תחרות - גם במערכת החינוך

בעשור האחרון הגדילה ישראל את תקציב החינוך בכ-32% (מותאם לאינפלציה ולצמיחת האוכלוסייה - הנתונים באדיבות תנועת "חופש לכולנו"). למרות הגידול העצום הזה בהוצאה, רמת החינוך כמעט אינה משתפרת ותלמידי ישראל מפגרים משמעותית לעומת ממוצע המדינות המפותחות. העיתון "דה מרקר" ראיין את מנהל מחלקת החינוך של ה-OECD לרגל ההישג המפוקפק הזה, ולמרות שהראיון היה מחכים למדי, נראה שגם המראיין וגם המרואיין פספסו את הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בארץ - חוסר תחרות בין בתי ספר.

בכל תחום שבו מתנהלת תחרות בין חברות ובין ספקים, האיכות נוטה להיות גבוהה והמחיר נוטה להיות נמוך. כך עם מחשבים, מכוניות, בגדים, שירותי תיירות, שירותי הסעדה וכו'. התחרות החופשית בתעשיית הסמארטפונים הביאה לכך שאפשר כיום לקנות במאות שקלים מכשירים איכותיים, שהיו נחשבים למכשירי דגל יוקרתיים לפני שנים ספורות. לעומת זאת, תחומים שמאופיינים ברמת תחרות נמוכה, מאופיינים גם במחירים גבוהים, באיכות עלובה ובחוסר שביעות רצון של קהל הצרכנים. הדוגמאות הקלאסיות הן מונופולים ממשלתיים - משטרה, בתי משפט ולענייננו - בתי הספר.

בתחומים שבהם יש תחרות ברור מי הוא הלקוח. למשל, בתעשיית הסמארטפונים הלקוחות הם אנחנו - הצרכנים. אנחנו מחליטים איזה סמארטפון לקנות ואנחנו אלה שצריך להשביע את רצונם. הלקוחות אינם המהנדסים שעובדים בחברות האלה, או עובדי הייצור, או אפילו המנהלים ובעלי המניות. אם חברה שמייצרת סמארטפונים תחדל לייצר מוצרים שמוצאים חן בעיני הלקוחות, החברה תפשוט רגל. וזה כלל לא משנה אם העובדים נהנו לעבוד בחברה או לא. הלקוחות-הצרכנים הם שקובעים את גורל החברה ולכן החברה עובדת למענם.

אך מי הם הלקוחות של בתי הספר הממשלתיים? הרי בסקטור תחרותי, אם אינך מרוצה מהמוצר, אין בעיה לעבור לספק אחר. לא מרוצה מהמסעדה במורד הרחוב? עבור למסעדה שממול. לא מרוצה מהרהיטים ברחוב הרצל בת"א, סע לאיקאה. אינך מרוצה מבית הספר שבו לומד ילדך? זבש"ך. בדרך כלל אין לאן לעבור, אין איך לעבור. הילדים תקועים בבתי ספר שכולם יודעים שהם גרועים, ואין מה לעשות.

האמת היא שהלקוחות של מערכת החינוך בישראל אינם התלמידים והוריהם, אלא המורים שנהנים מקביעות ומחסינות מפיטורים וכמובן המנגנון הביורוקרטי של משרד החינוך. לכן עלייה של ‭ 32%‬בתקציב החינוך בעשור האחרון לא עזרה, ולכן אין טעם בשפיכת עוד דליים של כספי מסים לתוך המערכת המעוותת הזו.

הפתרון הוא הכנסת ממד התחרות למערכת החינוך ותמרוץ נכון של מורים טובים. לכאן נכנסת שיטת השוברים, שמתבססת על חלוקת שוברי חינוך במימון תקציב החינוך לכל תלמיד, שיוכל לממש את השובר בכל בית ספר פרטי על פי בחירתם של התלמיד והוריו. בתי הספר יצטרכו לשכנע תלמידים לממש את השוברים אצלם, וסוף סוף יחסי ספק-לקוח יתקיימו גם במערכת החינוך הישראלית. השיטה הזו עובדת ברבות ממדינות המערב, וגם לנו מגיע.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-15 ליוני 2018

אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

כך משפרים את החינוך ומוזילים את המכוניות במהלך פשוט אחד

פתרון סוציאל-דמוקרטי למערכת החינוך לעומת פתרון מבוסס-תחרות. מה יותר טוב?

