ישראל 2015: מעבדות יצאנו, אבל איפה החירות?

חג הפסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות • אך בעוד שברור שבמצרים חיינו חיי עבדות, שאלת החירות במדינת ישראל עדיין מעוררת הרבה סימני שאלה • מהי רמת החופש שאנחנו באמת נהנים ממנה? והאם היא מספקת?

עד כמה אנו באמת בני חורין במדינת ישראל 2015? שאלה זו התעוררה אצלי ביתר שאת לפני כמה ימים, כשקראתי שבמשרד האוצר מתכננים צעדים שונים להילחם בעליית מחירי הדיור. רוב הצעדים האלה כנראה יתמקדו בהטלת מסים על דירות להשקעה, הטלת מס על שכר דירה וכיוצא באלה. תשאלו מה הקשר בין זה לבין חירות?

הקשר הוא הדוק מאוד. פקידי האוצר, שאת שמם אפילו איני יודע ושלא בחרתי בהם לתפקידם, מתכננים את חיי הכלכליים. הרי דרך המסים והסובסידיות, הם מכוונים את פעולותי. מסבסדים שכר דירה? אני אשכור דירה. מטילים מס שבח? אני לא אמכור דירה. הם מחליטים כמה מסים אשלם, והם מחליטים מה לעשות עם המסים האלה, שהרווחתי בזיעת אפי. הדבר הכמעט יחידי שאני יודע די בוודאות הוא שכשכיר במגזר הפרטי אני אקבל כתמורה למסים שלי גרגר קטן ועלוב. חלק נכבד מהכסף שלי יגיע לשלל קבוצות, ביניהן גם, ניתן לשער, אוכלי חינם ומקורבים למיניהם.

עובדה מדהימה היא שבשביל חלק גדול מאזרחי ישראל, סך המסים הישירים והעקיפים שהם משלמים מגיע ליותר מ-50% ואולי 60% מכלל ההכנסה שלהם. כאשר רוב ההכנסה שלי נלקחת ממני, עד כמה אני באמת אדם חופשי? ומיהו הפוליטיקאי שיושב למעלה ושצריך להכווין את פקידי האוצר, לאשר את  ההמלצות שלהם ולהחליט מה ייעשה עם הכסף שאני הרווחתי? מיהו המנכ"ל האמיתי של חיי? עכשיו יהיה זה משה כחלון, שעם דעותיו הכלכליות אינני מסכים, שלא בחרתי בו ושלמעשה בקושי 8% מכלל הבוחרים בארץ בחר בו. איך זה הגיוני?

אפילו אם מחברים את מספר הקולות של הליכוד ושל המפלגה של כחלון מגיעים לפחות משליש מכלל הבוחרים. והאמת היא, שגם אם רוב של מעל ל-50% בחר בכחלון או בליכוד, זה לא משנה את העובדה שחלק גדול מהעם לא בחר בהם, שרגע אחרי הבחירות הם עושים פחות או יותר מה שהם רוצים ואם אני לא מרוצה מתפקודם אין לי מה לעשות חוץ מלחכות לבחירות הבאות ולהצביע בעד אותם פוליטיקאים. החלופה היחידה שלי היא פוליטיקאים אחרים, שגם בהם אין לי שום אמון.

משרד האוצר הוא לא היחיד ששולל ממני את החירות הכלכלית שלי. המחיר החשוב ביותר בכל כלכלה הוא מחיר הכסף – הריבית. הריבית קובעת איזה החזר נקבל על החסכונות שלנו, והריבית קובעת את מחיר ההלוואות שאנשי עסקים לוקחים כדי לממן את ההשקעות שלהם. הריבית גם קובעת את מחיר המשכנתא שאנחנו לוקחים. שער הריבית אמור להיקבע בשוק החופשי על-ידי סך הפעילות של מיליוני אזרחי ישראל שקונים ומוכרים ומשקיעים וחוסכים מתוך רצונם החופשי. במקום זאת, קבוצה של אנשים יושבת במוסד ושמו בנק ישראל, לא נהנית אפילו מהכסות הדקיקה של בחירות דמוקרטיות, והיא שקובעת את הפרמטר החשוב ביותר בחיינו.

