‏הצגת רשומות עם תוויות קפיטליזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קפיטליזם. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 22 ביוני 2018

טראמפ חושף את אירופה במערומיה

התקשורת נוהגת לבקר את טראמפ בחריפות חסרת תקדים על כל דבר שהוא עושה - בלי קשר לטיב המהלך. המצב הגיע בתקופה האחרונה לאבסורד כאשר התקשורת, שהיא סוציאליסטית ברובה, החלה לתקוף אותו על החלטתו להטיל מכסים - מדיניות אנטי-קפיטליסטית מובהקת. מה שאומר שאצל התקשורת, השנאה לטראמפ גוברת אפילו על השנאה לקפיטליזם.
בפגישת ‭ G-7‬ האחרונה טראמפ איים בהטלת מכסים כצעד עונשין נגד מדינות שבעצמן מטילות מכסים והגבלות נוספות על יבוא מארה"ב. עד כאן אין חדש. וגם אין בכך כל תועלת.
כפי שנאמר פעמים רבות בעבר, טראמפ מעניש בעיקר את אזרחיו בכך שהוא מטיל מכסים מעין אלה. מכסים על יבוא מעלים מחירים, פוגעים בתעשיות שלמות, מורידים פריון וכדומה. יש כמעט קונצנזוס בקרב כלכלנים לגבי הנזק של הגבלות על סחר חופשי, והביקורת שטראמפ ספג על המדיניות הזו מוצדקת.
אך האם יש היגיון מאחורי השיגעון? מתברר שבמהלך המפגש האחרון עם מנהיגי מדינות ה-‭,G-7‬ טראמפ הציע בפשטות לבטל את כל המכסים וההגבלות על סחר חופשי בין המדינות, ובכך לסיים את מלחמת הסחר בניצחון לכולם. כלומר לא עוד הסכמי סחר מסובכים וסודיים, בני אלפי עמודים, המיועדים בעיקר להגן על חברות גדולות ועל קבוצות אינטרסים, אלא הסכמי סחר חופשי פשוטים והוגנים וגלויים. אם מדובר בהצעה רצינית, וזה "אם" גדול, אפשר להבין את איומיו של טראמפ במלחמת סחר כלא יותר מטקטיקה שמטרתה להגיע לסחר חופשי באמת. ומשמעות הדבר היא שטראמפ הוא מדינאי וקפיטליסט טוב הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים.
בכל אופן, בין שמדובר בתוכנית רצינית של טראמפ ובין שבאמירה ללא כוונה אמיתית, התגובות של שאר המנהיגים ב-‭G-7‬ מרתקות. הן מרתקות מפני שלפחות על פי הדיווחים, הן היו נרעשות, מבולבלות ושליליות. הנרטיב שהתקשורת מנסה לטפח עוד מתקופת קמפיין הברקזיט הוא שהאיחוד האירופי הוא גן עדן של סחר חופשי, מופת של הוגנות ושפיות, ואילו אלה שמנסים להתעמת עם האיחוד האירופי, בין שעל רקע ברקזיט ובין שעל רקע מלחמת הסחר של טראמפ, הם ריאקציונרים חשוכים שרוצים לחנוק את הכלכלה העולמית.
האמת אולי לא הפוכה, אבל היא שונה למדי. מדינות האיחוד האירופי מקיימות ביניהן הסכם איחוד מכסים. כלומר, הסחר בין מדינות האיחוד הוא אמנם חופשי ברובו, אך האיחוד כולו מוקף בחומת מכס, מכסות ותקנות שמגינים על מדינות האיחוד מפני יבוא חיצוני. במילים אחרות, הטענה של טראמפ נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי, שלא לדבר על סין, מוצדקת. ארשת הפנים התמימה והנעלבת שהפוליטיקאים של האיחוד עוטים היא צבועה, והכיסוי של התקשורת הוא כרגיל נלעג.
אין חפים מפשע במשחקי הסחר האלה, וכל המדינות מקיימות הגבלות מסוימות על היבוא אליהן כדי להגן על קבוצות אינטרסים חזקות על חשבון האזרחים. אבל כיום לפחות ארה"ב נוקטת מדיניות סחר מעט יותר ליברלית מחלק נכבד ממדינות האיחוד, ובוודאי יותר ליברלית מגרמניה, שברוב חוצפתה משחקת את תפקיד נסיכת הסחר החופשי בעימותים עם טראמפ.
בכל אופן, אם יתברר שטראמפ בעצם מאמין בסחר החופשי ומשתמש בכוחה הכלכלי של ארה"ב כדי לבטל מכסים ברחבי העולם, רבים יצטרכו לאכול את הכובע שלהם, דבר שהופך להרגל בכל מה שקשור לטראמפ.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-22 ליוני 2018. 

