המבחן הגדול של הביטקוין עוד לפניו

עליית המחירים המדהימה של הביטקוין והקרקס התקשורתי שמתחולל סביבו עוזרים להשכיח את הסיבה האמיתית ליצירתו של המטבע ואת סוד המשיכה שלו. הביטקוין שופך אור על חוליי המערכת הפיננסית הבינלאומית ואם יש לו קיום ארוך טווח, זה בזכות ההבדל בין הביטקוין לבין המערכת הקיימת, לא מההשקעה הספקולטיבית שאנו עדים לה היום.

ההיסטוריה של הביטקוין מתחילה ב-2009, כמעט מיד לאחר פרוץ המשבר הפיננסי הגדול בארה"ב. המשבר יצר אצל רבים חוסר אמון בממשלות ובמערכת המוניטרית בכלל. הנשיא בוש ולאחריו אובמה השתמשו במאות מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים כדי לחלץ מוסדות פיננסיים שהיו מקורבים לצלחת, והבנק המרכזי האמריקאי הדפיס טריליוני דולרים במטרה לאושש את הכלכלה. כיום, כמעט עשור לאחר פרוץ המשבר, הריבית בארה"ב עדיין קרובה לשפל היסטורי, ובאירופה ממשיכים להדפיס כסף כאילו אין מחר.

בגלל הריבית הנמוכה המעמד הבינוני, שאינו יכול לחסוך את כספו בפיקדונות בנקאיים שמרניים ובטוחים, נדחף להשקעות יותר ספקולטיביות ומסוכנות כמו מניות ונדל"ן. ולכך אפשר להוסיף רגולציה פיננסית שהולכת ומתהדקת, חדירה לפרטיות, הרס הסודיות במערכת הבנקאית ועוד דברים שראויים למאמר נפרד.

הביטקוין הוא בעצם הראקציה לכל זה. הטכנולוגיה בבסיס הביטקוין מאפשרת תשלומים עבור מוצרים ושירותים בצורה דיגיטלית, באמצעות המחשב או הסמארטפון. אך בכך אין ייחוד, שכן כרטיסי ויזה ומאסטרקארד או אפליקציית פייפל עושים זאת בצורה כמעט מושלמת. מה שבאמת מיוחד בביטקוין הם שני דברים. ראשית, הביטקוין שומר על האנונימיות של המשתמש בעזרת הצפנה כמעט הרמטית. אמנם הדבר מקל  תיאורטית על חייהם של פושעים אך האנונימיות הזו גם מפריעה למדינה לחקור ולבלוש אחרי אזרחיה התמימים. בסה"כ, אפשר לטעון שהיתרון שניתן לפושעים הוא מחיר זעום לשלם בתמורה להפחתת העוצמה של המדינה מול כלל אזרחיה.        

היתרון השני והעיקרי של הביטקוין, הוא שמספר הביטקוינים במחזור נשלט ע"י נוסחה מתמטית, לא ע"י הממשלה. לממשלה  - כל ממשלה - אין שליטה על מספר הביטקוינים. לא רק זאת, למערכת אין מרכז גיאוגרפי, היא מבוזרת ואין לממשלות את היכולת לנהל אותה בשום צורה. עפ"י הנוסחה המתמטית, בשנת 2140 יהיו בעולם 21 מיליון ביטקוינים וזהו זה. אי אפשר ליצור אפילו ביטקוין אחד נוסף.

וזהו לב המהפכה. חסל סדר הדפסות, אינפלציה, מניפולציה של ריבית, ובכלל, חסר סדר ניהול מרכזי של המערכת המוניטרית. למי שחושד ביכולת או ברצון הטוב ונטול האינטרסים של הבנקים המרכזיים, זוהי בשורה טובה מאוד.

כיום היכולת של הביטקוין לשמש כמערכת תשלומים יום-יומית נתקלת באתגרים טכנולוגיים קשים. למשל, עמלה על פעולת תשלום בביטקוין יכולה להגיע לעשרות דולרים, מה שכמובן הופך כמעט כל פעולת תשלום שכזו לבלתי מעשית. יש לציין שמושקעים מאמצים רבים בקהילת הביטקוין למצוא פתרונות טכנולוגיים זולים ויעילים לבעיה.

אך המבחן האמיתי של הביטקוין יגיע במשבר הפיננסי הבא. האם הציבור ינהר לביטקוין כדי להגן על כספו מפני הפעולות הקיצוניות של הממשלות והבנקים המרכזיים, או שמא הציבור ימצא מפלט בנכס שמשמש בהצלחה כבר 3,000 שנה - זהב. ואולי התשובה תהיה שילוב של שני סוגי הנכסים האלה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-29 לדצמבר 2017.

שקל דיגיטלי וביטקוין - התשלום במזומן הוא הערובה לפרטיות שלנו

החיבור שבנק ישראל עושה בין השקל הדיגיטלי וביטקוין הוא ספין אורווליאני ותו לא. חלק מרכזי מהעצמה של הרעיון מאחורי הביטקוין הוא שמספר הביטקוינים שאי פעם יהיו במחזור מוגבל ל-21 מיליון ע"י נוסחה מתמטית, ואין אפשרות "להדפיס" ביטקוינים נוספים. בנק ישראל לעומת זאת, מדפיס כמויות ענק של שקלים בשנים האחרונות, והמעבר ל"שקל דיגיטלי"  - ביטקוין ישראלי לכאורה - כמובן שאינו מונע מהבנק המרכזי להמשיך להדפיס כאוות נפשו (או עד שהאינפלציה תתעורר).

אבל זו רק מחצית מהשערורייה. ההגבלות המתוכננות על שימוש במזומן הן המכה האמיתית. אם ייאסר כליל השימוש במזומן, הפגיעה בפרטיות שלנו תהיה חסרת תקדים. מקניית מסטיק ומעלה, כל פעולה פיננסית שלנו תהיה חשופה לפקידים ולפוליטיקאים. זהו מצב שאפילו אורוול לא דמיין שנוכל להגיע אליו. וגם מבחינה זו, האנונימיות שמבטיח הביטקוין עומדת בניגוד מוחלט לתכניות של השלטון. התירוץ הוא שהאיסור על מזומן מיועד להילחם בכלכלה שחורה. האם המלחמה במסחר בקנאביס ובשרברבים שלא נותנים קבלה שווה את אבדן הפרטיות שלנו? אם המדינה כל כך מודאגת מכלכלה שחורה, שתואיל להוריד את שיעור המס וכך ירד התמריץ להשתמט מתשלום מס.

נקודה אחרונה: האיסור על שימוש במזומן יאפשר לבנק ישראל להוריד את הריבית שאנחנו מקבלים על הפיקדונות שלנו בבנקים המסחריים לריבית שלילית. רעיון שעד לפני עשור נחשב הזוי וכיום הוא בבחינת תכנית עבודה ממשית בקרב בנקים מרכזיים, ושמטרתה להכריח חוסכים לצרוך את הכסף שלהם - סוג של הנדסה חברתית-כלכלית חסרת אחריות. בעולם של ריבית שלילית שבו מותר השימוש במזומן, אפשר להסתיר כסף מתחת למזרון. בעולם שבו אין מזומן, כולנו באמת קרבנות חסרי ישע של המדינה. הביטקוין - האמיתי, לא הגרסה השקרית של בנק ישראל - מעולם לא נראה מושך יותר.

הבהרה: אין כאן שום המלצה להשקיע או לא להשקיע בביטקוין. האמירה החיובית היא לגבי הקונספט של cryptocurrency.

התגובה הזו פורסמה בישראל היום בתאריך 25 לדצמבר 2017. 

למה תמשיכו לשלם הרבה על פירות וירקות

טלפונים סלולריים משחקים תפקיד חיוני בחיים האישיים והעסקיים במדינת ישראל. קרוב לוודאי שאין אפילו אדם אחד שקורא את המאמר הזה, שלא משתמש בסמארטפון. ועם הזמן אפשר להניח שהטלפון הסלולרי ייעשה אפילו חשוב יותר ומרכזי יותר בחיינו. לנוכח החשיבות הקריטית של המוצר הזה - שאפילו בצבא נעשה בו שימוש נרחב, יש לתהות האם זה לטובת המדינה שכל הטלפונים הסלולריים הם מיובאים? או במילים אחרות, האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל תפתח תעשייה סלולרית עצמאית?

תיאורטית, אפשר לעשות את זה. מדינת ישראל יכולה להטיל מכס גבוה מאוד על טלפונים. לצורך הדוגמה, אפשר להציע מכס של 1,000%. ברור שבמצב כזה היבוא יהיה כה יקר, שיקומו יצרנים מקומיים שיבנו טלפונים ישראלים, והטלפונים האלה יימכרו בארץ במחיר יותר נמוך ממחיר טלפון מיובא. לצעד כזה יהיו כמה תוצאות. איכות הטלפונים תהיה ירודה - שהרי היצרנים הישראלים לא יצטרכו להתחרות בטלפונים מיובאים.

לטלפונים הסלולריים יש משמעות ביטחונית, ולכן היצרנים יצטרכו לקבל רישיונות ייצור מהמדינה - רישיונות שקרוב לוודאי יינתנו רק למקורבים, ואולי אף תקום מועצת שיווק טלפונים שתסדיר את השוק. ברור שרק העשירים ביותר יוכלו לקנות טלפונים מתקדמים של אפל או סמסונג, כי הרי לעשירים המחיר אינו מהווה בעיה.

אפשר להניח כי אחרי כמה שנים איכות הטלפונים בישראל תידרדר לרמה כזו, שאי-אפשר יהיה כבר להתעלם מכך שאזרחי המדינה משתמשים בטלפונים נחותים ויקרים לעומת אלה הקיימים בשאר מדינות העולם. בנקודה זו אולי תקום תנועה ציבורית שמטרתה לבטל את המכס על הטלפונים המיובאים.

אלא שבינתיים התעשייה המקומית כבר תהיה מבוססת עם הלוביסטים שלה ועם היצרנים/המקורבים שיעשו ים של כסף על גבם של האזרחים. היצרנים האלה כבר יספיקו להמציא סיפורים על חשיבות התעשייה המקומית לעובדי הייצור, על החשיבות הביטחונית ועל חשיבות העצמאות הסלולרית לתנועה הציונית.

