לא לפני זמן רב היה אזרח בישראל נכנס לבנק, פותח חשבון
ומפקיד בו את חסכונות חייו. בתמורה היה משלם לו הבנק תשואה נורמלית של כ-5%
לשנה – וכולם היו מרוצים. זו הייתה האופציה השמרנית, הזהירה והבטוחה לחיסכון;
עמוד השדרה של המעמד הבינוני ושל בסיס ההון בכלכלה. אך כל זאת השתנה כאשר בנק
ישראל החל להפחית את הריבית.
עתה, לא רק שכבר התרגלנו לקבל ריבית אפסית על הפיקדון
שלנו, יתכן שעוד נאלץ להתרגל למצב מוזר עוד יותר. כלכלנים של 'סיטי', מעמודי התווך
של וול-סטריט, פרסמו לאחרונה דו"ח ובו טענו כי בנק ישראל יאמץ בקרוב מדיניות
של ריבית שלילית. כלומר, ישראל עלולה להצטרף למועדון המדינות שבו ציבור המפקידים
צריך לשלם ריבית לבנקים מסחריים עבור הזכות להפקיד את כספו. במועדון המפוקפק
הזה חברים כבר יפן, שבדיה ושוויץ. ייתכן שצ'כיה, נורווגיה קנדה וארה"ב בדרך.
ועל כך כבר נאמר: צרת רבים, נחמת טיפשים.
ריביות אפסיות או שליליות שוללות את אופציית החיסכון
השמרני, והופכות את ציבור החוסכים לספקולנטים מוטרפי נדל"ן. קשה לדמיין איך
המגמה הזו אמורה לתרום לכלכלה בריאה בטווח הארוך. למעשה, היא מהווה סמל
לפשיטת רגל מקצועית ומוסרית של הבנקים המרכזיים. בשורות הבאות נסביר בדיוק מדוע,
וכיצד הדבר נוגע לחייו של כל אזרח במדינת ישראל.
צריכה לא מניעה צמיחה
מאז משבר 2008 הבנקים המרכזיים של המערב עושים כמיטב
יכולתם לאושש את הכלכלה, כאשר האמצעיים העיקריים הם הדפסות כסף סיטונאיות והורדת
הריבית הנהוגה במשק לאפס, או כמעט לאפס. אולם כמעט עשור לאחר המשבר, אפשר
להכתיר את הניסיונות האלה ככישלון.
אמנם, הסטטיסטיקה הכלכלית יכולה לבלבל לעתים. למשל, האם
האבטלה בארה"ב באמת עומדת היום על 4.9%, או שמא אנשים נואשו מלחפש עבודה ולכן
אינם נספרים כמובטלים? ואולי כלכלת ארה"ב עוברת שינוי מבני בשוק העבודה, כאשר
משרות זמניות בשכר נמוך מחליפות משרות במשרה מלאה? אך מבעד לערפל הסטטיסטיקה,
הכישלון משתקף בעליית כוחן של מפלגות אנטי ממסדיות באירופה (תופעה שהחלה זמן רב
לפני תחילת גלי המהגרים מסוריה ההרוסה), וכמובן בהצלחה של מועמדים אנטי ממסדים
במערכת הבחירות בארה"ב – דונלד טראמפ וברני סנדרס, שני המועמדים שמעוררים
חרדה בקרב ההנהגות של המפלגות שבשמן הם רצים, ובד בבד סוחפים תמיכה עצומה בקרב
העם. כלכלות משגשגות לא יוצרות תופעות כאלה. מעמד בינוני מיואש כן.
בכל אופן, הבעיות קיימות. אך במקום לעצור ולחשוב האם
הגיע הזמן לנסות פתרונות חדשים, הבנקים המרכזיים והאליטות הפוליטיות ממשיכים את
אותם הטריקים שנכשלו כבר כמעט עשור, ורק לוקחים אותם לכיוון קיצוני יותר. זאת
אומרת, לכיוון הריבית השלילית.
אפשר למנות כמה צידוקים עיקריים להנהגת ריבית שלילית.
ריבית שלילית אמורה לגרום לציבור החוסכים להוציא את הכסף שלהם מהבנק, ולבזבז אותו
על קניית מוצרי צריכה. לכאורה, הבזבוז הזה אמור להגביר את הפעילות הכלכלית במשק
וכך לתרום לצמיחה. הבעיה בהגיון הזה נובעת מכך שהוא מעמיד את הכלכלה על הראש; שכן
צריכה לא יוצרת צמיחה כלכלית. צריכה היא הפרס, או התוצאה של צמיחה כלכלית. צמיחה
כלכלית מבוססת על פתיחת עסקים חדשים, ייצור, השקעה במכונות, בניית מפעלים. כל אלה
דורשים השקעות, וההשקעות אמורות לבוא מהחסכונות של כל הפעילים בכלכלה.
במילים אחרות, צמיחה כלכלית ברת קיימא בנויה על כך
שאנשים דווקא כן יחסכו את כספם בבנקים, כדי שאלה יוכלו להלוות אותם לאנשי עסקים.
האיוולת שבחיסול חסכונות הציבור אמורה להיות ברורה. הרי בסופו של דבר כל הכסף
שהציבור הוציא מהבנקים ייגמר. וללא השקעות החדשות, ללא בניית עסקים חדשים, מאיפה
תבוא הצמיחה בעתיד?
מי מפחד מירידת מחירים
בנקים מרכזים רואים בריבית השלילית גם כאמצעי נגד
הדפלציה, כלומר מאבק בירידת מחירים של מוצרי צריכה.
הרעיון הוא שהריבית השלילית תזרים יותר כסף למערכת, וכך
תביא לעליית מחירים. הבנקים המרכזיים רוצים שנאמין שאם הצרכן ישלם יותר עבור הדלק
במכונית שלו, עבור מוצרי מזון, עבור המים, החשמל, הגז וביטוח בריאות – איכשהו כל
זה אומר שמצבו הכלכלי משופר. לעומת זאת, אם יש דפלציה, ועלות הדלק, החשמל, המזון
והבריאות יורדת, כי אז מצבו הכלכלי איכשהו הורע. אולי לחלקכם הדבר ישמע לא שפוי,
אך ההיגיון העקום הזה הפך לחכמה מקובלת בקרב כלכלנים רבים.
גם הבנקים המרכזיים פוחדים שכולנו נקלע לסחרור
דפלציוני. הטיעון הולך כף: המחירים יורדים, ולכן הצרכנים דוחים את הצריכה; זאת
מכיוון שהם רוצים לקנות בעתיד במחיר נמוך יותר. או אז, המחירים יורדים עוד קצת, כי
הרי אין קונים; וחוזר חלילה. בצורה כזו הכלכלה קורסת למיתון.
זו כמובן איוולת. הדפלציה שכל כך פוחדים ממנה היא ברמות
נמוכות של פחות מאחוז בשנה; והרי אין צרכן נורמלי שדוחה קניות בשנה בשביל לחסוך
איזה אחוז בודד (כמו שיודע כל מי שקונה בכרטיסי אשראי). למעשה, דווקא בזמננו, הפחד
מהדפלציה אמור להיראות עוד יותר חסר היגיון. כולנו צרכני אלקטרוניקה, וכולנו קונים
מוצרים שנופלים במחירם כבר כמה עשורים או אף יותר. למעשה, ירידת מחירים לא רק
שאיננה פוגעת בצריכה, היא הופכת מוצרים לברי השגה (בהנחה שהשכר לא נופל מהר יותר
ממחיר המוצר). זו הסיבה שרק למתי מעט היו טלפונים סלולריים כשאלה יצאו לשוק לפני
כ-30 שנה – הם פשוט היו יקרים מדי. ואילו כיום, כאשר המחירים נפלו לרצפה, כל ילד מסתובב
עם טלפון סלולרי. במילים אחרות, מחירים יורדים דווקא מעודדים צריכה.
צידוק נוסף לריבית השלילית הוא הוזלת הלוואות לעסקים.
ובכן, הכלכלה חולה בכללותה ולכן העסקים אולי לוקחים הלוואות, אבל הם לא משתמשים
בהם להשקעות הון פרודוקטיביות שיביאו לצמיחה עתידית, אלא לקניית מניות עצמית ושאר
פעולות הנדסה פיננסית שאינן תורמות למעמד הבינוני דבר וחצי דבר. ובהקשר של הלוואות
לעסקים יש פה נקודה נוספת, עדינה יותר.
