הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים

כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

המשבר בטבע: הניסיון לעזור מסוכן יותר מהנזק

המשבר בטבע הוא בוודאי טרגי לעובדים המפוטרים, פוגע ביצוא מישראל ובצמיחה בכלל. אך יש לזכור שבכל שנה מפוטרים בישראל כ-80‬ אלף איש, ושהמהלומה לכלכלת ישראל היא בסופו של דבר קצרת טווח. כלכלה גמישה וחופשית אמורה להתגבר יחסית מהר גם על משברים בסדר גודל זה. הסכנה הממשית שעומדת לפתחנו אלה הפוליטיקאים, שעלולים לנצל את המשבר הזה כדי להנחית מכה על החלקים היחידים במשק הישראלי שמתפקדים בצורה יעילה. הנזק הזה עלול להיות מסיבי.

מגזר ההיי-טק ומגזר הפארמה, כולל טבע, פריגו וגם חברות סטארט-אפ רבות בתחום הביוטכנולוגיה, הם המקור המרכזי לעלייה ברמת החיים בעשורים האחרונים. בין השאר, יצוא ההיי-טק מחזק את השקל הישראלי, וכך מוזיל את היבוא ומרסן את יוקר המחיה. מה תרם לשגשוג של המגזר הזה דווקא? מה מבדל אותו מסקטורים אחרים? אפשר בוודאי לחשוב על כמה סיבות שראויות למאמר נפרד - למשל הביקושים העולמיים לטכנולוגיה עילית. אבל סיבה אחת רלוונטית למשבר בטבע והיא ההתערבות המועטה של הממשלה בניהול חברות ידע.

במילים אחרות, במגזר ההיי-טק אין כמעט רגולציה. הממשלה לא מנסה להשפיע על אופן ניהול החברות במגזר באמצעות חקיקת חוקים ותקנות. כך, למשל, המדינה לא מתערבת באופן קביעת המשכורות בענף, המדינה לא דורשת שעובדי היי-טק יהיו בעלי תואר ראשון או שני או שיהיו בעלי הכשרה כלשהי במקצועות הרלוונטיים. הממשלה לא קובעת כיצד חברות הייטק יתמחרו את המוצרים שלהן וכך הלאה. הניהול מופקד לחלוטין בידי בעלי הקניין - כלומר בעלי המניות.

זה נראה מובן מאליו, אולם יש לזכור שעול הרגולציה בישראל הוא בין הכבדים ביותר בעולם המערבי. בכמעט כל מדינה נורמלית עול הרגולציה קל יחסית למדינת ישראל, והממשלה אכן מתערבת ביד גסה בנעשה ברוב הסקטורים במשק. חלק נכבד מהפיגור של חלקים מרכזיים בכלכלת ישראל נובע מההתערבות הזו.

המשבר בטבע עלול לסמל את תחילת ההתערבות של הממשלה בהיי-טק ואולי את תחילת קץ השגשוג שלו. טבע, כידוע, נכנסה למשבר פיננסי שמאיים על עצם קיומה, והמנכ"ל החדש ורב המוניטין שלה החליט שאין מנוס אלא לפטר כ-%‭25‬ מכוח העבודה העולמי. אלא שהפוליטיקאים כנראה אינם יכולים להתאפק מלקצור הון ציבורי זול על ידי התערבות בוטה בתהליך ההבראה של טבע.

ההתערבות הזו מסתכמת בינתיים בדיבורים ובאיומים, אבל אין לדעת כיצד הדברים יידרדרו. אולי יפנו לבתי דין לעבודה בדרישה לפגוע בזכויות הקניין של בעלי המניות? אולי יפגעו ביכולת של טבע להתנהל כחברה עסקית עצמאית, באמצעות חקיקה מגבילה? הרי משברים הם הזדמנות נפלאה לפוליטיקאים לקבל לגיטימציה להתערבות יתר.

אפשר רק לדמיין מה עובר בראשם של מנהלי חברות טכנולוגיה בארץ וחברות בינלאומיות, שרואים את המחזות האלה. משברים הם הרי חלק טבעי מחיי חברות עסקיות, ואם בישראל אי אפשר להבריא חברה הנמצאת במשבר ואם אי אפשר לנהל חברה ללא התערבות הפוליטיקאים, יש לתהות מה הטעם לפעול במדינה שכזו. אבל אין לנו מה לדאוג, תמיד יש מקום לעוד מנופאים בנמל אשדוד.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 22 לדצמבר 2017. 