יום שישי, 11 במאי 2018

פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.
מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.
כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.
בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.
אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.
אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

יום שישי, 4 במאי 2018

אובססיה לא בריאה לפריפריה

הסאגה של העברת בסיסי צה"ל לדרום לבשה ממד קומי בשבועות האחרונים, כשהתברר שצה"ל חושש שאנשי קבע לא יסכימו לעבור לדרום ויעדיפו לפרוש מהצבא. ההעדפות של אנשי הקבע והתגובה של הצבא והמערכת הפוליטית, תגובה שהסתכמה בהצעה לשפוך עוד דליים של כספי מסים לתוך הפארסה הזו, כולן מובילות למסקנה אחת - הגיע הזמן להפסיק לדחוף אנשים בכוח לחיות במקומות שהם לא רוצים לחיות בהם.

מחלות התכנון המרכזי והארוגנטיות של פוליטיקאים ופקידים משתקפות יפה בניסיונות הנואלים להפוך את הפריפריה לפופולרית. אנשים בדרך כלל מעדיפים לחיות  בעיר גדולה ומרכזית. כך באנגליה,  בארה"ב, בכל מקום. הסיבות ברורות - העיר הגדולה מציעה שפע הזדמנויות תעסוקה, הצפיפות מקלה את חיי היומיום כאשר כמעט הכל נמצא  בטווחי הליכה - החל מהסופרמרקט, דרך גן הילדים וכלה במרפאה השכונתית. מובן שחיי התרבות בעיר גדולה מגוונים יותר, וגם מבחינה כלכלית יש יתרונות של אגלומרציה ופריון. אין ספק שיש גם חסרונות לצפיפות, אבל העובדה היא שאנשים מצביעים ברגליים ומראים בבירור מהן ההעדפות שלהם.

אז מה עוצר אותם? מה תוקע כל כך הרבה ישראלים בפריפריה? הבעיה היא שמרכז הארץ יקר ולחלק גדול מהאוכלוסייה אין יכולת לחיות בעיר הגדולה או בגוש דן בכלל. לכן כביכול אין ברירה אלא לקיים פריפריה משגשגת שתאפשר חיים בכבוד גם לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות בתל אביב ובסביבתה.

אך זוהי צביעות, לא משום שדירה במרכז אינה יקרה כיום. ודאי שהיא יקרה. זוהי צביעות כי הצרה הזו היא לחלוטין תוצאה של מדיניות ממשלתית קלוקלת שמגבילה את היצע הדירות במרכז ולכן מעלה את המחיר בצורה שאינה מחויבת המציאות. שטחה של מנהטן, אולי העיר הפופולרית ביותר בעולם, גדול מזה  של ת"א ב-%10 בלבד. אולם מספר התושבים החיים במנהטן גדול פי  ארבעה ממספר תושבי ת"א. מדוע ההבדל הזה?