כי זאת יש לזכור: ריבית איננה סתם מספר תלוש שקבוצת
כלכלנים שיושבת בבנק המרכזי יכולה להחליט עליו כראות עינה. ריבית היא הרי מחיר
הכסף, ואמורה לייצג את שיווי המשקל בין סך ההון/חסכונות שעומד לרשות הלווים, כנגד
הביקוש להלוואות מצד החברות והפרטים במשק. כאשר בנק מרכזי מוריד בצורה מלאכותית את
מחיר הכסף הוא יוצר עיוות, שכן מחיר הכסף לא משקף את משוואת הביקוש וההיצע שהייתה
נוצרת מאליה בשוק חופשי. עם הזמן העיוות הזה עלול להתפרץ בצורה של מיתון – כפי
שראינו במשבר 2008.
פתרונות מלאכותיים
לריבית שלילית יש השלכות אפלות נוספות. הרי לחוסכים
שאינם רוצים להפקיד את כספם בבנק ולשלם לבנק ריבית, יש אופציה – לשמור את הכסף, או
את חלקו, בצורת מזומן מתחת למזרן. אין זה פלא שבתקופה האחרונה רבו הקריאות בקרב
הממסדים הכלכליים ברחבי העולם לעבור למשק נטול מזומנים - cashless soceity - כלומר, לא יהיו שטרות ומטבעות וכל התשלומים יתבצעו
בעזרת כרטיסי אשראי, העברות בנקאיות וכדומה. הטריק הוא ברור – במשק שאין בו מזומן,
הציבור לא יוכל להוציא את כספו מהבנק בצורת מזומן. כך לא תהיה דרך להתחמק מהצורך
לשלם לבנקים עבור חסכונות, וכולנו נאלץ לבזבז את כספנו בטירוף צרכני/ספקולנטי.
כדי לתרץ את הצורך בחברה ללא מזומן, מעלים על נס את
המאבק בשוק השחור, בפשיעה, בהלבנת כספים, וזהו תירוץ שקשה להתווכח נגדו. כי מי
רוצה להיות בצד של סוחרי הסמים? אך זוהי מסיכה דקה. הסיכון העיקרי שעומד בפני
הציבור אינו סוחרי מריחואנה – אלא חוסר היכולת לחסוך, יוקר המחיה, תכנון מרכזי,
מסים חונקים, עסקים שובקים, מונופולים בחסות הממשלה ושאר רעות חולות.
אם כך, חברה ללא מזומן תאפשר לממשלות לכפות ריביות
שליליות על הציבור. חברה ללא מזומן גם תהפוך כל פעולה כספית, החל מקניית מסטיק ועד
קניית דירה, לשקופה לחלוטין בעיני השלטון. אפילו ג'ורג' אורוול לא חלם על סיוט
שכזה.
הנחמה היא שהטריקים של הבנקים המרכזיים – הדפסות כספים
וריביות אפסיות/שליליות – לא יחזיקו מעמד לעד. הציבור בסופו של דבר יתמרד נגד
ההתעמרות הזו בכספו ובחסכונותיו – וכאמור את הניצנים להילך הרוח הזה אפשר לראות
בבחירות בארה"ב.
ובעוד ישנן מדינות שבהן רוח המרד עלולה להוביל לצעדים
קיצוניים מבית היוצר של התכנון המרכזי והסוציאליזם, בארץ יש דווקא סיבה לתקווה.
שני המשברים הכלכליים הגדולים של מדינת ישראל – תקופת ההיפר-אינפלציה בשנות
ה-80 ומשבר 2002 – הובילו לאימוץ פתרונות קפיטליסטיים שהצילו את המשק. אפשר
לקוות שהמשבר הבא עלינו לרעה יגרור אותנו בציצית ראשנו עוד קצת לכיוון הנכון.
שר האוצר, משה כחלון, טען לפני כמה ימים שמערכת הבנקים
המסחריים היא אנכרוניסטית ובעוד כ-10 שנים בכלל לא נצטרך בנקים בזכות טכנולוגיות
חדשות. הוא צודק. טכנולוגיות דיגיטליות כמו
Peer-to-Peer ו-Blockchain באמת יכולות עם הזמן להחליף
חלק גדול מהפונקציות שכיום ממלא בנק מסחרי. אולם מה שבאמת מעודד זוהי ההבנה, שאולי
מחלחלת בקרב כמה פוליטיקאים, שמערכת ריכוזית היא נחותה לעומת מערכת חופשית, מבוזרת
ותחרותית. אולי יש לנו תקווה.
מאמר טוב כרגיל
השבמחק