ישראל מצטרפת למלחמה במזומן

לאחרונה העבירה הכנסת חוק המגביל את השימוש במזומן. זהו חוק מסוכן בעל השלכות רחבות, וראוי להתעכב על פוטנציאל הנזק שהוא עלול לגרום. החוק אמנם רק מגביל את השימוש במזומן ולא אוסר אותו לחלוטין, אבל המטרה הסופית ידועה - הוצאת המזומן אל מחוץ לחוק והחלפתו בכרטיסי אשראי ובהעברות בנקאיות. פוליטיקאים, כלכלנים וביורוקרטים ברחבי העולם דוחפים למטרה הזו בגלוי, ויש להניח שהחוק שעבר בשבוע שעבר הוא רק שלב ראשון במסע המפוקפק הזה.

כדי להבין עד כמה החוק מסוכן, צריך להיזכר במשבר הפיננסי  של  ,2008 שבעקבותיו בנקים מרכזיים הורידו את הריבית לאפס בניסיון להבריא את הכלכלה. הריבית האפסית הזו ניפחה בועות חדשות, תדלקה זינוק מלאכותי במחירי הנדל"ן והרסה את האפשרות של המעמד הבינוני לחסוך את כספו בבנק. אבל לפחות בפני הבנקים המרכזיים עמד מחסום האפס - כלומר, לא היה אפשר להוריד את הריבית בבנק לחוסכים פרטיים אל מתחת לאפס. שהרי ברור שברגע שהחוסך המצוי ייאלץ לשלם קנס על הפקדת הכסף בבנק - שזו המשמעות של ריבית שלילית - הוא יוציא את כספו וישמור אותו כמזומן בכספת.

אם הפוליטיקאים יצליחו במזימתם להוציא את המזומן אל מחוץ לחוק, האפשרות הזו לא תעמוד עוד בפני האזרח. הבנקים המרכזיים יוכלו להנהיג ריבית שלילית וכך יוכלו לד- חוף את האזרח לפעולות לא אחראיות  - למשל, השקעות נואשות במניות  ובנדל"ן, וגם, ואולי בעיקר, צריכה מוגברת. הדבר תואם את האינטרס של הפוליטיקאים - תדלוק מתמשך של בועת מניות, נדל"ן וצריכה, שתעזור להם לנצח בבחירות הקרובות, אך שתביא לחיסול הבסיס האמיתי וארוך הטווח של כלכלה משגשגת - חיסכון והשקעה.

להוצאת המזומן אל מחוץ לחוק יש משמעות מסוכנת נוספת - אובדן מוחלט של פרטיות. ללא מזומן, כל פעולה כספית תהיה שקופה לשלטונות - החל מקנייה בסופר, דרך תרומה לתנועה פוליטית שאולי אינה מוצאת חן בעיני השלטון, וכלה בקניית כרטיס  נסיעה לחו"ל (וזה לא משנה שכיום אנו כבר נוהגים להשתמש בכרטיסי אשראי לצורך פעולות כאלה; העניין הוא שלפחות יש לנו אפשרות לשלם  במזומן). מצחיק שבתקופה שבה מרבים להתלונן על הכוח ועל כמות המידע שמצטברים אצל גופים פרטיים כגון פייסבוק וגוגל, איש כמעט אינו מתריע מפני ממשלות שחותרות לאסוף עלינו מידע בהיקף שאורוול אפילו לא היה יכול לחלום עליו.

התירוץ המקובל למלחמה במזומן הוא המלחמה בהון השחור. כביכול יש בישראל כלכלה שחורה ענקית, שרק אם נצליח לשים עליה את היד, נוכל לאסוף כל כך הרבה תשלומי מס, שהממשלה תוכל סוף-סוף לספק לנו שירותים חברתיים לתפארת. אלה כמובן  שטויות. העובדים במגזר הפרטי, אלה שבאמת מממנים את המדינה, לא יראו כמעט דבר מהכסף הזה. הממשלה תשכור עוד אנשים למגזר הציבורי, יחלקו שם העלאות שכר, מסיבות הסיום  לגנרלים יהיו מפוארות אף יותר, וזהו. החינוך לא ישתפר והמשטרה לא תש- תפר, כפי שהם לא השתפרו בעשור האחרון, שבו התקציבים שלהם כבר  זינקו בעשרות אחוזים, ריאלית.

הדרך הנכונה, מוסרית וכלכלית, להילחם בהון השחור היא לקצץ בתקציב ולהוריד מסים, וכך להוריד מהתמריץ להעלים מס. שלא במפתיע, המדינה עושה בדיוק את ההפך.

המאמר פורסם בישראל היום ב-23 למרץ 2018. 

שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ

מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.

הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.

ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".

ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.

עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?

השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.

שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.

האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.

קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

המבחן הגדול של הביטקוין עוד לפניו

עליית המחירים המדהימה של הביטקוין והקרקס התקשורתי שמתחולל סביבו עוזרים להשכיח את הסיבה האמיתית ליצירתו של המטבע ואת סוד המשיכה שלו. הביטקוין שופך אור על חוליי המערכת הפיננסית הבינלאומית ואם יש לו קיום ארוך טווח, זה בזכות ההבדל בין הביטקוין לבין המערכת הקיימת, לא מההשקעה הספקולטיבית שאנו עדים לה היום.

ההיסטוריה של הביטקוין מתחילה ב-2009, כמעט מיד לאחר פרוץ המשבר הפיננסי הגדול בארה"ב. המשבר יצר אצל רבים חוסר אמון בממשלות ובמערכת המוניטרית בכלל. הנשיא בוש ולאחריו אובמה השתמשו במאות מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים כדי לחלץ מוסדות פיננסיים שהיו מקורבים לצלחת, והבנק המרכזי האמריקאי הדפיס טריליוני דולרים במטרה לאושש את הכלכלה. כיום, כמעט עשור לאחר פרוץ המשבר, הריבית בארה"ב עדיין קרובה לשפל היסטורי, ובאירופה ממשיכים להדפיס כסף כאילו אין מחר.

בגלל הריבית הנמוכה המעמד הבינוני, שאינו יכול לחסוך את כספו בפיקדונות בנקאיים שמרניים ובטוחים, נדחף להשקעות יותר ספקולטיביות ומסוכנות כמו מניות ונדל"ן. ולכך אפשר להוסיף רגולציה פיננסית שהולכת ומתהדקת, חדירה לפרטיות, הרס הסודיות במערכת הבנקאית ועוד דברים שראויים למאמר נפרד.

הביטקוין הוא בעצם הראקציה לכל זה. הטכנולוגיה בבסיס הביטקוין מאפשרת תשלומים עבור מוצרים ושירותים בצורה דיגיטלית, באמצעות המחשב או הסמארטפון. אך בכך אין ייחוד, שכן כרטיסי ויזה ומאסטרקארד או אפליקציית פייפל עושים זאת בצורה כמעט מושלמת. מה שבאמת מיוחד בביטקוין הם שני דברים. ראשית, הביטקוין שומר על האנונימיות של המשתמש בעזרת הצפנה כמעט הרמטית. אמנם הדבר מקל  תיאורטית על חייהם של פושעים אך האנונימיות הזו גם מפריעה למדינה לחקור ולבלוש אחרי אזרחיה התמימים. בסה"כ, אפשר לטעון שהיתרון שניתן לפושעים הוא מחיר זעום לשלם בתמורה להפחתת העוצמה של המדינה מול כלל אזרחיה.        

היתרון השני והעיקרי של הביטקוין, הוא שמספר הביטקוינים במחזור נשלט ע"י נוסחה מתמטית, לא ע"י הממשלה. לממשלה  - כל ממשלה - אין שליטה על מספר הביטקוינים. לא רק זאת, למערכת אין מרכז גיאוגרפי, היא מבוזרת ואין לממשלות את היכולת לנהל אותה בשום צורה. עפ"י הנוסחה המתמטית, בשנת 2140 יהיו בעולם 21 מיליון ביטקוינים וזהו זה. אי אפשר ליצור אפילו ביטקוין אחד נוסף.

וזהו לב המהפכה. חסל סדר הדפסות, אינפלציה, מניפולציה של ריבית, ובכלל, חסר סדר ניהול מרכזי של המערכת המוניטרית. למי שחושד ביכולת או ברצון הטוב ונטול האינטרסים של הבנקים המרכזיים, זוהי בשורה טובה מאוד.

כיום היכולת של הביטקוין לשמש כמערכת תשלומים יום-יומית נתקלת באתגרים טכנולוגיים קשים. למשל, עמלה על פעולת תשלום בביטקוין יכולה להגיע לעשרות דולרים, מה שכמובן הופך כמעט כל פעולת תשלום שכזו לבלתי מעשית. יש לציין שמושקעים מאמצים רבים בקהילת הביטקוין למצוא פתרונות טכנולוגיים זולים ויעילים לבעיה.

אך המבחן האמיתי של הביטקוין יגיע במשבר הפיננסי הבא. האם הציבור ינהר לביטקוין כדי להגן על כספו מפני הפעולות הקיצוניות של הממשלות והבנקים המרכזיים, או שמא הציבור ימצא מפלט בנכס שמשמש בהצלחה כבר 3,000 שנה - זהב. ואולי התשובה תהיה שילוב של שני סוגי הנכסים האלה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-29 לדצמבר 2017.

שקל דיגיטלי וביטקוין - התשלום במזומן הוא הערובה לפרטיות שלנו

החיבור שבנק ישראל עושה בין השקל הדיגיטלי וביטקוין הוא ספין אורווליאני ותו לא. חלק מרכזי מהעצמה של הרעיון מאחורי הביטקוין הוא שמספר הביטקוינים שאי פעם יהיו במחזור מוגבל ל-21 מיליון ע"י נוסחה מתמטית, ואין אפשרות "להדפיס" ביטקוינים נוספים. בנק ישראל לעומת זאת, מדפיס כמויות ענק של שקלים בשנים האחרונות, והמעבר ל"שקל דיגיטלי"  - ביטקוין ישראלי לכאורה - כמובן שאינו מונע מהבנק המרכזי להמשיך להדפיס כאוות נפשו (או עד שהאינפלציה תתעורר).

אבל זו רק מחצית מהשערורייה. ההגבלות המתוכננות על שימוש במזומן הן המכה האמיתית. אם ייאסר כליל השימוש במזומן, הפגיעה בפרטיות שלנו תהיה חסרת תקדים. מקניית מסטיק ומעלה, כל פעולה פיננסית שלנו תהיה חשופה לפקידים ולפוליטיקאים. זהו מצב שאפילו אורוול לא דמיין שנוכל להגיע אליו. וגם מבחינה זו, האנונימיות שמבטיח הביטקוין עומדת בניגוד מוחלט לתכניות של השלטון. התירוץ הוא שהאיסור על מזומן מיועד להילחם בכלכלה שחורה. האם המלחמה במסחר בקנאביס ובשרברבים שלא נותנים קבלה שווה את אבדן הפרטיות שלנו? אם המדינה כל כך מודאגת מכלכלה שחורה, שתואיל להוריד את שיעור המס וכך ירד התמריץ להשתמט מתשלום מס.

נקודה אחרונה: האיסור על שימוש במזומן יאפשר לבנק ישראל להוריד את הריבית שאנחנו מקבלים על הפיקדונות שלנו בבנקים המסחריים לריבית שלילית. רעיון שעד לפני עשור נחשב הזוי וכיום הוא בבחינת תכנית עבודה ממשית בקרב בנקים מרכזיים, ושמטרתה להכריח חוסכים לצרוך את הכסף שלהם - סוג של הנדסה חברתית-כלכלית חסרת אחריות. בעולם של ריבית שלילית שבו מותר השימוש במזומן, אפשר להסתיר כסף מתחת למזרון. בעולם שבו אין מזומן, כולנו באמת קרבנות חסרי ישע של המדינה. הביטקוין - האמיתי, לא הגרסה השקרית של בנק ישראל - מעולם לא נראה מושך יותר.