ההסבר הוא שחלק הארי של קרקעות המדינה מוחזקות בידי רשות מקרקעי ישראל, מה שמאט מאוד את קצב הבנייה בארץ ומעלה מלאכותית את עלות הנדל"ן. אבל אפילו על קרקע שכבר נמכרה ליזם פרטי, רגולציה בלתי אפשרית והגבלות רבות הופכות את תהליך הבנייה למסלול מכשולים שמשתרע על  פני יותר מ-10 שנים. הגבלת בנייה  מרכזית, אפרופו ההשוואה למנהטן, היא הגבלת הבנייה לגובה שמורידה דרמטית את מספר הדירות ומונעת דיור במחיר סביר בגוש דן.

כהבהרה, רק אוסיף שלדחוס אנשים בכוח לתוך העיר הגדולה זה רע באותה מידה, כמו לוודא שהעיר הגדולה יקרה מדי, ובכך להכריח מאות אלפי אנשים לחיות חיים כלכליים ותרבותיים לא מספקים בפריפריה. הרעיון הוא לייצר אלטרנטיבות. יש למכור קרקעות בכמויות ענק ולאפשר בנייה בהתאם להעדפות של היזם והדייר. ומי שרוצה לחיות בפריפריה, בבקשה.

הצביעות במצב הקיים מעוררת כעס. פוליטיקאים ופקידים מקיימים שוק נדל"ן בולשביקי שדן ישראלים רבים לחיים בפריפריה, אותה פריפריה שרוב הפוליטיקאים לא היו חולמים לעבור אליה אבל מקפידים להלל אותה כמעין חזון ציוני קדוש. במקום חזון שמבוסס על כפייה וצביעות, החזון הציוני צריך להיות חזון של כלכלה חופשית שמקנה את החירות לבחור את אורח החיים המתאים לכל אדם ואדם. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-4 למאי 2018. 

יום שישי, 27 באפריל 2018

אין דרך אחרת


פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

יום שישי, 13 באפריל 2018

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

יום שישי, 30 במרץ 2018

הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים


כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

יום שישי, 16 בפברואר 2018

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?


לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

יום שישי, 9 בפברואר 2018

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.
הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.
ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".
ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.
עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?
השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.
שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.
האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.
קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

יום שישי, 19 בינואר 2018

טוויטר בישלה דייסה. מי יאכל?

התקשורת הממוסדת בישראל ממשיכה לנהל קרב נואש נגד המדיה החברתית. לפני שבוע עיתון פיננסי ותיק קרא למסות, לרסן ולפרק את פייסבוק ואת גוגל, והשבוע אותו עיתון קרא להפסיק בפייסבוק את ה"אנרכיה" ולהחליפה במערכת של כללים וענישה. לא צריך הרבה דמיון לנחש איזה סוג דעות צריכות להיענש לדעת הגוורדיה הוותיקה. אבל התקשורת הממוסדת אינה הקבוצה היחידה שנחרדת מהדמוקרטיזציה התקשורתית שנולדה בעשור האחרון.

תחקיר שפורסם בימים האחרונים מגלה שבטוויטר קיימת מדיניות סודית להשתיק דעות שמזוהות עם הימין הדתי בארה"ב. ובאמת, לפחות כשנתיים ובוודאי מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, מסתובבות שמועות עקשניות, שמנהלים ועובדים בחברות המדיה החברתית פועלים להשתיק דעות ימניות וליברליות/ליברטריאניות. התחקיר על טוויטר אישש ואישר חלק מהחשדות.

צריך להדגיש שטוויטר, פייסבוק וגוגל הן חברות פרטיות, אינן ממומנות מכספי הציבור ולכן זכותן להפלות כראות נפשן - בהנחה שאינן מפרות את תנאי ההצטרפות של המשתמשים. אבל זו אינה שאלה חוקית אלא שאלה של הוגנות. משתמשים משקיעים זמן וכסף בלבנות את העמוד שלהם ואת המעמד שלהם   בפלטפורמות האלה, מתוך הבנה שהם יזכו לאותו יחס לו זוכים משתמשים שמחזיקים בדעות מנוגדות. אבל כאשר הם מושתקים, לא בשל שימוש בשפה אלימה במיוחד וכדו', אלא מאחר שהם לא מחזיקים בדעות "הנכונות", כי אז זו פשוט נבזות.

שאלה מרתקת היא האם בעקבות התחקיר על טוויטר ואולי תחקירים אחרים שיגיעו בהמשך, תימשך השתקת דעות ימניות, או ששחקניות המדיה החברתית יתקנו את הטעון תיקון ויתייחסו לכל המשתמשים בהגינות. וכאן ההבדל בגדול בין חברות הפועלות בשוק חופשי לבין חברות מדיה שמוגנות מתחרות ע"י רגולציה.

ישראל היא דוגמא מצוינת לשוק שבו כמעט בלתי אפשרי ליצור ערוץ שידור ימני שיתחרה בערוצים הקיימים. האליטה התקשורתית משתמשת ברגולציה כדי לדכא מתחרים ולשמור על המונופול הקיים. מסיבה זו לאמצעי השידור המסורתיים בארץ אין מוטיבציה אמיתית לנהל דיון ציבורי הוגן ולתת חשיפה משמעותית לדעות ימניות וליברליות. הפחד מהתחרות איננו קיים.

השוק החופשי בו פועלת המדיה החברתית מתאפיין בדינמיקות מאוד שונות. טוויטר ופייסבוק יודעות שיש קו שאסור להן לחצות, ושאם הן ידירו את הימין בצורה בוטה מדי, הדבר יעודד הקמת פלטפורמות מתחרות. לכן סביר שתחקירים כמו זה שפורסם על טוויטר דווקא יעודדו הוגנות כלפי המשתמשים.

אבל זה לא בטוח. ייתכן שהמיאוס של העובדים והמנהלים בחברות המדיה החברתית מדעות ימניות, יביא אותם להקצנת המאבק. ייתכן שבעיניהם מלחמה בתופעה כמו טראמפ שווה את הנזק הכלכלי הכבד שעלול להיגרם להם. ייתכן גם שחברות דומיננטיות כמו פייסבוק וטוויטר משלות את עצמן שמעמדן כה מבוסס, ששום מתחרה חדש לא יכול לפגוע בהם. כידוע, בתי הקברות מלאים בחברות שחשבו שאין להן תחליף ולכן זו לא עמדה חכמה, אך אי אפשר לחלוטין לשלול אותה כמוטיבציה.

כך או אחרת, הסבירות היא שהתקשורת הממוסדת תמשיך בתהליך ההתרסקות שלה, וזוהי ברכה עצומה לכל אוהבי החירות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-19 לינואר 2018.

