יום שני, 20 באוקטובר 2014

הקפיטליזם טוב דווקא לעניים

ססמאות פופוליסטיות על 'צדק' ו'שוויון' לא ישנו אמת אחת פשוטה: הקפיטליזם טוב לכלכלה, ובעיקר לעניים • מדד החופש הכלכלי העולמי שהתפרסם השבוע ממחיש את הקשר בין הקפיטליזם לצמיחה, לעושר ולרמת ההכנסה של העשירונים הנמוכים • החדשות הרעות: ישראל ממשיכה להידרדר

את 'מחאת המילקי' אפשר כמובן לפטור כספין תבוסתני מבית היוצר של השמאל הקיצוני, אבל מאמת אחת ברורה קשה מאוד להתחמק: יוקר המחיה בארץ הוא גבוה מאוד, רמת המשכורות נמוכה וההזדמנויות שמעניק המשק מצומצמות יחסית. מה גורם לכל זה? קל להאשים את ה"עשירים" החמדנים ואת הממשלה שלא "עושה מספיק" כדי לרסן אותם. אבל האמת נמצאת במקום אחר לחלוטין: ישראל פשוט לא מספיק קפיטליסטית.
מכון פרייזר הקנדי (The Fraser Institute) מפרסם מדי שנה מחקר מעמיק המדרג את כל מדינות העולם על-פי סולם של חופש כלכלי, באמצעות בדיקה של חמישה תחומים מרכזיים המשפיעים על אפייה של הכלכלה: גודל הממשלה, הגנה על זכויות קניין, יציבות המטבע, חופש מסחר ועומס הרגולציה.
בראש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם צועדות הונג קונג, סינגפור, ניו זילנד ושווייץ. ישראל היא במקום ה-55 בעולם מבחינת חופש כלכלי, כאשר מבין המדינות המפותחות רק צרפת ואיטליה מפגרות אחריה. שבדיה, כביכול מופת למדינה סוציאליסטית מפוארת, הרבה יותר קפיטליסטית מישראל. וגרמניה, שעומדת במרכז תופעת המהגרים מאוכזבי המילקי, היא אף יותר קפיטליסטית משבדיה.
image (2)
ישראל לא על המפה. מתוך מדד החופש העולמי
הבעיה היא שמצבה של ישראל הוא אף יותר גרוע ממה שמיקומה בדירוג מראה, כי מה שיותר חשוב מהמקום בדירוג בשנה מסוימת, זו המגמה. והמגמה היא שלילית.
מדינת ישראל אמנם טיפסה בדירוג משנת 1980 אז הייתה במקום 95 בעולם – עד למקום 39 בשנת 2005. יש לציין כי באותה התקופה מידת החופש הכלכלי עלתה בעולם כולו כאשר מיגור האינפלציה בשנות ה-80, הירידה בשיעור מס הכנסה וליברליזציה של הסחר הבינלאומי תרמו כולם לשיפור.
בשנת 2005 המגמה מתהפכת וממקום 39, ישראל צנחה למקום 53-55 בשנת 2012, וזאת כאשר מדד החופש הכלכלי בעולם כולו שמר על יציבות באותן שנים. במילים אחרות, מצבנו היחסי הורע בכ- 40%. כאשר מסתכלים על מה שמרכיב את מדד הקפיטליזם, ישראל התדרדרה בעיקר בכל מה שקשור לחופש הסחר והמדיניות המוניטארית. זה כמובן לא צריך להפתיע את מבקרי הבנק המרכזי ומבקרי ההגבלות על הייבוא.
מה שאולי כן אמור להפתיע זה שעיקר ההתדרדרות חלה בשנים 2010-2012 כאשר ישראל צנחה עשר מקומות תמימים בדירוג העולמי, וזאת כאשר הקדנציה של נתניהו כר"מ החלה בשנת 2009. נקווה שמי שעוד חי באשליות שנתניהו הוא ר"מ קפיטליסט יתעורר סוף-סוף למציאות העגומה – נתניהו הוא בסך הכל שלי יחימוביץ' בהילוך איטי, ואין בישראל פוליטיקאים בכירים שמבינים ומאמינים בקפיטליזם.
לבסוף, יש לשים לב שהרכיב שבו ישראל מדורגת נמוך במיוחד וששמר על עקביות מדכאת לאורך שלושת העשורים האחרונים, הוא גודלה של הממשלה. בכל מה שקשור לגודל התקציב, שיעור המס וההתערבות הממשלתית בשוק דרך סובסידיות והעברות, ישראל לא מצליחה אפילו להתברג לתוך המאייה הראשונה.

הקפיטליזם טוב דווקא לעניים

אחת המסקנות המפתיעות של המחקר היא ההשפעה החיובית שיש לקפיטליזם וחופש על רמת החיים של אנשים מהעשירון התחתון:
עניים במדינות קפיטליסטיות
אז איפה עדיף להיות עני?
אפשר להבין מדוע דווקא במדינה קפיטליסטית העשירון התחתון יהיה עשיר יחסית. שוק קפיטליסטי מאופיין בסביבה עסקית פורחת ויעילות גבוהה. אלה יוצרים צמיחה כלכלית וביקוש לעובדים ולכן מובילים לעלייה במשכורות. בנוסף, מדינה קפיטליסטית מאופיינת בכך שהממשלה אינה מגנה על מקורבים, טייקונים ושאר מלחכי פנכה אלא מכריחה את כולם להתחרות. ותחרות חופשית טיבה שהיא מורידה מחירים – בין היתר של מזון ומוצרי צריכה בסיסיים – דבר שהוא אקוטי לעשירונים התחתונים. בזכות יוקר מחייה נמוך ומשכורות גבוהות, קפיטליזם הוא ברכה עצומה דווקא לעשירונים התחתונים. צריך לשים לב לנקודה זו. בניגוד לתעמולה הסוציאליסטית שפושה בארצנו ובעולם כולו, קפיטליזם היא השיטה הכלכלית החברתית ביותר.
לצערנו, החדשות הרעות הן שכל הסימנים מראים שההתדרדרות במצבה של ישראל צפויה להימשך. מספיק לראות את התגובה של לפיד למחאה על יוקר המחיה בישראל: בעוד שהפתרון הקפיטליסטי הקלאסי הוא לבטל מכסים והגנות ולהנהיג תחרות חופשית, לפיד מעדיף לשים מוצרים תחת פיקוח – פיתרון יותר אנטי-קפיטליסטי מזה קשה לדמיין, אולי חוץ מהלאמה רשמית של תעשיית המזון.
הרעש הציבורי סביב ההגירה לברלין הוא כנראה מוגזם ונתוני ההגירה עצמם אינם מרשימים. אך זו תהיה טעות קשה לנפנף את כל העניין. לישראל בעיה אמיתית שנובעת מהשתלטות האידיאולוגיה הסוציאליסטית. המשך המגמה הנוכחית תוביל לכך שזרזיף ההגירה ייהפך לשיטפון של האלמנטים היצרניים ביותר בכלכלת ישראל. בתסריט כזה, מחיר המילקי יהיה הבעיה הקטנה ביותר של הנשארים. נקווה שאזרחי ישראל יתעשתו ויתחילו לתמוך בהמוניהם במפלגות ופוליטיקאים קפיטליסטיים.
כל הנתונים והגרפים לקוחים ממכון פרייזר
המאמר פורסם במקור ב"מידה"

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

ישראל צריכה מיתון

המתנגדים לקיצוץ בתקציב צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון יפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק

הוויכוח בין בנק ישראל לאוצר אם עדיף להעלות מסים או להגדיל את הגירעון הוא די חסר ערך. שתי האופציות גרועות, שתיהן יחמירו את מצבה של הכלכלה, ובשורה התחתונה כולנו נהיה עניים יותר שנה מהיום. על האופציה היחידה שיכולה להושיע את הכלכלה, הפוליטיקאים מעדיפים לא לדבר.

ראשית יש להבהיר שאמנם העלאת מסים והגדלת הגירעון הן בבחינת "זו נבלה וזו טרפה", אך העלאת מסים היא גרועה מעט פחות. גירעון פוגע בתדמית של המדינה, מסיט משאבים מהמגזר הפרטי, ובסופו של דבר צריך להחזיר אותו בתוספת ריבית. כמו כן, מסים הם שקופים יותר לציבור שרואה בתלוש כמה הוא משלם על פעולות הממשלה, ואילו הלוואות לכיסוי הגירעון הן עול נסתר יותר. ובשקיפות יש יתרון.

אך אלה הבדלים דקים. המשמעות של שתי האופציות היא בכל מקרה הגדלת הממשלה, והגדלת העומס על המגזר הפרטי. כבר היום, גודלה של הממשלה והמסים שהיא גובה כדי לממן את התקציב, חונקים את המגזר הפרטי ולאט לאט חונקים את כולנו. קטר הצמיחה של כל מדינה הוא המגזר הפרטי. רק השקעות הון של אנשי עסקים פרטיים, בתנאי תחרות חופשית, יכולים בטווח הארוך לקיים צמיחה כלכלית אמיתית שתורמת לכלל המשק.


אלא שהממשלה פשוט לא מאפשרת למגזר הפרטי לתפקד בגלל עול המסים והרגולציה. בתנאים כאלה זו אווילות להטיל עוד מסים או להגדיל את הגירעון. כדי לעצור את התדרדרות הכלכלה הממשלה צריכה לעשות בדיוק את ההיפך ולקצץ בצורה דרסטית בתקציב שלה כדי לפנות את משאבי המשק לטובת המגזר הפרטי.

הבעיה היא שקיצוץ אינו בא בחשבון מבחינת קובעי המדיניות. מעבר לרצון הברור של הפוליטיקאים להמשיך ולהגדיל את כוחם, אנו שומעים גם טיעון כלכלי נגד קיצוץ בתקציב המדינה. והטיעון הוא שבתנאי האטה, אסור לקצץ בתקציב שהרי הוצאה ממשלתית היא חלק מהתוצר וירידה בהוצאה הממשלתית תקטין את התוצר עוד יותר ותביא למיתון.

הטיעון הזה הוא בעייתי כי הרי בתנאי צמיחה כלכלית אין סיבה לקצץ בהוצאות הממשלה – מכאן יוצא שאף פעם לא מקצצים. מושלם בשביל הפוליטיקאים והמקורבים. אך הנקודה העיקרית היא שמבחינה כלכלית הטיעון הוא שגוי, מתמקד בטווח הקצר ומתעלם מהשלכות ארוכות טווח.

יש לזכור - הממשלה היא פרזיט. אין לה כסף משלה, המגזר הפרטי הוא זה שמממן אותה. אמנם חלק מהוצאות הממשלה הן מוצדקות – בעיקר ביטחון, חינוך, חוק וסדר. אבל איזה חלק מתקציבי הביטחון והחינוך באמת הולך על ביטחון וחינוך? מה על הררי הבזבוז וחוסר היעילות? איך הם תורמים לכלכלה?

אין ספק שמבחינה מתמטית, המתנגדים לקיצוץ צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שמדינת ישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון ייפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק. המיתון יהיה לטווח קצר בלבד ויוביל לצמיחה אמיתית ופרודוקטיבית שתעלה את עושרם של כלל תושבי ישראל.

אנחנו עומדים בפני שתי אפשרויות. באפשרות האחת ניכנס לתקופה ארוכה של מיתון או דשדוש, שבו הממשלה תמשיך לגדול על חשבון המגזר הפרטי ומשלמי המסים. המרוויחים מהדשדוש הזה יהיו אלה שסמוכים על שולחנה של הממשלה. המפסידים? כל השאר.

באפשרות השנייה, הממשלה תעבור דיאטה חריפה, וניכנס למיתון קצר טווח שבסופו תבוא צמיחה יצרנית שתפעל לטובת הרוב הגדול של המשק. אם הממשלה הייתה באמת דואגת לכלל האזרחים, לא הייתה שאלה באיזה אופציה לבחור. אך המציאות היא שהפוליטיקאים שמנהלים את הדיון הציבורי מעמידים פנים שאפשרות ב' אפילו לא קיימת. היכונו להמשך ההתדרדרות.

המאמר פורסם בכלכליסט