הפתרון המושלם לבעיית הטבות המס של טבע

הפיטורים הצפויים בטבע יוצרים תחושה של מרירות לנוכח הטבות המס שטבע מקבלת כבר שנים רבות, והפוליטיקאים מנצלים את ההזדמנות לתקוף את החברה, לקרוא לה כפוית טובה, ועוד. למעשה, ההאשמות הנוקבות של הפוליטיקאים יוצרות את הרושם שהמדינה - כלומר, אנחנו, ציבור משלמי המסים - ממש מעבירים כספים לחברת טבע.

אבל מה זו בעצם הטבת מס? הטבת מס משמעה שטבע משלמת פחות מסים על הרווחים שטבע עצמה מייצרת. כלומר, המדינה לא נותנת כסף, המדינה פשוט גובה פחות מסים. היא לוקחת פחות כסף.

כידוע, טבע נכנסה למשבר, כמו שקורה מדי פעם לחברות עסקיות, והיא כנראה עומדת לפטר בשנה הקרובה מספר משמעותי של עובדים, עובדים שחלקם מלכתחילה נשכרו בגלל שיעור המס הנמוך. שכן אלמלא הטבות המס האלה, סביר שטבע הייתה מלכתחילה מעסיקה הרבה פחות אנשים בארץ, ובמקום זאת הייתה מעסיקה יותר עובדים במזרח אירופה או בהודו או במדינות אחרות שבהן עלות עבודה זולה יחסית לישראל. 

הפיטורים האלה אינם מחזה נעים וקשה להגזים במשבר שיעבור על המפוטרים, אבל אין פה בוגדנות מצד טבע או כפיות טובה. החברה במשבר, אז אין לה ברירה אם היא רוצה להימנע מפשיטת רגל ומפיטורי כל העובדים כולם.

אם כבר, הבעיה בהטבות המס של טבע היא שיש חברות שלא מקבלות הטבות מס. כלומר, הבעיה היא שהמדינה מפלה. חברות טכנולוגיה משלמות מס חברות משמעותית נמוך יותר מסתם חברות שפועלות בשוק המקומי. אך אין זה תפקידה של הממשלה לבחור חברות מנצחות וחברות מפסידות, ואין זה תפקידה של הממשלה להפנות משאבים לסקטורים מסוימים. הדבר גורם לעיוות בהקצאת מקורות ברמה הכלכלית, וגם אין פה צדק ברמה המוסרית.

הפתרון הוא שכל החברות בארץ יקבלו הטבות מס. או אם לדייק יותר, צריך לוותר על כל הרעיון של מתן הטבות המס לחברות ולסקטורים מסוימים, ובמקום זאת לחתוך בצורה משמעותית והדרגתית את שיעור מס החברות הרשמי, שעומד כיום על 24%. לחתוך לכמה? אידיאלית לאפס. מס חברות הוא מס מיותר ומעוות ואין בו כל צורך, אבל שיעור מס חברות בגובה 12.5%, הנהוג באירלנד, הוא בגדר מטרה מכובדת.

התוצאה של חיתוך במס חברות לרוחב כל המשק תהיה צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ומשכורות גבוהות יותר, שכן מס חברות נמוך יעודד השקעה במכונות ובהון ויאפשר לחברות להעלות את הפריון של העובדים שלהן וכך לשלם להם יותר.

נקודה נוספת היא שהמשבר בטבע עורר מרירות גם בנוגע למשכורות הגבוהות של ההנהלה שעזבה ושל המנכ"ל החדש שהגיע מדנמרק. השאלה היא איך אפשר להביא בדרך אחרת מנכ"ל מוצלח שיבוא להציל את טבע? האם בעלי המניות של טבע אמורים להבהיר לו שאם הוא ייכשל, אז שכרו ייחתך? למה לו לעזוב את דנמרק, לבוא לישראל ולריב עם כל העולם אם אין תמורה מובטחת? כלומר, בטוח שזה יהיה כיף למנכ"ל מדנמרק לקבל נזיפות מחברי כנסת שמעולם לא ניהלו בחייהם דוכן פלאפל, אבל יש לי רושם שזה לא מפתה מספיק.

המאמר פורסם בישראל היום ב-7 לדצמבר 2017. 

מה רע במקלטי מס?

בשבועות האחרונים פרצה סערה סביב הדלפת מסמכי פרדייס, הדלפה שעוררה דיון ציבורי מחודש בשימוש במקלטי מס ע"י חברות בינלאומיות וע"י מגוון סלבריטאים, ממלכת אנגליה ועד בונו. אמנם הדיון הציבורי הזה היה מלווה בהרבה גלגולי עיניים ונזיפות בעשירים רודפי הבצע, אבל האמת היא שמסמכי פרדייס לא חשפו שום דבר בלתי חוקי. ומה שיותר חשוב - הסערה התקשורתית מתעלמת מהתועלת הכלכלית העצומה שנובעת מהשימוש במקלטי מס.

כאמור, חשוב לציין שהימנעות מתשלום מס היא פרוצדורה חוקית, וזאת להבדיל מהשתמטות מתשלום מס או העלמת מס. עובדה היא שחשיפה דומה של שימוש במקלטי מס מלפני שנה, מה שכונה אז "מסמכי פנמה", הובילה למספר מועט של חקירות. אחרי הכל, קשה להאמין שחברות כמו פייסבוק ואפל, או אישים כמו בונו או מלכת אנגליה יסתבכו במעשים בלתי חוקיים.

אם מקלטי מס הם חוקיים לחלוטין, על מה הצעקה? תלונה אחת היא שהעשירים חוטאים כביכול מבחינה מוסרית ע"י כך שהם מנסים להקטין את תשלומי המס שלהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שישמחו לשלם מסים וכך להחזיר לקהילה שאפשרה את התעשרותם. ההאשמה הזו מתעלמת מכך שבארה"ב, המאיון העליון משלם כ-45% מכלל מס ההכנסה הפדרלי. בישראל העשירון העליון לבדו משלם כ-64% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. אמנם מגוחך לקרוא לרוב החברים בעשירון העליון בישראל "עשירים", אבל הנקודה היא שאי אפשר להאשים אותם שאינם משלמים במסים את "חלקם ההוגן".

אך התלונה המרכזית שמעלים אלה שמתנגדים לרעיון של מקלטי מס היא, שהכסף הזה היה יכול להגיע לממשלות ואלה היו יכולות להשקיע אותו בחינוך, בביטחון, ברווחה וכו'. אך זו ראייה נאיבית. המציאות היא שתשלומי מס הם ברובם בבחינת בזבוז כסף ודווקא הימנעות מתשלום מס מוסיפה לרווחה הכלכלית של כולנו.

מה בעצם עושים חברות ואנשים פרטיים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס? כאשר חברה אינה משלמת מס, נשאר לה יותר כסף להשקעה או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, הכסף מגיע לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים אותו בחברות אחרות, או מפקידים אותו בחיסכון - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות והשקעות. במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הרווחים מגיעים לשוק הפרטי.

ומה קורה לכסף כשהוא מגיע לידיהם של הפוליטיקאים? הדוגמא האחרונה היא ההודאה של הביטוח הלאומי שבזבז 600 מיליון ש"ח על פרויקט מחשוב כלשהו. אך זו רק דוגמא קטנה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון פנים ב-48% או 4 מיליארד ש"ח (מותאם לאינפלציה וגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב-48%? האם הוא השתפר בכלל?

מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד ש"ח בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל? העובדה היא שהממשלה אינה נוהגת בכבוד בכספי המסים שלנו. חלק מכספים אלה מבוזבז על סיאוב וחוסר יעילות, וחלק מגיע לידיהם של המקורבים לצלחת. קשה לדעת איזה אחוז באמת חוזר למשלמי המסים בצורה של שירותים איכותיים, אבל אפשר להניח שזהו אחוז יחסית קטן.

השאלה שכל אלה שמתרעמים על מקלטי המס צריכים לשאול את עצמם היא זו: האם אנו רוצים שהמשאבים המוגבלים של המשק יהיו בידיהם של האנשים שהרוויחו אותם כמו גיל שויד, אייל ולדמן ואיתן ורטהיימר או שאנו מעדיפים שאלה שמאכלסים את כנסת ישראל ישלטו על הכספים האלה. בעיני התשובה ברורה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-1 לדצמבר 2017. 

2 מסקנות מהניצחון המוחץ של טראמפ

לא היה בהיסטוריה של ארה"ב מועמד לנשיאות שנאלץ להיאבק במפלגה היריבה, ב-95% מהתקשורת הממוסדת ואפילו במפלגתו שלו. דונלד טראמפ לא רק שנאלץ לעמוד במצב חסר התקדים הזה, הוא גם ניצח למרבה התדהמה. יש 2 מסקנות ראשוניות שאפשר להסיק מההישג שלו.

מסקנה ראשונה: המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה ושל הפד, היא בבחינת כישלון קולוסאלי. כיצד יודעים שהמדיניות הזאת נכשלה? אפשר להסתכל בשלל מדדים כלכליים שמראים שההתאוששות הכלכלית שארה"ב חווה מאז משבר 2008 היא האיטית בהיסטוריה של אחרי מלחמת העולם השנייה. אפשר למשל להצביע על השיעור הנמוך של ההשתתפות בכוח העבודה, או על העלייה החדה בחוב הלאומי. אבל ההוכחה הברורה ביותר שאובמה נכשל היא שהציבור העדיף מועמד כמעט-מהפכן כמו טראמפ על פני מועמדת הממסד, ממשיכת דרכו של אובמה.

עיקרי המדיניות הכושלת של אובמה והפד הם ריבית אפסית, שפיכת טונות של כסף זול לתוך הכלכלה, תקציבים גירעוניים ותנופה של רגולציה וחקיקה אגרסיבית בניסיון לנהל ולהסדיר את כלכלת ארה"ב, על חשבון כלכלת השוק. יש לציין שהאשמה איננה תלויה באובמה בלבד או באלה שמנהלים כיום את הפד. ארה"ב, שפעם הייתה ידועה במידת הליברליות הכלכלית שלה וכיום נגררת מאחורי מדינות כמו שוויץ והונג-קונג, התחילה בנתיב ההרס הארוך הזה לפני שנים רבות. יש שיאמרו שהשבר הגדול הגיע עם סגירת חלון הזהב בשנת 1971, יש שייתלו את האשם ב"חברה הגדולה" של ג'ונסון בשנות ה-60, ויש שילכו הרחק לאחור להובר ורוזוולט בשנות ה-30.

כך או אחרת, אובמה, בניגוד לתדמית שבנה לעצמו ב-2008 כמעין סוכן של שינוי, לא עשה יותר מלהאיץ בנתיב ההרסני שנשיאים אחרים החלו לפניו. אפשר לקוות שטראמפ יתחיל לתקן את כלכלת ארה"ב. אלמנטים מרכזיים במצע של טראמפ, כמו קיצוץ מסיבי בשיעור מס חברות ודה-רגולציה רחבה נותנים סיבות לאופטימיות. אלמנטים אחרים, כמו דיבורים על הטלת מכסים, מהווים סיבות לדאגה. אבל לפחות כעת ברור לכולם, שמשהו מאוד מרכזי בכלכלת ארה"ב דורש תיקון דחוף, וההכרה הזו היא חולייה ראשונה הכרחית בתהליך.

מסקנה שנייה: מבחירתו של טראמפ לנשיאות היא שהתקשורת הממוסדת - mainstream media - איבדה את יכולתה לשלוט בדעת הקהל. הטיפול שטראמפ קיבל מהתקשורת האמריקאית הממוסדת היה עוין בצורה קיצונית. אפילו רשת פוקס המזוהה עם המפלגה הרפובליקאית תמכה בו רק בחצי פה. העימות המתוקשר שלו עם מייגן קלי מרשת פוקס מדגימה את הנקודה.