ישראל 2015: מעבדות יצאנו, אבל איפה החירות?

חג הפסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות • אך בעוד שברור שבמצרים חיינו חיי עבדות, שאלת החירות במדינת ישראל עדיין מעוררת הרבה סימני שאלה • מהי רמת החופש שאנחנו באמת נהנים ממנה? והאם היא מספקת?

עד כמה אנו באמת בני חורין במדינת ישראל 2015? שאלה זו התעוררה אצלי ביתר שאת לפני כמה ימים, כשקראתי שבמשרד האוצר מתכננים צעדים שונים להילחם בעליית מחירי הדיור. רוב הצעדים האלה כנראה יתמקדו בהטלת מסים על דירות להשקעה, הטלת מס על שכר דירה וכיוצא באלה. תשאלו מה הקשר בין זה לבין חירות?

הקשר הוא הדוק מאוד. פקידי האוצר, שאת שמם אפילו איני יודע ושלא בחרתי בהם לתפקידם, מתכננים את חיי הכלכליים. הרי דרך המסים והסובסידיות, הם מכוונים את פעולותי. מסבסדים שכר דירה? אני אשכור דירה. מטילים מס שבח? אני לא אמכור דירה. הם מחליטים כמה מסים אשלם, והם מחליטים מה לעשות עם המסים האלה, שהרווחתי בזיעת אפי. הדבר הכמעט יחידי שאני יודע די בוודאות הוא שכשכיר במגזר הפרטי אני אקבל כתמורה למסים שלי גרגר קטן ועלוב. חלק נכבד מהכסף שלי יגיע לשלל קבוצות, ביניהן גם, ניתן לשער, אוכלי חינם ומקורבים למיניהם.

עובדה מדהימה היא שבשביל חלק גדול מאזרחי ישראל, סך המסים הישירים והעקיפים שהם משלמים מגיע ליותר מ-50% ואולי 60% מכלל ההכנסה שלהם. כאשר רוב ההכנסה שלי נלקחת ממני, עד כמה אני באמת אדם חופשי? ומיהו הפוליטיקאי שיושב למעלה ושצריך להכווין את פקידי האוצר, לאשר את  ההמלצות שלהם ולהחליט מה ייעשה עם הכסף שאני הרווחתי? מיהו המנכ"ל האמיתי של חיי? עכשיו יהיה זה משה כחלון, שעם דעותיו הכלכליות אינני מסכים, שלא בחרתי בו ושלמעשה בקושי 8% מכלל הבוחרים בארץ בחר בו. איך זה הגיוני?

אפילו אם מחברים את מספר הקולות של הליכוד ושל המפלגה של כחלון מגיעים לפחות משליש מכלל הבוחרים. והאמת היא, שגם אם רוב של מעל ל-50% בחר בכחלון או בליכוד, זה לא משנה את העובדה שחלק גדול מהעם לא בחר בהם, שרגע אחרי הבחירות הם עושים פחות או יותר מה שהם רוצים ואם אני לא מרוצה מתפקודם אין לי מה לעשות חוץ מלחכות לבחירות הבאות ולהצביע בעד אותם פוליטיקאים. החלופה היחידה שלי היא פוליטיקאים אחרים, שגם בהם אין לי שום אמון.

משרד האוצר הוא לא היחיד ששולל ממני את החירות הכלכלית שלי. המחיר החשוב ביותר בכל כלכלה הוא מחיר הכסף – הריבית. הריבית קובעת איזה החזר נקבל על החסכונות שלנו, והריבית קובעת את מחיר ההלוואות שאנשי עסקים לוקחים כדי לממן את ההשקעות שלהם. הריבית גם קובעת את מחיר המשכנתא שאנחנו לוקחים. שער הריבית אמור להיקבע בשוק החופשי על-ידי סך הפעילות של מיליוני אזרחי ישראל שקונים ומוכרים ומשקיעים וחוסכים מתוך רצונם החופשי. במקום זאת, קבוצה של אנשים יושבת במוסד ושמו בנק ישראל, לא נהנית אפילו מהכסות הדקיקה של בחירות דמוקרטיות, והיא שקובעת את הפרמטר החשוב ביותר בחיינו.

אשליית החירות שאנחנו סובלים ממנה באה לידי ביטוי בתחומים משיקים רבים. להורה אין את החירות לשלוח את ילדיו לבית ספר על-פי בחירתו, ולבית ספר אין את החירות להציע תוכנית לימודים שההורים חפצים בה כי משרד החינוך לא מרשה. ליבואן אין את החירות לייבא מוצר אירופאי סטנדרטי כי השלטון מציב מחסומים רגולטוריים ומכסים. וכך הלאה וכך הלאה.

תאמרו שאבדן החירות ומתן השליטה על חלק כה נכבד מהחיים שלנו לידי פקידים עלומי שם ופוליטיקאים מורמים מעם הוא המחיר שאנו משלמים על חיים במדינה, שמספקת לנו ביטחון ורווחה. אבל זה פשוט לא נכון. אמנם יש כמות מסוימת של חירות שצריך לוותר עליה בכל מסגרת, אבל לב העניין הוא בדיוק השאלה הזו: על כמה חירות בעצם אנו מוותרים? מעט? הרבה? הרבה מאוד? מאיזה שלב אנו מוותרים על כל כך הרבה חירות שהעניין פשוט לא כדאי? וכמה חירות יש לנו לעומת מדינות אחרות בעולם?

לפחות על השאלה האחרונה קל יחסית לענות. על-פי מכוני מחקר כלכליים בקנדה ובארצות-הברית, ישראל היא בין המדינות הכי פחות חופשיות בעולם המערבי. כמעט כל מדינה שנתפשת כמצליחה היא חופשית מישראל - גרמניה, שבדיה, פינלנד, ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה, ארצות-הברית והרשימה עוד ארוכה. דוגמא בולטת היא שוויץ, בין המדינות החופשיות והעשירות ביותר בעולם. בשפת פסח אפשר להגיד שבני ישראל יכולים לצאת פעם נוספת מעבדות לחרות, אבל הפעם, אם ילכו צפונה מישראל לשוויץ.

הממשלה השוויצרית קטנה יותר מאשר בישראל, ההגנה על זכויות הקניין הדוקה יותר והרגולציה פחות טורפנית. התמורה לחירות היחסית הזו שאפשר לקבל במדינה כמו שוויץ היא ברורה, שכן שוויץ עשירה בצורה דרמטית לעומת מדינת ישראל. והקשר הזה בין חירות מהממשלה לבין עושרו של העם הוא הדוק ומובהק.

יש לדעתי רק דרך מעשית אחת להגיע בישראל לחירות ועושר שמגרדים את מה שנעשה במדינה כמו שוויץ. אפשר לשכוח מחוקה או משינוי שיטת הממשל. התרופות האלה יפעלו כמו כוסות רוח למת, במקרה הטוב. הדרך היחידה לשינוי היא כמעט בהיחבא – מפלגה ליברלית/קפיטליסטית חדשה שתאסוף מספיק מנדטים כדי לקבל כהונת שר במשרד כלשהו, בקואליציה כלשהי.

קפיטליזם, או Free-market capitalism בשמו המלא, מעולם לא נוסה במדינת ישראל, והוא פותר את שאלת החירות בצורה מאוד פקחית. אתם עדיין תבחרו בפוליטיקאים שאתם לא באמת מאמינים בהם, והפוליטיקאים עדיין יהיו שם בעיקר כדי לשרת את עצמם. ההבדל הוא שבשיטת השוק החופשי, חלק נכבד מהכוח יילקח מהם. המציאות הכלכלית – מי מייבא, מי מייצא, מי קונה, מי משקיע ומי חוסך – תהיה התוצר של הרצון החופשי של 8 מיליון איש שפועלים מתוך חירות אישית, לא מכוח צווים של המורמים מעם.