הבהרה: אין כאן שום המלצה להשקיע או לא להשקיע בביטקוין. האמירה החיובית היא לגבי הקונספט של cryptocurrency.

התגובה הזו פורסמה בישראל היום בתאריך 25 לדצמבר 2017. 

הבועה שניפחו אובמה וברננקי תתפוצץ לטראמפ בפרצוף

בחודשים האחרונים של כהונתו, בוש ניצב בפני התנפצות בועת הנדל"ן שניפחו גרינספן והקונגרס. התמזל מזלו של אובמה, שהגיע מיד אחרי פרוץ המשבר, ניפח בועה חדשה ביחד עם ברננקי, והצליח במשך 8 שנים להאשים את בוש ולנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. כעת, על רקע העלייה בתשואות, טראמפ הוא זה שעלול לשלם על התנפצות בועת אובמה/ברננקי. ייתכן שהדרך היחידה שעומדת בפני טראמפ, אם ברצונו להיחלץ מהמלכודת הזו ולזכות בכהונה שנייה, היא לחבק את המשבר הבא.

והמשבר בוא יבוא. אחרי 8 שנים של ריבית אפסית, הכלכלה האמריקאית לא תצליח סתם כך להסתגל לעלייה משמעותית בתשואות - עלייה שמתחוללת כבר בשבועות האחרונים. שוק הנדל"ן, האשראי הצרכני, הלוואות רכב, חוב קונצרני (כולל מימון קניית מניות עצמית), מימון הגרעון התקציבי השוטף וכמובן החוב הפדרלי בגובה 20 טריליון דולר, כולם תלויים בריבית נמוכה מאוד, וכולם נבנו והתנפחו לאורך 8 השנים האחרונות. קשה להאמין שארה"ב יכולה לעבור מכלכלת ריבית אפס לכלכלה הבנויה על ריבית נורמלית, בלי לחוות משבר בדרך.

כמה חמור יהיה המשבר הזה? אי אפשר לומר בצורה מדויקת, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן ב-2003, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים?

שוק המניות משתעשע היום ברעיון שהצעדים של טראמפ לעידוד הכלכלה עשויים לבטל את ההשפעה של העלייה בתשואות. זוהי תקוות שווא. טראמפ עומד בפני התנגדות קשה בקונגרס, מצד הדמוקרטים בוודאי, אבל ייתכן שגם בקרב המפלגה הרפובליקאית עלולים לקום לו מתנגדים. אחרי הכול, הוא לא בשר מבשרה של המפלגה הזו. אבל אפילו אם טראמפ יצליח ליישם חלק מהצעדים שלו, ואפילו אם יצליח ליישם בדיוק את החלק הטוב בשלל הרעיונות שלו - כלומר קיצוץ מס חברות ודה-רגולציה, אלה צעדים שייקחו זמן רב לחוקק, וזמן רב אף יותר להשפיע - אולי אף שנים. עליית התשואות בארה"ב תדרוס את כל הדברים הטובים שטראמפ מנסה לעשות.

בנוסף, יש לזכור שמחזור העסקים מאז 2008 הוא בין הארוכים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב מאז 1850. במילים אחרות, סביר שהמיתון יגיע בתקופת טראמפ, כך או אחרת.

בפני טראמפ עומדות שתי אופציות מרכזיות. אופציה אחת היא לחכות שהמשבר יגיע ואז להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - כלומר חיתוך ריבית (ככל האפשר, שכן הריבית מן הסתם לא תעלה הרבה מעל אחוז אחד), חידוש סבב ההדפסות של הבנק המרכזי, ואפשר אף להוסיף לסל הפתרונות המפוקפק הזה תמרוץ פיסקלי. יש לפתרון כזה שלוש נקודות תורפה. נקודת התורפה הראשונה היא, שלא ברור מתי המשבר יכה ולכן לא ברור כלל אם ההשפעות החיוביות - זמניות ככל שיהיו - מצעדי התגובה האלה, ישפיעו על הכלכלה האמריקאית מספיק מהר כדי להביא לטראמפ את הכהונה השנייה.   

נקודת התורפה השנייה היא שזוהי בדיוק המדיניות שעלתה לדמוקרטים בבית הלבן. המעמד הבינוני לא יוצא נשכר מריבית אפסית ששוחקת את החסכונות וגם אינו יוצא נשכר מהתמרוצים שמגיעים בעיקר לכיסם של המקורבים והעשירים. נקודת התורפה השלישית היא שהפעם, ייתכן שאפילו הצעדים המסורתיים האלה לא יצליחו לעצור את התדרדרות הכלכלה, אפילו בצורה זמנית. כאמור, 8 שנים של ריבית אפס היא תופעה חסרת תקדים, אולי גם המשבר שיפרוץ בעקבותיה יהיה חסר תקדים.

אבל בפני טראמפ עומדת אופציה שנייה, אופציה מסוכנת, קשה, כמעט בלתי אפשרית לפוליטיקאי הממוצע, אבל כזו שיכולה להפוך אותו לנשיא גדול. טראמפ יכול לחבק את המיתון. הרי ממילא ההתאוששות בכלכלת ארה"ב בתקופת אובמה הייתה ממוקדת בנכסים פיננסיים, יצרה בועות, נכשלה ביצירת משרות איכותיות למעמד הבינוני ונכשלה ביצירת צמיחה בריאה וברת קיימא. טראמפ יכול לנצל את ההזדמנות ולהשתמש במיתון כדי למחוק את מורשת בוש/אובמה ולאתחל את הכלכלה.

