יום שישי, 13 באפריל 2012

כלכלת הבחירות של אובמה


מתחת לאור הזרקורים, לא הרבה זמן לפני שאזרחי הכלכלה הגדולה בעולם ייקבעו את גורלה ל-4 השנים הקרובות בתום אחת ממערכות הבחירות החשובות שידעה מעולם, מתנהלת אחת מהמערכות המשפטיות המסקרנות והמשפיעות ביותר שידעה המדינה. בימים אלה ממש, מתחולל קרב בבית המשפט העליון בארה"ב על גולת הכותרת של נשיאותו של אובמה - רפורמת הבריאות אובמהקר (Obamacare).

הסעיף המרכזי שעומד לדיון הוא בדיוק זה שישפיע על כל אחד ואחת מאלה שיגיעו להצביע בקלפי ושמכריח את כלל אזרחי ארה"ב לקנות ביטוח בריאות. הטענה המרכזית בבתי המשפט של שוללי הרפורמה, היא שלממשלה אין סמכות חוקתית להכריח אזרח אמריקאי לקנות מוצר כלשהו.

אם הממשלה יכולה היום להכריח אזרח לקנות מוצר, חשוב ככל שיהיה, מה ימנע ממנה בעתיד להכריח אותו לקנות מוצר שמיוצר על ידי חברת הנקניקים של אחיינו של אובמה, או של כל פוליטיקאי אחר. מכאן ברור שמדובר במאבק משפטי שנועד למנוע תקדים לא רצוי.

אם חוקתיותו של הסעיף הזה באמת תיפסל על ידי בית המשפט העליון, רפורמת הבריאות בכללותה תאבד את ההיגיון הבסיסי שלה. אזרחי ארה"ב לא יצטרכו לקנות ביטוח בריאות עד לאותו רגע שבו יהיו חולים, וכשיבריאו - יוכלו להפסיק לשלם עבור הביטוח, וכך חוזר חלילה. כמובן שאין תוחלת למערכת כזו והיא לא תוכל כלל לקום בצורה זו.

מעניין לראות שאובמה תוקף את בית המשפט העליון בטענה שזהו "אקטיביזם שיפוטי" חסר תקדים ושאין לבית המשפט זכות לבטל חוק שהתקבל בתמיכה בין מפלגתית. העובדה היא שרפורמת הבריאות התקבלה כמעט על חודו של קול בבית הנבחרים - 219 תומכים לעומת 212 מתנגדים. אף לא רפובליקני אחד תמך ברפורמה ו-34 דמוקרטים התנגדו לו. למעשה אם יש כאן איזשהו סנטימנט חוצה מפלגות - זוהי ההתנגדות לרפורמה.

גם הגדרתו של אובמה לאקטיביזם שיפוטי בעייתית למדי. הרי מטרתו של בית המשפט העליון היא לשפוט בהתאם לחוקה האמריקאית. היצמדות לחוקה היא בדיוק ההיפך מאקטיביזם שיפוטי, לפחות לפי התפיסה האמריקאית. אין פלא שימים ספורים אחרי ההצהרות שלו, אובמה ניסה לתרץ ולהסביר ש"דבריו הוצאו מהקשרם".

אלא שהבעייתיות של רפורמת הבריאות של אובמה אינה מסתיימת בכך שהיא לכאורה מעניקה לממשלה הפדראלית סמכויות שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה. הרפורמה הזו מהווה דוגמא מאלפת כיצד התערבות בוטה ואגרסיבית של השלטון בכלכלה החופשית מעוותת את השוק ומהווה כר פורה להעדפת סקטורים החביבים על השליט.

ראשית, אחד מסעיפי הרפורמה קובע כי כל עסק המעסיק מ-50 עובדים ומעלה יצטרך לקנות ביטוח בריאות לעובדיו (אם כי יש אפשרות לשלם קנס במקום קניית ביטוח). המשמעות הברורה היא שכל עסק המעסיק 49 עובדים יחושב פעמיים ושלוש פעמים לפני שהוא ישכור את העובד ה-50. ברור גם שכל עסק שמעסיק 50 או 51 עובדים יחכה להזדמנות הראשונה להיפטר מעובד או שניים. כאשר מחפשים סיבות מדוע שוק העבודה האמריקאי כה חלש ומדוע מספר גדל של משרות עוברות מארה"ב למקסיקו ולמדינות אחרות, רגולציה ממשלתית מעין זו היא אחת הסיבות המרכזיות.

מעבר לעיוות המיוחד שנגרם ממחסום ה-50 עובדים, יש להכיר בכך שעבור המעסיק, עלות ההעסקה של כל עובד עולה ברגע שהממשלה מוסיפה את ההוצאה על הביטוח. לכן, הדרך היחידה של המעסיק להמשיך להעסיק את אותו עובד, היא לקצץ בשכר כדי לשמור על הוצאה קבועה בעיני המעסיק. בתנאי תחרות חופשית (תחרות גם על מוצרים וגם על עבודה), עלות העובד היא אופטימאלית יחסית לתפוקה שלו וכל עוד התפוקה נשארת בעינה, למעסיק אין ברירה אלא לשמור על העלות קבועה. הנקודה היא, שבכך שהממשלה מחוקקת חוק בריאות, היא אינה עוזרת לאף אחד (חוץ אולי מחברות הביטוח) מאחר שרמת חייו של העובד אינה עולה.

היומרה של השלטון לנהל את פרטי פרטיו של הביטוח הרפואי מאפשרת לו לשחד את הסקטורים החביבים עליו. למשל, אובמה מקדם את הרעיון כי כל מעסיק יציע ביטוח בריאות הכולל אמצעי מניעה בחינם למועסקות שלו. כמובן שאין דבר כזה אמצעי מניעה בחינם כפי שאין דבר כלשהו בחינם. המשמעות האמיתית היא שהעלות של המוצר תעלה פלאים כאשר תחרות על מחירים תהפך ללא רלוונטית, מאחר שממשלה היא הלקוח שמשתמש בכספי מסים לממן מוצרים לסקטור המועדף.

במילים אחרות, כספי מסים יעברו דרך ביטוח הבריאות מכלל הציבור לנשים שמשתמשות באמצעי מניעה. סקטור הנשים חשוב מאוד לאובמה במאמציו להיבחר לכהונה שנייה בנובמבר 2012. ואכן, סקרים שנעשו לאחרונה מראים כי יש סחף בקול הנשי לטובת אובמה והרחק מרומני. שוחד בחירות עובד!

קצרה היריעה לתאר את שלל העיוותים, הבזבוזים והאווילות הכלכלית שכרוכות בניסיון של הממשל לנהל לפרטי פרטיו מערכת כה מסובכת כמו מערכת בריאות. 2,400 העמודים של הרפורמה כוללים עוד ועוד דוגמאות מדכאות, כולן כמובן במסווה של נאורות שלטונית.

במקום חיסכון - בור בתקציב

לפני כמה ימים התפרסם מחקר אוניברסיטאי של מומחה תקציב, רפובליקני יש לציין, שטוען שרפורמת הבריאות תוסיף מאות מיליארדי דולרים לגירעון התקציבי האמריקאי. והאמת היא, שאפילו אם רפורמת הבריאות תחצה את המכשול החוקתי בבית המשפט העליון, לארה"ב פשוט אין מספיק כסף לממן את כל המערכת הזו, כמו שאין לארה"ב יכולת ארוכת טווח לממן את תקציב ההגנה ואת מערכת הרווחה שלה. כך או כך נראה כי רפורמת הבריאות של אובמה לא תקום.

אולם נשאלת השאלה - מהו הפתרון למערכת הבריאות האמריקאית שהיא יקרה מאוד ומשאירה מיליוני אמריקאים ללא ביטוח? יש לזכור שעוד לפני עידן אובמה, ההתערבות של השלטון במערכת הבריאות היא רחבה במונחים תקציביים, אגרסיבית וכוללנית. ולכן התשובה ברורה - כמו בכל סקטור אחר בכלכלה, הצרות כמעט כולן מגיעות מהתערבות ממשלתית והתרופה כמעט תמיד היא הסתלקותה של הממשלה ומתן הזדמנות לשוק החופשי לעשות את שלו - לספק את המוצר האיכותי ביותר במחיר הטוב ביותר.


המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 12 באפריל 2012

חירות על הנייר


בסוף השבוע האחרון רוב תושביה היהודיים של מדינת ישראל התכנסו וחגגו את חג החירות שמציין את יציאת בני ישראל מעבדות תחת השלטון הדיקטטורי של פרעה לחירות תחת חוקי אלוהים. זוהי הזדמנות טובה לנסות לחשוב מכמה חירויות באמת נהנים  אזרחי מדינת ישראל. מפתיע מאוד שגם בצורת החירות היסודית ביותר, זכות הקניין, עם ישראל מתברר כעבד.

המהות של הזכות הזו נראית מובנת מאליה, כפי שוויקיפדיה מגדיר: "זכות הקניין או בעלות היא זכותו המשפטית של אדם למנוע מאנשים אחרים לפגוע או לעשות שימוש במשאב פיזי או מושג מופשט. על פי הוגים רבים זכות הקניין נמנית עם זכויות האדם הטבעיות."

זוהי זכות יסודית מאחר שהגנה על רכושו של אדם מונעת את מירב הנזק שיכול לגרם שלטון עריץ (בעיקר אם גם גופו של אדם נחשב לקנינו). מנגד, שלטון דמוקרטי הוא חסר טעם אם זכות הקניין אינה קיימת בו, שהרי הרוב תמיד יכול להצביע בעד החרמת רכושו של המיעוט.

אפרופו חג הפסח, הדת היהודית מכירה בזכות הקניין כזכות יסודית, עוד מאז עסקת מערת המכפלה שבוצעה בכסף רב כדי להדגיש את זכות הקונה, ומכאן גם הציווי "לא תגנוב".

אם כן, מה מצבנו בישראל של שנת 2012, בכל הקשור לחירות בסיסית ביותר שיש לנו?

נתחיל עם השאלה שהיא אולי החשובה ביותר: כמה מהשכר שלנו נשאר בידינו וכמה נלקח על ידי הממשלה? מסים הם מחויבי המציאות שכן לממשלה יש כמה תפקידים שהיא חייבת לבצע. הממשלה חייבת להגן על גבולות המדינה, היא חייבת לקיים מערכת אכיפת חוק והיא קיימת לקיים מערכת רגולטורית בסיסית. הבעיה מתחילה בכך שהממשלה החליטה בימים עברו לקחת על עצמה יותר ויותר תפקידים. הממשלה מקיימת מערכת חינוך (אין זה מובן מאילו שהממשלה צריכה לנהל את מערכת החינוך), מערכות תמיכה סוציאליות רבות וכו.

התוצאה? למעלה מ-50% משכרו של השכיר הממוצע נאכל על ידי מסים ישירים (בעיקר מס הכנסה), מסים עקיפים (מע"מ, בלו) ומסים אחרים (דיור, רכב, טלוויזיה והיד עוד נטויה). כאשר מרבית מההכנסה שלנו נלקחת על ידי המדינה, האם נוכל להגיד שאנחנו בני חורין, או שמא אנו הצמיתים של הממשלה ושל הסקטורים שמצליחים לנתב את כספי המסים לטובתם?

מעניין שצמיתים בימי הביניים היו משלמים שיעורי מס לבעל האחוזה ברמות של בין 25% ל-33%. בתמורה, בעל האחוזה היה מספק לצמיתים שירותי הגנה שהיו נחוצים בתקופה האלימה ההיא. אמנם אנו נהנים מחופש תנועה והגנה חלקית של מערכת המשפט, דברים שהיו קיימים בצורה מאוד חלקית בימי הביניים, אולם לפחות בכל מה שקשור ליכולת שלנו לשמור על פרי עמלנו, נראה שמצבנו רע מזה של הצמיתים.

אם לפחות היה אפשר לטעון שהשירותים שהממשלה נותנת תמורת המסים שהיא גובה היו ברמה סבירה, אז הרי שיש להם הצדקה. אבל כל מי שמכיר למשל את מערכת החינוך (ההוצאה השלישית בגודלה בתקציב המדינה אחרי תשלום חובות ותקציב הביטחון) יודע שאין רחוק מכך.

כך או כך, הפגיעה בזכות הקניין שלנו אינה מסתיימת במסים שמוטלים עלינו. כפי שפורסם בעיתונות פעמים רבות בשנה האחרונה, וכפי שיודע כל מי שמטייל אל מחוץ לגבולות ישראל, המחירים בארץ לדיור, למוצרי מזון, ריהוט, ביגוד, וחלקית גם למוצרי אלקטרוניקה גבוהים בעשרות אחוזים לעומת מחירי חו"ל. גם כאן האשם הבלעדי בגזל היא הממשלה.

הממשלה היא זו שמטילה מכסים, יוצרת בירוקרטיות הרסניות (שוק הדיור) ,מחלקת סובסידיות, מערימה קשיים על ייבוא או על תחרות, ממציאה תקנים אבסורדיים (מכון התקנים) מקימה מועצות (מועצת החלב) שמנסות לנהל את השוק. הכול כדי למנוע מהשוק החופשי לספק את המוצרים האיכותיים ביותר במחיר הנמוך ביותר. המניעים להגנות על התעשיות המקומיות הם תמיד נשגבים. האיום בפיטורים של העובדים המקומיים תמיד עובד.

הפתרונות של מנהיגי המחאה: גרועים

משום מה, גזל כספם של 8 מיליון אזרחים דרך מחירים גבוהים כדי להגן על תעשיות שיש להן וועדים ולוביסטים מוצלחים נחשב למוסרי יותר מאשר לתת לשוק החופשי לפעול ולתת לעובדים המפוטרים למצוא את מקומם בתעשיות פרודוקטיביות שבהן לישראל יש יתרון תחרותי.

גם במקרה וועד עובדי הרכבת, אסור להתבלבל בזהותו של פרעה המודרני. אלה אינם הלוביסטים, הוועדים והתעשיות הלא יעילות שגוזלות את כספו של הציבור. זוהי תמיד הממשלה, לה הכוח, היא זו שלוקחת את ההחלטות והיא שמחליטה להקריב את זכות הקניין על מזבח הכוח האלקטוראלי.

הבעיה העיקרית היא שערב הגל השני של המחאה החברתית שתבוא כנראה בקיץ, הפתרונות שיועלו על ידי דוברי המחאה יהיו הפתרונות הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כאשר חושבים שהממשלה היא הפתרון והחברות הן שורש הרע, התוצאה היא שפרעה מקבל יותר כוח.

אם המחאה החברתית תדע לזהות את המדיניות הפרוטקציוניסטית של הממשלה, את הניסיונות של קבוצות פוליטיקאים ובירוקרטים לנהל את השוק, את התרבות השלטונית שמעדיפה להעביר כספי ציבור לוועדים אלימים כשורש הרע, אולי סוף סוף נתחיל את המסע האמיתי שלנו לחירות.


המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 8 לאפריל 2012

יום שלישי, 3 באפריל 2012

המשקיעים לא פראיירים

אין ויכוח על כך שהמשקיעים הזרים נטשו את הבורסה בת”א. השאלה המעניינת היא מה גרם לכך

אם תשאלו סוחר מקומי בבורסה בתל אביב, מה האירוע המשמעותי ביותר מבחינתו בעשר השנים האחרונות, הוא בוודאי יצביע על ה-26 במאי 2010. ביום זה שינתה חברת המדדים של מורגן סטנלי את הסיווג של ישראל משוק מתפתח לשוק מפותח. מאז אותו היום הרבה מים עברו בנהר זרם מהר וחזק. אותו זרם שטף מכאן לחלוטין את המשקיעים הזרים.

כאשר ישראל הייתה מדינה מתפתחת, משקלה בסל ההשקעות במדינות מסוג זה היה 2.87% מכובד למדי. משקלה של ישראל בסל המדינות המפותחות הוא נמוך כמעט פי 8 ועומד על 0.37%. כלומר אפילו השקעה מוצלחת מאוד במניות ישראליות תניב תשואה כל כך לא משמעותית לתיק ההשקעות הכללי, שהמאמץ הדרוש מצד המשקיע לזהות את ההשקעות האלה, פשוט אינו שווה את הזמן ומשאבי המחקר שיש להשקיע. 

על פניו ההסבר מניח את הדעת, אלא שיש בו שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא התזמון. שינוי הסיווג של מדינת ישראל התבצע במאי 2010. גם בשנה לאחר שינוי הסיווג, נמשכה תקופת ההסתגלות שאמנם התאפיינה בירידה במחזורים אך לא הגיעה לתחתיות של ימינו. אמנם אי אפשר היה לצפות שהבורסה בתל אביב תחזור למחזורים שאפיינו אותה טרם שינוי הסיווג מהסיבה בשל הירידה החדה בהשקעות הפסיביות בישראל (דרך תעודות סל עולמיות המחזיקות במניות מקומיות), אך להתייצבות במחזורי המסחר בוודאי יכולנו לצפות, בפועל קרה ההפך - המחזורים צנחו פלאים.

הבעיה השנייה שהופכת את תיאוריית שינוי הסיווג לחשודה היא שהגדרת מדינת ישראל כמדינה מתפתחת או מפותחת אינה רלוונטית לחלק מהמשקיעים. מטרתן של קרנות גידור היא פשוט לייצר תשואה, והן אדישות לחלוטין לסיווגים ולבנצ'מרקים ופשוט מנסות לבחור מניות טובות.