מה ההבדל בין הסיפור הדמיוני הזה לבין תעשיית המזון והחקלאות?

המדינה מטילה הגבלות חריפות על יבוא פירות וירקות ושאר מוצרים חקלאיים מחו"ל. ההגבלות האלה כוללות מכסים, מכסות ועוד אמצעים שמונעים מאזרחי מדינת ישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מחו"ל, כפי שיודע כל מי שביקר בסופרמרקט באירופה או בארה"ב. כיצד מצדיקים קיפוח כה בוטה של 8 מיליון אזרחים ישראלים?

ובכן, אין הצדקה מוסרית, ואין היגיון כלכלי - אבל תירוצים יש למכביר. אחד הנפוצים שבהם הוא נושא העצמאות התזונתית - שהרי מדינת ישראל חייבת לשמר יכולת ייצור מזון לנוכח מצבנו הביטחוני המעורער תמיד.

התירוץ הזה מופרך. מדינת ישראל מייבאת כמעט את כל החיטה שאנו צורכים, שכן אין לנו את השטח והאקלים הדרושים לייצר חיטה בעצמנו. מלבד זאת, יכולת הקיום העצמאית של תעשיית מוצרי החלב, הביצים והבשר המקומית גם היא בגדר אשליה, שכן כמעט כל המספוא מיובא, בדיוק מאותה סיבה שאנו מייבאים חיטה - אקלים לא מתאים ומחסור בשטח. אמנם נכון לקיים מאגרים אסטרטגיים של אבקת חלב ומוצרי מזון אחרים - כפי שהמדינה מחזיקה מאגרי נפט אסטרטגיים - אך בין זה לבין קיום תעשייה שלמה אין דבר וחצי דבר.

התומכים בחקלאות מרבים לעלות על נס את החשיבות הביטחונית שיש לעבודה החקלאית בשמירת גבולות ובשמירת אדמות המדינה. זהו אולי התירוץ המוזר ביותר. זהו תפקידו של הצבא לשמור על הגבולות. חממות ועובדי חקלאות לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה. כך לפחות עד שנפתח בהנדסה גנטית אפרסקים שיודעים לרסק עצמם על חיילי אויב.

ומה באשר לאדמות המדינה? כנראה שהמדינה באמת נכשלת חלקית בהגנה מפני השתלטות לא חוקית על אדמותיה, ועבודה חקלאית אולי מהווה מחסום מסוים בפני ההשתלטות הזו. אך שימו לב לחוצפה שבטיעון הזה: למרות תקציבי הביטחון המנופחים שכולנו חייבים לממן בכספי המסים שלנו, השלטון נכשל במשימה המאוד בסיסית של הגנה על אדמות המדינה. ולכך מוסיפים חטא על פשע: לא רק שהמערכת שאנו מממנים נכשלת - עלינו גם לשלם במוצרי חקלאות יקרים כדי לפצות על הכישלון הביטחוני. האם לא ברור שהפתרון הוא שהמדינה תחל להתייחס בכבוד לכספי המסים שלנו, ושמערכת הביטחון והמשטרה יואילו סוף-סוף למלא את תפקידם?

האם יש למנוע את פתיחת החקלאות לתחרות חופשית מתוך חשש לגורלם של העובדים בתעשייה הזו? אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי עובדי תעשיית הסמארטפונים בדוגמה מתחילת המאמר. והתשובה היא תמיד אותה תשובה: כל תעשייה הקיימת בזכות הגבלות על תחרות חופשית, קיימת על חשבון כל מי שלא עובד בתעשייה. האם ל-8 מיליון אזרחי ישראל יש מחויבות מוסרית לתמוך כספית בעובדי תעשיית הסמארטפונים הדמיונית או בעובדי תעשיית החקלאות? האם נגזר עלינו לקנות מוצרים יקרים כדי לממן את פרנסתם? לדעתי, התשובה היא שלילית.

איני מזלזל בבעיות שעלולות להיווצר בתעשיית החקלאות אם היא תיפתח לתחרות, אך העובדים ימצאו עבודה אחרת עם הזמן, כפי שקרה בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות בארץ שנפתחו לתחרות.

האם פערי התיווך הם המקור האמיתי לבעיות בשוק החקלאות? ובכן, יש לזכור שבכל תעשייה יש פערי תיווך, אפילו בתעשיית הסמארטפונים. תמיד יש משווקים, פרסומאים, ערוצי הפצה, ובעלי החנויות שגם הם צריכים להרוויח.

עם זאת, בניגוד לתעשייה חופשית כמו תעשיית הסמארטפונים, התעשייה החקלאית בארץ מנוהלת על-ידי מועצות שיווק, כמו מועצת הלול ומועצת החלב, שהן יצירים של המדינה שאינם חלק משוק חופשי אמיתי. כחלק מפתיחת התעשייה החקלאית לתחרות חופשית, לצעדים כגון ביטול המכסים והמכסות יש להוסיף את פיזור כל מועצות השיווק מטעם המדינה. לחקלאים צריכה להיות החירות לנהל את עסקיהם כרצונם.

