המבחן הגדול של הביטקוין עוד לפניו

עליית המחירים המדהימה של הביטקוין והקרקס התקשורתי שמתחולל סביבו עוזרים להשכיח את הסיבה האמיתית ליצירתו של המטבע ואת סוד המשיכה שלו. הביטקוין שופך אור על חוליי המערכת הפיננסית הבינלאומית ואם יש לו קיום ארוך טווח, זה בזכות ההבדל בין הביטקוין לבין המערכת הקיימת, לא מההשקעה הספקולטיבית שאנו עדים לה היום.

ההיסטוריה של הביטקוין מתחילה ב-2009, כמעט מיד לאחר פרוץ המשבר הפיננסי הגדול בארה"ב. המשבר יצר אצל רבים חוסר אמון בממשלות ובמערכת המוניטרית בכלל. הנשיא בוש ולאחריו אובמה השתמשו במאות מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים כדי לחלץ מוסדות פיננסיים שהיו מקורבים לצלחת, והבנק המרכזי האמריקאי הדפיס טריליוני דולרים במטרה לאושש את הכלכלה. כיום, כמעט עשור לאחר פרוץ המשבר, הריבית בארה"ב עדיין קרובה לשפל היסטורי, ובאירופה ממשיכים להדפיס כסף כאילו אין מחר.

בגלל הריבית הנמוכה המעמד הבינוני, שאינו יכול לחסוך את כספו בפיקדונות בנקאיים שמרניים ובטוחים, נדחף להשקעות יותר ספקולטיביות ומסוכנות כמו מניות ונדל"ן. ולכך אפשר להוסיף רגולציה פיננסית שהולכת ומתהדקת, חדירה לפרטיות, הרס הסודיות במערכת הבנקאית ועוד דברים שראויים למאמר נפרד.

הביטקוין הוא בעצם הראקציה לכל זה. הטכנולוגיה בבסיס הביטקוין מאפשרת תשלומים עבור מוצרים ושירותים בצורה דיגיטלית, באמצעות המחשב או הסמארטפון. אך בכך אין ייחוד, שכן כרטיסי ויזה ומאסטרקארד או אפליקציית פייפל עושים זאת בצורה כמעט מושלמת. מה שבאמת מיוחד בביטקוין הם שני דברים. ראשית, הביטקוין שומר על האנונימיות של המשתמש בעזרת הצפנה כמעט הרמטית. אמנם הדבר מקל  תיאורטית על חייהם של פושעים אך האנונימיות הזו גם מפריעה למדינה לחקור ולבלוש אחרי אזרחיה התמימים. בסה"כ, אפשר לטעון שהיתרון שניתן לפושעים הוא מחיר זעום לשלם בתמורה להפחתת העוצמה של המדינה מול כלל אזרחיה.        

היתרון השני והעיקרי של הביטקוין, הוא שמספר הביטקוינים במחזור נשלט ע"י נוסחה מתמטית, לא ע"י הממשלה. לממשלה  - כל ממשלה - אין שליטה על מספר הביטקוינים. לא רק זאת, למערכת אין מרכז גיאוגרפי, היא מבוזרת ואין לממשלות את היכולת לנהל אותה בשום צורה. עפ"י הנוסחה המתמטית, בשנת 2140 יהיו בעולם 21 מיליון ביטקוינים וזהו זה. אי אפשר ליצור אפילו ביטקוין אחד נוסף.

וזהו לב המהפכה. חסל סדר הדפסות, אינפלציה, מניפולציה של ריבית, ובכלל, חסר סדר ניהול מרכזי של המערכת המוניטרית. למי שחושד ביכולת או ברצון הטוב ונטול האינטרסים של הבנקים המרכזיים, זוהי בשורה טובה מאוד.

כיום היכולת של הביטקוין לשמש כמערכת תשלומים יום-יומית נתקלת באתגרים טכנולוגיים קשים. למשל, עמלה על פעולת תשלום בביטקוין יכולה להגיע לעשרות דולרים, מה שכמובן הופך כמעט כל פעולת תשלום שכזו לבלתי מעשית. יש לציין שמושקעים מאמצים רבים בקהילת הביטקוין למצוא פתרונות טכנולוגיים זולים ויעילים לבעיה.

אך המבחן האמיתי של הביטקוין יגיע במשבר הפיננסי הבא. האם הציבור ינהר לביטקוין כדי להגן על כספו מפני הפעולות הקיצוניות של הממשלות והבנקים המרכזיים, או שמא הציבור ימצא מפלט בנכס שמשמש בהצלחה כבר 3,000 שנה - זהב. ואולי התשובה תהיה שילוב של שני סוגי הנכסים האלה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-29 לדצמבר 2017.

