישראל לשוויץ.

הממשלה השוויצרית קטנה יותר מאשר בישראל, ההגנה על זכויות הקניין הדוקה יותר והרגולציה פחות טורפנית. התמורה לחירות היחסית הזו שאפשר לקבל במדינה כמו שוויץ היא ברורה, שכן שוויץ עשירה בצורה דרמטית לעומת מדינת ישראל. והקשר הזה בין חירות מהממשלה לבין עושרו של העם הוא הדוק ומובהק.

יש לדעתי רק דרך מעשית אחת להגיע בישראל לחירות ועושר שמגרדים את מה שנעשה במדינה כמו שוויץ. אפשר לשכוח מחוקה או משינוי שיטת הממשל. התרופות האלה יפעלו כמו כוסות רוח למת, במקרה הטוב. הדרך היחידה לשינוי היא כמעט בהיחבא – מפלגה ליברלית/קפיטליסטית חדשה שתאסוף מספיק מנדטים כדי לקבל כהונת שר במשרד כלשהו, בקואליציה כלשהי.

קפיטליזם, או Free-market capitalism בשמו המלא, מעולם לא נוסה במדינת ישראל, והוא פותר את שאלת החירות בצורה מאוד פקחית. אתם עדיין תבחרו בפוליטיקאים שאתם לא באמת מאמינים בהם, והפוליטיקאים עדיין יהיו שם בעיקר כדי לשרת את עצמם. ההבדל הוא שבשיטת השוק החופשי, חלק נכבד מהכוח יילקח מהם. המציאות הכלכלית – מי מייבא, מי מייצא, מי קונה, מי משקיע ומי חוסך – תהיה התוצר של הרצון החופשי של 8 מיליון איש שפועלים מתוך חירות אישית, לא מכוח צווים של המורמים מעם.

כהונה של שר קפיטליסט יכולה לפתוח את עיני חלק מהציבור לתמורה הכלכלית המדהימה שאפשר להפיק משיטה שמורידה מכוחה של המדינה ומעבירה את הכוח הזה לציבור, ומכאן יכול להתחיל השינוי הגדול. בחירות 2015 הניבו יבול דל. הנחמה היחידה היא שככל שהפוליטיקאים מהזן הנוכחי ימשיכו להרוס, כך הציבור יהיה יותר נכון לתת צ'אנס לשיטה הכלכלית היחידה שעובדת.

המאמר פורסם במידה