יום שבת, 24 בדצמבר 2011

תנו לאובמה ומרקל פחות כוח

תנועת מסיבת התה היא תנועה פוליטית רפובליקנית המורכבת, אם לשפוט על-פי התקשורת הישראלית וחלק מהתקשורת האמריקנית, מחבורה של רפי שכל הזויים. התנועה דוגלת בשוק חופשי, בתקציב מאוזן, ובממשלה קטנה שמתערבת כמה שפחות בחיים הכלכליים והחברתיים של אזרחי המדינה. משום מה, העקרונות האלה הפכו למעין בדיחה בעיני רבים בתקשורת ובחוגי הכלכלה.

לעומת זאת, תקציב גירעוני, הדפסות כספים אינפלציוניות וממשלה גדולה וריכוזית נחשבים כיום למאפיינים של מדיניות כלכלית נבונה. ממשלת ארה"ב, הקפיטליסטית כביכול, מתנהלת כבר כמה עשורים על-פי עקרונות האלו. אובמה אמנם מביא את המגמה הזו לשיא גרוטסקי, אבל בסופו של דבר הוא רק ממשיך ומגביר את מה שעשו הנשיאים לפניו.

רובנו נולדנו לתוך תקופת הממשלה הגדולה ורובנו חושב שזהו המצב הטבעי. אלא שפעם, כשארה"ב באמת התברכה בשוק חופשי, זה היה אחרת.

שלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כלומר בערך מ-1870 עד 1910, הייתה תקופת הצמיחה הכלכלית הנמרצת ביותר שידעה ארה"ב. כמו וודי אלן ב"ישנוני", מי שנרדם ב-1870 והתעורר ב-1910, היה מרגיש כאילו הגיע לעולם אחר. בתקופה הזו החלו לפעול מפעלי הרכב של פורד, אולדסמוביל וקאדילק, הומצאה הצנרת הפנימית של הבית (כולל שירותים בתוך הדירה ולא בגינה), הומצאו מכונות התפירה הביתיות שחילצו את הנשים מעבודות תפירה בלתי נגמרות, בשנת 1876 ניהל גרהם בל עם תומס אדיסון את שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1890 החלו בארה"ב לייצר תקליטים, והמוזיקה הפופולארית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, נולדה.

זו לא הייתה תקופה מושלמת, וההתעשרות האגדית של קרנגי, רוקפלר וג'י.פי. מורגן לא מצאה חן בעיני רבים, אבל בשנים האלה ארה"ב הפכה למעצמה תעשייתית גדולה וחזקה מהאימפריה הבריטית והתוצר הריאלי לנפש הוכפל למרות גלי ההגירה האדירים (הגרף מ- Wikimedia Commons):

גלעד אלפר

מה שעוד אפיין את התקופה הזו, זה שלא היה בנק מרכזי, לא היו הדפסות של כסף, הממשלה הייתה זעירה במונחים של היום והשיטה המוניטארית התבססה על סטנדרד הזהב.

הטענה היא לאו דווקא שהשיטה המוניטארית והשלטונית הזו הביאה לצמיחה המהירה בארה"ב, אפשר בוודאי לטעון שזו הייתה צמיחה מבסיס נמוך, אבל אפשר גם לתהות מדוע שיטה כלכלית שהוכיחה את עצמה, לפחות כשיטה המאפשרת צמיחה מהירה, הפכה למוקצה מחמת מיאוס. מה גם שהשיטה הנוכחית של הממשלה הגדולה והריכוזית נכשלת בצורה כל כך ברורה.

הדפסת כסף זה כוח

שתי טענות מרכזיות מועלות כנגד חזרה לסטנדרד הזהב, השיטה שעמדה במרכז תקופת הצמיחה הגדולה של ארה"ב ושנזנחה לחלוטין בשנת 1971: הטענה הראשונה היא שאין מספיק בזהב וההספקה שלו לא עולה בקצב מספיק מהיר לתמוך בצמיחה כלכלית; הטענה הזו מבלבלת בין כסף לצמיחה, צמיחה היא תוצאה של ייצור, כסף זה בסך הכל שיטה לתמחר את המוצר. כאשר כמות המוצרים עולה וכמות הכסף קבועה, המחירים יורדים - בדיוק כפי שקרה בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-19. ומה כל כך רע במחירים יורדים?

הטענה השנייה היא רצינית ובעייתית יותר. סטנדרד הזהב מוציא מידי הממשלה כלי מדיניות מרכזי - הדפסת כסף. בעזרת הדפסת כסף אפשר לממן, לפחות עד שהאינפלציה מתחילה להשתולל, תקציבים נדיבים, חבילות חילוץ, סובסידיות ומענקים לקבוצות אינטרסים, למקורבים, למלחכי פנכה, לפרזיטים ולשאר הקבוצות הלא יצרניות של החברה - הרי הקבוצות היצרניות לא צריכות את עזרת הממשלה.

ההיסטוריה אמנם מוכיחה – החל מברית המועצות, דרך זימבבואה של מוגאבה, ישראל בשנות ה-80 וכלה בארה"ב של אובמה - שהדפסות כסף ככלי מדיניות מעוותות את הכלכלה, גורמות לאינפלציה ופוגעות בציבור החוסכים. אבל הדפסות כסף זה כוח ופוליטיקאים אוהבים כוח.

עכשיו תסתכלו על ברק אובמה, אנגלה מרקל, בן ברננקי, ז'אן קלוד טרישה, ניקולא סרקוזי וגם על הפוליטיקאים שלנו ותנסו לדמיין בכמה ישתפרו החיים שלנו אם לאנשים האלה יהיה פחות כוח.

הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 11/09/2011 

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

הטעות של S&P

שבועיים וקצת לאחר הורדת הדירוג לארה"ב נראה שהביטוי "לירות בשליח" הומצא בשביל סוכנות S&P. כמות הבוז והנאצות שנשפכו על סוכנות הדירוג, די מרשימים אבל היא אינה רק ביטוי של זעם עיוור, יש לה מטרה מעשית ברורה - ניסיון להרתיע את מודי'ס ואת פיץ' מלצעוד בעקבותיה של S&P.

ההאצה בחקירה של זרועות הממשל האמריקאי נגד S&P, חקירה שייתכן שהחלה כאמצעי הרתעה, היא ביטוי בוטה במיוחד של הגישה הזו.

לביקורת נגד סוכנות הדירוג יש זוית נלעגת במיוחד והיא הטענה שמאחר ש-S&P פספסה את משבר הסאב-פריים, אין לקחת ברצינות את הורדת הדירוג של ארה"ב. הרי אפשר לטעון שדווקא אין לקחת ברצינות את מודי'ס ואת פיץ' שגם הן פספסו את הסאב-פריים ועדיין חושבות שלארה"ב מגיע דירוג AAA. ייתכן גם ש- S&P לומדת משגיאות העבר בעוד שתי האחרות ממשיכות לטמון את הראש בחול.

התרגיל של אובמה נהפך לבומרנג

לפני כמה שבועות, כאלמנט מרכזי בטקטיקת הלחץ של אובמה, איים ממשל ארה"ב, כמעט במפורש, כי אם הרפובליקנים לא יסכימו להעלאת תקרת החוב, ארה"ב תגיע לחדלות פרעון. אלא שעם עלות רבית בגובה כ-200 מיליארד דולר בשנה ותקבולי מסים בהיקף 2.2 טריליוני דולר, לממשל הייתה היכולת להמשיך לשלם אפילו אם תקרת החוב לא הייתה מוגבהת.

