לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.

הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.

ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".

ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.

עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?

השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.

שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.

האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.

קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

רמת הפריון בעבודה זה כל הסיפור

ממש בימים האחרונים פורסם כי משרד הכלכלה מתכנן לנקוט מהלכים כדי להקל על יבוא אישי. מדובר, בין השאר, על חקיקה חדשה שתפטור את הצרכנים מתשלום דמי בדיקה למכון התקנים בגין מוצרים שחלה עליהם תקינה רשמית של המכון. אחרי שמתאוששים מההלם שחובה כזו בכלל הייתה קיימת, צריך להבין כי ההקלות האלה הן צעד קטן בכיוון הנכון, אבל הן לא מביאות לשיפור אמיתי ברמת החיים שלנו.

בעיה מרכזית בכלכלה הישראלית היא רמת הפריון הנמוכה. כלומר, בכל שעת עבודה המשק הישראלי מייצר פחות מהממוצע במדינות המפותחות. המשמעויות של הפריון הנמוך הזה הן קריטיות. ראשית, בעלי עסקים לא יכולים לשלם לעובדים שלהם משכורות גבוהות, כי רק פריון גבוה מאפשר שכר גבוה - שהרי אם השכר גבוה מהפריון, נוצר הפסד. שנית, פריון נמוך מכריח את העובד הישראלי לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לרמת הכנסה סבירה. התוצאה היא שהעובד הישראלי עובד שעות רבות יחסית לממוצע המדינות המפותחות, אבל מרוויח יחסית מעט. כלומר, יוצא קירח מכאן ומכאן.

סיבה עיקרית לפריון הנמוך היא שהמדינה מגנה על חלק מהעסקים המקומיים מפני תחרות מחו"ל. כאשר מפעלים ועסקים מקומיים אינם צריכים להתחרות ביצרנים מחו"ל, המקומיים אינם צריכים להשקיע במכונות, באימון העובדים ובהתייעלות. כלומר, הם אינם צריכים להשתפר כדי להגיע לרמה המקובלת בחו"ל.

וכאשר אין תחרות מספקת, הבינוניות חוגגת, המכונות ישנות, העובדים לא מאומנים והתוצר העסקי לשעה, כלומר הפריון, נמוך. אגב, סקטור ההיי-טק שמתחרה בכל העולם מתהדר בפריון גבוה מאוד. הוא מאזן את הפריון הנמוך של הכלכלה המקומית ומאפשר רמת חיים כללית סבירה במדינה.

מה הקשר להקלות ביבוא? הקשר הוא שרוב ההקלות שאנו עדים להן כעת ניתנות למוצרים שכלל אינם מיוצרים בארץ, כמו טלוויזיות ומחשבים. כלומר, ההקלות האלה לבדן אינן משפיעות על הפריון הנמוך בארץ. יש לאפשר יבוא חופשי של כל המוצרים וכל השירותים שאפשר להעלות על הדעת, כולל אלה שמתחרים ומאיימים על יצרנים מקומיים. רק פתיחת המשק לתחרות אמיתית - ללא מכסים, מכסות וטריקים של מכון התקנים - תעזור להקמת כלכלה משגשגת ועשירה.

נקודה נוספת היא שההקלות האלה, כולל ירידה במסי קנייה ומכסים, כנראה מביאות לירידה בתקבולי המסים של המדינה. יש מי שיגיד שאין כאן בעיה כי מסים זה דבר רע וכל הורדה מבורכת. אבל העלות, או הנזק שהמדינה גורמת לנו, לא מתמצים רק במסים שהיא גובה, אלא בכסף שהיא מוציאה. שהרי ההוצאות (והרגולציה) הן אלה שמשקפות במדויק את מרכזיות המדינה בחיינו. המסים הם רק אמצעי אחד לממן את הוצאות הממשלה, בעוד אמצעי נוסף הוא הדפסות כסף, והאמצעי שהוא יותר רלוונטי לנו - הגירעון - כלומר גידול בחוב הלאומי, שהוא החוב שכולנו ניאלץ לשלם.

יש להפסיק את הגידול הבלתי פוסק בתקציב המדינה המתנפח תמידית ולהוריד את המסים במקביל. זה, בשילוב דה-רגולציה גורפת, יהפוך את ישראל למופת כלכלי. אין דרך אחרת.

המאמר פורסם בישראל היום ב-2 לפברואר 2018. 

כך משפרים את החינוך ומוזילים את המכוניות במהלך פשוט אחד

הורדת מס החברות היא הפתרון הנכון להאצת הפעילות הכלכלית

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות

קשה לדמיין מס הפוגע ברווחה הכלכלית יותר ממס חברות. ההשפעה השלילית של המס הזה היא ברורה מבחינת התיאוריה הכלכלית, וגם מחקרים אמפיריים נוטים לתמימות דעים לגבי הנזק שהמס יוצר. לכן יש לקוות שתוכנית שר האוצר, משה כחלון, להורדה כללית במס מ-25% ל–23.5%, כפי שדווח בתקשורת, אכן תצא לפועל.

למס חברות יש השפעה עמוקה ורחבה על הפעילות הכלכלית במשק. הורדת המס הופכת פעילות של חברות ליותר רווחית ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. הורדת המס, אם היא משמעותית דיה, תביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

המס הזה חשוב במיוחד למדינה כמו ישראל, המשופעת בחסרונות תחרותיים, חסרונות הפוגעים ביכולתה של המדינה למשוך משקיעים וחברות בינלאומיות. ישראל היא שוק קטן ומבודד מבחינה גיאוגרפית, והסיכונים הגיאופוליטיים באזורנו ידועים. בנוסף, ישראל סובלת מעול כבד של רגולציה ומביורוקרטיה לא יעילה. כדי לממש את היתרונות התחרותיים של המדינה — נטייה ליזמות ונכונות לקחת סיכונים, יש ליצור תנאים שיאזנו את התמונה העגומה הזו.

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות.

למרבה הצער, שיעור מס החברות הסטטוטורי כיום - 25% - הוא לא תחרותי לעומת מדינות בגודל דומה לישראל. כאן יש להעיר שאין טעם להשוות את ישראל למדינה כמו ארה"ב, עם שיעור מס חברות של 35%, שכן ארה"ב נהנית מיתרונות גודל משמעותיים שמושכים השקעות ויוצרים פעילות כלכלית, למרות שיעור המס הגבוה. השוואה של שיעור מס סטטוטורי (לא שיעור מס אפקטיבי, שאותו הרבה יותר קשה לחשב) עם מדינות בגודל דומה לישראל - 19% בצ'כיה, 22% בדנמרק, 20% בפינלנד, 22% בשוודיה - מראה עד כמה ישראל מציבה את עצמה בעמדת נחיתות. מעניין שהמדינה המערבית המתועשת המשגשגת ביותר, שווייץ, מסתפקת במס חברות של 18% בלבד.

ממוצע מס החברות באיחוד האירופי הוא 22% בלבד. באחרונה אף דווח כי ממשלת בריטניה שוקלת להוריד את שיעור מס החברות מ–20% ל–15% כדי לפצות על הנזקים קצרי הטווח שעלולים לנבוע מהברקזיט (אי־ודאות כלכלית, ואקום שלטוני, משא ומתן קשה עם האיחוד האירופי ועוד). האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה מס חברות כל כך גבוה יחסית למדינות המתחרות?

האם הורדת שיעור מס חברות תביא לירידה בסך תקבולי המסים וכך תוביל לעלייה בגירעון? קשה להוכיח לכאן או לכאן, אבל יש סיבה טובה להניח שהורדת המס דווקא תוביל לעלייה בתקבולי המס. נשמע פרדוקסלי מעט, אבל ההיגיון הכלכלי ברור. הורדת שיעור מס החברות מגבירה פעילות כלכלית, מתמרצת השקעות, תעסוקה וצריכה. כלומר ירידה בשיעור מס חברות תביא לעלייה בתקבולי מס הכנסה ומע"מ. ייתכן שאפילו תקבולי מס החברות בעצמם יעלו כתוצאה מהירידה בשיעור המס. זוהי תיאוריה הידועה בשם עקומת לאפר, שאמנם קשה להוכיח אותה, אבל היא נשענת על היגיון כלכלי מוצק.

מלבד זאת, החשש מירידה בתקבולי המסים מתעלם מכך שהצמיחה הכלכלית במדינה נמצאת במגמת האטה, אם בגלל המצב המידרדר בעולם ואם מסיבות אחרות. האטה כלכלית שכזו בוודאי אינה עוזרת לתקבולי המסים. הורדת שיעור מס חברות, דווקא בסביבה כה מאתגרת, נראית כמו הצעד ההגיוני ביותר למי שמעוניין להקדים תרופה למכה, ולהאיץ את הפעילות הכלכלית.

המאמר פורסם בדה-מרקר. 

מדיניות הפד והממשל היא כישלון - המשבר בדרך

הצניחה בשוק המניות בארה"ב החלה כבר לקראת סוף 2015, ומאז תחילת 2016 הולכת ומחריפה. רוב ההסברים מתמקדים בהאטה בסין ובהתמוטטות מחיר הנפט, אך אלה הסברים מוטעים המשמשים כמעין מסך עשן שנועד להסתיר את האמת: המדיניות של הפד וממשל אובמה בשבע השנים האחרונות היא כישלון, שמוביל את ארה"ב למשבר גדול יותר מהמשבר הפיננסי של 2008. הצניחה במניות היא גם סימפטום של הכישלון, שגם יביא להחרפתו.

כדי להבין את הצרה שממשל אובמה מבשל לנו, צריך לזכור שבועת הנדל"ן של 2008 תודלקה בראש ובראשונה על ידי הריבית הנמוכה בתחילת שנות ה-2000. אלן גרינספן ניסה לעזור לכלכלת ארה"ב אחרי התפוצצות בועת הדוט-קום, כשהוריד את הריבית לשפל של 1%. הריבית הנמוכה בצירוף חקיקה מעוותת של הקונגרס, הם שהביאו לבועת הסאב פריים והמשבר הפיננסי.

ברננקי, ניסה לפתור את המשבר הפיננסי כפי שגרינספן ניסה לפתור את משבר הדוט-קום, רק שזה הראשון עלה על קודמו - ועשה את זה בגדול יותר - הוא חתך את הריבית ל-0% והשאיר אותה באותה רמה כ-7 שנים. הפיתרון של ברננקי למשבר - ריבית אפס - התקבל באהדה אצל רוב המשקיפים. העובדה שהוא ניסה לפתור את המשבר בעזרת שימוש אגרסיבי בדיוק באותו כלי שגרם למשבר, לא הטרידה יותר מדי אנשים.

נגיד הפד לשעבר לא הסתפק בריבית אפס, אלא הוסיף לארגז הכלים את ההרחבה הכמותית (QE) - מעין שם מכובס להדפסת כסף. ממשל אובמה תרם את שלו בשנים האחרונות עם החרפת הרגולציה, העלאות מסים, תקציבים גירעוניים ועוד. המדיניות הזו, שאפשר לקרוא לה בשם הכללי - מדיניות קיינסיאנית - מעולם לא עזרה לשום מדינה בשום תקופה, והיא מנוגדת לרוח השוק החופשי והקפיטליזם הקלאסי. אבל רוב המשקיפים קיבלו אותם במחיאות כפיים, מסיבה אחת פשוטה:
 
מדד המניות הראשי בארה"ב, S&P500, כמעט שילש עצמו מאז השפל של 2009. במילים אחרות, ברננקי / אובמה הצליחו, בעזרת אוקיינוס של כסף זול, לנפח בועת מניות חדשה שהחליפה את בועת הנדל"ן של הצמד גרינספן / בוש. אלא שאפילו מבעד לבועה אפשר בקלות להבחין בקשיים בכלכלה הריאלית. למשל, שיעור הבעלות על בתים בארה"ב נמצא בשפל של 48 שנים ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא ברמה הנמוכה ביותר מאז 1977. בכלל, בחודשים האחרונים זרם החדשות הכלכליות בארה"ב, בעיקר לגבי פעילות יצרנית, מזכיר רמות שפל שטרם נראו מאז שיא משבר הסאב-פריים. לאחרונה מצטברות עדויות גם לגבי חולשתו הגוברת של הצרכן האמריקני - ראה למשל את עונת הקניות החלשה.

 
וכאן אנחנו חוזרים לשאלה, מדוע המניות צונחות דווקא עכשיו? התשובה, הפד עשה טעות קשה ובמו ידיו ניפץ את הבועה כאשר סיים את הדפסת הכספים (QE3) באוקטובר 2014 והעלה את הריבית בדצמבר 2015. כעת המציאות המכוערת מרימה את ראשה. שוק המניות לא ניצב על יסודות כלכליים בריאים, כלומר השקעות הון פרודוקטיביות, רווחים עולים וקהל צרכנים משגשג, אלא על בועת כסף זול. וכשהכסף הזול מפסיק לזרום באותו קצב אליו המניות הורגלו בשנים האחרונות, התוצאה גלויה לעין.

שאלת השאלות היא כיצד הפד וממשל אובמה יגיבו לנעשה בשווקים. אפשר לקוות שסוף סוף הלקח יילמד, בועת הנכסים תנופץ אחת ולתמיד ונחזור לאמריקה של יוזמה חופשית והתערבות מינימלית של הממשל בחיים הכלכליים. אך סביר שנראה בדיוק את ההיפך - ניסיון להחזיר אויר חם לבועה על ידי הורדת הריבית בחזרה לאפס, סבב הדפסות חדש ואולי אף תמרוצים פיסקאליים. כל אלה אולי יעזרו לזמן מה, אבל המציאות בסופו של דבר תמיד מנצחת, ומתישהו הבועה תתנפץ בלי קשר לכמה כסף הפד ידפיס. כשהיום הזה יבוא, משבר 2008 ייראה כמו לא יותר ממופע חימום.

המאמר פורסם בביזפורטל

ישראל צריכה מיתון

המתנגדים לקיצוץ בתקציב צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון יפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק

הוויכוח בין בנק ישראל לאוצר אם עדיף להעלות מסים או להגדיל את הגירעון הוא די חסר ערך. שתי האופציות גרועות, שתיהן יחמירו את מצבה של הכלכלה, ובשורה התחתונה כולנו נהיה עניים יותר שנה מהיום. על האופציה היחידה שיכולה להושיע את הכלכלה, הפוליטיקאים מעדיפים לא לדבר.

ראשית יש להבהיר שאמנם העלאת מסים והגדלת הגירעון הן בבחינת "זו נבלה וזו טרפה", אך העלאת מסים היא גרועה מעט פחות. גירעון פוגע בתדמית של המדינה, מסיט משאבים מהמגזר הפרטי, ובסופו של דבר צריך להחזיר אותו בתוספת ריבית. כמו כן, מסים הם שקופים יותר לציבור שרואה בתלוש כמה הוא משלם על פעולות הממשלה, ואילו הלוואות לכיסוי הגירעון הן עול נסתר יותר. ובשקיפות יש יתרון.

אך אלה הבדלים דקים. המשמעות של שתי האופציות היא בכל מקרה הגדלת הממשלה, והגדלת העומס על המגזר הפרטי. כבר היום, גודלה של הממשלה והמסים שהיא גובה כדי לממן את התקציב, חונקים את המגזר הפרטי ולאט לאט חונקים את כולנו. קטר הצמיחה של כל מדינה הוא המגזר הפרטי. רק השקעות הון של אנשי עסקים פרטיים, בתנאי תחרות חופשית, יכולים בטווח הארוך לקיים צמיחה כלכלית אמיתית שתורמת לכלל המשק.

אלא שהממשלה פשוט לא מאפשרת למגזר הפרטי לתפקד בגלל עול המסים והרגולציה. בתנאים כאלה זו אווילות להטיל עוד מסים או להגדיל את הגירעון. כדי לעצור את התדרדרות הכלכלה הממשלה צריכה לעשות בדיוק את ההיפך ולקצץ בצורה דרסטית בתקציב שלה כדי לפנות את משאבי המשק לטובת המגזר הפרטי.

הבעיה היא שקיצוץ אינו בא בחשבון מבחינת קובעי המדיניות. מעבר לרצון הברור של הפוליטיקאים להמשיך ולהגדיל את כוחם, אנו שומעים גם טיעון כלכלי נגד קיצוץ בתקציב המדינה. והטיעון הוא שבתנאי האטה, אסור לקצץ בתקציב שהרי הוצאה ממשלתית היא חלק מהתוצר וירידה בהוצאה הממשלתית תקטין את התוצר עוד יותר ותביא למיתון.

הטיעון הזה הוא בעייתי כי הרי בתנאי צמיחה כלכלית אין סיבה לקצץ בהוצאות הממשלה – מכאן יוצא שאף פעם לא מקצצים. מושלם בשביל הפוליטיקאים והמקורבים. אך הנקודה העיקרית היא שמבחינה כלכלית הטיעון הוא שגוי, מתמקד בטווח הקצר ומתעלם מהשלכות ארוכות טווח.

יש לזכור - הממשלה היא פרזיט. אין לה כסף משלה, המגזר הפרטי הוא זה שמממן אותה. אמנם חלק מהוצאות הממשלה הן מוצדקות – בעיקר ביטחון, חינוך, חוק וסדר. אבל איזה חלק מתקציבי הביטחון והחינוך באמת הולך על ביטחון וחינוך? מה על הררי הבזבוז וחוסר היעילות? איך הם תורמים לכלכלה?

אין ספק שמבחינה מתמטית, המתנגדים לקיצוץ צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שמדינת ישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון ייפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק. המיתון יהיה לטווח קצר בלבד ויוביל לצמיחה אמיתית ופרודוקטיבית שתעלה את עושרם של כלל תושבי ישראל.

אנחנו עומדים בפני שתי אפשרויות. באפשרות האחת ניכנס לתקופה ארוכה של מיתון או דשדוש, שבו הממשלה תמשיך לגדול על חשבון המגזר הפרטי ומשלמי המסים. המרוויחים מהדשדוש הזה יהיו אלה שסמוכים על שולחנה של הממשלה. המפסידים? כל השאר.

באפשרות השנייה, הממשלה תעבור דיאטה חריפה, וניכנס למיתון קצר טווח שבסופו תבוא צמיחה יצרנית שתפעל לטובת הרוב הגדול של המשק. אם הממשלה הייתה באמת דואגת לכלל האזרחים, לא הייתה שאלה באיזה אופציה לבחור. אך המציאות היא שהפוליטיקאים שמנהלים את הדיון הציבורי מעמידים פנים שאפשרות ב' אפילו לא קיימת. היכונו להמשך ההתדרדרות.

המאמר פורסם בכלכליסט

אנשי הרוח רוצים להקדיש 1% מהתקציב לתרבות. אני מציע 0% לתרבות