יום שישי, 12 בינואר 2018

המונופולים האימתניים הם לא גוגל, פייסבוק ואמזון

לאחרונה גוברים הקולות שקוראים לרסן, למסות ואולי אף לפרק את ענקיות האינטרנט פייסבוק גוגל, ואמאזון. אם הקולות האלה ינצחו זה יהיה אסון דמוקרטי ממדרגה ראשונה כי הסכנה האמיתית לא נובעת מחברות עסקיות שמטרתן לשרת את הלקוחות, הסכנה היא התקשורת הממוסדת והממשלות, שלעומתן האזרח ניצב חסר ישע.
מספרים לנו שחברות האינטרנט יודעות פרטים רבים על הרגלי הקניות שלנו, להיכן אנחנו נוסעים, מה הם הטעמים שלנו, וכו'. לי דווקא אין שום בעיה עם הידע שצוברים עלי. בזכות ההתחקות אחרי ההרגלים שלי, אמאזון יודעת איזה מוצרים להציע לי, פייסבוק יודעת איזה סוג חדשות אני אוהב לקרוא וגוגל מתאימה את תוצאות החיפוש לטעמים שלי. במילים אחרות, אני מקבל שירות טוב.
ואם באיזה שלב אני ארצה להפסיק לתת את המידע הזה, אפשר להשתמש במנועי חיפוש אחרים - למשל בינג, אפשר לעבור למצב של גלישה בסתר ויש עוד שיטות. אולי אי אפשר להסתיר הכול אבל מי שחושש לפרטיותו, יכול להסתיר את רוב הרגלי הגלישה שלו.
הבדיחה הגדולה היא שמי שמבקש לפגוע בגוגל ודומיהן, פונה למדינה כדי שתתקוף ותסרס את יכולת חברות האינטרנט להציע את השירותים הטובים שהן מציעות כיום. כלומר, פונים למונופול השלטוני שאי אפשר לברוח ממנו, שאי אפשר להחליף אותו, זה שיקנוס אותנו אם נסרב לענות לשאלונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי שיגן עלינו מאמאזון. החברה שמתחננת שנקנה את מוצריה, ושאין לה שום יכולת להכריח אותנו לעשות דבר. האירוניה זועקת לשמים.
מה שבאמת מעורר חמה הוא שדווקא אנשי תקשורת הם אלה שלעתים קרובות קוראים לרסן את המדיה החברתית. פייסבוק וגוגל, והאינטרנט באופן כללי, הם הכוחות המשמעותיים ביותר שקמו למען הדמוקרטיה והחירות האנושית מאז המצאת מכונת הדפוס. אולי אני מגזים, אבל לא בהרבה.
הרי עד לפני עשרים שנה היינו נתונים כמעט באופן בלעדי ליכולתה של התקשורת הממוסדת לתמרן את הידע שלנו ואת הדעות שלנו. פייסבוק ויוטיוב, שברו את המונופול הזה ופתחו את השערים לדעות, לאינפורמציה ולתפישות עולם שלעולם לא היו פורצות לזירה הציבורית לולא המדיה החברתית. לולא פייסבוק ויוטיוב אין לי ספק שלטראמפ לא היה סיכוי להיבחר לנשיא ארה"ב והיינו נתקעים עם אחד ממועמדי הממסד הרגילים. לאלה שלא אוהבים את טראמפ זה אולי נשמע כמו חדשות טובות, אבל זה אומר שלעולם לא יהיו אופציות מחוץ לספקטרום המשמים והכושל שהתקשורת הממסדית מרשה לנו להיחשף אליו.
האג'נדה של אנשי התקשורת הממסדית היא להחזיר לעצמם את המונופול ע"י השמדת האופציות שהאינטרנט מציע. בזירת השוק החופשי, כאשר הצרכן הוא זה שקובע, לתקשורת הממסדית אין סיכוי כי המוצר שהיא מציעה הוא כה עלוב. לכן הפנייה לשלטון שידרוס את הרצון החופשי של האזרח ויחזיר את הכוח לאלה שהפסידו אותו. קרוב לוודאי שהתקשורת הממסדית תפסיד, כי את האינטרנט קשה לעצור, אבל עצם הניסיון מגלה הרבה על אופיים של אלה ששלטו בנו שנים כה רבות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-12 לינואר 2018.