עם סימני המשבר הראשונים, טראמפ צריך לדחוף את הפד (טראמפ יוכל למנות נגיד בפברואר 2018) לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (עפ"י גרינספן רמה נורמלית היא סביב 5%), לתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ, עם כל הכאב שהדבר יגרום למגזר הפיננסי. ובמקביל, לנקוט בדה-רגולציה מסיבית, לקצץ מסים ולשלוט על התקציב. כלומר טראמפ צריך לנצל את המשבר כדי להתחיל בהחזרת ארה"ב לתוואי של כלכלה חופשית.

אם המשבר יכה מספיק מוקדם, ובהתחשב בגמישות הבסיסית של ארה"ב וביתרונות שלה בתחומים רבים, יש סיכוי סביר שב-2020 טראמפ ינהיג כלכלה בשלבי התאוששות בריאה וברת קיימא ויוכיח לקהל המצביעים שהוא הנשיא הראשון מזה עשרות שנים שאינו שבוי של וול-סטריט.

ואם המשבר יכה מאוחר מדי, וההתאוששות לא תגיע בזמן, טראמפ באמת עלול להפסיד את הבחירות. אבל הנה האמת העצובה - ללא האומץ לפעול בצורה מקורית, סביר שמחזור העסקים יהפוך את טראמפ לנשיא של כהונה אחת בלבד. אז אם כבר, למה לא לעשות את הדבר הנכון?

המאמר פורסם בגלובס

תמריץ פיסקאלי וריסון מוניטרי: הראשון הוא טעות והשני לא יהיה

עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מתרבות הספקולציות לגבי הכיוון העתידי של המדיניות הפיסקאלית והמוניטארית של הממשל החדש.

הספקולציה הפופולרית ביותר כרגע היא שטראמפ יפתח בתמריץ פיסקאלי דרך השקעה כבדה בתשתית, ובמקביל הפד יתחיל בצמצום מוניטארי. תמריץ פיסקאלי כזה יהיה  בבחינת צעד מוטעה, שייפגע בכלכלת ארה"ב. הרעיון שאפשר במקביל גם לנקוט בצמצום מוניטרי, הוא בגדר פנטזיה.

התמריץ הפיסקאלי צפוי להיות כרוך בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים בתשתית - כבישים, גשרים, תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי טיהור מים וכדומה. התועלת בצעד כזה כפולה, טוענים המצדדים. ראשית, התמריץ הפיסקלי ישפוך דליים של כסף לתוך הכלכלה, ייצר מקומות עבודה, יעלה את הביקושים במשק ובכך יעורר את הכלכלה. שנית, ארה"ב זקוקה בדחיפות להשקעות בתשתית המתפוררת שלה, כי תשתית היא חיונית לצמיחה כלכלית.

טעות. התמריץ הפיסקלי לא יעורר את הכלכלה מעבר לתוספת החשבונאית לתל"ג באותה שנה. יש לזכור שטראמפ נבחר אחרי 8 שנות אובמה שאופיינו כולן בתמריצים פיסקאליים ברמה זו או אחרת. הרי הגרעון בתקציב ארה"ב נסק למעל טריליון דולר בשנים 2009-2012, הגיע למינימום שלו בגובה 440 מיליארד דולר ב-2015 וצפוי לקפוץ בחזרה לכ-600 מיליארד דולר בשנת 2016. ניצחון טראמפ בבחירות, ניצחון שכנראה נבע ממצבו המידרדר של המעמד הבינוני האמריקאי, מעיד שהגירעונות האלה לא עשו את מלאכתם.

מלבד זאת, תמריץ פיסקלי הוא כינוי מכובס לפרקטיקה מכוערת למדי. השלטון מגייס כספים בממדי ענק מהציבור, דרך מיסוי ישיר או דרך גיוס חוב ממשלתי, חוב שהציבור ייאלץ להחזיר בעתיד. בשלב הבא הפוליטיקאים בוחרים מיהם הקבלנים והחברות שיקבלו לידיהם את התקציבים החדשים. קל לדמיין את אוקיינוס השחיתות שנוצר בתהליך ואפשר גם לנחש שחלק נכבד מהכספים האלה פשוט הולך לאיבוד בשל חוסר יעילות, שמאפיין כמעט כל ממשלה בעולם.

לב העניין הוא שאי אפשר להגדיל את ההוצאות הממשלתיות שלא על חשבון המגזר הפרטי. עדיף תמיד להשאיר כמה שיותר משאבים בידי המגזר הפרטי, שישקיע אותם על פי הצרכים האמיתיים של השוק החופשי ולא על פי גחמות פוליטיקאים ומקורביהם.

תגידו שאין ברירה, שהממשל חייב להשקיע כדי להבריא את התשתית המתפוררת, שכן תשתית היא בסיס חיוני לצמיחה כלכלית. אבל, אפילו אם נתעלם מהעובדה שכ-98% מהתשתית בארה"ב כלל אינה באחריות הממשלה הפדרלית; אפילו אם נתעלם מהעובדה שאם התשתית הזו באמת הייתה מתפוררת היינו שומעים על הפסקות חשמל, ועל התמוטטות של גשרים חיוניים (ואנחנו לא שומעים); אפילו אם נתעלם מכל אלה - לארה"ב יש בעיות דחופות הרבה יותר.  

למיטב ידיעתי, אין עסק שלא פתח קו ייצור בארה"ב בגלל שהכביש לא היה מצוחצח. חברות לא פותחות קווי ייצור בארה"ב בגלל שהמיסוי גבוה מדי. מס החברות בארה"ב בשיעור 35% הוא בין הגבוהים בעולם. גם נטל הרגולציה, שעלה בצורה דרמטית בשנות בוש ובשנות אובמה, פוגע בעסקים. אלה הבעיות האקוטיות שחותרות תחת הצמיחה הכלכלית בארה"ב - לא התשתית.