הבחירות בארה"ב: האם זו תהיה הכלכלה שתכריע את המירוץ? תזכורת מנוב' 2008

על רקע תחזיות לצמיחה אפסית בארה"ב ברבעון הראשון של 2016 ועוד שלל נתונים כלכליים גרועים, הפגישה הנדירה בין אובמה לבין נגידת הבנק המרכזי, עוררה עניין רב ושלל פרשנויות. מעניינת במיוחד היא הפרשנות שטוענת שהמפלגה הדמוקרטית, 5 חודשים לפני הבחירות, מפחדת לעמוד בפני אותו מצב ביש שגרם למפלגה הרפובליקנית לאבד את השלטון ב-2008.

בנובמבר 2008, ג'ון מקיין, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, עמד בפני משימה בלתי אפשרית. ארה"ב הייתה שרויה בפאניקה לאחר התפוצצות בועת הסאב-פריים שהגיעה לשיאה בספטמבר 2008 עם התמוטטות ליהמן ברדרס. המפלגה הרפובליקנית נתפסה כאשמה במשבר, ולמקיין לא היה סיכוי ממשי מול אובמה.

הנקודה היא שארה"ב נכנסה למיתון עוד בדצמבר 2007 (אם כי מדובר על הבנה מאוחרת של הנתונים שכן הם תוקנו רטרואקטיבית) ולמרות סימני האזהרה, נגיד הבנק המרכזי דאז, בן ברננקי, לא נחלץ לעזרת הכלכלה באגרסיביות הנאותה. הוא אמנם החל להוריד את הריבית לקראת סוף 2007, אך בזמן שיא המשבר והתרסקות ליהמן ברדרס, הריבית עדיין עמדה על 2%.

הדמוקרטים אחוזי חרדה שכעת הם עומדים בפני מצב דומה. הילרי קלינטון, שגם כך אינה פופולארית במיוחד כפי שמורה ההצלחה המפתיעה של ברני סנדרס, צפויה לעמוד בפני היריב הרפובליקני כמובילת המפלגה המכהנת. הבעיה היא שלהיות מפלגה מכהנת בעת מיתון כלכלי, או לפחות בעת זמנים כלכליים קשים, הוא מתכון לכישלון והפסד השלטון. 

וכמו בסוף 2007, גם היום הסימנים הכלכליים מורים על בעיה. לדוגמה: מדד התל"ג של סניף הפד באטלנטה מורה על צמיחה של 0.3% ברבעון הראשון של 2016, או במילים אחרות – סטגנציה. והפעם, בניגוד לשנים האחרונות אי אפשר אפילו להשתמש במזג אויר גרוע כתירוץ, ואין סיבה לצפות לתיקון למעלה ברבעון השני שיפצה על החולשה ברבעון הראשון. בנוסף, נתון המכירות הקמעונאיות למרץ הפתיע עם ירידה של 0.3% לעומת החודש הקודם, בניגוד לצפי לעלייה של 0.1%. נתונים ראשוניים מורים על המשך החולשה באפריל.

נתוני האזהרה האלה הם בעייתיים במיוחד על רקע התמרוץ המוניטארי חסר התקדים שארה"ב שרויה בו מאז 2008, עם ריביות אפסיות והדפסות כסף בכמויות היסטריות. הרושם שעלול להתקבל הוא שהמדיניות של שמונה השנים האחרונות, לא רק שבסה"כ ייצרה את ההתאוששות החלשה ביותר מאז מלה"ע השנייה אלא שהיא עומדת להסתיים בכישלון צורב עם מיתון חדש שמגיע מעבר לפינה.

השאלה היא מה אפשר לעשות כיום. לבן ברננקי לפחות הייתה את הפריבילגיה להוריד את הריבית בצורה דרסטית מ-5.25% ב-2006-2007 כל הדרך למטה ל-2% באפריל 2008. כאמור גם זה לא עזר וייתכן שבשביל לדחות את התפרצות משבר הסאב-פריים הוא היה צריך לקצץ את הריבית בצורה יותר אגרסיבית.

אבל כיום, כאשר הריבית עומדת על 0.25-0.50% נראה שקיצוץ עלוב של 0.25% לא יועיל בהרבה. מה שאפשר לעשות זה כנראה סבבים נוספים של הדפסות כסף, אולי קיצוץ הריבית לטריטוריה שלילית ולבסוף – תמרוץ פיסקלי – כלומר גידול בגרעון ושפיכת כסף ציבורי לתוך הכלכלה.

