יום שישי, 13 באפריל 2012

חירות על הנייר


בסוף השבוע האחרון רוב תושביה היהודיים של מדינת ישראל התכנסו וחגגו את חג החירות שמציין את יציאת בני ישראל מעבדות תחת השלטון הדיקטטורי של פרעה לחירות תחת חוקי אלוהים. זוהי הזדמנות טובה לנסות לחשוב מכמה חירויות באמת נהנים  אזרחי מדינת ישראל. מפתיע מאוד שגם בצורת החירות היסודית ביותר, זכות הקניין, עם ישראל מתברר כעבד.

המהות של הזכות הזו נראית מובנת מאליה, כפי שוויקיפדיה מגדיר: "זכות הקניין או בעלות היא זכותו המשפטית של אדם למנוע מאנשים אחרים לפגוע או לעשות שימוש במשאב פיזי או מושג מופשט. על פי הוגים רבים זכות הקניין נמנית עם זכויות האדם הטבעיות."

זוהי זכות יסודית מאחר שהגנה על רכושו של אדם מונעת את מירב הנזק שיכול לגרם שלטון עריץ (בעיקר אם גם גופו של אדם נחשב לקנינו). מנגד, שלטון דמוקרטי הוא חסר טעם אם זכות הקניין אינה קיימת בו, שהרי הרוב תמיד יכול להצביע בעד החרמת רכושו של המיעוט.

אפרופו חג הפסח, הדת היהודית מכירה בזכות הקניין כזכות יסודית, עוד מאז עסקת מערת המכפלה שבוצעה בכסף רב כדי להדגיש את זכות הקונה, ומכאן גם הציווי "לא תגנוב".

אם כן, מה מצבנו בישראל של שנת 2012, בכל הקשור לחירות בסיסית ביותר שיש לנו?

נתחיל עם השאלה שהיא אולי החשובה ביותר: כמה מהשכר שלנו נשאר בידינו וכמה נלקח על ידי הממשלה? מסים הם מחויבי המציאות שכן לממשלה יש כמה תפקידים שהיא חייבת לבצע. הממשלה חייבת להגן על גבולות המדינה, היא חייבת לקיים מערכת אכיפת חוק והיא קיימת לקיים מערכת רגולטורית בסיסית. הבעיה מתחילה בכך שהממשלה החליטה בימים עברו לקחת על עצמה יותר ויותר תפקידים. הממשלה מקיימת מערכת חינוך (אין זה מובן מאילו שהממשלה צריכה לנהל את מערכת החינוך), מערכות תמיכה סוציאליות רבות וכו.

התוצאה? למעלה מ-50% משכרו של השכיר הממוצע נאכל על ידי מסים ישירים (בעיקר מס הכנסה), מסים עקיפים (מע"מ, בלו) ומסים אחרים (דיור, רכב, טלוויזיה והיד עוד נטויה). כאשר מרבית מההכנסה שלנו נלקחת על ידי המדינה, האם נוכל להגיד שאנחנו בני חורין, או שמא אנו הצמיתים של הממשלה ושל הסקטורים שמצליחים לנתב את כספי המסים לטובתם?

מעניין שצמיתים בימי הביניים היו משלמים שיעורי מס לבעל האחוזה ברמות של בין 25% ל-33%. בתמורה, בעל האחוזה היה מספק לצמיתים שירותי הגנה שהיו נחוצים בתקופה האלימה ההיא. אמנם אנו נהנים מחופש תנועה והגנה חלקית של מערכת המשפט, דברים שהיו קיימים בצורה מאוד חלקית בימי הביניים, אולם לפחות בכל מה שקשור ליכולת שלנו לשמור על פרי עמלנו, נראה שמצבנו רע מזה של הצמיתים.

אם לפחות היה אפשר לטעון שהשירותים שהממשלה נותנת תמורת המסים שהיא גובה היו ברמה סבירה, אז הרי שיש להם הצדקה. אבל כל מי שמכיר למשל את מערכת החינוך (ההוצאה השלישית בגודלה בתקציב המדינה אחרי תשלום חובות ותקציב הביטחון) יודע שאין רחוק מכך.

כך או כך, הפגיעה בזכות הקניין שלנו אינה מסתיימת במסים שמוטלים עלינו. כפי שפורסם בעיתונות פעמים רבות בשנה האחרונה, וכפי שיודע כל מי שמטייל אל מחוץ לגבולות ישראל, המחירים בארץ לדיור, למוצרי מזון, ריהוט, ביגוד, וחלקית גם למוצרי אלקטרוניקה גבוהים בעשרות אחוזים לעומת מחירי חו"ל. גם כאן האשם הבלעדי בגזל היא הממשלה.

הממשלה היא זו שמטילה מכסים, יוצרת בירוקרטיות הרסניות (שוק הדיור) ,מחלקת סובסידיות, מערימה קשיים על ייבוא או על תחרות, ממציאה תקנים אבסורדיים (מכון התקנים) מקימה מועצות (מועצת החלב) שמנסות לנהל את השוק. הכול כדי למנוע מהשוק החופשי לספק את המוצרים האיכותיים ביותר במחיר הנמוך ביותר. המניעים להגנות על התעשיות המקומיות הם תמיד נשגבים. האיום בפיטורים של העובדים המקומיים תמיד עובד.

הפתרונות של מנהיגי המחאה: גרועים

משום מה, גזל כספם של 8 מיליון אזרחים דרך מחירים גבוהים כדי להגן על תעשיות שיש להן וועדים ולוביסטים מוצלחים נחשב למוסרי יותר מאשר לתת לשוק החופשי לפעול ולתת לעובדים המפוטרים למצוא את מקומם בתעשיות פרודוקטיביות שבהן לישראל יש יתרון תחרותי.

גם במקרה וועד עובדי הרכבת, אסור להתבלבל בזהותו של פרעה המודרני. אלה אינם הלוביסטים, הוועדים והתעשיות הלא יעילות שגוזלות את כספו של הציבור. זוהי תמיד הממשלה, לה הכוח, היא זו שלוקחת את ההחלטות והיא שמחליטה להקריב את זכות הקניין על מזבח הכוח האלקטוראלי.

הבעיה העיקרית היא שערב הגל השני של המחאה החברתית שתבוא כנראה בקיץ, הפתרונות שיועלו על ידי דוברי המחאה יהיו הפתרונות הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כאשר חושבים שהממשלה היא הפתרון והחברות הן שורש הרע, התוצאה היא שפרעה מקבל יותר כוח.

אם המחאה החברתית תדע לזהות את המדיניות הפרוטקציוניסטית של הממשלה, את הניסיונות של קבוצות פוליטיקאים ובירוקרטים לנהל את השוק, את התרבות השלטונית שמעדיפה להעביר כספי ציבור לוועדים אלימים כשורש הרע, אולי סוף סוף נתחיל את המסע האמיתי שלנו לחירות.


המאמר פורסם בכלכליסט בתאריך 8 לאפריל 2012

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה