הפתרון המושלם לבעיית הטבות המס של טבע

הפיטורים הצפויים בטבע יוצרים תחושה של מרירות לנוכח הטבות המס שטבע מקבלת כבר שנים רבות, והפוליטיקאים מנצלים את ההזדמנות לתקוף את החברה, לקרוא לה כפוית טובה, ועוד. למעשה, ההאשמות הנוקבות של הפוליטיקאים יוצרות את הרושם שהמדינה - כלומר, אנחנו, ציבור משלמי המסים - ממש מעבירים כספים לחברת טבע.

אבל מה זו בעצם הטבת מס? הטבת מס משמעה שטבע משלמת פחות מסים על הרווחים שטבע עצמה מייצרת. כלומר, המדינה לא נותנת כסף, המדינה פשוט גובה פחות מסים. היא לוקחת פחות כסף.

כידוע, טבע נכנסה למשבר, כמו שקורה מדי פעם לחברות עסקיות, והיא כנראה עומדת לפטר בשנה הקרובה מספר משמעותי של עובדים, עובדים שחלקם מלכתחילה נשכרו בגלל שיעור המס הנמוך. שכן אלמלא הטבות המס האלה, סביר שטבע הייתה מלכתחילה מעסיקה הרבה פחות אנשים בארץ, ובמקום זאת הייתה מעסיקה יותר עובדים במזרח אירופה או בהודו או במדינות אחרות שבהן עלות עבודה זולה יחסית לישראל. 

הפיטורים האלה אינם מחזה נעים וקשה להגזים במשבר שיעבור על המפוטרים, אבל אין פה בוגדנות מצד טבע או כפיות טובה. החברה במשבר, אז אין לה ברירה אם היא רוצה להימנע מפשיטת רגל ומפיטורי כל העובדים כולם.

אם כבר, הבעיה בהטבות המס של טבע היא שיש חברות שלא מקבלות הטבות מס. כלומר, הבעיה היא שהמדינה מפלה. חברות טכנולוגיה משלמות מס חברות משמעותית נמוך יותר מסתם חברות שפועלות בשוק המקומי. אך אין זה תפקידה של הממשלה לבחור חברות מנצחות וחברות מפסידות, ואין זה תפקידה של הממשלה להפנות משאבים לסקטורים מסוימים. הדבר גורם לעיוות בהקצאת מקורות ברמה הכלכלית, וגם אין פה צדק ברמה המוסרית.

הפתרון הוא שכל החברות בארץ יקבלו הטבות מס. או אם לדייק יותר, צריך לוותר על כל הרעיון של מתן הטבות המס לחברות ולסקטורים מסוימים, ובמקום זאת לחתוך בצורה משמעותית והדרגתית את שיעור מס החברות הרשמי, שעומד כיום על 24%. לחתוך לכמה? אידיאלית לאפס. מס חברות הוא מס מיותר ומעוות ואין בו כל צורך, אבל שיעור מס חברות בגובה 12.5%, הנהוג באירלנד, הוא בגדר מטרה מכובדת.

התוצאה של חיתוך במס חברות לרוחב כל המשק תהיה צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ומשכורות גבוהות יותר, שכן מס חברות נמוך יעודד השקעה במכונות ובהון ויאפשר לחברות להעלות את הפריון של העובדים שלהן וכך לשלם להם יותר.

נקודה נוספת היא שהמשבר בטבע עורר מרירות גם בנוגע למשכורות הגבוהות של ההנהלה שעזבה ושל המנכ"ל החדש שהגיע מדנמרק. השאלה היא איך אפשר להביא בדרך אחרת מנכ"ל מוצלח שיבוא להציל את טבע? האם בעלי המניות של טבע אמורים להבהיר לו שאם הוא ייכשל, אז שכרו ייחתך? למה לו לעזוב את דנמרק, לבוא לישראל ולריב עם כל העולם אם אין תמורה מובטחת? כלומר, בטוח שזה יהיה כיף למנכ"ל מדנמרק לקבל נזיפות מחברי כנסת שמעולם לא ניהלו בחייהם דוכן פלאפל, אבל יש לי רושם שזה לא מפתה מספיק.

המאמר פורסם בישראל היום ב-7 לדצמבר 2017. 

מה רע במקלטי מס?

בשבועות האחרונים פרצה סערה סביב הדלפת מסמכי פרדייס, הדלפה שעוררה דיון ציבורי מחודש בשימוש במקלטי מס ע"י חברות בינלאומיות וע"י מגוון סלבריטאים, ממלכת אנגליה ועד בונו. אמנם הדיון הציבורי הזה היה מלווה בהרבה גלגולי עיניים ונזיפות בעשירים רודפי הבצע, אבל האמת היא שמסמכי פרדייס לא חשפו שום דבר בלתי חוקי. ומה שיותר חשוב - הסערה התקשורתית מתעלמת מהתועלת הכלכלית העצומה שנובעת מהשימוש במקלטי מס.

כאמור, חשוב לציין שהימנעות מתשלום מס היא פרוצדורה חוקית, וזאת להבדיל מהשתמטות מתשלום מס או העלמת מס. עובדה היא שחשיפה דומה של שימוש במקלטי מס מלפני שנה, מה שכונה אז "מסמכי פנמה", הובילה למספר מועט של חקירות. אחרי הכל, קשה להאמין שחברות כמו פייסבוק ואפל, או אישים כמו בונו או מלכת אנגליה יסתבכו במעשים בלתי חוקיים.

אם מקלטי מס הם חוקיים לחלוטין, על מה הצעקה? תלונה אחת היא שהעשירים חוטאים כביכול מבחינה מוסרית ע"י כך שהם מנסים להקטין את תשלומי המס שלהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שישמחו לשלם מסים וכך להחזיר לקהילה שאפשרה את התעשרותם. ההאשמה הזו מתעלמת מכך שבארה"ב, המאיון העליון משלם כ-45% מכלל מס ההכנסה הפדרלי. בישראל העשירון העליון לבדו משלם כ-64% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. אמנם מגוחך לקרוא לרוב החברים בעשירון העליון בישראל "עשירים", אבל הנקודה היא שאי אפשר להאשים אותם שאינם משלמים במסים את "חלקם ההוגן".

אך התלונה המרכזית שמעלים אלה שמתנגדים לרעיון של מקלטי מס היא, שהכסף הזה היה יכול להגיע לממשלות ואלה היו יכולות להשקיע אותו בחינוך, בביטחון, ברווחה וכו'. אך זו ראייה נאיבית. המציאות היא שתשלומי מס הם ברובם בבחינת בזבוז כסף ודווקא הימנעות מתשלום מס מוסיפה לרווחה הכלכלית של כולנו.

מה בעצם עושים חברות ואנשים פרטיים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס? כאשר חברה אינה משלמת מס, נשאר לה יותר כסף להשקעה או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, הכסף מגיע לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים אותו בחברות אחרות, או מפקידים אותו בחיסכון - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות והשקעות. במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הרווחים מגיעים לשוק הפרטי.

ומה קורה לכסף כשהוא מגיע לידיהם של הפוליטיקאים? הדוגמא האחרונה היא ההודאה של הביטוח הלאומי שבזבז 600 מיליון ש"ח על פרויקט מחשוב כלשהו. אך זו רק דוגמא קטנה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון פנים ב-48% או 4 מיליארד ש"ח (מותאם לאינפלציה וגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב-48%? האם הוא השתפר בכלל?

מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד ש"ח בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל? העובדה היא שהממשלה אינה נוהגת בכבוד בכספי המסים שלנו. חלק מכספים אלה מבוזבז על סיאוב וחוסר יעילות, וחלק מגיע לידיהם של המקורבים לצלחת. קשה לדעת איזה אחוז באמת חוזר למשלמי המסים בצורה של שירותים איכותיים, אבל אפשר להניח שזהו אחוז יחסית קטן.

השאלה שכל אלה שמתרעמים על מקלטי המס צריכים לשאול את עצמם היא זו: האם אנו רוצים שהמשאבים המוגבלים של המשק יהיו בידיהם של האנשים שהרוויחו אותם כמו גיל שויד, אייל ולדמן ואיתן ורטהיימר או שאנו מעדיפים שאלה שמאכלסים את כנסת ישראל ישלטו על הכספים האלה. בעיני התשובה ברורה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-1 לדצמבר 2017. 

רובין הוד וסוציאליזם- לא מה שחשבתם.

הורדת מס החברות היא הפתרון הנכון להאצת הפעילות הכלכלית

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות

קשה לדמיין מס הפוגע ברווחה הכלכלית יותר ממס חברות. ההשפעה השלילית של המס הזה היא ברורה מבחינת התיאוריה הכלכלית, וגם מחקרים אמפיריים נוטים לתמימות דעים לגבי הנזק שהמס יוצר. לכן יש לקוות שתוכנית שר האוצר, משה כחלון, להורדה כללית במס מ-25% ל–23.5%, כפי שדווח בתקשורת, אכן תצא לפועל.

למס חברות יש השפעה עמוקה ורחבה על הפעילות הכלכלית במשק. הורדת המס הופכת פעילות של חברות ליותר רווחית ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. הורדת המס, אם היא משמעותית דיה, תביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

המס הזה חשוב במיוחד למדינה כמו ישראל, המשופעת בחסרונות תחרותיים, חסרונות הפוגעים ביכולתה של המדינה למשוך משקיעים וחברות בינלאומיות. ישראל היא שוק קטן ומבודד מבחינה גיאוגרפית, והסיכונים הגיאופוליטיים באזורנו ידועים. בנוסף, ישראל סובלת מעול כבד של רגולציה ומביורוקרטיה לא יעילה. כדי לממש את היתרונות התחרותיים של המדינה — נטייה ליזמות ונכונות לקחת סיכונים, יש ליצור תנאים שיאזנו את התמונה העגומה הזו.

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות.

למרבה הצער, שיעור מס החברות הסטטוטורי כיום - 25% - הוא לא תחרותי לעומת מדינות בגודל דומה לישראל. כאן יש להעיר שאין טעם להשוות את ישראל למדינה כמו ארה"ב, עם שיעור מס חברות של 35%, שכן ארה"ב נהנית מיתרונות גודל משמעותיים שמושכים השקעות ויוצרים פעילות כלכלית, למרות שיעור המס הגבוה. השוואה של שיעור מס סטטוטורי (לא שיעור מס אפקטיבי, שאותו הרבה יותר קשה לחשב) עם מדינות בגודל דומה לישראל - 19% בצ'כיה, 22% בדנמרק, 20% בפינלנד, 22% בשוודיה - מראה עד כמה ישראל מציבה את עצמה בעמדת נחיתות. מעניין שהמדינה המערבית המתועשת המשגשגת ביותר, שווייץ, מסתפקת במס חברות של 18% בלבד.

ממוצע מס החברות באיחוד האירופי הוא 22% בלבד. באחרונה אף דווח כי ממשלת בריטניה שוקלת להוריד את שיעור מס החברות מ–20% ל–15% כדי לפצות על הנזקים קצרי הטווח שעלולים לנבוע מהברקזיט (אי־ודאות כלכלית, ואקום שלטוני, משא ומתן קשה עם האיחוד האירופי ועוד). האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה מס חברות כל כך גבוה יחסית למדינות המתחרות?

האם הורדת שיעור מס חברות תביא לירידה בסך תקבולי המסים וכך תוביל לעלייה בגירעון? קשה להוכיח לכאן או לכאן, אבל יש סיבה טובה להניח שהורדת המס דווקא תוביל לעלייה בתקבולי המס. נשמע פרדוקסלי מעט, אבל ההיגיון הכלכלי ברור. הורדת שיעור מס החברות מגבירה פעילות כלכלית, מתמרצת השקעות, תעסוקה וצריכה. כלומר ירידה בשיעור מס חברות תביא לעלייה בתקבולי מס הכנסה ומע"מ. ייתכן שאפילו תקבולי מס החברות בעצמם יעלו כתוצאה מהירידה בשיעור המס. זוהי תיאוריה הידועה בשם עקומת לאפר, שאמנם קשה להוכיח אותה, אבל היא נשענת על היגיון כלכלי מוצק.

מלבד זאת, החשש מירידה בתקבולי המסים מתעלם מכך שהצמיחה הכלכלית במדינה נמצאת במגמת האטה, אם בגלל המצב המידרדר בעולם ואם מסיבות אחרות. האטה כלכלית שכזו בוודאי אינה עוזרת לתקבולי המסים. הורדת שיעור מס חברות, דווקא בסביבה כה מאתגרת, נראית כמו הצעד ההגיוני ביותר למי שמעוניין להקדים תרופה למכה, ולהאיץ את הפעילות הכלכלית.

המאמר פורסם בדה-מרקר. 

מהו היתרון האמיתי של ארה"ב על ישראל

ד"ר בן קרסון הודיע אתמול שהוא ינסה לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה״ב ב-2016. קרסון הוא נוירוכירורג ידוע, שמרן ושחור – מה שיכול להפוך אותו פופולרי בקרב הרפובליקנים שיירצו להרחיק מעצמם האשמות בגזענות, ואולי גם לסחוף קצת קולות מהשמאל.

אבל מה שבאמת מעניין לגבי קרסון זה שהוא מתנגד למס הכנסה פרוגרסיבי ורוצה להחליפו במס אחיד. כלומר במקום שהאמריקנים ישלמו שיעור מס שהולך ועולה עם המשכורת, כולם ישלמו את אותו שיעור מס – נניח 10%. בצורה כזו, מי שמקבל משכורת של 10,000 דולר בחודש ישלם מס הגבוה בדיוק פי שניים ממי שמקבל משכורת של 5,000 דולר בחודש.

עצם העובדה שקרסון רוצה בביטול שיטת המס הפרוגרסיבי היא לא הנקודה המעניינת. מה שיותר מדהים זו העובדה שהוא מציג עמדה זו מעל לכל במה והוא עדיין נחשב למועמד רציני. לאו דווקא בעל הסיכויים הכי גבוהים לנצח – שהרי הוא חסר ניסיון וללא מעמד ציבורי מבוסס – אבל רציני. כאן הניגוד הגמור למדינת ישראל: קשה לדמיין פוליטיקאי ישראלי שיציג עמדה כזו ושלא ייהפך לבדיחה ולמטרה למסע שיסוי חובק תקשורת.

בישראל מס פרוגרסיבי נחשב לעיקר אמונה בסיסי של קוד המס. בגלל הפרוגרסיביות האגרסיבית הנהוגה כאן, שני העשירונים העליונים משלמים בערך 90% מכלל מס ההכנסה שהממשלה גובה. הצידוק לנטל הכבד הזה שמיעוט צריך לשאת, הוא שכך מקטינים את אי השוויון – לוקחים הרבה יותר כסף ממי שמרוויח יותר. הבעייה היא שהשאיפה לשוויון מובילה להפליה בוטה בין אזרח לאזרח. מדוע לאזרח א' יש פחות זכויות על הכסף שהוא מרוויח ביושר מאשר אזרח ב'?

העובדה שהמדינה היא דמוקרטית בוודאי אינה פותרת את בעיית האפליה, שהרי העובדה שרוב האזרחים מסכים עם מדיניות מסויימת לא הופכת את המדיניות הזו לחכמה או למוסרית. שוויון בפני החוק הוא עקרון העל ואמור לכלול גם זכויות קניון זהות לכל אזרח. מס פרוגרסיבי סותר את העיקרון הזה.

קשה גם שלהתעלם מכך ששני העשירונים העליונים שמממנים כמעט את כל מס ההכנסה מונים הרי רק 20% מכלל האזרחים. כך שהדמוקרטיה לא ממש עוזרת: כל שצריך פוליטיקאי לעשות כדי להיבחר, הוא להבטיח ל-80% מהעם שהוא יעביר להם את כספם של ה-20% "העשירים". ואת כל זה אפשר אפילו לעטוף בעטיפה מוסרית עם המותג המנצח – שוויון.

כחלון הוא דוגמא מאלפת לעיקרון הפופוליסטי של "הכה את המיעוט". לפחות אם להאמין למה שפורסם בעיתונות הפיננסית בימים האחרונים, כחלון מתכנן בין היתר להעלות את המס על הפנסיה של העשירונים העליונים, אלה שכבר מממנים את מס הכנסה. אין גבול לחוצפה.

לדעתי ארה"ב עומדת בפני משבר כלכלי כבד שיגמד את משבר 2008, אך עם כל הבעיות בכלכלת ארה"ב, יש להם יתרון אחד עצום שלמדינת ישראל אין: כוחות אידיאולוגיים וחברתיים משמעותיים שמאמינים בקפיטליזם. מועמדים כמו ראנד פול וד"ר קרסון, שמציעים אלטרנטיבה לדמוקרטים ולמועמדים רפובליקנים חיוורים, מוכיחים את זה. לכן ייתכן שבטווח הארוך –10 או 20 שנים מהיום, בזכות הכוחות האלה ארה"ב עוד תזכה לתחייה כלכלית.

ובישראל? רפיסות אידאולוגית וניצול חסר בושה של אנשים ישרים שכל פשעם הוא שהם מרוויחים שכר גבוה מהממוצע. כך, בעוד שארה"ב מגלה סימני חיות בזירה הציבורית, ישראל נעה בין הדיליטנטיות הלפידית לבין הנצלנות הכחלונית. יש על זה ביטוי ביידיש אבל הוא קצת גס רוח ולכן נשאיר אותו לדמיונם של הקוראים.

המאמר פורסם במידה

מס פרוגרסיבי מעניש הצלחה ואין בו טיפה הגינות

הימנעות מתשלום מס היא חובה פטריוטית

תכנוני מס מגדילים את כמות הכסף שנשארת בידי המגזר הפרטי, ומקטינים את כמות הכסף שמגיעה לידי הפוליטיקאים. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא: מי אנחנו רוצים שישלוט על המשאבים במדינה - יזמים כמו גיל שויד או משוררים כמו י. לפיד?

שיעורי המס הנמוכים שמשלמות חברות בינלאומיות ותכנוני המס של פירמות ואנשים פרטיים מעוררים את זעמם של התקשורת ושל הפוליטיקאים. אך האמת היא שהאפשרות להימנע מתשלום מס היא ברכה עצומה לכלכלה, ואם הממשלה תצליח לחסום את האפשרות הזו, יהיה זה מסמר נוסף בארון המתים של הכלכלה הישראלית.

ראשית, נבהיר את ההגדרות. הימנעות (או מזעור) מתשלום מס היא פעילות חוקית, לרבות במובן של תכנוני מס, אפילו אגרסיביים, שהם חוקיים לחלוטין. לעומת זאת, העלמת מס היא פעילות לא חוקית, והיא אינה נושא המאמר. מאמר זה דן באמצעים חוקיים למזעור תשלומי המס.

כדי להבין מדוע תכנון מס הוא פעילות חיובית לכלכלה, יש לדעת מה חברות ואנשים פרטיים עושים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס. כאשר חברה אינה משלמת מס, היא מרוויחה (נשאר לה) יותר כסף. הכסף הזה משמש להשקעה נוספת או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, גם כספים אלה אינם הולכים לאבדון. הם מגיעים לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים את הכסף בחברות אחרות, או מפקידים את הכסף בחיסכון בבנק - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות שנותן הבנק.

במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הכספים מגיעים לשוק הפרטי.

הביקורת מחטיאה את המטרה

הביקורת רוויית השנאה, שבאה למנוע כספים מבעלי מניות עשירים - הטייקונים - ורוצה לקחת להם את הכסף בצורת מס, מחטיאה את המטרה.

ראשית, חלק גדול מבעלי המניות של החברות הגדולות (טבע, צ'ק פוינט, כיל) הם אנשים פרטיים מהעשירונים התשיעי והעשירי, לאו דווקא טייקונים. שני העשירונים העליונים משלמים כ-85% מהמסים הישירים. כך שקשה לטעון כי הם אינם משלמים את חלקם ההוגן.

שנית, בארץ פועלים עשרות אלפי עסקים קטנים ובינוניים. מה לבעלי המניות של עסקים אלה ולטייקונים?

יש צדק בטענה כי האפליה בתשלומי מס בין חברות הענק לבין העסקים הקטנים אינה צודקת. אבל הפתרון הוא לא להעלות לכולם את המס, מה שיגרום לפיטורי ענק ויחבל בכלכלה, אלא להוריד את שיעורי המס על החברות הקטנות לשיעורי המס של הגדולות.

דיברנו עד כה על חברות ועל בעלי מניות. אולם מה עם אותם אנשים עשירים שבעזרת תכנוני מס חוקיים (חברות ארנק למשל) מצליחים להימנע מתשלום מס גבוה?

השאלה היא, כמו במקרה של חברה שמצליחה להימנע מלשלם מס, מה עושה אותו אדם עם כספו? גם כאן הכסף אינו הולך לאבדון. רוב הבעלים של חברות ארנק הם אנשים אמידים, שחלק קטן יחסית מהכנסתם הולך לצריכה. רוב הכסף מופקד בבנק, ולכן מגיע בסופו של דבר כהלוואה לשוק הפרטי, ולפעמים כספים אלה מגיעים ישירות להשקעה בסטארט-אפים או בפיתוח עסקים קיימים. כלומר, הכסף מגיע רובו ככולו לשוק הפרטי.

אך מה קורה לכסף כאשר הממשלה גובה אותו כמס? סביר שכ-20% מהכסף הולך לאבדון של חוסר יעילות, ביורוקרטיה וסיאוב ממשלתי. לעתים הכסף הופך בידי הפוליטיקאים לכלי להחזיר טובה לתומכים ולקניית תומכים חדשים. וכך קורה שבמקום שהכסף יגיע למגזר הפרטי ויעזור לפתח את התעשייה, ובמקום שיינתן כשכר על כישרון, עבודה קשה ויזמות - הוא הופך לאתנן שמגיע למקורבים ולחברי המגזר הממשלתי.

נכון, חייבים לגבות מסים כדי לממן את הפעילות הקלאסית של הממשלה, כמו ביטחון (אמיתי, לא פנסיות של נגדים בקריה), משטרה, ומימון הזרוע המשפטית. אולם מספיק לראות כיצד תקציב הממשלה מתנהג בשנים האחרונות, וכיצד המעמד הבינוני נשחק, כדי להבין עד כמה קלוש הקשר בין התקציב של הממשלה לבין רווחת הציבור העובד.

תקציב 2011 זינק ב-8.4%, תקציב 2012 זינק ב-5%, ותקציב 2013 שאושר לאחרונה זינק ביותר מ-6.5%. מי שחושב שהגידול החד הזה הולך למטרות שמיטיבות עם אלה ששילמו את המסים שמממנים את התקציב, חי בסרט.

מקלטי המס פועלים כשסתומי ביטחון

טענה - מוטעית - נוספת של מבקרי תכנוני המס החוקיים היא שבאשמתם של אלה הנמנעים מתשלום מס, כל האחרים צריכים לשלם יותר כדי להשלים חוסרים. זוהי טעות שנובעת מחוסר הבנה של אופיה האמיתי של הממשלה. היכולת לתכנוני מס אינה פוגעת בשאר המשלמים, ובעצם היא מגינה עליהם מהפוליטיקאים.

תכנון מס חוקי הוא פעילות יקרה, הכרוכה בתשלום לרואי חשבון ולעורכי דין ועמלות גבוהות למקלטי המס. ככל ששיעור המס גבוה יותר - כך גוברת הכדאיות של תכנון המס. לכן, כאשר שיעורי המס נמוכים יחסית - לא כדאי להשתמש במקלט מס.

אם לדוגמה הממשלה תחליט להעלות את שיעורי המס הישיר ל-70% לכולם, מקלטי מס יהיו הדבר הכי פופולרי במדינה (המדינה יכולה אמנם להעלות את המע"מ, אולם זה מס שאפשר לפחות חלקית להימנע ממנו על-ידי הקטנת צריכה).

במילים אחרות, מקלטי המס פועלים כשסתומי ביטחון המונעים מהממשלה להעלות את שיעורי המס, ולכן ביטול מקלטי המס יהפוך את כולנו לעבדים נרצעים של המדינה, ורבים יחושו כי הגירה מהארץ תהיה הפתרון היחיד לשמירת כספם.

תכנוני מס מגדילים את כמות הכסף שנשארת בידי המגזר הפרטי, ומקטינים את כמות הכסף שמגיעה לידי הפוליטיקאים. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא: מי אנחנו רוצים שישלוט על המשאבים במדינה - יזמים כמו גיל שויד או משוררים כמו י. לפיד?

המאמר פורסם במקור בגלובס בתאריך 20/08/2013