יום שישי, 5 בינואר 2018

הוויכוח על עסקים בשבת - חירות נגד אלימות

הוויכוח סביב פתיחת עסקים בשבת הוא מרתק מכיוון שהוא מערב בתוכו נושאים כמו דמותה של מדינת ישראל, מעורבות הפוליטיקאים בחיי הפרט, כפייה דתית ועוד. אך נקודת ההתחלה חייבת להיות בהגדרה הנכונה של הוויכוח. כי זאת יש להבין - אין דרישה חילונית לפתוח עסקים בשבת. הדרישה היא שלא יהיה חוק נגד פתיחת עסקים בשבת, וההבדל הוא עצום.
שתי קבוצות עיקריות מנסות לחוקק חוקים שייכפו על בעלי עסקים פרטיים לסגור בשבת. קבוצה אחת מתמקדת בסכנה לדמותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה שומרת שבת. השבת היא הרי "היום היחיד שבו עוצרים לרגע מהמרדף אחרי החומר ומשקיעים קצת ברוח". הקבוצה הזו רק שוכחת להוסיף בסוף המשפט את המלה "בפקודה". מדינת ישראל, שבה לא מגנים על זכויות קניין ושבה שומרים על השבת מתוך איום בקנסות ובעיקולים, איננה מקור לגאווה יהודית.
הקבוצה השנייה שמנסה למנוע בכוח פתיחת עסקים בשבת היא קבוצה של אנשי שמאל כלכלי שמתלוננים על תחרות לא הוגנת מצד עסקים הפתוחים בשבת ושלוקחים נתח שוק מבתי עסק שמעדיפים לא לעבוד ביום שבת.
אבל מה היא בעצם תחרות בלתי הוגנת? כשבעל עסק עובד שעות ארוכות יותר מהמתחרה שלו זה לא הוגן? אם המדפים נקיים ומסודרים ויש מגוון מוצרים עשיר והעובדים מנומסים, זו תחרות לא הוגנת? אולי נאסור על בעלי עסק לנקות את הרצפה כדי לא ליצור יתרון בלתי הוגן על אלה שמעדיפים לא להשקיע בניקיון?
תחרות בלתי הוגנת נובעת אך ורק מדבר אחד - כפייה תוך שימוש בכוח פוליטי. למשל, אם בעל מסעדה רוצה לעבוד רק חמישה ימים בשבוע, אז הוא מקים לובי, שבשם הדת היהודית או הסוציאליזם העולמי, משכנע פוליטיקאים לאסור על בעלי מסעדות חרוצים לפתוח את המסעדות שלהם בשבת. חריצות היא הגונה. חוקים ותקנות שכופים התנהגות שעוזרת לקבוצה אחת, על חשבון קבוצה אחרת, אינם הגונים.
השמאל הכלכלי גם מעמיד פנים שהוא דואג לעובדים שמעדיפים לנוח בשבת. הפטרנליזם השמאלני מתעלם מכך שיש עובדים שאולי דווקא מעדיפים כן לעבוד בשבת, בעיקר עובדים שמנסים לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להתקדם בחיים. הכל מסתכם בסופו של דבר בזכותם של אנשים לנהל את חייהם כראות עיניהם ועצוב שרבים מהפוליטיקאים, שאמורים להגן על הזכות הזו, מחפשים במקום זאת תירוצים לחלק לנו פקודות ולנהל לנו את החיים.
נקודה אחרונה שיש לתת עליה את הדעת היא הרעיון להעביר את הסמכות להחליט על פתיחת עסקים בשבת מהמדינה לקהילה המקומית. צריך רק לזכור שחוקים שפוגעים בחירות של בעלי העסק ברמה המקומית אינם טובים יותר מחוקים כאלה ברמת המדינה. זכויות הקניין והחירות אינן נעלמות לפתע פתאום כשעוברים ממדינה לעירייה.
השוק החופשי מספק פתרונות מצוינים לשאלת פתיחת עסקים שבת. מכולת בבני ברק לא תיפתח בשבת כי התושבים יחרימו אותה בימי חול והיא תפשוט רגל. לעומת זאת, דווקא סביר שמכולת בגבעתיים או בתל אביב תעבוד בשבת, על פי ההעדפות של חברי הקהילה. כפייה שלטונית היא רעיון רע, רק חירות וזכויות קניין יכולות להוביל למדינה יהודית משגשגת, שתהיה מקור לגאווה.
המאמר פורסם בישראל היום ב-15 לדצמבר 2017.

מה רע במקלטי מס?