ארה"ב אמנם הייתה נאלצת לקצץ במקומות אחרים, מן הסתם בתקציב הביטחון או בתקציבים הסוציאליים המתנפחים, אולם בסופו של דבר זהו עניין של סדר עדיפויות. לכן משמעות האיום של אובמה היא שהוא רואה במחזיקי החוב את הקורבן הראשון לכל קיצוץ שהוא היה נאלץ לעשות.

ייתכן שהאיום של אובמה היה תרגיל של לחץ ללא כוונה אמיתית מאחוריו. אבל S&P כנראה לקחה אותו ברצינות. כמובן שהקיצוץ המגוחך בסך 25 מיליארד דולר, שנעשה כחלק מההסכם להעלאת תקרת החוב, הוסיף גם הוא לחוסר האמון הגובר של S&P ביכולתה של ארה"ב להשתלט על הגירעון שלה אבל מעניין לחשוב אם אובמה, במבט לאחור, אינו מתחרט על האיומים שפיזר.

אגב יש לשים לב לכך שעלות הרבית השנתית בסך 200 מיליארד דולר היא תוצאה של רבית מאוד נמוכה. כאשר בסופו של דבר הרבית תעלה, ארה"ב תהיה בבעיה אמיתית.

המשקיעים בזהב לוקחים את S&P ברצינות

למרות הבוז והזלזול שהיו מנת חלקה של S&P נראה שהשוק דווקא לקח את הורדת הדירוג ברצינות רבה. מאז -5 באוגוסט, ממשיכה מגמת העלייה במחיר הזהב ומדד יואי (HUI - מדד של 15 מניות כריית זהב לא מגודרות) עולה גם הוא. הסיבה לעלייה במחיר הזהב ברורה - השוק מריח אינפלציה.
אם באמת ארה"ב עלולה להתקל בקשיים להחזיר את החוב שלה, כי אז יש לצפות לאינפלציה מואצת שתוריד את ערך החוב של ארה"ב וכמובן תוריד את כוח הקנייה של המזומן ושל האג"ח הממשלתי האמריקאי. זהו הטריק הישן ביותר של ממשלות שמתקשות להחזיר את החוב שלהן וזה פתרון הרבה יותר מכובד מחדלות פרעון משפילה. במצב שבו ערך המזומן עתיד להישחק, יש טעם רב בהחזקת זהב. הזהב אמנם אינו משלם רבית אך הוא אינו ניתן להדפסה, הוא משמש כמטבע מזה אלפי שנים והוא משמש מגן אפקטיבי בפני הגחמות של המדינה – בעיקר אם הוא מוחזק כנכס פיזי ולא כתעודת סל.

לא הכול זהב

תופעה מעניינית ומנוגדת לעליית מחיר הזהב היא ירידת התשואות של ניירות האוצר האמריקאי. ההשקעה בנכסים דולריים נושאי רבית נמוכה מנוגדת לחלוטין לרעיון של השקעה בזהב והיא מראה שחלק גדול מציבור המשקיעים אינו מזהה את עליית מחירי הזהב כסימן לעליית אינפלציה שתשחוק את ערך הנכסים הללו.
אולם העובדה, שבניגוד לסוף 2008 כאשר הדולר עלה כתגובה אינסטינקטיבית למשבר, הפעם הדולר מתקשה לעלות אפילו מול היורו הבעייתי, מרמזת שייתכן שהמשקיעים נסחפים אל האוצר האמריקאי לא מאהבת הדולר אלא ממחסור באפיקי השקעה סבירים ונזילים מספיק.

ובכול זאת, איפה S&P טועה?

די להעיף מבט ברשימת הדירוגים של S&P כדי לזהות מוזרות אחת. כיצד זה ארה"ב, הלווה הגדולה בתבל, עם גירעון ממשלתי עצום וגירעון סחר שובר שיאים, מדורגת בשתי דרגות מעל המממנת העיקרית שלה – סין, שהיא יצרנית ויצואנית ענק? סיכון פוליטי גבוה יותר בסין הוא אולי התשובה המתבקשת, אבל סיכון פוליטי אינו הסיבה שמלכתחילה גרמה להורדת הדירוג של ארה"ב?

נקווה שלא יתברר שהטעות של S&P לא הייתה בכך שהיא הורידה את הדירוג של ארה"ב אלא בכך שהיא הורידה אותו רק בדרגה אחת.

הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 30/08/2011 

דולרים בלי הגבלה

היום, לפני 40 שנה בדיוק, ב-15 באוגוסט 1971, החל אחד הניסויים המוניטאריים הגדולים בתולדות האנושות. זה קרה כאשר הנשיא ניקסון חתך את הקשר שחיבר את הדולר לזהב, והפך את הדולר למטבע שאינו מיצג שום נכס ריאלי.

סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה בעייתית לארה"ב – הצמיחה הגדולה שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתיימה והמדינה התמודדה עם העול ההולך וגובר של מימון מלחמת וייטנאם. לניקסון נמאס מהרסן ששם עליו הזהב – צורת כסף המעצבנת פוליטיקאים כי כי אי אפשר להדפיס אותה – והוא החליט להצעיד את ארה"ב והעולם לעידן של צמיחה שבו אפשר לייצר דולרים יש מאין וללא הגבלה.

כיום אפשר לומר שהניסוי המוניטארי הזה נכשל לחלוטין. תוך 40 שנה הדולר איבד 98% מערכו במונחי זהב. אבל לא רק במונחי זהב. אנחנו שומעים לעיתים קרובות כיצד מחיר הנפט עולה ומכביד על כלכלת ארה"ב והעולם. אולם יש לזכור כי הנפט מתייקר רק במונחי דולר ורוב המטבעות אחרים.

במונחי זהב או כסף (המתכת, לא המטבעות והשטרות שמנפיקות מדינות), הנפט וסחורות אחרות נסחרים קרוב לרמות שפל. מה שמרמז שאנו איננו עדים למחסור פיזי אמיתי בהיצע של רוב הסחורות אלא לאובדן ערך השטרות שמנפיקה ממשלת ארה"ב וממשלות אחרות.

אולם אובדן כוח הקנייה של הדולר וההתרוששות ההדרגתית של אזרחי ארה"ב אינם הנזק היחידי או אפילו המרכזי מביטול הזהב כעוגן מוניטארי. מאז 1971 העולם סובל ממשברים כלכליים שתכיפותם ועומקם הולכים וגוברים.

רק ב-15 השנים האחרונות פקדו את העולם ארבעה משברים – משבר אסיה של 1997, משבר הנסד"ק של 2000, משבר המשכנתאות של 2008 וכיום, משבר החובות הסוברניים – כנראה המשבר הבעייתי מכולם.
אין שום דבר מפתיע בכך שהמשברים הולכים ונהיים גרועים יותר. ללא רסן הזהב, הפוליטיקאים ובנקים מרכזיים, בתמיכתם של כלכלנים קיינסייאניים, מגיבים תמיד – אבל תמיד, באותה צורה לכל משבר – הם מדפיסים.

ההדפסות האלה מאפשרות לצרכנים האמריקאים להמשיך ללוות כסף ולצרוך ומאפשרות לממשלת ארה"ב הגירעונית להדהים, להמשיך לשחד את הבוחרים עם תשלומים סוציאליים נדיבים – דמי אבטלה, ביטוחי בריאות ממשלתיים, הלוואות נוחות לסטודנטים, משכנתאות זולות, ועוד. והכי חשוב מבחינת הפוליטיקאים, היכולת להדפיס מייתרת את הצורך לפתור את המשברים בצורה עמוקה ואמיתית שעלולה לגרום כאב לטווח קצר-בינוני לבוחרים.
עדיף להדפיס, לקחת עוד חוב, לשחוק עוד יותר את ערך הדולר ולגלגל את הבעיה לקדנציה הבאה.