למזלו של טראמפ, האינטרנט, המדיה החברתית, בלוגים, וויקיליקס, כולם הגיעו לרמה של בשלות, שאפשרה להציב אופציה דמוקרטית, מבוזרת ועצמאית לתקשורת הממוסדת. אפשר להניח שאם האימיילים, שחשפו לכאורה את מידת השחיתות של החבורה שמקיפה את קלינטון, היו מגיעים לעורך הראשי של עיתון קונבנציונאלי, לעולם לא היינו שומעים על קיומם והסודות היו נשמרים. אך בעידן המבוזר של האינטרנט - עידן וויקליקס - אין כבר עורכים ראשיים שיכולים לוודא שהציבור יישאר בבורותו.

המדיה החברתית, בעיקר טוויטר, יוטיוב, ופייסבוק נתנו פתחון פה וסיפקו פלטפורמה לתומכיו של טראמפ, תומכים שלפני 15 שנה לא הייתה להם גישה לזירה הציבורית. אתרי חדשות ובלוגים כמו דראדג', זירוהדג' או ברייטברט מספקים אלטרנטיבה לאתרים כמו ניו-יורק טיימס. בקיצור, הליברליזציה בהבעת הדעה שברה את המונופול של המידע, וחיסלה את יכולתו של הממסד לשלוט על המחשבות של האזרחים. בשורה טובה מזו אין.

חייבים לסיים באזהרה. העוצמה של האינטרנט על כל שלוחותיו, ואובדן המונופול של התקשורת הממוסדת הם בבחינת הלם למערכת. ויש לצפות שהמערכת תגיב בעוצמה, דרך ניסיונות לצנזר את האינטרנט, הקמת מערכת למתן רישיונות לאתרי חדשות וכ"ו. בארה"ב, טראמפ יגן על חירות הבעת הדעה באינטרנט מסיבות מובנות מאליהן. אך ציבורים במדינות אחרות צריכים להיזהר מאוד מניסיונות להצר את דרכה של מהפיכת הדמוקרטיזציה של התקשורת, שהיא לפחות לדעתי המהפכה החשובה של דורנו. 

המאמר פורסם בביזפורטל. 

למה טראמפ טוב יותר לשוק המניות מקלינטון?

אנחנו במרחק של שבועות ספורים מהבחירות בארה"ב, והתמונה העולה מהסקרים אינה חד-משמעית, מה גם שההדלפות והרכילויות משני הצדדים מערפלים את התמונה.

על רקע חוסר הוודאות הזו כדאי לחזור לשאלה כלכלית: מי יותר טוב לשוק המניות, טראמפ או קלינטון? התשובה במשפט אחד - טראמפ טוב לאין ערוך מקלינטון בכל הנוגע למניות בפרט, והכלכלה בכלל. אבל צריך לסייג תשובה זו.

בטווח הקצר - חודשים אחרי הבחירות, אין ספק שדווקא בחירת קלינטון לנשיאות תספק רוח גבית למניות. קלינטון הרי מסמנת את המשך הקו הקיים. מאז 2009 ניהול הכלכלה האמריקאית מכוון למטרה אחת - ניפוח מחירי נכסים - בעיקר מניות ונדל"ן. הניפוח הזה נעשה ע"י הנהגת ריבית אפסית וע"י הדפסת כספים סיטונאית.

המדיניות הזו היא בבת עינה של קלינטון. ובעיני מי שתמך במדיניות הזו עד כה, נראה שהסיבות להמשך קיומה דווקא הולכות ומתחזקות. בתקופה האחרונה מתפרסמים נתונים שליליים על הכלכלה הריאלית - מדדי הייצור צונחים, תחזיות הגידול בתל"ג נחתכות חדשות לבקרים וההרגשה הכללית היא שהכלכלה האמריקאית לא רק שאינה ממריאה אחרי 7 שנים של מדיניות מוניטארית מרחיבה, אלא שהיא ממש חוזרת לשקוע.

בעיני קלינטון, והחוג הכלכלי שמקיף אותה, זו אינה סיבה לחישוב מסלול מחדש, אלא צידוק לנקיטת אותם צעדים שכבר ננקטו בשנים האחרונות, אך ביתר שאת. אם קלינטון תיבחר לנשיאות, אפשר להתחיל את הספירה לאחור למדיניות המשולשת האולטימטיבית. כלומר, הריבית תישאר ברמה אפסית ואולי אף תנדוד לטריטוריה שלילית, הבנק המרכזי יחזור להדפיס במרץ (אולי תחת הכותרת - "כסף הליקופטר"), ובנוסף, אפשר לצפות לתמריצים פיסקאליים בהיקפי ענק.

כמובן שמכונת התעמולה של הממשל תרבה לדבר על השקעות בתשתית שאמורות יהיו לעודד צמיחה. אך כמו תמיד במקרים שבהם המדינה משתלטת על חלקים גדולים מהמשק, התוצאות תהיינה עלובות. ההוצאות הציבוריות המנופחות תדחק החוצה השקעות פרודוקטיביות של המגזר הפרטי, ותחל הסתערות פרועה של קבוצות אינטרסים מקושרות פוליטית שירצו חלק מהבוננזה של כספי קלינטון.

  

הנקודה היא שלמרות שהמדיניות של קלינטון תכניס את ארה"ב לבור עמוק, למניות זה מצוין. אפשר להראות שההתאוששות מאז משבר 2008 היא איטית מאוד, אפשר להצביע על אובדן מיליוני משרות טובות ויצירת מיליוני משרות חלקיות עלובות של מלצרים ועובדי בתי מלון, אפשר להצביע על ירידה בהשקעות הון ריאליות ועוד. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדד S&P500 עלה בכ-200% משפל המשבר. אז מה הפלא שוול סטריט תומכת כאיש אחד בקלינטון ולעזאזל העם האמריקאי?

  

קלינטון מציעה לפתוח מבערים מתחת למכונת האוויר החם

טראמפ עצמו מודע לעובדות האלה. לפני כמה שבועות הוא הרי האשים את נגידת הבנק המרכזי, ג'נט ילן, שהיא מנהלת מדיניות פוליטית, ואינה מעלה את הריבית כי היא רוצה לתמוך בקלינטון לקראת הבחירות, ע"י המשך הזרמת אויר חם לתוך שוק המניות. טראמפ אף הצהיר שהוא יפטר את יילן אם ייהפך לנשיא. המסקנה היא שלמשקיעים במניות יש סיבות לדאגה, בטווח הקצר, מעלייתו של טראמפ לנשיאות. הוא עלול לנתק את הזרם למכונת האוויר החם שמפמפמת מאז סוף 2008.

אם כך מדוע בכל זאת טראמפ עדיף על פני קלינטון? כי הנתיב של קלינטון הוא נתיב שדינו להסתיים בנפילה מהצוק. הריבית האפסית, הדפסות הכספים, העמקת המעורבות של הממשל במשק דינם להביא את הכלכלה האמריקאית לעברי פי פחת. האוויר החם שמנפח את מחירי המניות מגדיל את הפער בין וול סטריט לבין הכלכלה הריאלית. והפער הזה ייסגר כך או אחרת, במוקדם או במאוחר, ע"י התמוטטות קולוסאלית בשוק המניות.

טראמפ מציע משהו אחר לגמרי. התוכנית הכלכלית שלו קוראת לחיתוך דרמטי במס חברות מ-35% ל-15%. החיתוך הזה יביא לעלייה ברווחי החברות, להתאוששות בפעילות הכלכלית ולמעבר עסקים מחו"ל לארה"ב. בנוסף, טראמפ מציע להוריד משמעותית את כובד הרגולציה על המשק. אלה צעדים שלבטח יביאו לשיפור אמיתי בכלכלה. החיסרון שלהם הוא שעלול לעבור זמן עד שנתחיל לראות את השפעתם על שוק המניות.

במילים אחרות, קלינטון מציעה לפתוח מבערים מתחת למכונת האוויר החם שמנפחת כבר שנים את שוק המניות, מה שלבסוף יביא להתרסקות. טראמפ מציע גישה שתביא בסופו של דבר לתוצאות טובות אך עם מהמורות בדרך. וול סטריט, שלא מסוגלת או רוצה להרחיק ראות מעבר לבונוס הבא, תמיד תעדיף תרופות וודו מהסוג של קלינטון. מי שמתעניין בתוצאות לטווח ארוך יותר בשוק המניות ובכלכלה בכלל, צריך לקוות שטראמפ ייצא עם ידו על העליונה.

המאמר פורסם בכלכליסט. 