האם על כך דיברו אובמה וג'נט יילן בפגישתם? האם אובמה דחק ביילן לתת לכלכלת ארה"ב זריקת מרץ כדי לעזור לדמוקרטים בבחירות? אין צורך להתרעם על ייחוס סדר יום פוליטי לפד העצמאי וחסר הפניות כביכול. גם אלן גרינספן וגם בן ברננקי רמזו בשנים האחרונות, שהעצמאות של הפד היא סוג של אשליה ושהפד רואה עצמו, לפחות במידה מסוימת, כחלק מהממשל.

ומה אם באמת יילן תיתן לכלכלה זריקת מרץ, אם בשל מניעים פוליטיים ואם בשל שיקולים מקצועיים טהורים? התוצאה תהיה אותה תוצאה. התאוששות לטווח קצר במניות, בוודאי בענף הסחורות והאנרגיה, ובעיקר בזהב. ובטווח הארוך יותר, משבר עמוק וכאב ראש בלתי רגיל לחסר המזל שהולך לשבת בבית הלבן בארבע השנים הקרובות.

המאמר פורסם בביזפורטל. 

חולמים על שבוע עבודה של 6 שעות, מכוניות מעופפות ובתים בשמים?

דולרים בלי הגבלה

היום, לפני 40 שנה בדיוק, ב-15 באוגוסט 1971, החל אחד הניסויים המוניטאריים הגדולים בתולדות האנושות. זה קרה כאשר הנשיא ניקסון חתך את הקשר שחיבר את הדולר לזהב, והפך את הדולר למטבע שאינו מיצג שום נכס ריאלי.

סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה בעייתית לארה"ב – הצמיחה הגדולה שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתיימה והמדינה התמודדה עם העול ההולך וגובר של מימון מלחמת וייטנאם. לניקסון נמאס מהרסן ששם עליו הזהב – צורת כסף המעצבנת פוליטיקאים כי כי אי אפשר להדפיס אותה – והוא החליט להצעיד את ארה"ב והעולם לעידן של צמיחה שבו אפשר לייצר דולרים יש מאין וללא הגבלה.

כיום אפשר לומר שהניסוי המוניטארי הזה נכשל לחלוטין. תוך 40 שנה הדולר איבד 98% מערכו במונחי זהב. אבל לא רק במונחי זהב. אנחנו שומעים לעיתים קרובות כיצד מחיר הנפט עולה ומכביד על כלכלת ארה"ב והעולם. אולם יש לזכור כי הנפט מתייקר רק במונחי דולר ורוב המטבעות אחרים.

במונחי זהב או כסף (המתכת, לא המטבעות והשטרות שמנפיקות מדינות), הנפט וסחורות אחרות נסחרים קרוב לרמות שפל. מה שמרמז שאנו איננו עדים למחסור פיזי אמיתי בהיצע של רוב הסחורות אלא לאובדן ערך השטרות שמנפיקה ממשלת ארה"ב וממשלות אחרות.

אולם אובדן כוח הקנייה של הדולר וההתרוששות ההדרגתית של אזרחי ארה"ב אינם הנזק היחידי או אפילו המרכזי מביטול הזהב כעוגן מוניטארי. מאז 1971 העולם סובל ממשברים כלכליים שתכיפותם ועומקם הולכים וגוברים.

רק ב-15 השנים האחרונות פקדו את העולם ארבעה משברים – משבר אסיה של 1997, משבר הנסד"ק של 2000, משבר המשכנתאות של 2008 וכיום, משבר החובות הסוברניים – כנראה המשבר הבעייתי מכולם.

אין שום דבר מפתיע בכך שהמשברים הולכים ונהיים גרועים יותר. ללא רסן הזהב, הפוליטיקאים ובנקים מרכזיים, בתמיכתם של כלכלנים קיינסייאניים, מגיבים תמיד – אבל תמיד, באותה צורה לכל משבר – הם מדפיסים.

ההדפסות האלה מאפשרות לצרכנים האמריקאים להמשיך ללוות כסף ולצרוך ומאפשרות לממשלת ארה"ב הגירעונית להדהים, להמשיך לשחד את הבוחרים עם תשלומים סוציאליים נדיבים – דמי אבטלה, ביטוחי בריאות ממשלתיים, הלוואות נוחות לסטודנטים, משכנתאות זולות, ועוד. והכי חשוב מבחינת הפוליטיקאים, היכולת להדפיס מייתרת את הצורך לפתור את המשברים בצורה עמוקה ואמיתית שעלולה לגרום כאב לטווח קצר-בינוני לבוחרים.

עדיף להדפיס, לקחת עוד חוב, לשחוק עוד יותר את ערך הדולר ולגלגל את הבעיה לקדנציה הבאה.

ויש לזה גם קשר לאימפריה הרומית

ממשלת ארה"ב לא המציאה את הגלגל. האימפריה הרומית שנכנסה גם היא לגרעון תקציבי, פתרה את הבעיה בצורה דומה – היא "הדפיסה" זהב. כלומר הקיסר הרומי הוריד את כמות גרגרי הכסף - האימפריה השתמשה במטבעות המתכת היקרה כסף לצורכי סחר בינלאומי - והגדיל את כמות גרגרי הנחושת במטבעות האימפריאליים, מבלי לשנות את הערך הנומינלי של המטבע.

הקיסר הראשון שעשה זאת היה נירון (כן, הקיסר המטורף שפרט על הנבל כאשר רומא עלתה בלהבות), שהפחית את ערך הכסף ב-14.3% בשנת 54 אחרי הספירה. עם השנים כאשר מצבה של האימפריה הורע והגירעונות הצטברו, קצב הפחתת המטבע גבר.

נקודת השיא בתהליך ההפחתה הייתה בשנת 193 כאשר הקיסר סרוורוס הפחית את כמות גרעיני הכסף במטבע ל-26 גרעינים מ-32 גרעינים, כאשר הכמות המקורית בתקופת נירון הייתה 66 גרעינים. באותה נקודה, לשותפות הסחר של רומא פשוט נמאס. הראשונים שסירבו לקבל את המטבע הרומי היו ההודים ואחריהם שאר שותפות הסחר שמעתה הסכימו לקבל אך ורק מטבעות זהב אמיתיות, לא רומיות.

התוצאה המיידית הייתה התמוטטות טוטאלית ברמת החיים של אזרחי רומא שלא יכלו עוד להרשות לעצמם מוצרי ייבוא. רומא אמנם נכבשה ונהרסה רק בשנת 410 אולם יש היסטוריונים הטוענים שקיצה האמיתי של האימפריה הרומית המערבית הגיע כאשר המטבע שלה הפסיק להיות מטבע עובר לסוחר.

אגב מעניין שהכסף הרומי איבד את מעמדו תוך תקופת זמן קצרה להפליא – 22 שנה לאחר עליית סרוורוס לשלטון. בתקופה בה פעולת סחר פשוטה לקחה חודשים כדי להיסגר, 22 שנה הם הרף עין.

גם לסינים יימאס בסוף

ארה"ב נהנית כבר שנים מהמעמד המיוחס של הדולר המאפשר לה לייבא מוצרים ולשלם תמורתם בדולרים מודפסים. מדינה כמו ישראל חייבת לייצא כדי להשיג את המטבע הזר לצורך מימון הייבוא – אנחנו איננו יכולים לשלם עבור מכוניות גרמניות עם שקלים. האמריקאים יכולים פשוט להדפיס. עד מתי? עד אותה נקודה שבה לסינים יימאס למכור את פרי עמלם לצרכנים האמריקאים תמורת פיסות נייר שהולכות ומאבדות את שוויין.

הסינים עשויים להגיע למסקנה שיותר הגיוני ובוודאי יותר צודק לתת למטבע הסיני להגיע לערכו האמיתי, דבר שיעשיר את הצרכן הסיני שיוכל להרשות לעצמו את המוצרים שהוא עצמו מייצר. והמהירות שבה הצרכן הסיני יחליף את הצרכן האמריקאי תקבע את עומק המשבר שייקלע אליו העולם כאשר הקללה שהרסה את האימפריה הרומית תפקוד את ארה"ב.

הערה אחרונה

מי שחושב שפיחות הדולר ביחס למטבע הסיני יהפוך את ארה"ב למעצמת הייצוא שהייתה בשני העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, צריך לזכור שהדולר הולך ומאבד מערכו כבר 40 שנה וגירעון הסחר האמריקאי ממשיך לשבור שיאים.

כנראה שארה"ב איבדה הרבה יותר מעוגן מוניטארי מאז 1971.

הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 15/08/2011

קריאה נוספת: http://www.weberglobal.net/Historyofmoneycompleter.pdf