חשוב להבהיר כי המטרה של פתיחת שוק החקלאות לתחרות חופשית איננה חיסול תעשיית החקלאות בארץ. המטרה היחידה היא ש-8 מיליון אזרחי המדינה יוכלו לקנות מוצרים איכותיים ובזול - דבר שקורה בשווקים חופשיים כמו שוק הסמארטפונים ואינו קורה בשווקים המנוהלים על-ידי המדינה, כמו שוק החקלאות. אם בסופו של תהליך פתיחת תעשיית החקלאות לתחרות המשק החקלאי המקומי ישגשג - אז אדרבא.

לבסוף, יש שמצדיקים את מבנה שוק החקלאות בארץ בכך שגם מדינות אחרות מסבסדות ותומכות בתעשיות החקלאיות שלהן. התשובה הברורה לכך היא שאם מדינות אחרות טועות ומקפחות את כלל התושבים כדי לתמוך בתעשייה מסוימת עם קשרים פוליטיים טובים - אנחנו לא חייבים לחקות את הטעות הזו. זאת ועוד, אם מדינות אחרות מסבסדות את תעשיית החקלאות ומייצאות מוצרים זולים מלאכותית - מדוע מדינת ישראל מונעת מאזרחיה את ההנאה מקניית המוצרים הזולים האלה?

התחושה של רבים מאיתנו שישראל יקרה יחסית למדינות אחרות, מעוגנת במציאות. המחקרים של גלעד ברנד, חוקר במרכז טאוב, מראים זאת ואף מצביעים על מחירי המזון כגורם מרכזי שיוצר את בעיית יוקר המחיה. מבחינה מוסרית וכלכלית, הפתרון הטוב ביותר הוא פתיחת שוק החקלאות והמזון לתחרות חופשית - ויפה שעה אחת קודם. 

המאמר פורסם בגלובס. 

"כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

במקום שקובעי המדיניות בעולם ישימו פחות דגש על צעדים מוניטריים שנכשלים כבר 15 שנה, הרעיון של "כסף הליקופטר" הולך וצובר תאוצה ולגיטימציה

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן – 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית – צמיחה בשיעור הבעלות על בתים – הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" – בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

המאמר פורסם בגלובס. 

ריבית שלילית: השיגעון החדש

לא לפני זמן רב היה אזרח בישראל נכנס לבנק, פותח חשבון ומפקיד בו את חסכונות חייו. בתמורה היה משלם לו הבנק תשואה נורמלית של כ-5% לשנה – וכולם היו מרוצים. זו הייתה האופציה השמרנית, הזהירה והבטוחה לחיסכון; עמוד השדרה של המעמד הבינוני ושל בסיס ההון בכלכלה. אך כל זאת השתנה כאשר בנק ישראל החל להפחית את הריבית.

עתה, לא רק שכבר התרגלנו לקבל ריבית אפסית על הפיקדון שלנו, יתכן שעוד נאלץ להתרגל למצב מוזר עוד יותר. כלכלנים של 'סיטי', מעמודי התווך של וול-סטריט, פרסמו לאחרונה דו"ח ובו טענו כי בנק ישראל יאמץ בקרוב מדיניות של ריבית שלילית. כלומר, ישראל עלולה להצטרף למועדון המדינות שבו ציבור המפקידים צריך לשלם ריבית לבנקים מסחריים עבור הזכות להפקיד את כספו. במועדון המפוקפק הזה חברים כבר יפן, שבדיה ושוויץ. ייתכן שצ'כיה, נורווגיה קנדה וארה"ב בדרך. ועל כך כבר נאמר: צרת רבים, נחמת טיפשים.

ריביות אפסיות או שליליות שוללות את אופציית החיסכון השמרני, והופכות את ציבור החוסכים לספקולנטים מוטרפי נדל"ן. קשה לדמיין איך המגמה הזו אמורה לתרום לכלכלה בריאה בטווח הארוך. למעשה, היא מהווה סמל לפשיטת רגל מקצועית ומוסרית של הבנקים המרכזיים. בשורות הבאות נסביר בדיוק מדוע, וכיצד הדבר נוגע לחייו של כל אזרח במדינת ישראל.

צריכה לא מניעה צמיחה

מאז משבר 2008 הבנקים המרכזיים של המערב עושים כמיטב יכולתם לאושש את הכלכלה, כאשר האמצעיים העיקריים הם הדפסות כסף סיטונאיות והורדת הריבית הנהוגה במשק לאפס, או כמעט לאפס. אולם כמעט עשור לאחר המשבר, אפשר להכתיר את הניסיונות האלה ככישלון.

אמנם, הסטטיסטיקה הכלכלית יכולה לבלבל לעתים. למשל, האם האבטלה בארה"ב באמת עומדת היום על 4.9%, או שמא אנשים נואשו מלחפש עבודה ולכן אינם נספרים כמובטלים? ואולי כלכלת ארה"ב עוברת שינוי מבני בשוק העבודה, כאשר משרות זמניות בשכר נמוך מחליפות משרות במשרה מלאה? אך מבעד לערפל הסטטיסטיקה, הכישלון משתקף בעליית כוחן של מפלגות אנטי ממסדיות באירופה (תופעה שהחלה זמן רב לפני תחילת גלי המהגרים מסוריה ההרוסה), וכמובן בהצלחה של מועמדים אנטי ממסדים במערכת הבחירות בארה"ב – דונלד טראמפ וברני סנדרס, שני המועמדים שמעוררים חרדה בקרב ההנהגות של המפלגות שבשמן הם רצים, ובד בבד סוחפים תמיכה עצומה בקרב העם. כלכלות משגשגות לא יוצרות תופעות כאלה. מעמד בינוני מיואש כן.