כהונה של שר קפיטליסט יכולה לפתוח את עיני חלק מהציבור לתמורה הכלכלית המדהימה שאפשר להפיק משיטה שמורידה מכוחה של המדינה ומעבירה את הכוח הזה לציבור, ומכאן יכול להתחיל השינוי הגדול. בחירות 2015 הניבו יבול דל. הנחמה היחידה היא שככל שהפוליטיקאים מהזן הנוכחי ימשיכו להרוס, כך הציבור יהיה יותר נכון לתת צ'אנס לשיטה הכלכלית היחידה שעובדת.

המאמר פורסם במידה

ראיון על המצע הכלכלי של המפלגות

פורסם בתאריך 14 במרץ 2015

לאיזה מפלגה יש את המצע הכי ליברלי? גלעד אלפר נותן תשובה ומנתח את מצעי כל המפלגות.

0:36 ש"ס
4:10 ישראל ביתנו
4:51 הבית היהודי
5:55 כולנו
18:32 מרצ
22:49 המחנה הציוני
25:25 יש עתיד
28:34 צמצום הבירוקרטיה
29:28 צדק חברתי
34:11 מסקנה סופית

ובנוסף תגובה למאמר שכתב ב"מידה"- האם התנועה הליברטריאנית נגועה באנטישמיות?

לו הייתי דיקטטור: חמישה צעדים לשיפור כלכלת ישראל

המושג דיקטטור מזוהה כיום עם עריצות ואלימות של שלטון רודני. אולם במקור, דיקטטור הייתה משרה חוקית לחלוטין ברפובליקה הרומית, כאשר הסנט היה ממנה את הדיקטטור, ונותן לו סמכויות נרחבות מעבר למגבלות הרגילות. הדבר היה קורה בשעת משבר, בעיקר מלחמה קשה, שבה האיטיות והמוגבלות של התהליך הדמוקרטי נתפסו כחיסרון.

רבים מאמינים שמדינת ישראל שרויה כיום במשבר כלכלי-חברתי קשה, שהמערכת הפוליטית מתקשה לפתור. למעשה, מצבה של מדינת ישראל הוא כזה שאפשר לדמיין שאם היינו חיים תחת החוק הרומי, אולי זה היה הזמן שבו הסנט היה מתחיל לדון במינויו של דיקטטור. הבעיה כמובן עם דיקטטורים היא שלכל אחד יש רעיון משלו מה הדיקטטור אמור לעשות. יש בעיה גם בצורך לשכנע את הדיקטטור לוותר על סמכויותיו בבוא הזמן, אך מאחר שאנחנו במילא מדמיינים, נדמיין שזו אינה בעיה.

מה הייתי עושה אם הייתי הדיקטטור של מדינת ישראל למשך שנה? התשובה היא הרבה יותר פשוטה ממה שאפשר לתאר. הרי אנחנו חיים בשדה ניסויים גלובאלי ובמאתיים השנים האחרונות נוסו מגוון של שיטות כלכליות, ואמור להיות לנו מושג די טוב מה עובד ומה לא עובד.

 

מסים, מכסים ומכון התקנים

ראשית, הייתי מבטל לחלוטין את מס החברות לכל מאות אלפי העסקים בארץ, החל מחנות המכולת ועד המפעל של אינטל. מס חברות הוא אולי המס המטופש ביותר במערכת, הוא מונע השקעות, פתיחת עסקים חדשים, הרחבה של עסקים קיימים והוא פוגע בתעסוקה. ביטול מס חברות היה מושך למדינת ישראל עסקים מכל העולם, מגדיל את הפריון, את התחרות על ההון אנושי והיה מגדיל לכולנו את המשכורות.

ביטול מס חברות היה גם נותן מענה להתמרמרות המוצדקת על המס הנמוך שחברות ענק משלמות לעומת המס הגבוה שחברות קטנות צריכות לשלם. ומי שמודאג מאובדן תקבולי המסים למדינת ישראל, לא צריך לדאוג. מס חברות אחראי רק לכ-10% מכלל תקבולי המסים וממילא ההגדלה בפעילות הכלכלית הייתה מפצה את המדינה בקלות רבה על אובדן מקור המס הזה. אין גם לדאוג מהצפת המדינה בחברות ארנק – זו בעיה שאפשר לפתור.