בשבועות האחרונים פרצה סערה סביב הדלפת מסמכי פרדייס, הדלפה שעוררה דיון ציבורי מחודש בשימוש במקלטי מס ע"י חברות בינלאומיות וע"י מגוון סלבריטאים, ממלכת אנגליה ועד בונו. אמנם הדיון הציבורי הזה היה מלווה בהרבה גלגולי עיניים ונזיפות בעשירים רודפי הבצע, אבל האמת היא שמסמכי פרדייס לא חשפו שום דבר בלתי חוקי. ומה שיותר חשוב - הסערה התקשורתית מתעלמת מהתועלת הכלכלית העצומה שנובעת מהשימוש במקלטי מס.
כאמור, חשוב לציין שהימנעות מתשלום מס היא פרוצדורה חוקית, וזאת להבדיל מהשתמטות מתשלום מס או העלמת מס. עובדה היא שחשיפה דומה של שימוש במקלטי מס מלפני שנה, מה שכונה אז "מסמכי פנמה", הובילה למספר מועט של חקירות. אחרי הכל, קשה להאמין שחברות כמו פייסבוק ואפל, או אישים כמו בונו או מלכת אנגליה יסתבכו במעשים בלתי חוקיים.
אם מקלטי מס הם חוקיים לחלוטין, על מה הצעקה? תלונה אחת היא שהעשירים חוטאים כביכול מבחינה מוסרית ע"י כך שהם מנסים להקטין את תשלומי המס שלהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שישמחו לשלם מסים וכך להחזיר לקהילה שאפשרה את התעשרותם. ההאשמה הזו מתעלמת מכך שבארה"ב, המאיון העליון משלם כ-45% מכלל מס ההכנסה הפדרלי. בישראל העשירון העליון לבדו משלם כ-64% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. אמנם מגוחך לקרוא לרוב החברים בעשירון העליון בישראל "עשירים", אבל הנקודה היא שאי אפשר להאשים אותם שאינם משלמים במסים את "חלקם ההוגן".
אך התלונה המרכזית שמעלים אלה שמתנגדים לרעיון של מקלטי מס היא, שהכסף הזה היה יכול להגיע לממשלות ואלה היו יכולות להשקיע אותו בחינוך, בביטחון, ברווחה וכו'. אך זו ראייה נאיבית. המציאות היא שתשלומי מס הם ברובם בבחינת בזבוז כסף ודווקא הימנעות מתשלום מס מוסיפה לרווחה הכלכלית של כולנו.
מה בעצם עושים חברות ואנשים פרטיים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס? כאשר חברה אינה משלמת מס, נשאר לה יותר כסף להשקעה או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.
אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, הכסף מגיע לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים אותו בחברות אחרות, או מפקידים אותו בחיסכון - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות והשקעות. במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הרווחים מגיעים לשוק הפרטי.
ומה קורה לכסף כשהוא מגיע לידיהם של הפוליטיקאים? הדוגמא האחרונה היא ההודאה של הביטוח הלאומי שבזבז 600 מיליון ש"ח על פרויקט מחשוב כלשהו. אך זו רק דוגמא קטנה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון פנים ב-48% או 4 מיליארד ש"ח (מותאם לאינפלציה וגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב-48%? האם הוא השתפר בכלל?
מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד ש"ח בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל? העובדה היא שהממשלה אינה נוהגת בכבוד בכספי המסים שלנו. חלק מכספים אלה מבוזבז על סיאוב וחוסר יעילות, וחלק מגיע לידיהם של המקורבים לצלחת. קשה לדעת איזה אחוז באמת חוזר למשלמי המסים בצורה של שירותים איכותיים, אבל אפשר להניח שזהו אחוז יחסית קטן.
השאלה שכל אלה שמתרעמים על מקלטי המס צריכים לשאול את עצמם היא זו: האם אנו רוצים שהמשאבים המוגבלים של המשק יהיו בידיהם של האנשים שהרוויחו אותם כמו גיל שויד, אייל ולדמן ואיתן ורטהיימר או שאנו מעדיפים שאלה שמאכלסים את כנסת ישראל ישלטו על הכספים האלה. בעיני התשובה ברורה.
המאמר פורסם בישראל היום ב-1 לדצמבר 2017.