אשליית החירות שאנחנו סובלים ממנה באה לידי ביטוי בתחומים משיקים רבים. להורה אין את החירות לשלוח את ילדיו לבית ספר על-פי בחירתו, ולבית ספר אין את החירות להציע תוכנית לימודים שההורים חפצים בה כי משרד החינוך לא מרשה. ליבואן אין את החירות לייבא מוצר אירופאי סטנדרטי כי השלטון מציב מחסומים רגולטוריים ומכסים. וכך הלאה וכך הלאה.

תאמרו שאבדן החירות ומתן השליטה על חלק כה נכבד מהחיים שלנו לידי פקידים עלומי שם ופוליטיקאים מורמים מעם הוא המחיר שאנו משלמים על חיים במדינה, שמספקת לנו ביטחון ורווחה. אבל זה פשוט לא נכון. אמנם יש כמות מסוימת של חירות שצריך לוותר עליה בכל מסגרת, אבל לב העניין הוא בדיוק השאלה הזו: על כמה חירות בעצם אנו מוותרים? מעט? הרבה? הרבה מאוד? מאיזה שלב אנו מוותרים על כל כך הרבה חירות שהעניין פשוט לא כדאי? וכמה חירות יש לנו לעומת מדינות אחרות בעולם?

לפחות על השאלה האחרונה קל יחסית לענות. על-פי מכוני מחקר כלכליים בקנדה ובארצות-הברית, ישראל היא בין המדינות הכי פחות חופשיות בעולם המערבי. כמעט כל מדינה שנתפשת כמצליחה היא חופשית מישראל - גרמניה, שבדיה, פינלנד, ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה, ארצות-הברית והרשימה עוד ארוכה. דוגמא בולטת היא שוויץ, בין המדינות החופשיות והעשירות ביותר בעולם. בשפת פסח אפשר להגיד שבני ישראל יכולים לצאת פעם נוספת מעבדות לחרות, אבל הפעם, אם ילכו צפונה מישראל לשוויץ.

הממשלה השוויצרית קטנה יותר מאשר בישראל, ההגנה על זכויות הקניין הדוקה יותר והרגולציה פחות טורפנית. התמורה לחירות היחסית הזו שאפשר לקבל במדינה כמו שוויץ היא ברורה, שכן שוויץ עשירה בצורה דרמטית לעומת מדינת ישראל. והקשר הזה בין חירות מהממשלה לבין עושרו של העם הוא הדוק ומובהק.

יש לדעתי רק דרך מעשית אחת להגיע בישראל לחירות ועושר שמגרדים את מה שנעשה במדינה כמו שוויץ. אפשר לשכוח מחוקה או משינוי שיטת הממשל. התרופות האלה יפעלו כמו כוסות רוח למת, במקרה הטוב. הדרך היחידה לשינוי היא כמעט בהיחבא – מפלגה ליברלית/קפיטליסטית חדשה שתאסוף מספיק מנדטים כדי לקבל כהונת שר במשרד כלשהו, בקואליציה כלשהי.

קפיטליזם, או Free-market capitalism בשמו המלא, מעולם לא נוסה במדינת ישראל, והוא פותר את שאלת החירות בצורה מאוד פקחית. אתם עדיין תבחרו בפוליטיקאים שאתם לא באמת מאמינים בהם, והפוליטיקאים עדיין יהיו שם בעיקר כדי לשרת את עצמם. ההבדל הוא שבשיטת השוק החופשי, חלק נכבד מהכוח יילקח מהם. המציאות הכלכלית – מי מייבא, מי מייצא, מי קונה, מי משקיע ומי חוסך – תהיה התוצר של הרצון החופשי של 8 מיליון איש שפועלים מתוך חירות אישית, לא מכוח צווים של המורמים מעם.

כהונה של שר קפיטליסט יכולה לפתוח את עיני חלק מהציבור לתמורה הכלכלית המדהימה שאפשר להפיק משיטה שמורידה מכוחה של המדינה ומעבירה את הכוח הזה לציבור, ומכאן יכול להתחיל השינוי הגדול. בחירות 2015 הניבו יבול דל. הנחמה היחידה היא שככל שהפוליטיקאים מהזן הנוכחי ימשיכו להרוס, כך הציבור יהיה יותר נכון לתת צ'אנס לשיטה הכלכלית היחידה שעובדת.

המאמר פורסם במידה