לסיכום, שינוי הסיווג ללא ספק עשה נזק למדינת ישראל אך הוא אחראי רק לחלק מהנטישה, ואולי אפילו לא לחלקה הגדול.
אבל מהן הסיבות האמיתיות האפשריות לבריחת המשקיעים מהבורסה בתל אביב? ננסה לבחון אותן ולהגיע למסקנה.

איראן

אני לא טוען שלמתחים הגיאו-פוליטיים אין כלל השפעה על ההשקעות בארץ אך לדעתי ההשפעה מועטה ואף זניחה. ראשית, מרווח ה-CDS (עלות הביטוח כנגד חדלות פירעון של אג"ח ממשלתי) של ישראל לא נפתח בצורה מהותית שמרמזת על שינוי אמיתי בתפיסת הסיכון של מדינת ישראל. במיוחד בהשוואה למדינות אירופה למשל - הסובלות ממשבר חובות חמור ומשקיעים העלו ספקות משמעותית בנוגע ליכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן.

שנית, ממשלת ישראל משקיעה מאמץ רב בניסיונות לשכנע כי איראן היא בעיה קריטית שדורשת פיתרון דחוף. כיצד אפשר להתלונן מצד אחד שהעולם לא מכיר ברצינות המצב האיראני ומצד שני לטעון כי משקיעים בורחים ממדינת ישראל בשל רצינות המצב האיראני  ?

רגולציה והתערבות ממשלתית

התשובה השלישית היא לדעתי התשובה הנכונה ביותר ותולה את מרבית האשמה ברגולציה של ממשלת ישראל. זו לדעתי גם אחת הסיבות העיקריות מדוע מנהלי השקעות ישראלים מעבירים כספים לחו"ל.

שתי הדוגמאות העיקריות שמשקיעים זרים מרבים להזכיר הן העלאת תמלוגי הגז והעלאת התמלוגים שכימיקלים לישראל משלמת מאשלג בים המלח.

במקרה של חברות הגז, קבוצת משקיעים, שבהם היו גם משקיעים זרים, סיכנו את כספם והשקיעו בחיפושי גז ונפט על פי חוזה תמלוגים חתום ע"י מדינת ישראל. כאשר הבלתי צפוי קרה ונמצא גז בכמויות מסחריות, מדינת ישראל חזרה בה מההסכם והעלתה את התמלוגים בצורה חדה (בתמיכה ציבורית רחבה) ופגעה קשות בארבע חברות מתוך ה-25 שנסחרות בת"א 25.

המקרה של כימיקלים לישראל דומה. האחים עופר שקנו את כי"ל כדת וכדין לפני כ-13 שנה עשו צעד עסקי נכון, בניגוד למשל לקניית צים שהתבררה כטעות יקרה. הביקוש מהמזרח הרחוק, תעשיית האתנול האמריקאית וירידת שער הדולר הקפיצו את מחיר האשלג שמוציאה כימיקלים לישראל מים המלח בערך פי 5 תוך עשור. העושר שהאחים עופר הפיקו נראה לא הוגן בעיני הפוליטיקאים - והם בחרו להפר הסכמים חתומים עם החברה ולהעלות את התמלוגים שעליה לשלם למדינה. בכך המדינה פגעה קשות בשתי חברות מתוך ה-25 שנסחרות בת"א  כי"ל והחברה לישראל.

בעיני רבים מהמשקיעים הזרים, התדמית של מדינת ישראל כמדינת חוק המגנה על זכויות הקניין, הידרדרה לרמות המזכירות את רוסיה.

השאלה הנפוצה ביותר שאני נתקל, בשיחות עם משקיעים מקומיים ובמיוחד זרים היא מתי המדינה מתכננת להעלות עוד פעם את התמלוגים לכימיקלים לישראל. התשובה שלי היא שלפחות על פי הצהרות הממשלה, העניין נגמר. אבל מי יכול להאמין לגוף שלטוני שפעם אחר פעם קורע לגזרים הסכמים שהוא חתום עליהם ועוד מתהדר בנוצות של מוסר כשהוא עושה את זה.

לפני כמה ימים דווח כי שר האוצר נוסע לחו"ל לשכנע משקיעים זרים לחזור להשקיע בארץ. כל מה שאני יכול זה לטעון מה הטעם במאמצים שמשקיעה הממשלה מעל לפני השטח, אם בפועל בצד הביצוע אנחנו נכשלים? עד שהממשלה לא תבהיר במעשים כי מדיניות הפרת החוזים הסתיימה, שר האוצר עתיד לגלות, שלפעמים פראיירים פשוט עוזבים ולא מתחלפים .

הערה: המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 30/03/2012.