מס חברות הוא לא המס היחידי שמזיק לנו. הייתי מבטל גם את המכס על הייבוא. לא עוד הקלות במכס או הגדלה של מכסות ייבוא ושאר שטויות, אלא ביטול מוחלט של המכס. במקביל הייתי גם סוגר את מכון התקנים שהפך למנגנון מתוחכם להגנה על יצרנים מקומיים, שעושים כסף על חשבון כולנו כשהם מונעים מייבוא איכותי וזול להיכנס למדינה. אפשר להסתפק בתקנים אירופאים או אמריקניים, מה שטוב להם כנראה טוב מספיק גם לנו. התוצאה של ביטול המכס תהיה לא רק נפילה ביוקר המחיה אלא גם זינוק במגוון המוצרים ובאיכותם.

מודאגים מסגירה של עסקים מקומיים שלא יוכלו לעמוד בפני התחרות של הייבוא? אל תדאגו, תקוו שזה ייקרה. כל עסק מקומי שחי בזכות הגבלה על ייבוא, עושק אותנו ופוגע בכלל המשק. אלה בתי עסק שאנחנו לא צריכים בישראל.

המכס הוא לא הדבר היחידי שמעלה לנו את יוקר המחיה. מחירי הדיור המנופחים הם תוצאה בעיקר של שליטת המדינה ב-93% מהקרקע ובוועדות התכנון, שבמהותן הן מנגנון בירוקראטי מסואב שתפקידו לשמר כוח בידי הפוליטיקאים והפקידים. הפתרון של הדיקטטור הכל יכול? מכירת כל הקרקעות לכל המעוניין ופיזור כל וועדות התכנון. תנו לאזרחים את היכולת לבנות, לקנות ולמכור ושחררו אותנו מלפיתת החנק של הפקידים.

 

חינוך שוויוני: לא מה שחשבתם

נסגור עם הנושא המאתגר ביותר אבל אולי גם החשוב ביותר – חינוך. המערכת חולה ומסואבת כי היא מונופול של המדינה. הפתרונות היחידים שהשיטה הנוכחית מסוגלת לנפק מסתכמים בשפיכת דליים של כסף לתוך המערכת וברפורמות פתטיות מבית היוצר של משרד החינוך. הפיתרון האמיתי הוא הכנסת תחרות לתוך השוק ושבירת המונופול של הממשלה. אפשר להשיג זאת דרך שיטת השוברים – חלוקה שוויונית של כספי מסים להורים, שיישלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים עפ"י בחירתם.

אין דרך יעילה יותר לסגירת פערים חברתיים מאשר שיפור איכות החינוך לילדים, שהוריהם לא יכולים להרשות לעצמם מורים פרטיים ו"סאמר סקול". כמובן שהסתדרות המורים תעמוד על רגליה האחוריות ותתנגד בשצף קצף לכל פתרון שישבור את המונופול של המורים עובדי המדינה.                

יש עוד הרבה דברים שדיקטטור יכול לעשות. אבל הצעדים שמניתי מספיקים כדי להפוך את מדינת ישראל לאחת המדינות העשירות בעולם. דרך אגב, בשביל לבצע את מה שהצעתי – בעיקר את מה שקשור למערכת המס, לא באמת צריך דיקטטור. מספיק ראש ממשלה עם שכל ואומץ ורצון טוב. הבעיה היא שהסיכוי שנקבל אחד כזה הוא בערך כמו הסיכוי שימנו אותי לדיקטטור .

פורסם במידה

לסגור את משרד החינוך

בעיית היסוד של מערכת החינוך שהיא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו. אז מה בכל זאת הפתרון?

כמו בכל פתיחת שנת לימודים, העיתונים מתמלאים בכתבות ובמאמרים שמבכים את מצבה המדכא של מערכת החינוך, את רמת הלימודים הנמוכה, את הצפיפות, האלימות בבתי הספר. וכמו בכל שנה מתמקדים ברפורמות, בקריאות להגדלת התקציב ובעוד פעולות שבינן לבין בעיית היסוד של המערכת אין דבר וחצי דבר. בעיית היסוד היא שמערכת החינוך היא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו.

תארו לעצמכם שהממשלה מחליטה שמחשב אישי הוא מוצר יסודי וחשוב ושאין להפקירו לשוק הפרטי. לכן הממשלה מחליטה להטיל מכס של 100% על יבוא מחשבים מחו"ל, לפתוח מפעל ממשלתי לייצור מחשבים ולאסור על תחרות ממפעלים פרטיים. די ברור שכלל הציבור ייאלץ לשלם ביוקר ולקבל מחשבים מפגרים בייצור ממשלתי. לעשירים כמובן לא אכפת ממכס של 100% על ייבוא, כי הרי הם עשירים. ורק הם יוכלו ליהנות ממחשבים מעולים – אותם מחשבים שכולם נהנו מהם עד שהממשלה החליטה לדחוף את ידיה לשוק.

למרות שזה אולי נשמע קצת מוזר, מערכת החינוך נראית בערך כך כיום. אין כמעט שום תחרות בין בתי ספר, ובעצם מדובר במונופול ממשלתי חסר תקנה. והוא חסר תקנה לא בגלל שמשרד החינוך עוד לא מצא את הרפורמה הגואלת או בגלל שלא נשפכו מספיק דליי כסף לתוך החור השחור הזה. אלא בגלל שמונופול, כמו כל מונופול, הוא ייצור מסואב, בזבזני שמספק שירות גרוע.

וכמו בדוגמא של המחשבים, לעשירים לא אכפת. הם הרי מספקים לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים, סאמר סקול. אבל כלל הציבור שלא יכול להרשות זאת לעצמו, נאלץ להסתפק בתוצרים של המונופול. כך הפער החברתי גדל והתסכול גובר.

הפיתרון למערכת החינוך, הוא מקביל לפתרון המתבקש בדוגמא של המחשבים – הכנסת תחרות חופשית. תחרות היא המפתח בכל מערכת, בכל מוצר ובכל שירות. אין מערכת יעילה שמספקת מוצר איכותי במחיר אופטימלי בלי תחרות ואין כמעט שום מערכת תחרותית שמאכזבת את לקוחותיה.

חינוך אינו יוצא דופן. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא חשוב במיוחד, אבל זה מה שהופך את אלמנט התחרות לקריטי כל כך.

אופן הכנסת תחרות למערכת החינוך היא אתגר שמדינות רבות מתחבטות בו כבר עשרות שנים. הפיתרון שנראה מעשי ושנוסה בשבדיה, ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות הוא שיטת השוברים. בשיטה זו תקציב החינוך מחולק בין 2 מיליון התלמידים במדינה וכל תלמיד מקבל את חלקו בצורה של שובר. הורי התלמיד יכולים לקחת את השובר הזה לכל אחד מבתי הספר בארץ – כאשר בתי הספר יהפכו למוסדות פרטיים.

כלומר מדובר במעין הפרטה. הפרטות רבות נכשלו כי המונופול הממשלתי פשוט הועתק לשוק הפרטי ללא הכנסת תחרות, וכך הבעיה לא נפתרה. אך בשיטת השוברים – התחרות היא במרכז העניין.

דמיינו איזה כוח יהיה להורים. השוברים יהיו מקור ההכנסה של בית הספר ואלה יצטרכו להתחרות בניהם ולמשוך את ההורים אליהם. במערכת הזו, הלקוחות יהיו ההורים והתלמידים, לא המורים ולא הביורוקרטים של משרד החינוך. אגב, יתרון נוסף של השיטה הזו הוא שכלל אין צורך במשרד החינוך, ההורים יהיו הרגולטורים האמיתיים ולבית ספר גרוע שלא יצליח למשוך לקוחות, לא תהיה תקומה.

משרד החינוך כמובן יילחם בחירוף נפש נגד שיטה שמייתרת את קיומו וארגוני המורים בוודאי אינם רוצים בעול של תחרות חופשית. נקווה שמתישהו תיווצר קונסטלציה שלטונית שתצליח לקדם את הרעיון. בינתיים, נסתפק במורה פרטי מצוין.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט