יום שישי, 28 בספטמבר 2012

כולנו עבדים

תוכנית מצויינת של ה-BBC על פרידריך האייק, שביחד עם לודוויג פון מיזס נחשב למייסד האסכולה הכלכלית האוסטרית שדוגלת בחירות כלכלית, שוק חופשי, קפיטליזם קלאסי ללא בנקים מרכזיים ופוליטיקאים שתוחבים את ידיהם לקדירה הכלכלית. הקטע החביב עלי בתוכנית הזו הוא משפט שאומר פיטר שיף (אחד המרואיינים בסרט) בקשר לספרו המפורסם ביותר של האייק, "הדרך לעבדות": לסוציאליזם יש את התכונה לזחול החוצה כשאתה אינך אפילו שם לב ואז לפני שאתה מבין מה קורה, כולנו עבדים."


יום רביעי, 26 בספטמבר 2012

הפיגור הכלכלי של מדינת ישראל בגרף אחד

מכון פרייזר למחקר כלכלי פרסם את דירוג מדינות העולם עפ"י מדד חופש כלכלי. מדינת ישראל נמצאת במקום ה-52, כאשר מדינות כמו ירדן, קטאר, כווית, קפריסין, שבדיה, ואלבניה מציעות יותר חופש כלכלי ממדינת ישראל.

להלן גרף חלקי של הדירוג. הוצאנו כמה מדינות כדי שהגרף יהיה יותר ברור:


הדירוג הכללי מורכב מחמש תת-דירוגים: מעורבות הממשלה בכלכלה (ישראל במקום ה-109 בעולם), מערכת החוק והגנה על קניין פרטי (ישראל במקום 38), מערכת מוניטרית (מקום 54), החופש לייצא ולייבא (מקום 13) ונטל הרגולציה (מקום 34).

מעניין שבתת הדירוג שנוגע למעורבות הממשלה בכלכלה (כלומר גודל התקציב, סובסידיות ומעורבות ממשלתית דרך השקעות וכד') מדינת ישראל לא השתפרה מאז שנת 1980 כאשר הכלכלה עדיין הייתה מבוססת על מודל מפאייניקי מסואב. עד היום הממשלה היא המשקולת שסוחבת את המעמד הבינוני למטה.

המדינה החופשית ביותר בעולם היא הונג קונג שבשליטת סין הקומוניסטית, והמדינה השנייה החופשית ביותר היא סינגפור, מעין דיקטטורה חד מפלגתית. תשאלו מה הטעם בחופש כלכלי כאשר אין חופש פוליטי? אני אשאל מה הטעם בחופש פוליטי כאשר בלי קשר למפלגה שבעדה אתם מצביעים, המדינה שודדת לכם יותר מ-50% מכספכם במיסים (כולל מסים עקיפים) וכופה עליכם חיי עבדות למען פרזיטים עם כוח פוליטי אפקטיבי (חרדים, וועדים גדולים, חקלאים. ראה את המאמר הזה).

במילים אחרות, האם אתם מעדיפים את הזכות להתלונן לשווא או שאתם מעדיפים שלא יהיה לכם זכות להתלונן אבל מצד שני גם לא יהיה לכם כל כך על מה להתלונן?

והערה אחרונה - הממצא המדהים ביותר במחקר של מכון פרייזר היא התדרדרותה של ארה"ב שהייתה מדורגת  בין שלושת המקומות הראשונים מאז 1980 עד שנת 2000. ארה"ב שהייתה מדורגת במקום השני בשנת 2000 נפלה למקום 8 בשנת 2005 ולמקום 18 בשנת 2010. זוהי עוד זוית ראייה מעניינת על המעצמה היורדת - ראה כאן


     




יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

ימי הדולר האחרונים


כל שבעת מיליארד בני האדם שמאכלסים כיום את כדור הארץ נולדו לתוך עולם תחת הגמוניה אמריקאית כמעט מוחלטת - כלכלית וצבאית. מאחר שהגמוניה כלכלית אמריקאית היא כל מה שאנחנו מכירים, הנטייה היא להאמין שכוחה של ארה"ב הוא מעין כוח טבע בלתי ניתן לשינוי.

זוהי אשליה. מעצמות על עלו ונפלו לפני ארה"ב וגם ארה"ב אינה מעצמת העל האחרונה. למעשה המגמות הכלכליות בעשורים האחרונים שהתגברו ביתר שאת בעשור האחרון מצביעים על כך שייתכן שאנחנו מתקרבים לאחת מאותן נקודות פיתול היסטוריות שבהן מעצמה אחת יורדת מגדולתה ומעצמה אחרת או קבוצת מעצמות מחליפות אותה.

המגמה השלילית העיקרית שמסמנת את ירידת גדולתה של ארה"ב היא הפיכתה ממדינה יצרנית, הנהנית מעודף במאזן המסחרי (כלומר יצוא גדול מייבוא) ומלווה כספים לשאר מדינות העולם למדינה עם גירעון מסחרי של כחצי טריליון דולר בשנה ובעלת החוב הגדולה בעולם. 



מאחורי המהפך הזה עומדת העובדה שארה"ב הפכה ממופת של שוק חופשי, אחריות עצמית וכיבוד זכויות הקניין הפרטי למדינת סעד בסגנון דרום אירופאי. כיום, בארה"ב יותר ממחצית האוכלוסייה מקבלת סיוע מהמדינה בצורה של תלושי מזון, דמי אבטלה, תשלומים סוציאליים, שירותי בריאות וכד"ו. לעומת זאת, פחות ממחצית האוכלוסייה משלמת מסים. העשירים, אלה שהפכו לשעיר לעזאזל בתעמולת הבחירות של אובמה, נושאים ברוב הנטל. רוב עשירי ארה"ב משלמים יותר מ-50% מהכנסתם לרשויות המס (כולל מסים עקיפים).

התוצאה מסוכמת יפה ע"י סוכנות הדירוג אגאן ג'ונס שהורידה ביום שישי את דירוג האשראי של ארה"ב מ "AA" לרמה של "-AA". וכך מסרה הסוכנות בהודעתה: "מאז 2006 ועד היום, יחס החוב-תמ"ג עלה מ-66% ל-104% וכנראה יעלה ל-110% שנה מהיום, תחת הנסיבות הנוכחיות". הסוכנות מוסיפה כי בארה"ב "הגירעון התקציבי השנתי עומד על 8%. לשם השוואה, לספרד יחס חוב-תמ"ג של 68.5% וגרעון תקציבי של 8.5%".

מי תחליף את ארה"ב?


אם מצבה של ארה"ב עפ"י הנתונים גרוע לפחות כמו ספרד, כיצד זה תשואות האג"ח של ממשלת ספרד גבוהות פי שלושה מאלה של ממשלת ארה"ב וכיצד זה ספרד נתפסת ככלכלה החולה של אירופה (ביחד עם יוון ואיטליה) וארה"ב היא המעצמה?

התשובה היא שהדולר הוא עדיין מטבע הרזרבה העולמי ונתפס בעיני חלק גדול מהמשקיעים כנכס בטוח. זוהי הסיבה מדוע ממשלת ארה"ב מסוגלת לממן גירעון בגובה 8.5% מהתוצר וספרד אינה מסוגלת לממן גירעון נמוך יותר. הביקוש לדולרים שומר על תשואות האג"ח האמריקאי ברמות נמוכות מאוד. בפרספקטיבה היסטורית וארה"ב יכולה בינתיים להמשיך לחיות בגן-עדן של שוטים.

על רקע החשיבות העליונה של הביקוש לדולר כמנוע שמחזיק את ארה"ב, ההודעה של יו"ר הבנק המרכזי, בן ברננקי, כי הוא ידפיס מיליארדי דולרים ללא הגבלה ויקנה בהם נכסים פיננסיים, נראית הרת אסון. ההערכה היא שעד סוף 2014, הפד ידפיס עוד 2.2 טריליון דולר שבהם יקנה ניירות מגובי משכנתאות ואג"ח אמריקאי. נראה שברננקי מקרב את הרגע שבו מלווים יסרבו לקבל תשואה כה נמוכה על מטבע שערכו נשחק בצורה כה נמרצת.

ברגע בו המלווים יסרבו להלוות כסף, התשואות יעלו וממשלת ארה"ב לא תוכל עוד לממן את הגירעון שלה וכאשר אזרחי ארה"ב לא יוכלו עוד לייבא את מוצרי הצריכה שלהם (מייבאי הסחורות לארה"ב יסרבו לקבל בתמורה דולרים מודפסים) ארה"ב תפסיק להיות ההגמון הכלכלי של העולם. נפילה עמוקה ומדכאת ברמת החיים האמריקאית דרך קיצוץ של כטריליון דולר בתקציב ממשלת ארה"ב ו/או דרך אינפלציה גבוהה, תהפוך את החלום האמריקאי לסיוט.

אם כך, מיהי המעצמה שתחליף את ארה"ב, אם לא כהגמון יחיד אז לפחות כשחקן מרכזי? כנראהשסין, למרות בעיותיה הנוכחיות, היא המועמדת הכי מתקבלת על הדעת עם רזרבות מט"ח אדירות, בסיס יצרני מפותח, שיעורי חיסכון גבוהים ויחסי אהבה עם הקפיטליזם.

ובינתיים, מה יעשה המשקיע המפוחד לנוכח גלי השינוי שפוקדים את כלכלת העולם? נצטט את מנהל מחלקת המחקר של הבנק המרכזי של מעצמת העל שבדרך, Zhang Jianhua: "שום נכס אינו בטוח כיום, הדרך היחידה לגדר סיכונים היא להחזיק מטבע קשה - זהב".

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 17 לספטמבר 2012

להציל את החינוך מהממשלה


עם פתיחת שנת הלימודים החדשה מתחדשות הטענות והוויכוחים לגבי מצבו העגום של התלמיד הישראלי. נכון להיום, בישראל חינוך גרוע לכלל תושבי ישראל, כאשר רק בני העשירים נהנים מבתי ספר פרטיים וחינוך משלים. מומחי חינוך מציעים מדי פעם כל מיני הצעות לשיפור החינוך, שינוי תכני הלימוד וספרי הלימוד, שינוי שיטות ההוראה. למשל לאחרונה הוצע לחלק טאבלט לכל תלמיד.

הבעיה העיקרית בוויכוח על איך להציל את החינוך, היא ההתעלמות מהפיל שבחדר. הפיל הוא העובדה המצערת שאין בעצם שום מערכת ממשלתית בארץ שעובדת בצורה סבירה. אנרגיה (מחירי החשמל), תחבורה, רווחה, תשתית, יש יאמרו שגם ביטחון – כל המערכות הממשלתיות האלה ידועות בבזבזנות, בשחיתות, במתן שירות גרוע ובתוצאות עלובות.

מערכת החינוך (בוודאי זו הממלכתית) נמצאת בשליטה ממשלתית מוחלטת. למעשה אפשר לקרוא לה מערכת טוטליטרית בסגנון סובייטי המחליטה מי יילמד, מה יילמד, איך יילמד. וכמו כל מערכת כזו, קהל הלקוחות האמיתי הוא קהל המורים, לא קהל התלמידים. בשנת 2010 למשל, פוטרו פחות מ- 0.14% מהמורים מסיבה של אי-התאמה פדגוגית.

בהינתן כל מה שאנחנו רואים במערכות ממשלתיות אחרות בארץ, האין זה ברור שמערכת החינוך חייבת גם היא להיות גרועה מאין כמוה? שפיכת דליי כסף לתוך מערכת כזו לא תהפוך אותה לטובה יותר, היא פשוט תהפוך מערכת מסואבת למערכת מסואבת טיפה יותר.

אם כך מהו הפתרון?

להעיף את הפיל מהחדר. כלומר להוציא את מערכת החינוך מידי הממשלה ולהנחיל מודל חדש המתבסס על שוברים (voucher) ועל תחרות חופשית. במודל זה הממשלה אמנם תמשיך לגבות מס עבור מערכת החינוך, אך בזה מסתיים הדמיון למערכת הקיימת. ההבדל הגדול הוא שבשיטה החדשה הממשלה תיקח את כל כספי המס האלה (בערך 35 מיליארד שקל) ותחלק אותם שווה בשווה בין כלל תלמידי ישראל. כל הורה יקבל שובר שאיתו ילך לבי"ס - על פי בחירתו! – וירשום את בנו/בתו לאותו בי"ס.

בתי הספר יהיו פרטיים לחלוטין ולמטרות רווח (אך ישלמו תמלוגים למדינה עבור הזכות להשתמש במבנים הקיימים). הם יהיו חייבים למשוך הורים – כי אחרת הם לא יקבלו את אותם שוברים ולא יהיו להם הכנסות. בנוסף, הם יצטרכו לייצר רווח – שהרי אלה מוסדות למטרות רווח. התוצאה? בתי ספר מעולים ומושכי קהל ויצירת תקרה מעל ההוצאה על החינוך במדינה לחוצת תקציב כמו ישראל.

היתרון האדיר משיטה כזו הוא השתחררות מעול ידיהם הטוטליטרי של פקידי משרד החינוך. המצב הבלתי נסבל, שבמדינה דמוקרטית כביכול, קומץ פקידים ופוליטיקאים קובע למיליוני הורים כיצד ללמד את ילדיהם, ייעלם. דמיינו לרגע כיצד תיראה רמת החינוך במוסדות פרטיים כאשר מורים גרועים יפוטרו מייד, או בעצם לעולם לא יישכרו לעבודה. דמיינו באיזה רמה אפשר לנהל בי"ס עם התקציבים של היום אך ללא החטוטרת של חוסר היעילות הממשלתית. האיזון בין הצורך של בתי הספר למשוך הורים לבין הצורך לייצר רווח ייצור מערכת חינוך בין הטובות בעולם שתוכל לרתום את האנרגיות האינטלקטואליות של מדינת ישראל המתרסקות כיום תחת כובד ידה של המדינה.

זוהי אינה הצעה חדשה. כבר ב-1955 מילטון פרידמן, גדול הכלכלנים של המאה ה-20 וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976, הציע את שיטת השוברים והכנסת תחרות חופשית לתוך מערכת החינוך. ואכן השיטה הזו נוחלת הצלחה רבה בשבדיה, בחלקים מארה"ב, וחלקים מבריטניה. אולי גם בישראל הגיע הזמן להיפטר מחבורת הפונקציונרים של משרד החינוך?

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 26 לאוגוסט 2012

התמוטטות כלכלת אירופה מצילה את ארה"ב


פוליטיקאים אמריקאים בכירים, בעיקר אובמה וגייתנר, טוענים שהסיבה העיקרית להתאוששות האנמית של כלכלת ארה"ב היא המשבר באירופה. נקל להבין את המניעים שלהם. ההנהגה הדמוקרטית חייבת להסביר מדוע הדפסות כסף מסיביות, ריבית אפס ופזרנות ממשלתית אינם מסוגלים לאושש את כלכלת ארה"ב – בניגוד להבטחות שאובמה פיזר לפני שנה ושנתיים.

המניעים ברורים אך המציאות הפוכה בדיוק למה שאובמה מנסה לטעון. לא רק שהמשבר האירופי אינו פוגע בכלכלת ארה"ב, למעשה הוא מציל אותה.

כלכלת ארה"ב היא כלכלה הנשענת על שלוש רגליים גירעוניות הקשורות אחת לשנייה. הרגל הראשונה היא תקציב ממשלת ארה"ב המייצר גירעון של כ-1.3 טריליון דולר לשנה, כלומר כ-8.5% אחוזי תוצר (בערך פי שלוש מרמת הגירעון של ממשלת ישראל).

הרגל השנייה היא גירעון מסחרי עצום של כ-550 מיליארד דולר בשנה. כלומר אזרחי ארה"ב אינם מסוגלים לייצר את המוצרים שהם צורכים ולכן הם נאלצים לקנות אותם מהאזרחים היצרניים של העולם – אזרחי סין, יפן וגרמניה.

הרגל השלישית היא החוב הלאומי שבשלוש השנים של כהונת אובמה (עד תחילת 2012) צמח בכ-4.4 טריליון דולר, לעומת גידול של 5 טריליון דולר בכל 8 שנות כהונתו של בוש. תארו לעצמכם, לאיזה "הישגים" אובמה יגיע בתום 8 השנים שלו (בהנחה הסבירה שהוא יזכה בכהונה שנייה).

הגרף הזה ממחיש את עומק הכישלון של אובמה והמדיניות הקיינסיאנית שהוא מוביל שהיא מדיניות של הגדלת ההוצאה התקציבית או הפחתת מיסים על מנת להוציא את המשק ממיתון. האבסורד הגדול הוא שלמרות גידול חד בחוב בלאומי של ארה"ב, ההכנסה לנפש אינה צומחת - מדובר במצב הרסני היות שבמקרה של משק בית שהיה נקלע למצב דומה, ברור שהבנק המממן היה סוגר לו כבר מזמן את הברז.


אם כך, ארה"ב מתנהלת על שלוש רגליים גירעוניות - הגירעון התקציבי, המסחרי וכמובן החוב הלאומי הצומח. ופה הנקודה החשובה: הסיבה שארה"ב מסוגלת להמשיך לממן את הגירעונות האלה היא שהריבית שממשלת ארה"ב משלמת על החובות שלה היא כמעט אפסית - 1.7% לאג"ח 10 שנים, ו-2.8% לאג"ח 30 שנה.

כיצד ארה"ב מצליחה לשמור על ריבית כה נמוכה? ובכן, חלק מהתשובה כנראה נעוץ בפד עצמו שמדפיס כסף וקונה את האג"ח של ממשלת ארה"ב. כלומר זרוע אחת של הממשל יוצרת ביקוש מלאכותי לאג"ח עבור זרוע אחרת של הממשל. רשמית, הפדרל ריזרב הוא בנק פרטי, אך במציאות הוא מתפקד כזרוע של האוצר האמריקאי, למרות שכל העת טוען הפדרל ריזרב לעצמאותו המלאה בזמן שהיד הנעלמה שולטת בו.  יחד עם זאת, ברור גם כי חלק מהביקוש לאג"ח האמריקאי נובע ממשקיעים ברחבי העולם המחפשים בייאוש אחרי השקעות בטוחות ככל האפשר.

משבר 2008 יצר מצב שהריבית שהאג"ח של ממשלת ארה"ב משלמת היא נמוכה ברמה היסטורית, ובהתחשב בעליית המחירים בארה"ב, היא אפילו אינה מסוגלת לשמור על ערכו של הכסף, כלומר התשואה הריאלית היא שלילית. אך הייאוש והפחד של חלק מהמשקיעים הוא כה גדול שהם מעדיפים את האפשרות הזו. ומדוע הייאוש כה גדול? לכאן נכנס המשבר באירופה. היורו, שהוא המטבע השני הכי נפוץ בעולם (מהווה כ-58% מסך המטבעות שמרכיבים את סל הדולר העולמי DXY), נמצא במרכזו של משבר חוב של מדינות מזה כשנתיים. חוב זה שהחל ביוון ואירלנד והתפשט לאיטליה, ספרד, ואולי בקרוב לצרפת, מבריח את המשקיעים מהיוירו ומחלק מהאגח"ים האירופאים.

המשקיעים בורחים בחלקם לאג"ח גרמני, שוויצרי, גם לזהב, אך משקיעים רבים בורחים לדולר ולאג"ח האמריקאי. והביקוש הזה עוזר לשמור על הריבית האמריקאית ברמות שפל היסטוריות.

ארה"ב תלויה במצבה של אירופה

בשביל להבין עד כמה חשוב המשבר האירופאי לקיומו של מגדל הקלפים האמריקאי, צריך לדמיין מה יקרה כאשר הריבית בארה"ב תטפס לרמות נורמאליות של 5% או 7%. אנחנו מוציאים מהדיון לחלוטין רמות ריבית של 18% כמו בתקופת פול וולקר - נגיד הפד בתחילת שנות ה-80).

ראשית, לממשלת ארה"ב יהיה הרבה יותר קשה להמשיך לממן את הגירעון התקציבי שלה. כיום, עם ריבית שפל היסטורית, נטל תשלומי הרבית הוא כ-200 עד 250 מיליארד דולר בשנה. עלייה בריבית תעלה את עלות המימון של ממשלת ארה"ב שלא תהיה לה ברירה אלא לקצץ מאות מיליארדים בתקציבי הביטחון והרווחה - שני הסעיפים הגדולים בתקציב.


בנוסף, עליית ריבית עלולה להוביל לפשיטת רגל של הבנקים המסחריים האמריקאים שיצטרכו לתמחר מחדש מיליארדים על גבי מיליארדים של ניירות אוצר במאזנים שלהם. נקודה נוספת, אם שוק הדיור בארה"ב נראה רע היום כאשר הריבית על המשכנתאות היא בשפל היסטורי, תארו לעצמם מה ייקרה למחירי הדיור וליכולת של האמריקאי הממוצע לקנות בית, כאשר הריביות יוכפלו או ישולשו. במקרה כזה, הסיפורים שאנחנו שומעים היום על תחילת התאוששות בשוק הדיור ייראו כמו בדיחה עצובה.

החברות האמריקאיות הממנות עצמן בעזרת חוב ייגלו שעלות המימון עולה לרמות שרבות מהן לא יוכלו לממן. מה ייעשה הבנק המרכזי האמריקאי במקרה כזה? יתחיל לקנות גם משכנתאות ואג"ח קונצרני?

הפחד הגדול

המסקנה המתבקשת היא שהדבר שצריך להפחיד את האמריקאים יותר מהכול זה פיתרון למשבר באירופאי. גרמניה עלולה להחליט לנטוש את היורו ולחזור לדויטשמרק (אפשרות אופטימאלית מבחינת גרמניה אם כי פחות סבירה) או לחילופין יוון, ספרד, ואולי גם איטליה ובעתיד צרפת ייאלצו לצאת מהגוש ולהשאיר בו את המדינות היצרניות והיעילות יחסית – גרמניה, הולנד, אוסטריה, פינלנד.

בכל אחד מהמקרים האלה, ארה"ב תיקלע לצרה אמיתית. משקיעי העולם יימצאו להם מפלט בגרמניה או באיחוד היורו-גרמני ויעזבו לאנחות את ניירות האוצר האמריקאים. ואובמה, אם הוא אכן ייבחר לכהונה שנייה, עוד יתגעגע לימים בהם אירופה הייתה הבדיחה הכלכלית של העולם.

המאמר פורסם בכלכליסט ב-17 לאוגוסט 2012

במה להשקיע כשהכול מתמוטט?

כלכלת ישראל מידרדרת. הדבר ברור למדי כשמסתכלים על נתוני סחר החוץ, הצמיחה במגזר העסקי, וכמובן הגירעון הממשלתי התופח. הכלכלה סובלת מהיחלשות שוקי הייצוא, הפזרנות הממשלתית, ואולי הגורם החשוב מכל הוא ההתערבות הממשלתית בכלכלה. התערבות זו מגיעה לשיאים מפא"יניקים ומתבטאת ברגולציה, שליטה גוברת על הנעשה בשוק הפרטי, בירוקרטיה מתרחבת ועוד.


הממשלה נוטה להתערב, ובעצם לשלוט, על מגזרי האנרגיה, הנדל"ן, המזון, התקשורת, התשתית, מחצבי הטבע, הבנקים ושוק ההון. חלק מזערי מהתערבות זו אולי מוצדק (בעיקר בשוק התקשורת) אבל רוב רובה של פעילות הממשלה מוביל לחיסול השוק החופשי בחלקים נרחבים מהכלכלה הישראלית.

אחת ההשלכות של השתלטות הפוליטיקאים והפקידים על מגזרים רחבים בכלכלה היא שהשקעות בניירות ערך בשוק המקומי הפכו להיות מאתגרים וכמעט מייאשים. חוסר הוודאות הכרוך בניסיון להמר מה תהיה התקנה הממשלתית הבאה מבריח משקיעים מקומיים וזרים משוק המניות המקומי - ובצדק. הגירעון הממשלתי הגדל ואיום סוכנויות הדירוג להוריד את דירוג האשראי של המדינה אמור להפעיל את פעמוני האזעקה גם בכל הקשור לשוק האג"ח.

במצב נורמאלי, כאשר השוק המקומי מבריח השקעות, הדבר המתבקש הוא להשקיע במניות ובאגחי"ם בשוקי חו"ל. הבעיה היא ששם המצב אולי גרוע אף יותר. המשבר הכלכלי שפקד את העולם ב-2008 לא רק שלא חלף אלא שהוא הולך ומחריף. מקורות המשבר הם עמוקים ורחבים. החל מרוזוולט שייסד את מדינת הרווחה האמריקאית בשנות ה-30 של המאה הקודמת, דרך הנשיא ג'ונסון שהרחיב אותה בשנות ה-60, הנשיא ניקסון שניתק את הקשר האחרון בין הדולר האמריקאי והזהב בשנת 1971 ועד לברננקי שחתך את הרבית הפדראלית לאפס בשנים האחרונות.

אבני הדרך האלה מכוונים כולם לבעיה אחת מרכזית: אירופה וארה"ב מייצרות פחות מדי עושר כדי לקיים את מערכות הרווחה הענקיות שלהן. זוהי בעיה שמזינה את עצמה כי מדינת הרווחה מאופיינת בחוקי עבודה נוקשים, מסים גבוהים וההתערבות בחיי הכלכלה, דברים הפוגעים כולם בצמיחה הכלכלית ולכן ביכולת לממן את מדינת הרווחה. לפחות במובן זה, ישראל, אירופה המערבית וארה"ב נמצאות כולן באותה סירה טובעת. תמיד רצינו להידמות למדינות המערב. אז הנה, הצלחנו.

המערב מתמודד עם הבעיות שלו דרך הגדלת הגירעונות הממשלתיים, הגדלת החוב הלאומי, הגדלת נטל המיסוי, והדפסת כספים במימדי ענק. כמה ממדינות אירופה, כמו איטליה, ספרד ויוון מנסות להקטין את גירעונותיהן. אך אלה ניסיונות עקומים שנעשים בעיקר דרך הגדלת מסים על אוכלוסיה שגם כך כורעת תחת נטל מסים בלתי נסבל. ארה"ב ממשיכה לגלוש במדרון הגירעונות והחובות ואינה טורחת אף להעמיד פנים שהיא מנסה לפתור את הבעיה.


כיצד יסתיימו הניסיונות הנואשים האלה להחזיק בחיים את מדינת הרווחה? המפתח לתשובה נעוץ במטבעות הלאומיים, ובעיקר הדולר. יש לזכור שהמערכת המוניטרית כולה - כלומר מערכת הכסף העולמית, קיימת בסה"כ 41 שנה. עד 1971, הדולר היה מגובה על ידי זהב. כלומר כל מי שהגיע לבנק המרכזי האמריקאי ובידו שטר של דולר היה זכאי לקבל זהב בתמורה לשטר.

ארה"ב באותה תקופה נאבקה בקשיי המימון של מלחמת וייטנאם ובכלכלה מקרטעת. הנשיא ניקסון מצא פתרון לבעיה: הוא ניתק את הקשר בין הדולר לבין הזהב והתחיל להדפיס דולרים שלא היו מגובים על ידי שום דבר חוץ מהאמון של העולם בכוחה של ארה"ב לשלם את החוב שלה. ומאז הדולר האמריקאי מאבד מערכו בעקביות והחוב הלאומי חצה לאחרונה את קו 100% תוצר.

כיום, 41 שנה אחרי הניתוק מהזהב, המערכת הכלכלית העולמית בנויה על כרעי התרנגולת של שטרות כסף המודפסים בצורה סיטונאית. בתיאוריה, הכלכלה אמורה לייצר מוצרים (כמו מחשב או שולחן) ותפקידו של הכסף הוא בסה"כ לאפשר מסחר במוצרים אלה באופן כזה שהוא קובע את מחירם. במציאות, ארה"ב מנסה להפוך את היוצרות, להדפיס כסף שלא מייצג עוד דבר, ולקוות שאיכשהו, השטרות האלה יביאו לצמיחה כלכלית. האם הם מצליחים? השוואה בין מדד המניות האמריקאי S&P500 למחיר הזהב מאז 1971 מראה, שהחלטה אדמיניסטרטיבית של פוליטיקאי, לא יכולה לבטל את מעמדו של הזהב שבמשך אלפי שנים שימש את התרבות האנושית כמטבע הנחשק ביותר.


אין זה פלא שהזהב הרקיע שחקים בשנים האחרונות כאשר מאמציהם של מדינות המערב לייצר צמיחה בעזרת חוב והדפסות כספים הגיעו לממדי שיא. הנקודה היא שהתהליך בעיצומו: הריביות בעולם המערבי הן אפסיות, החובות הלאומיים גדלים, השוק החופשי חנוק מרגולציה, ארה"ב ואירופה מדפיסות עוד ועוד כסף והמערכת המוניטרית מאיימת לקרוס מעט אחרי יום הולדתה ה-41. 

בנקים מרכזיים ברחבי העולם ובעיקר בשווקים מתעוררים ערים למתרחש. מאז הרבעון הרביעי של 2008, בנקים מרכזיים קנו נטו 1,290 טונות של זהב, כאשר רק בשנת 2011 הם קנו נטו 455 טונות. בין הבנקים שמוסיפים לפוזיציית הזהב שלהם נמנים הבנק של טורקיה, מקסיקו, הפיליפינים, רוסיה, תאילנד ועוד. סין לא מדווחת על הקניות שלה אולם אין זה סוד שהיא קונה זהב פיזי וכן מכרות זהב ברחבי העולם. האם הקניות האלה מסמנות סוג של בועה? בראייה היסטורית, אנחנו רחוקים מכך.


על רקע ההידרדרות הכלכלית העולמית והזעזועים המתמשכים למערכת הכספים העולמית, השקעה בזהב (כנכס נוסף, לא כנכס בלעדי) נראית צעד הגנתי והגיוני. יש להוסיף שנכסים ריאליים אחרים כמו תירס, נפט או נדל"ן יכולים להגן במפני שחיקת ערכם של המטבעות הלאומיים. החיסרון של הנכסים האלה שהם רגישים למיתון עולמי קשה ולדפלציה. הזהב, כמתכת מוניטרית, הוא המגן המושלם בפני התמוטטות מערכתית.

כיצד משקיעים בזהב?

ישנן שלוש דרכים עיקריות. הראשונה והמקובלת ביותר היא להשקיע בתעודות סל כמו SPDR. זוהי שיטה קלה להשקעה בשוק נזיל מאוד. הסיכון הוא שהמשקיע מחזיק בנייר ולא בזהב פיזי ולכן הוא נתון לרחמיהם של השלטונות שעלולים, במקרה של קריסה אמיתית במערכת המוניטארית העולמית, להחרים או לפגוע במסחר בניירות ערך.
הדרך השנייה היא דרך קנייה של מניות של חברות הכורות זהב, אחד האינדקסים העיקריים להשקעה מעין זו הוא אינדקס HUI.

הדרך השלישית היא דרך קנייה של זהב פיזי (בוליון או מטיל), דבר הניתן לעשות בארץ או בתוכניות קניית זהב פיזי בחו"ל (למשל: http://www.perthmintbullion.com). זוהי השקעה יותר מסובכת אך היא מספקת את ההגנה האולטימטיבית בפני טיפשותן ועריצותן של ממשלות המערב.

מקפיטליזם לסוציאליזם


בקיץ 2011 נקרתה בדרכו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הזדמנות פז לתקן חלק מהמעוות בכלכלת ישראל. המוחים דרשו מנתניהו להגדיל את הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים, בשל הירידה החדה בהוצאה הציבורית בעשור האחרון. אך נתניהו שהוא קפיטליסט מובהק, היה יכול וצריך דווקא לנסות ליישם דווקא את עקרונות השוק החופשי שהיו יכולים להוריד את יוקר המחיה בארץ בצורה דרמטית.

נתניהו, לפחות על פי הצהרותיו, מבין טוב מאוד שיוקר המחיה בארץ אינו גזירה משמים, אלא תוצאה של אוסף ענק של חוקים, מכסים, סובסידיות, רגולציות, הגבלות, מועצת התקנים, מועצת החלב, הלובי החקלאי וכל אותם גופים שעושים כמיטב יכולתם להיטיב עם שולחיהם, על חשבון 8 מיליון אזרחי מדינת ישראל שמשלמים מחירים הגבוהים בעשרות או אפילו מאות אחוזים לעומת שאר אזרחי העולם המערבי.

במילים אחרות, נתניהו היה אמור לפתור את בעיית יוקר המחיה דרך הקטנת התערבות הממשלה במסחר, במגזר הפרטי ובחייהם של האזרחים. בפועל, רה"מ עשה בדיוק את ההיפך. לדוגמא, ועדת קדמי שנועדה לפתור את בעיית יוקר המזון, המליצה על תוכנית פעולה שמתאימה יותר לברית המועצות ופחות למדינה חופשית כביכול.

המלצות הוועדה סבוכות וחלקן מוזרות. למשל, כחלק מהמאמץ לנסות לקדם יצרני מותג פרטי (למה דווקא יצרני מותג פרטי? מה זה בכלל העסק של המדינה מי מייצר מה ובשביל מי?), אם אכן יחליטו לעשות כן, אז נראה את פקחי המדינה פושטים על סניפי הסופרמרקטים כדי לוודא שמוצרים מסוימים מובלטים מספיק על המדפים. כנראה שבקרוב תקום וועדה שתחליט כמה סנטימטר צריך היוגורט של חברת א', שהמדינה חפצה ביקרה, לבלוט לעומת היוגורט של חברה ב'. אולי גם יתקנו תקנות בנוגע לצבעים וצורות.

אם רה"מ היה נשאר נאמן למשנה הכלכלית-חברתית שלו ולהיגיון הבריא, הוא היה מוריד את מחירי המזון בדרך מאוד פשוטה: ביטול המכסים על כל המוצרים ללא יוצא מן הכלל, קבלת תקן אירופאי/אמריקאי ללא צורך בתקן ישראלי וחיסול הבירוקרטיה המטורפת שהופכת הקמה של סופרמרקטים חדשים לתהליך שאדם שפוי לא יעיז אפילו להתחיל. לרה"מ כנראה לא היה אומץ לעמוד נגד הלוביסטים, החקלאים, החרדים ושאר הקבוצות שהופכות את מדינת ישראל לארץ אוכלת יושביה. הפיתרון של ממשלת נתניהו (ניהול מממשלתי של ענף המזון) יביא להעלאת מחירים, חוסר יעילות ושחיתות, כפי שקורה בכל ענף שהממשלה מתערבת בו.

גם בכל הקשור לתקציב, אין קשר בין התדמית הקפיטליסטית של נתניהו לבין הגירעונות האדירים שהוא מתכנן לנו. נתניהו אמור להבין שהגדלת הממשלה שוללת משאבים מהמגזר הפרטי, מגדילה את הבירוקרטיה ומוסיפה עוד אבני רחיים על כלכלת ישראל. שלא לדבר על זה שחובות צריך להחזיר - בתוספת ריבית דריבית לדורי דורות.

וכיצד נתניהו מתכנן לעצור את הגירעון התופח, או לפחות למנוע ממנו לגלוש אל מעבר ל-4%? הטלת מיסים חדשים או הגדלת המסים הקיימים. כנראה שנטל מס של 50%-60% על המעמד הבינוני (כולל מסים עקיפים) אינו מספיק לדעתו של רה"מ. הדרך הנכונה, כלכלית ומוסרית, לטפל בגירעון היא לקצץ באגרסיביות בהוצאות הממשלה המנופחות, להילחם בוועדים הגדולים ולפשט את הבירוקרטיה הממשלתית, כולן הן רעות חולות המאפיינות כלכלה ריכוזית כמו ישראל. אבל חוץ ממס שפתיים לא נעשה דבר בתחום הזה (כדוגמא אפשר לקחת את כניעת שר התחבורה לעובדי הרכבת). הגרף למטה מראה את ההתדרדרות בניהול תקציב המדינה:


כישלון חרוץ בהורדת יוקר המחייה

הכישלון החרוץ להוריד את יוקר המחייה, הגדלת הממשלה והגירעון וההאטה המסתמנת בצמיחה, יכולים להביא להתערערות מצבו של המעמד הבינוני. כלומר, בניגוד לסקרים של היום, מצבו של נתניהו ושל הליכוד עלול להידרדר עד לבחירות באוקטובר 2013. אמנם, גורמים גיאו-פוליטיים יכולים לשנות לחלוטין את התמונה, אולם בהסתמך על הפן הכלכלי-חברתי, סיכויי יחימוביץ' להיות רה"מ הבא אינם נמוכים כפי שזה נראה היום.

וזה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע: ראשית, נתניהו, כמו ג'ורג' בוש בארה"ב, מוציא שם רע לקפיטליזם. קורא העיתונים בארץ בוודאי משוכנע שנתניהו הוא נציג הקפיטליזם עלי אדמות. אך במציאות, נתניהו הוא סוציאל-דמוקרט  פר-אקסלנס, שמוציא לפועל בחריצות רבה את המדיניות הכלכלית שהביאה את יוון, איטליה וספרד למצבן כיום. עדיף שיודח מתפקידו ויפסיק להבאיש את ריחה של השיטה הקפיטליסטית.

שנית, המסלול שבו המדינה נמצאת היום - גירעון ממשלתי הולך וגדל, שליטה סובייטית של הממשלה במגזר המזון, האנרגיה, הנדל"ן, העובדה שמשקיעים זרים ומקומיים מדירים רגלם, יביאו את המדינה לסף אסון כלכלי. יחימוביץ' תאיץ את התהליך כי היא כמובן לא יכולה להיראות פחות "חברתית" מנתניהו, מה גם שיחימוביץ' לא טורחת אפילו לשלם מס שפתיים למאמץ לשמור על תקציב מאוזן.

משבר כלכלי תחת שלטונה של יחימוביץ' יהיה מיוחד במינו, כי בניגוד למשבר שנות ה-80, ארה"ב, שנמצאת בעצמה בצרות, לא תוכל לחלץ אותנו. על רקע משבר כללי בעולם המערבי, ללא מימון אמריקאי ובוודאי שאין אפילו מה לחלום על עזרה מאירופה, כלכלת ישראל אולי תיאלץ סוף סוף לפנות לנתיב של השוק החופשי. היה עדיף להגיע לפיתרון המתבקש והמוכח היסטורית בכוחות עצמנו אבל כאשר נתניהו מתפקד כאחרון הסוציאליסטים, כנראה שאנו צריכים להגיע לעברי פי פחת כדי להתעשת.

המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 6 ליולי 2012