ויש לזה גם קשר לאימפריה הרומית

ממשלת ארה"ב לא המציאה את הגלגל. האימפריה הרומית שנכנסה גם היא לגרעון תקציבי, פתרה את הבעיה בצורה דומה – היא "הדפיסה" זהב. כלומר הקיסר הרומי הוריד את כמות גרגרי הכסף - האימפריה השתמשה במטבעות המתכת היקרה כסף לצורכי סחר בינלאומי - והגדיל את כמות גרגרי הנחושת במטבעות האימפריאליים, מבלי לשנות את הערך הנומינלי של המטבע.

הקיסר הראשון שעשה זאת היה נירון (כן, הקיסר המטורף שפרט על הנבל כאשר רומא עלתה בלהבות), שהפחית את ערך הכסף ב-14.3% בשנת 54 אחרי הספירה. עם השנים כאשר מצבה של האימפריה הורע והגירעונות הצטברו, קצב הפחתת המטבע גבר.

נקודת השיא בתהליך ההפחתה הייתה בשנת 193 כאשר הקיסר סרוורוס הפחית את כמות גרעיני הכסף במטבע ל-26 גרעינים מ-32 גרעינים, כאשר הכמות המקורית בתקופת נירון הייתה 66 גרעינים. באותה נקודה, לשותפות הסחר של רומא פשוט נמאס. הראשונים שסירבו לקבל את המטבע הרומי היו ההודים ואחריהם שאר שותפות הסחר שמעתה הסכימו לקבל אך ורק מטבעות זהב אמיתיות, לא רומיות.

התוצאה המיידית הייתה התמוטטות טוטאלית ברמת החיים של אזרחי רומא שלא יכלו עוד להרשות לעצמם מוצרי ייבוא. רומא אמנם נכבשה ונהרסה רק בשנת 410 אולם יש היסטוריונים הטוענים שקיצה האמיתי של האימפריה הרומית המערבית הגיע כאשר המטבע שלה הפסיק להיות מטבע עובר לסוחר.

אגב מעניין שהכסף הרומי איבד את מעמדו תוך תקופת זמן קצרה להפליא – 22 שנה לאחר עליית סרוורוס לשלטון. בתקופה בה פעולת סחר פשוטה לקחה חודשים כדי להיסגר, 22 שנה הם הרף עין.

גם לסינים יימאס בסוף

ארה"ב נהנית כבר שנים מהמעמד המיוחס של הדולר המאפשר לה לייבא מוצרים ולשלם תמורתם בדולרים מודפסים. מדינה כמו ישראל חייבת לייצא כדי להשיג את המטבע הזר לצורך מימון הייבוא – אנחנו איננו יכולים לשלם עבור מכוניות גרמניות עם שקלים. האמריקאים יכולים פשוט להדפיס. עד מתי? עד אותה נקודה שבה לסינים יימאס למכור את פרי עמלם לצרכנים האמריקאים תמורת פיסות נייר שהולכות ומאבדות את שוויין.

הסינים עשויים להגיע למסקנה שיותר הגיוני ובוודאי יותר צודק לתת למטבע הסיני להגיע לערכו האמיתי, דבר שיעשיר את הצרכן הסיני שיוכל להרשות לעצמו את המוצרים שהוא עצמו מייצר. והמהירות שבה הצרכן הסיני יחליף את הצרכן האמריקאי תקבע את עומק המשבר שייקלע אליו העולם כאשר הקללה שהרסה את האימפריה הרומית תפקוד את ארה"ב.

הערה אחרונה
מי שחושב שפיחות הדולר ביחס למטבע הסיני יהפוך את ארה"ב למעצמת הייצוא שהייתה בשני העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, צריך לזכור שהדולר הולך ומאבד מערכו כבר 40 שנה וגירעון הסחר האמריקאי ממשיך לשבור שיאים.

כנראה שארה"ב איבדה הרבה יותר מעוגן מוניטארי מאז 1971.


הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 15/08/2011