בעיית היסוד של מערכת החינוך שהיא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו. אז מה בכל זאת הפתרון?
כמו בכל פתיחת שנת לימודים, העיתונים מתמלאים בכתבות ובמאמרים שמבכים את מצבה המדכא של מערכת החינוך, את רמת הלימודים הנמוכה, את הצפיפות, האלימות בבתי הספר. וכמו בכל שנה מתמקדים ברפורמות, בקריאות להגדלת התקציב ובעוד פעולות שבינן לבין בעיית היסוד של המערכת אין דבר וחצי דבר. בעיית היסוד היא שמערכת החינוך היא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו.
תארו לעצמכם שהממשלה מחליטה שמחשב אישי הוא מוצר יסודי וחשוב ושאין להפקירו לשוק הפרטי. לכן הממשלה מחליטה להטיל מכס של 100% על יבוא מחשבים מחו"ל, לפתוח מפעל ממשלתי לייצור מחשבים ולאסור על תחרות ממפעלים פרטיים. די ברור שכלל הציבור ייאלץ לשלם ביוקר ולקבל מחשבים מפגרים בייצור ממשלתי. לעשירים כמובן לא אכפת ממכס של 100% על ייבוא, כי הרי הם עשירים. ורק הם יוכלו ליהנות ממחשבים מעולים – אותם מחשבים שכולם נהנו מהם עד שהממשלה החליטה לדחוף את ידיה לשוק.
למרות שזה אולי נשמע קצת מוזר, מערכת החינוך נראית בערך כך כיום. אין כמעט שום תחרות בין בתי ספר, ובעצם מדובר במונופול ממשלתי חסר תקנה. והוא חסר תקנה לא בגלל שמשרד החינוך עוד לא מצא את הרפורמה הגואלת או בגלל שלא נשפכו מספיק דליי כסף לתוך החור השחור הזה. אלא בגלל שמונופול, כמו כל מונופול, הוא ייצור מסואב, בזבזני שמספק שירות גרוע.
וכמו בדוגמא של המחשבים, לעשירים לא אכפת. הם הרי מספקים לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים, סאמר סקול. אבל כלל הציבור שלא יכול להרשות זאת לעצמו, נאלץ להסתפק בתוצרים של המונופול. כך הפער החברתי גדל והתסכול גובר.
הפיתרון למערכת החינוך, הוא מקביל לפתרון המתבקש בדוגמא של המחשבים – הכנסת תחרות חופשית. תחרות היא המפתח בכל מערכת, בכל מוצר ובכל שירות. אין מערכת יעילה שמספקת מוצר איכותי במחיר אופטימלי בלי תחרות ואין כמעט שום מערכת תחרותית שמאכזבת את לקוחותיה.
חינוך אינו יוצא דופן. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא חשוב במיוחד, אבל זה מה שהופך את אלמנט התחרות לקריטי כל כך.
אופן הכנסת תחרות למערכת החינוך היא אתגר שמדינות רבות מתחבטות בו כבר עשרות שנים. הפיתרון שנראה מעשי ושנוסה בשבדיה, ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות הוא שיטת השוברים. בשיטה זו תקציב החינוך מחולק בין 2 מיליון התלמידים במדינה וכל תלמיד מקבל את חלקו בצורה של שובר. הורי התלמיד יכולים לקחת את השובר הזה לכל אחד מבתי הספר בארץ – כאשר בתי הספר יהפכו למוסדות פרטיים.
כלומר מדובר במעין הפרטה. הפרטות רבות נכשלו כי המונופול הממשלתי פשוט הועתק לשוק הפרטי ללא הכנסת תחרות, וכך הבעיה לא נפתרה. אך בשיטת השוברים – התחרות היא במרכז העניין.
דמיינו איזה כוח יהיה להורים. השוברים יהיו מקור ההכנסה של בית הספר ואלה יצטרכו להתחרות בניהם ולמשוך את ההורים אליהם. במערכת הזו, הלקוחות יהיו ההורים והתלמידים, לא המורים ולא הביורוקרטים של משרד החינוך. אגב, יתרון נוסף של השיטה הזו הוא שכלל אין צורך במשרד החינוך, ההורים יהיו הרגולטורים האמיתיים ולבית ספר גרוע שלא יצליח למשוך לקוחות, לא תהיה תקומה.
משרד החינוך כמובן יילחם בחירוף נפש נגד שיטה שמייתרת את קיומו וארגוני המורים בוודאי אינם רוצים בעול של תחרות חופשית. נקווה שמתישהו תיווצר קונסטלציה שלטונית שתצליח לקדם את הרעיון. בינתיים, נסתפק במורה פרטי מצוין.
המאמר פורסם במקור בכלכליסט
גלעד,
השבמחקאיך היית מגדיר מערכת וואוצ'רים כזו שתימנע מהבעיות שיש למשל במערכת קופות החולים הדומה? (גירעון, שחיתויות)
אני חושב שהמפתח זה שהמעורבות הממשלתית תהיה מינימלית ואולי ממש אפסית, בניגוד למשל למערכת הרפואית שבה המעורבות של המדינה היא עמוקה ורחבה. מערכת תחרותית ופרטית היא בדר״כ כמעט נקייה משחיתויות לא בגלל שאלה שמעורבים בה הם אנשים טובים יותר או הגונים יותר אלא בגלל שבתנאי תחרות כאשר לקהל הלקוחות יש כוח, לנותני השירות אין ברירה אלא להתנהג יפה.
השבמחק"שכחת" לציין שבשבדיה השיטה לא עבדה?
השבמחקhttp://www.theguardian.com/education/2010/feb/09/swedish-style-schools-wont-raise-standards
מה שיקרה זה שבתי ספר שיכולים להרשות לעצמם יסננו את התלמידים הטובים.
השבמחקואלו שלא יכולים להרשות לעצמם, יקבלו כל אחד.
מי ירוויח? החזקים והעשירים שיכולים להשקיע תשלומים נוספים.
מי יפסיד? החלשים.
אני מניח ששמת את המילה ״שכחת״ בגרשיים כדי לרמוז שלא באמת שכחתי אלא שבמזיד השמטתי את זה. כמה שנון מצידך! בכל אופן, השיטה הזו לא נכשלה בשבדיה. ראשית, היא לא באמת נוסתה בשבדיה כי בתי הספר שם לא הורשו לחרוג מתוכניות הלימודים של משרד החינוך (ואפשר לשער שאם משרד החינוך בשבדיה דומה במקצת למשרד החינוך הישראלי, זה מספיק בשביל להבטיח כישלון). שנית, אפילו מה שנוסה בשבדיה לא באמת נכשל...הנה קישור אחד כדוגמא בנושא הזה:
השבמחקhttp://super-economy.blogspot.co.il/2011/03/on-swedish-voucher-system.html
לגבי הנקודה השנייה, בשיטת השוברים, מקור ההכנסה של בתי הספר הוא לא משרד החינוך, אלא השוברים- ושובר של ילד גאון שווה בערכו הכספי לשובר של ילד פחות גאון. הדרך היחידה של בית הספר להתקיים היא למשוך תלמידים, לא לדחות אותם. האמת היא בדיוק הפוכה ממה שאתה מתאר: יקומו בתי ספר שיתמחו דווקא בשיפור הציונים של תלמידים חלשים כדי למשוך אותם. זה כוחו של השוק החופשי, ברגע שהמדינה מסירה ממנו את עניבת החנק.