בכל אופן, הבעיות קיימות. אך במקום לעצור ולחשוב האם הגיע הזמן לנסות פתרונות חדשים, הבנקים המרכזיים והאליטות הפוליטיות ממשיכים את אותם הטריקים שנכשלו כבר כמעט עשור, ורק לוקחים אותם לכיוון קיצוני יותר. זאת אומרת, לכיוון הריבית השלילית.

אפשר למנות כמה צידוקים עיקריים להנהגת ריבית שלילית. ריבית שלילית אמורה לגרום לציבור החוסכים להוציא את הכסף שלהם מהבנק, ולבזבז אותו על קניית מוצרי צריכה. לכאורה, הבזבוז הזה אמור להגביר את הפעילות הכלכלית במשק וכך לתרום לצמיחה. הבעיה בהגיון הזה נובעת מכך שהוא מעמיד את הכלכלה על הראש; שכן צריכה לא יוצרת צמיחה כלכלית. צריכה היא הפרס, או התוצאה של צמיחה כלכלית. צמיחה כלכלית מבוססת על פתיחת עסקים חדשים, ייצור, השקעה במכונות, בניית מפעלים. כל אלה דורשים השקעות, וההשקעות אמורות לבוא מהחסכונות של כל הפעילים בכלכלה.

במילים אחרות, צמיחה כלכלית ברת קיימא בנויה על כך שאנשים דווקא כן יחסכו את כספם בבנקים, כדי שאלה יוכלו להלוות אותם לאנשי עסקים. האיוולת שבחיסול חסכונות הציבור אמורה להיות ברורה. הרי בסופו של דבר כל הכסף שהציבור הוציא מהבנקים ייגמר. וללא השקעות החדשות, ללא בניית עסקים חדשים, מאיפה תבוא הצמיחה בעתיד?

מי מפחד מירידת מחירים

בנקים מרכזים רואים בריבית השלילית גם כאמצעי נגד הדפלציה, כלומר מאבק בירידת מחירים של מוצרי צריכה.

הרעיון הוא שהריבית השלילית תזרים יותר כסף למערכת, וכך תביא לעליית מחירים. הבנקים המרכזיים רוצים שנאמין שאם הצרכן ישלם יותר עבור הדלק במכונית שלו, עבור מוצרי מזון, עבור המים, החשמל, הגז וביטוח בריאות – איכשהו כל זה אומר שמצבו הכלכלי משופר. לעומת זאת, אם יש דפלציה, ועלות הדלק, החשמל, המזון והבריאות יורדת, כי אז מצבו הכלכלי איכשהו הורע. אולי לחלקכם הדבר ישמע לא שפוי, אך ההיגיון העקום הזה הפך לחכמה מקובלת בקרב כלכלנים רבים.

גם הבנקים המרכזיים פוחדים שכולנו נקלע לסחרור דפלציוני. הטיעון הולך כף: המחירים יורדים, ולכן הצרכנים דוחים את הצריכה; זאת מכיוון שהם רוצים לקנות בעתיד במחיר נמוך יותר. או אז, המחירים יורדים עוד קצת, כי הרי אין קונים; וחוזר חלילה. בצורה כזו הכלכלה קורסת למיתון.

זו כמובן איוולת. הדפלציה שכל כך פוחדים ממנה היא ברמות נמוכות של פחות מאחוז בשנה; והרי אין צרכן נורמלי שדוחה קניות בשנה בשביל לחסוך איזה אחוז בודד (כמו שיודע כל מי שקונה בכרטיסי אשראי). למעשה, דווקא בזמננו, הפחד מהדפלציה אמור להיראות עוד יותר חסר היגיון. כולנו צרכני אלקטרוניקה, וכולנו קונים מוצרים שנופלים במחירם כבר כמה עשורים או אף יותר. למעשה, ירידת מחירים לא רק שאיננה פוגעת בצריכה, היא הופכת מוצרים לברי השגה (בהנחה שהשכר לא נופל מהר יותר ממחיר המוצר). זו הסיבה שרק למתי מעט היו טלפונים סלולריים כשאלה יצאו לשוק לפני כ-30 שנה – הם פשוט היו יקרים מדי. ואילו כיום, כאשר המחירים נפלו לרצפה, כל ילד מסתובב עם טלפון סלולרי. במילים אחרות, מחירים יורדים דווקא מעודדים צריכה.

צידוק נוסף לריבית השלילית הוא הוזלת הלוואות לעסקים. ובכן, הכלכלה חולה בכללותה ולכן העסקים אולי לוקחים הלוואות, אבל הם לא משתמשים בהם להשקעות הון פרודוקטיביות שיביאו לצמיחה עתידית, אלא לקניית מניות עצמית ושאר פעולות הנדסה פיננסית שאינן תורמות למעמד הבינוני דבר וחצי דבר. ובהקשר של הלוואות לעסקים יש פה נקודה נוספת, עדינה יותר.

כי זאת יש לזכור: ריבית איננה סתם מספר תלוש שקבוצת כלכלנים שיושבת בבנק המרכזי יכולה להחליט עליו כראות עינה. ריבית היא הרי מחיר הכסף, ואמורה לייצג את שיווי המשקל בין סך ההון/חסכונות שעומד לרשות הלווים, כנגד הביקוש להלוואות מצד החברות והפרטים במשק. כאשר בנק מרכזי מוריד בצורה מלאכותית את מחיר הכסף הוא יוצר עיוות, שכן מחיר הכסף לא משקף את משוואת הביקוש וההיצע שהייתה נוצרת מאליה בשוק חופשי. עם הזמן העיוות הזה עלול להתפרץ בצורה של מיתון – כפי שראינו במשבר 2008.

פתרונות מלאכותיים

לריבית שלילית יש השלכות אפלות נוספות. הרי לחוסכים שאינם רוצים להפקיד את כספם בבנק ולשלם לבנק ריבית, יש אופציה – לשמור את הכסף, או את חלקו, בצורת מזומן מתחת למזרן. אין זה פלא שבתקופה האחרונה רבו הקריאות בקרב הממסדים הכלכליים ברחבי העולם לעבור למשק נטול מזומנים - cashless soceity - כלומר, לא יהיו שטרות ומטבעות וכל התשלומים יתבצעו בעזרת כרטיסי אשראי, העברות בנקאיות וכדומה. הטריק הוא ברור – במשק שאין בו מזומן, הציבור לא יוכל להוציא את כספו מהבנק בצורת מזומן. כך לא תהיה דרך להתחמק מהצורך לשלם לבנקים עבור חסכונות, וכולנו נאלץ לבזבז את כספנו בטירוף צרכני/ספקולנטי.

כדי לתרץ את הצורך בחברה ללא מזומן, מעלים על נס את המאבק בשוק השחור, בפשיעה, בהלבנת כספים, וזהו תירוץ שקשה להתווכח נגדו. כי מי רוצה להיות בצד של סוחרי הסמים? אך זוהי מסיכה דקה. הסיכון העיקרי שעומד בפני הציבור אינו סוחרי מריחואנה – אלא חוסר היכולת לחסוך, יוקר המחיה, תכנון מרכזי, מסים חונקים, עסקים שובקים, מונופולים בחסות הממשלה ושאר רעות חולות.

אם כך, חברה ללא מזומן תאפשר לממשלות לכפות ריביות שליליות על הציבור. חברה ללא מזומן גם תהפוך כל פעולה כספית, החל מקניית מסטיק ועד קניית דירה, לשקופה לחלוטין בעיני השלטון. אפילו ג'ורג' אורוול לא חלם על סיוט שכזה.

הנחמה היא שהטריקים של הבנקים המרכזיים – הדפסות כספים וריביות אפסיות/שליליות – לא יחזיקו מעמד לעד. הציבור בסופו של דבר יתמרד נגד ההתעמרות הזו בכספו ובחסכונותיו – וכאמור את הניצנים להילך הרוח הזה אפשר לראות בבחירות בארה"ב.

ובעוד ישנן מדינות שבהן רוח המרד עלולה להוביל לצעדים קיצוניים מבית היוצר של התכנון המרכזי והסוציאליזם, בארץ יש דווקא סיבה לתקווה. שני המשברים הכלכליים הגדולים של מדינת ישראל – תקופת ההיפר-אינפלציה בשנות ה-80 ומשבר 2002 – הובילו לאימוץ פתרונות קפיטליסטיים שהצילו את המשק. אפשר לקוות שהמשבר הבא עלינו לרעה יגרור אותנו בציצית ראשנו עוד קצת לכיוון הנכון.

שר האוצר, משה כחלון, טען לפני כמה ימים שמערכת הבנקים המסחריים היא אנכרוניסטית ובעוד כ-10 שנים בכלל לא נצטרך בנקים בזכות טכנולוגיות חדשות. הוא צודק. טכנולוגיות דיגיטליות כמו Peer-to-Peer ו-Blockchain באמת יכולות עם הזמן להחליף חלק גדול מהפונקציות שכיום ממלא בנק מסחרי. אולם מה שבאמת מעודד זוהי ההבנה, שאולי מחלחלת בקרב כמה פוליטיקאים, שמערכת ריכוזית היא נחותה לעומת מערכת חופשית, מבוזרת ותחרותית. אולי יש לנו תקווה.

 המאמר פורסם במידה

מדוע עלייה באינפלציה כל כך מפחידה את וול סטריט

העלייה האפשרית באינפלציה מגדילה את הסבירות להעלאת ריבית, והכלכלה האמריאית אינה יכולה להרשות לעצמה דבר כזה

יש להתחיל באזהרה שניתוח ברמה היומית של תנועת המניות הוא בעייתי וכמעט כל אחד יכול למצוא סיבות שמסבירות את התנועה היומית, בצורה שתתאים להשקפה שלו. אך זה לא אומר שלתנועות האלה אין לפעמים משמעות מיוחדת, והירידה החדה היום (17/4/2015) במחירי המניות בארה"ב יכולה ללמד הרבה על האופי המלאכותי והלא בריא של הכלכלה האמריקאית בכלל ושוק המניות בפרט.

אם כך, מדוע המניות יורדות היום בארה"ב? תיאוריה אחת מצביעה על השינוי הרגולטורי בסין שמאפשר מכירה בחסר של מספר רב של מניות, והגבלה על קניית מניות באשראי. ייתכן שזהו צעד שנועד לשכלל את המסחר, אולי כדי להילחם בהתחממות יתר של מניות או מכל סיבה אחרת. בכל אופן, הצעד הזה גרם לירידה חדה בחוזים בשוק הסיני ומכאן התיאוריה שהירידה הזו נזלה לשוק האמריקאי.

אך זהו הסבר חלש במקצת מאחר שאלה מניות סיניות שברובן הגדול לא אמור להשפיע על המסחר בשוק האמריקאי או על הכלכלה האמריקאית בכלל. ייתכן שצריך לחפש את הסיבות לירידה במניות בנתון מאוד מסוים שפורסם היום בבוקר בארה"ב  מדד המחירים לצרכן בחודש מרץ, מנוכה מחירי אנרגיה ומזון - או במילים אחרות ליבת האינפלציה – קפץ ב-1.8% לעומת השנה שעברה. זוהי הקפיצה הגדולה ביותר מזה חצי שנה והיא נובעת בעיקר מקפיצה בעלויות שכר הדירה ובהוצאות בריאות.

כדי להבין מדוע נתון כזה עלול להשפיע בצורה חריפה על מדד המניות צריך לזכור שבניגוד לדברי רוב המשקיפים על הכלכלה האמריקאית, סימני החולשה שם דווקא מתגברים מיום ליום. רשימת הסימנים האלה היא ארוכה - החל מנתוני צמיחת תל"ג מאכזבים ברבעון הרביעי (2.2%), תחזית של הפד לצמיחה אפסית ברבעון הראשון, דרך נתוני שוק העבודה החלשים לחודש מרץ.

בנוסף, פורסמה שורה ארוכה של נתונים מהותיים שנוגעים לרמת מלאים גבוהה במיוחד, פעילות צרכנית מאכזבת, פעילות יצרנית מאכזבת - כולם ביחד מציירים תמונה לא של כלכלה על כן זינוק, אלא של כלכלה בתחילה של צניחה חופשית.

ופה נכנס נתון האינפלציה. הבנק המרכזי האמריקאי סיים את תוכנית ההרחבה הכמותית השלישית (הרחבה כמותית היא שם מכובס להדפסת כסף) באוקטובר 2014, כאשר ההיגיון היה שכלכלת ארה"ב נמצאת בתהליך הבראה מתקדם וצריכה פחות עזרה מהבנק המרכזי. מכאן גם ההנחה שהפד יתחיל במהרה להעלות את הריבית שנמצאת ברמה אפסית מזה כ-6 שנים.

הבעיה היא שככל ששטף נתוני המאקרו החלשים מתגבר, ההכרה שאין לפד יכולת אמיתית להעלות את הריבית הולכת ומתבססת. למעשה, התגברות השטף עלולה להתחיל דיון בשוק המניות על סבב הדפסות חדש - QE4.

וזו הסיבה מדוע שוק המניות האמריקאי נחרד היום. שכן אם באמת האינפלציה בארה"ב מתחילה להתעורר, הדבר יקשה על התחלה של סבב הדפסות ואף יעלה את הסבירות להעלאת הריבית. הכלכלה האמריקאית מתבססת על חובות ענק, מערכת רווחה נדיבה, תקציב פדראלי גירעוני וגירעון מסחרי עצום, והיא פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה ריבית גבוהה אפילו במקצת לעומת הרמה העכשווית. לכן המניות יורדות.

אך אין סיבה אמיתית לחשש. הפד מחויב לחלוטין לבועת הנכסים שניפח בשנים האחרונות - המניות, האג"ח הממשלתי, הנדל"ן - היא בבת עינו של הבנק המרכזי האמריקאי והתעוררות מסוימת באינפלציה לא תעצור אותו. המדיניות המוניטארית והפיסקאלית המרחיבה תמשיך עד לאותו רגע שבו יתחוור עד כמה מצבה האמיתית של הכלכלה הוא רעוע ואז כבר יהיה מאוחר מדי לעצור את הקריסה.

המאמר פורסם בכלכליסט

בנק ישראל ינצח בקרב על השקל - וההפסד כולו שלנו

כעת, לאחר שמדינת ישראל הצטרפה למועדון המדינות עם  ריבית אפסית, נראה שהשלב הבא עלול להיות ריבית שלילית ו/או סוג שלהרחבה כמותית - כלומר הדפסה מאסיבית של שקלים. מדינת ישראל, כמדינה קטנה עם מטבע חסר חשיבות בזירה העולמית, עלולה לסבול מההשלכות של המדיניות המופקרת הזו במהירות רבה מכפי שאפשר לדמיין.

בנק ישראל, כמו בנקים מרכזיים אחרים בעולם, הצליח לשכנע את עצמו שהסכנה החמורה ביותר שעומדת בפני הכלכלה היא ירידת מחירים (דיפלציה). ולכן כדי להגן על הכלכלה מהאסון הזה, יש להוריד בכוח את ערכו של המטבע המקומי כדי לעודד עליית מחירים. האבסורד שבצורת החשיבה הזו הגיע לסוג של שיא קומי כאשר בנק ישראל הסביר לפני כמה ימים מדוע הוא חותך את הריבית פעם נוספת.

וכך כותב בנק ישראל: "מדד המחירים לצרכן ירד בינואר ב-0.9%, על רקע ירידה במחירי האנרגיה, ירידה מתוכננת במחירי המים וירידה חדה יחסית בסעיף הדיור". האם מישהו יכול להסביר מדוע ירידה במחירי האנרגיה והמים היא בעיה שבנק ישראל צריך להגן עלינו מפניה? גם לא ברור איך הפוליטיקאים, שכביכול כל-כך רוצים לפתור את בעיית יוקר המחיה, מסכימים בשתיקה עם צעדי בנק ישראל שממש מתוכננים להעלאת מחירים.

כדי להדגים את הגיחוך של העניין, בואו נקצין את המצב לרמה לא מציאותית: נניח שפריצת דרך מדעית מאפשרת לנו לייצר אנרגיה אינסופית בחינם, או כמעט בחינם (אולי על-ידי היתוך קר). הורדת מחירי האנרגיה לרמה אפסית תוביל גם לירידה דרמטית במחיר המים, כי הרי מפעלי התפלה יוכלו לפעול בעלות אפסית. על-פי ההיגיון של בנק ישראל מדובר באסון אפילו כבד יותר מהירידה שראינו במחירי האנרגיה בתקופה האחרונה.

בעצם, כנראה שהורדת ריבית לא תספיק במקרה כזה. בנק ישראל יפצח בהדפסה סיטונאית של שקלים (הרחבה כמותית), כדי שמחירי מוצרים יעלו ויפצו על הירידה במחיר האנרגיה והמים. אין בכך היגיון כלכלי.

אך ירידה במחירי האנרגיה אינה הסכנה היחידה שבנק ישראל מנסה להציל אותנו מפניה. בנק ישראל גם חושש שהתחזקות השקל תפגע במנוע הצמיחה של המשק הישראלי - היצוא. בנק ישראל טועה כאן פעמיים. ראשית, הבנק מתבלבל בין המטרה לבין הכלי להשגת המטרה. יצוא אינו מטרה בפני עצמו. יצוא הוא כלי שנועד לעזור למשק לספק רמת חיים גבוהה לתושבי ישראל. היצוא מספק למשק את המט"ח הדרוש למימון היבוא - אלקטרוניקה, תיירות חוץ, בגדים, ריהוט, נפט וכד"ו. חיזוק היצוא על-ידי החלשת המטבע, גורם אוטומטית להתייקרות היבוא ובכך מטרפד את הטובה שאמורה לצמוח לנו מהיצוא.

טעות נוספת של בנק ישראל נובעת מהעובדה שהשקל לא מתחזק בחלל ריק, סתם כך. השקל חזק בעיקר כי ישראל היא מכונת יצוא אפקטיבית. תעשיית הנשק, התרופות, ייצור שבבים, סטרט-אפים, ועוד תעשיות, הם כולם גורמים חשובים מאחורי מאזן התשלומים החיובי של מדינת ישראל. המאזן החיובי הוא גורם עיקרי מאחורי חוזקת השקל. במילים אחרות, בנק ישראל רוצה להחליש את השקל כדי להגן על היצוא בפני השקל החזק וזאת כאשר היצוא הוא זה שמחזק את השקל מלכתחילה. גם כאן אין היגיון כלכלי.

הטרגדיה של הסיפור הזה היא שבסופו של דבר בנק ישראל ינצח והנסיונות הבלתי פוסקים להחליש את השקל יוכתרו בהצלחה. וזאת מאחר שכדי לחזק את השקל דרושה רמה גבוהה של חריצות, כישרון, חדשנות, נכונות לקחת סיכונים - כל מה שהוליד את תעשיית ההיי-טק הישראלית. במילים אחרות, לחזק את השקל זה קשה. אבל להחליש את השקל זה הרבה יותר פשוט. כל מה שצריך זה להוריד את הריבית ולהדפיס. קלי-קלות, כל בנק מרכזי יכול לעשות את זה.

רק שהניצחון הזה עלול להיות הרבה יותר דרמטי ממה שבנק ישראל מתכנן. הפדרל ריזרב הדפיס כמויות ענק של דולרים, אך הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי ולכן ניחן בעמידות יוצאת דופן. גם האירו, שמייצג כלכלה של 350 מיליון איש, הוא מטבע יחסית עמיד. בניגוד להם, השקל הוא בסופו של דבר מטבע קטן של מדינה חסרת חשיבות כלכלית. אף אחד לא צריך באמת להחזיק בשקלים (חוץ מאזרחי ישראל(.

בנקודה מסוימת בנק ישראל עלול ללחוץ על הדוושה המוניטרית חזק מדי והלחץ על השקל יגיע למסה קריטית שתגבר על התמיכה של היצוא ותרסק את המטבע לפתע פתאום. הבדיחה הגדולה תהיה כאשר בנק ישראל ייאלץ בסופו של דבר להעלות ריבית כדי להגן על השקל שיתמוטט לנו. טוב, בדיחה היא אולי לא המלה הנכונה.

המאמר פורסם בגלובס