טראמפ באמת השכיל להבטיח להוריד את נטל הרגולציה ולהוריד את מס החברות בצורה דרמטית - משיעור של 35% ל-15% בלבד, בנוסף להבטחות לקיצוץ במס הכנסה. אלא שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ממשל טראמפ מגיעות להתנגשות. אם טראמפ באמת מתכוון להשקיע בתשתית וגם להוריד את המיסוי בצורה דרמטית, הוא צריך להתכונן לגידול בגירעון.

כיצד טראמפ מתכוון לממן את הגידול בגירעון? תאורטית, הוא יכול לתת לפד להעלות את הריבית ובמקביל למכור לשוק הפרטי אג"ח למימון ההשקעות בתשתית. כנראה שאלה שמניחים תמריץ פיסקאלי במקביל לצמצום מוניטארי, חושבים שאמנם כך יקרה.

כאן מגיעה הפנטזיה לשיא הקומי שלה: אם טראמפ ינסה למכור אג"ח לשוק הפרטי בתנאים כאלה וכשהאינפלציה במגמת עלייה, התוצאה תהיה עלייה משמעותית בתשואות. כלומר, המשק האמריקאי שבמשך 8 שנים התמכר לכסף זול, ייאלץ להיכנס למכון גמילה.

וכך הולך להיראות מכון הגמילה המוניטארי: התפוצצות הבועה בשוק הנדל"ן, קריסת האשראי הצרכני, תשלומי הריבית של ממשל ארה"ב יזנקו והמניות יתמוטטו (בשל עלייה בעלות המימון, ההופעה המחודשת של אג"ח כאלטרנטיבה להשקעות ועלייה בשיעורי ההיוון). ההתאוששות הכלכלית, שהתמריץ הפיסקאלי היה אמור להביא, תיגמר בדמעות.

בפרפרזה על מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיטואציה אחרת, אפשר לומר על התמריץ הפיסקאלי והצמצום המוניטארי: "הראשון לא נכון, והשני לא יהיה".

המאמר פורסם בגלובס.

למה טראמפ טוב יותר לשוק המניות מקלינטון?

אנחנו במרחק של שבועות ספורים מהבחירות בארה"ב, והתמונה העולה מהסקרים אינה חד-משמעית, מה גם שההדלפות והרכילויות משני הצדדים מערפלים את התמונה.

על רקע חוסר הוודאות הזו כדאי לחזור לשאלה כלכלית: מי יותר טוב לשוק המניות, טראמפ או קלינטון? התשובה במשפט אחד - טראמפ טוב לאין ערוך מקלינטון בכל הנוגע למניות בפרט, והכלכלה בכלל. אבל צריך לסייג תשובה זו.

בטווח הקצר - חודשים אחרי הבחירות, אין ספק שדווקא בחירת קלינטון לנשיאות תספק רוח גבית למניות. קלינטון הרי מסמנת את המשך הקו הקיים. מאז 2009 ניהול הכלכלה האמריקאית מכוון למטרה אחת - ניפוח מחירי נכסים - בעיקר מניות ונדל"ן. הניפוח הזה נעשה ע"י הנהגת ריבית אפסית וע"י הדפסת כספים סיטונאית.

המדיניות הזו היא בבת עינה של קלינטון. ובעיני מי שתמך במדיניות הזו עד כה, נראה שהסיבות להמשך קיומה דווקא הולכות ומתחזקות. בתקופה האחרונה מתפרסמים נתונים שליליים על הכלכלה הריאלית - מדדי הייצור צונחים, תחזיות הגידול בתל"ג נחתכות חדשות לבקרים וההרגשה הכללית היא שהכלכלה האמריקאית לא רק שאינה ממריאה אחרי 7 שנים של מדיניות מוניטארית מרחיבה, אלא שהיא ממש חוזרת לשקוע.

בעיני קלינטון, והחוג הכלכלי שמקיף אותה, זו אינה סיבה לחישוב מסלול מחדש, אלא צידוק לנקיטת אותם צעדים שכבר ננקטו בשנים האחרונות, אך ביתר שאת. אם קלינטון תיבחר לנשיאות, אפשר להתחיל את הספירה לאחור למדיניות המשולשת האולטימטיבית. כלומר, הריבית תישאר ברמה אפסית ואולי אף תנדוד לטריטוריה שלילית, הבנק המרכזי יחזור להדפיס במרץ (אולי תחת הכותרת - "כסף הליקופטר"), ובנוסף, אפשר לצפות לתמריצים פיסקאליים בהיקפי ענק.

כמובן שמכונת התעמולה של הממשל תרבה לדבר על השקעות בתשתית שאמורות יהיו לעודד צמיחה. אך כמו תמיד במקרים שבהם המדינה משתלטת על חלקים גדולים מהמשק, התוצאות תהיינה עלובות. ההוצאות הציבוריות המנופחות תדחק החוצה השקעות פרודוקטיביות של המגזר הפרטי, ותחל הסתערות פרועה של קבוצות אינטרסים מקושרות פוליטית שירצו חלק מהבוננזה של כספי קלינטון.

  

הנקודה היא שלמרות שהמדיניות של קלינטון תכניס את ארה"ב לבור עמוק, למניות זה מצוין. אפשר להראות שההתאוששות מאז משבר 2008 היא איטית מאוד, אפשר להצביע על אובדן מיליוני משרות טובות ויצירת מיליוני משרות חלקיות עלובות של מלצרים ועובדי בתי מלון, אפשר להצביע על ירידה בהשקעות הון ריאליות ועוד. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדד S&P500 עלה בכ-200% משפל המשבר. אז מה הפלא שוול סטריט תומכת כאיש אחד בקלינטון ולעזאזל העם האמריקאי?

  

קלינטון מציעה לפתוח מבערים מתחת למכונת האוויר החם

טראמפ עצמו מודע לעובדות האלה. לפני כמה שבועות הוא הרי האשים את נגידת הבנק המרכזי, ג'נט ילן, שהיא מנהלת מדיניות פוליטית, ואינה מעלה את הריבית כי היא רוצה לתמוך בקלינטון לקראת הבחירות, ע"י המשך הזרמת אויר חם לתוך שוק המניות. טראמפ אף הצהיר שהוא יפטר את יילן אם ייהפך לנשיא. המסקנה היא שלמשקיעים במניות יש סיבות לדאגה, בטווח הקצר, מעלייתו של טראמפ לנשיאות. הוא עלול לנתק את הזרם למכונת האוויר החם שמפמפמת מאז סוף 2008.

אם כך מדוע בכל זאת טראמפ עדיף על פני קלינטון? כי הנתיב של קלינטון הוא נתיב שדינו להסתיים בנפילה מהצוק. הריבית האפסית, הדפסות הכספים, העמקת המעורבות של הממשל במשק דינם להביא את הכלכלה האמריקאית לעברי פי פחת. האוויר החם שמנפח את מחירי המניות מגדיל את הפער בין וול סטריט לבין הכלכלה הריאלית. והפער הזה ייסגר כך או אחרת, במוקדם או במאוחר, ע"י התמוטטות קולוסאלית בשוק המניות.

טראמפ מציע משהו אחר לגמרי. התוכנית הכלכלית שלו קוראת לחיתוך דרמטי במס חברות מ-35% ל-15%. החיתוך הזה יביא לעלייה ברווחי החברות, להתאוששות בפעילות הכלכלית ולמעבר עסקים מחו"ל לארה"ב. בנוסף, טראמפ מציע להוריד משמעותית את כובד הרגולציה על המשק. אלה צעדים שלבטח יביאו לשיפור אמיתי בכלכלה. החיסרון שלהם הוא שעלול לעבור זמן עד שנתחיל לראות את השפעתם על שוק המניות.

במילים אחרות, קלינטון מציעה לפתוח מבערים מתחת למכונת האוויר החם שמנפחת כבר שנים את שוק המניות, מה שלבסוף יביא להתרסקות. טראמפ מציע גישה שתביא בסופו של דבר לתוצאות טובות אך עם מהמורות בדרך. וול סטריט, שלא מסוגלת או רוצה להרחיק ראות מעבר לבונוס הבא, תמיד תעדיף תרופות וודו מהסוג של קלינטון. מי שמתעניין בתוצאות לטווח ארוך יותר בשוק המניות ובכלכלה בכלל, צריך לקוות שטראמפ ייצא עם ידו על העליונה.

המאמר פורסם בכלכליסט. 

"כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

במקום שקובעי המדיניות בעולם ישימו פחות דגש על צעדים מוניטריים שנכשלים כבר 15 שנה, הרעיון של "כסף הליקופטר" הולך וצובר תאוצה ולגיטימציה

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן – 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית – צמיחה בשיעור הבעלות על בתים – הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" – בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

המאמר פורסם בגלובס. 

הורדת מס החברות היא הפתרון הנכון להאצת הפעילות הכלכלית

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות

קשה לדמיין מס הפוגע ברווחה הכלכלית יותר ממס חברות. ההשפעה השלילית של המס הזה היא ברורה מבחינת התיאוריה הכלכלית, וגם מחקרים אמפיריים נוטים לתמימות דעים לגבי הנזק שהמס יוצר. לכן יש לקוות שתוכנית שר האוצר, משה כחלון, להורדה כללית במס מ-25% ל–23.5%, כפי שדווח בתקשורת, אכן תצא לפועל.

למס חברות יש השפעה עמוקה ורחבה על הפעילות הכלכלית במשק. הורדת המס הופכת פעילות של חברות ליותר רווחית ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. הורדת המס, אם היא משמעותית דיה, תביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

המס הזה חשוב במיוחד למדינה כמו ישראל, המשופעת בחסרונות תחרותיים, חסרונות הפוגעים ביכולתה של המדינה למשוך משקיעים וחברות בינלאומיות. ישראל היא שוק קטן ומבודד מבחינה גיאוגרפית, והסיכונים הגיאופוליטיים באזורנו ידועים. בנוסף, ישראל סובלת מעול כבד של רגולציה ומביורוקרטיה לא יעילה. כדי לממש את היתרונות התחרותיים של המדינה — נטייה ליזמות ונכונות לקחת סיכונים, יש ליצור תנאים שיאזנו את התמונה העגומה הזו.

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות.

למרבה הצער, שיעור מס החברות הסטטוטורי כיום - 25% - הוא לא תחרותי לעומת מדינות בגודל דומה לישראל. כאן יש להעיר שאין טעם להשוות את ישראל למדינה כמו ארה"ב, עם שיעור מס חברות של 35%, שכן ארה"ב נהנית מיתרונות גודל משמעותיים שמושכים השקעות ויוצרים פעילות כלכלית, למרות שיעור המס הגבוה. השוואה של שיעור מס סטטוטורי (לא שיעור מס אפקטיבי, שאותו הרבה יותר קשה לחשב) עם מדינות בגודל דומה לישראל - 19% בצ'כיה, 22% בדנמרק, 20% בפינלנד, 22% בשוודיה - מראה עד כמה ישראל מציבה את עצמה בעמדת נחיתות. מעניין שהמדינה המערבית המתועשת המשגשגת ביותר, שווייץ, מסתפקת במס חברות של 18% בלבד.

ממוצע מס החברות באיחוד האירופי הוא 22% בלבד. באחרונה אף דווח כי ממשלת בריטניה שוקלת להוריד את שיעור מס החברות מ–20% ל–15% כדי לפצות על הנזקים קצרי הטווח שעלולים לנבוע מהברקזיט (אי־ודאות כלכלית, ואקום שלטוני, משא ומתן קשה עם האיחוד האירופי ועוד). האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה מס חברות כל כך גבוה יחסית למדינות המתחרות?

האם הורדת שיעור מס חברות תביא לירידה בסך תקבולי המסים וכך תוביל לעלייה בגירעון? קשה להוכיח לכאן או לכאן, אבל יש סיבה טובה להניח שהורדת המס דווקא תוביל לעלייה בתקבולי המס. נשמע פרדוקסלי מעט, אבל ההיגיון הכלכלי ברור. הורדת שיעור מס החברות מגבירה פעילות כלכלית, מתמרצת השקעות, תעסוקה וצריכה. כלומר ירידה בשיעור מס חברות תביא לעלייה בתקבולי מס הכנסה ומע"מ. ייתכן שאפילו תקבולי מס החברות בעצמם יעלו כתוצאה מהירידה בשיעור המס. זוהי תיאוריה הידועה בשם עקומת לאפר, שאמנם קשה להוכיח אותה, אבל היא נשענת על היגיון כלכלי מוצק.

מלבד זאת, החשש מירידה בתקבולי המסים מתעלם מכך שהצמיחה הכלכלית במדינה נמצאת במגמת האטה, אם בגלל המצב המידרדר בעולם ואם מסיבות אחרות. האטה כלכלית שכזו בוודאי אינה עוזרת לתקבולי המסים. הורדת שיעור מס חברות, דווקא בסביבה כה מאתגרת, נראית כמו הצעד ההגיוני ביותר למי שמעוניין להקדים תרופה למכה, ולהאיץ את הפעילות הכלכלית.

המאמר פורסם בדה-מרקר. 

הבחירות בארה"ב: האם זו תהיה הכלכלה שתכריע את המירוץ? תזכורת מנוב' 2008

על רקע תחזיות לצמיחה אפסית בארה"ב ברבעון הראשון של 2016 ועוד שלל נתונים כלכליים גרועים, הפגישה הנדירה בין אובמה לבין נגידת הבנק המרכזי, עוררה עניין רב ושלל פרשנויות. מעניינת במיוחד היא הפרשנות שטוענת שהמפלגה הדמוקרטית, 5 חודשים לפני הבחירות, מפחדת לעמוד בפני אותו מצב ביש שגרם למפלגה הרפובליקנית לאבד את השלטון ב-2008.

בנובמבר 2008, ג'ון מקיין, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, עמד בפני משימה בלתי אפשרית. ארה"ב הייתה שרויה בפאניקה לאחר התפוצצות בועת הסאב-פריים שהגיעה לשיאה בספטמבר 2008 עם התמוטטות ליהמן ברדרס. המפלגה הרפובליקנית נתפסה כאשמה במשבר, ולמקיין לא היה סיכוי ממשי מול אובמה.

הנקודה היא שארה"ב נכנסה למיתון עוד בדצמבר 2007 (אם כי מדובר על הבנה מאוחרת של הנתונים שכן הם תוקנו רטרואקטיבית) ולמרות סימני האזהרה, נגיד הבנק המרכזי דאז, בן ברננקי, לא נחלץ לעזרת הכלכלה באגרסיביות הנאותה. הוא אמנם החל להוריד את הריבית לקראת סוף 2007, אך בזמן שיא המשבר והתרסקות ליהמן ברדרס, הריבית עדיין עמדה על 2%.

הדמוקרטים אחוזי חרדה שכעת הם עומדים בפני מצב דומה. הילרי קלינטון, שגם כך אינה פופולארית במיוחד כפי שמורה ההצלחה המפתיעה של ברני סנדרס, צפויה לעמוד בפני היריב הרפובליקני כמובילת המפלגה המכהנת. הבעיה היא שלהיות מפלגה מכהנת בעת מיתון כלכלי, או לפחות בעת זמנים כלכליים קשים, הוא מתכון לכישלון והפסד השלטון. 

וכמו בסוף 2007, גם היום הסימנים הכלכליים מורים על בעיה. לדוגמה: מדד התל"ג של סניף הפד באטלנטה מורה על צמיחה של 0.3% ברבעון הראשון של 2016, או במילים אחרות – סטגנציה. והפעם, בניגוד לשנים האחרונות אי אפשר אפילו להשתמש במזג אויר גרוע כתירוץ, ואין סיבה לצפות לתיקון למעלה ברבעון השני שיפצה על החולשה ברבעון הראשון. בנוסף, נתון המכירות הקמעונאיות למרץ הפתיע עם ירידה של 0.3% לעומת החודש הקודם, בניגוד לצפי לעלייה של 0.1%. נתונים ראשוניים מורים על המשך החולשה באפריל.

נתוני האזהרה האלה הם בעייתיים במיוחד על רקע התמרוץ המוניטארי חסר התקדים שארה"ב שרויה בו מאז 2008, עם ריביות אפסיות והדפסות כסף בכמויות היסטריות. הרושם שעלול להתקבל הוא שהמדיניות של שמונה השנים האחרונות, לא רק שבסה"כ ייצרה את ההתאוששות החלשה ביותר מאז מלה"ע השנייה אלא שהיא עומדת להסתיים בכישלון צורב עם מיתון חדש שמגיע מעבר לפינה.

השאלה היא מה אפשר לעשות כיום. לבן ברננקי לפחות הייתה את הפריבילגיה להוריד את הריבית בצורה דרסטית מ-5.25% ב-2006-2007 כל הדרך למטה ל-2% באפריל 2008. כאמור גם זה לא עזר וייתכן שבשביל לדחות את התפרצות משבר הסאב-פריים הוא היה צריך לקצץ את הריבית בצורה יותר אגרסיבית.

אבל כיום, כאשר הריבית עומדת על 0.25-0.50% נראה שקיצוץ עלוב של 0.25% לא יועיל בהרבה. מה שאפשר לעשות זה כנראה סבבים נוספים של הדפסות כסף, אולי קיצוץ הריבית לטריטוריה שלילית ולבסוף – תמרוץ פיסקלי – כלומר גידול בגרעון ושפיכת כסף ציבורי לתוך הכלכלה.

האם על כך דיברו אובמה וג'נט יילן בפגישתם? האם אובמה דחק ביילן לתת לכלכלת ארה"ב זריקת מרץ כדי לעזור לדמוקרטים בבחירות? אין צורך להתרעם על ייחוס סדר יום פוליטי לפד העצמאי וחסר הפניות כביכול. גם אלן גרינספן וגם בן ברננקי רמזו בשנים האחרונות, שהעצמאות של הפד היא סוג של אשליה ושהפד רואה עצמו, לפחות במידה מסוימת, כחלק מהממשל.

ומה אם באמת יילן תיתן לכלכלה זריקת מרץ, אם בשל מניעים פוליטיים ואם בשל שיקולים מקצועיים טהורים? התוצאה תהיה אותה תוצאה. התאוששות לטווח קצר במניות, בוודאי בענף הסחורות והאנרגיה, ובעיקר בזהב. ובטווח הארוך יותר, משבר עמוק וכאב ראש בלתי רגיל לחסר המזל שהולך לשבת בבית הלבן בארבע השנים הקרובות.

המאמר פורסם בביזפורטל. 

טראמפ, סנדרס והפדרל ריזרב אומרים לנו את אותו הדבר - כלכלת ארה"ב זה לא מה שאתם חושבים

מערכת הבחירות בארה"ב מרתקת את התקשורת יותר מתמיד. ההצלחה של טראמפ מושכת שלל פרשנויות על הפוליטיקה האמריקאית, וכמובן שהרעיונות שלו כיצד לתקן את מדיניות הסחר של ארה"ב, המדיניות שלו לגבי מהגרים ומדיניות החוץ שלו, מושכים הרבה תשומת לב. אבל ההצלחה של טראמפ משדרת עוד משהו, שנוטים להתעלם ממנו.

זה אותו המשהו שמשדרת גם ההצלחה של ברני סנדרס, מועמד המפלגה הדמוקרטית שמתחרה בהילרי קלינטון. סנדרס בדרך להפסיד את המועמדות, אבל במידה מסוימת ההצלחה היחסית שלו יותר מפתיעה אפילו מזו של טראמפ. טראמפ הוא לפחות סלב-על, כריזמטי ועשיר כקורח. סנדרס, יהודי קשיש, סוציאליסט מוצהר, לא ידוע במיוחד ולא כריזמטי במיוחד, לא היה אמור אפילו לדגדג את הילרי קלינטון. ובכל זאת הוא גורם לה להזיע.

זה אותו המשהו ששידר לנו הפדרל ריזרב ביום רביעי האחרון כשהחליט שלא להעלות את הריבית בארה"ב. המשהו הזה הוא שכלכלת ארה"ב אינה חזקה כפי שמנסים לשכנע אותנו בתקשורת הכלכלית. יותר מזה, ההצלחה של טראמפ וסנדרס משדרת שההתאוששות הכלכלית בארה"ב ממשבר 2008, היא ברובה, פנטזיה.

טראמפ וסנדרס הם מועמדים אנטי-ממסדיים שמציעים פתרונות שונים ממה שמציעים המועמדים האחרים השנה, שונים ממה שהציעו הקודמים להם, וממה שמציעות המפלגות שלהם. טראמפ רוצה בעצם לבטל את עסקאות הסחר שארצו חתומה עליהן וסנדרס רוצה להשליט בארה"ב סוציאליזם, דבר שהיה מתקבל כבדיחה אך לפני שנים ספורות. הדרך היחידה להסביר את הפופולריות של המדיניות הזו היא ייאוש המצביעים. אם באמת כלכלת ארה"ב נמצאת במסלול של התאוששות שהחל ב-2009-2010, מדוע הנהייה הזו אחרי מועמדים כל כך בלתי רגילים? כיצד משק שכביכול מצטין בשיעור אבטלה נמוך של 4.9% ומחירי נכסים גבוהים (מניות ונדל"ן) מייצר כל כך הרבה חוסר שביעות רצון?

משבר הסאב-פריים היה תוצאה של ריבית נמוכה מדי שקבע הפד לאחר משבר הדוט-קום, והריבית הנמוכה הזו (ביחד עם חקיקה מעוותת של הקונגרס) גרמה לבועת נכסי נדל"ן שהתפוצצה ב-2008. הפיתרון שהציע הממסד הכלכלי האמריקאי ב-7 השנים האחרונות היה שוב ריבית נמוכה - אם כי הפעם היא נמוכה עוד יותר ולתקופת זמן ארוכה מאוד, ובנוסף המשך הכבדת עול המס והרגולציה על עסקים אמריקאים.

האבטלה הרשמית אמנם ירדה בשנים האחרונות, אבל שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה ואיכות המשרות שנוצרו בהתאוששות הזו - משרות חלקיות ומשרות שכר מינימום - הטילו צל כבד על הסטטיסטיקה הרשמית הוורודה. גם שערי המניות התאוששו בצורה דרמתית מאז 2008, אבל כנראה שרק המאיון העליון האמריקני נהנה מזה וכנראה שההתאוששות הייתה תוצאה לא של השקעות פרודוקטיביות במכונות ובתשתית, אלא תוצאה בעיקר של אוקיינוס הכסף הזול שהבנק המרכזי שפך אל תוך השווקים הפיננסיים.

ועכשיו מגיעות העדויות לתזה שההתאוששות היא חלשה הרבה יותר ממה שנדמה. הציבור האמריקאי מואס בסטטוס-קוו והפד מודה שהכלכלה בקושי יכולה לשאת שיעור ריבית של מעל חצי אחוז. הבעיה היא שגם המועמדים האנטי ממסדיים, טראמפ וסנדרס, אינם מציעים פתרונות טובים למצב הזה. הסוציאליזם של סנדרס הוא בגדר בדיחה כלכלית והמדיניות הפרוטקציוניסטית של טראמפ גם היא דינה להיכשל. אז מה נשאר? כנראה עוד ריבית נמוכה, עוד מסים, עוד בועות ובסוף הדרך, משבר גדול אף יותר ממשבר 2008.

המאמר פורסם בביזפורטל.