התוכנית הכלכלית של הילרי קלינטון היא הרת אסון

ימים ספורים לאחר שדונלד טראמפ הציג את תוכניתו הכלכלית, מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון, הציגה את התוכנית המתחרה שלה. בניגוד לטראמפ שמציע להגביר את מידת החופש הכלכלי של האזרח האמריקאי, קלינטון מציעה לסחוט עוד ועוד כספים מהעשירים ומהחברות, לטובת המעמד הבינוני כביכול. קשה להבין איך הכלכלה האמריקאית יכולה לצאת נשכרת מהרעיונות שלה. 

קלינטון מגיעה לבחירות בעמדה בעייתית במקצת במה שקשור לכלכלת ארה״ב. טראמפ שאינו מחויב בשום צורה לאובמה, מבקר בצורה חריפה את הכלכלה ומציע פתרונות, בחלקם דרמטיים. לעומתו, קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה ולכן מתקשה להגיד מלים קשות מדי על מצבה של ארה"ב. אולם, עצם העובדה שמועמדים אנטי-ממסדיים כמו טראמפ וברני סנדרס סוחפים כל כך הרבה תמיכה, מרמזת שהמצב אינו שפיר. 

הסתירה הזו בין מחויבות קלינטון לכלכלת אובמה לבין מצבו האמיתי של האזרח האמריקאי, היא אולי אחת הסיבות שהיא מתקשה לייצר התלהבות רבה, אפילו בקרב תומכים מסורתיים במפלגה הדמוקרטית. 

בכל אופן, תוכנית קלינטון מבוססת על רעיונות קלאסיים של השמאל הכלכלי: מלחמת מעמדות ושנאה לעשירים. למשל, טראמפ הציע להוריד את מס החברות בארה"ב מ-35% ל-15%, מה שבין היתר, אמור להעלים את המוטיבציה של חברות אמריקאיות להעביר את המטות שלהם לחו"ל. הפתרון של קלינטון לבעיה הזו הוא להטיל מעין קנס או מס יציאה כעונש על חברות שבוחרות בטקטיקה הזו. יש להצעה שלה אטרקטיביות מסוימת בקרב אלה ששוטמים את הרעיון שחברות נועדו להרוויח כסף. היגיון כלכלי - אין בה.

אפשר לנחש שהחברות לא יגדילו את ההשקעות שלהן בארה"ב כתוצאה מהידוק עניבת החנק שמציעה קלינטון. התוצאה הסבירה יותר היא שפחות עסקים חדשים ייפתחו בארה"ב ושנראה אינפלציה של אסטרטגיות מסים מתוחכמות ויקרות, כדי להיחלץ מהביצה האמריקאית. כלומר, לכל היותר מי שייהנה הן להקות של רואי חשבון ועורכי דין, לא המעמד הבינוני שקלינטון מתיימרת לייצג.

בהמשך לאותו קו פופוליסטי אך חסר היגיון כלכלי, קלינטון מציעה להעלות את שכר המינימום. בתור הצדקה, היא מעלה מהאוב את הנרי פורד שבתחילת המאה ה-20 שילם שכר גבוה בהרבה מהמקובל באותם ימים, כדי שעובדיו יוכלו להרשות לעצמם לקנות את המכוניות שהם בעצמם עזרו לבנות וכך יעזרו לחברת פורד. קצת עצוב לראות כיצד השקר הזה ממשיך לחיות. איזו חשיבות יש למספר המוגבל של עובדי פורד, יחסית למיליוני המכוניות שהחברה מכרה במהלך השנים? 

האמת היא שהנרי פורד שילם ביד רחבה לעובדיו מסיבות קפיטליסטיות, ותו לא. בשיטת הייצור החדשה שלו היה חיוני לאמן כהלכה את העובדים, וכדי לוודא שהעובדים המאומנים לא יעזבו אותו הוא שילם להם שכר גבוה. במלים אחרות: תחרות על עובדים ועלייה בפרודוקטיביות תעשייתית הן המפתח לשכר גבוה, כך משחר המהפכה התעשייתית ועד ימינו. 

שכר מינימום נשמע אולי טוב, אבל אין דרך טובה יותר לחסום את כניסתם של עובדים צעירים וחסרי כישורים למעגל העבודה. אפשר לנחש שקלינטון, שלה יחסים טובים עם ארגוני עובדים, יודעת יפה מאוד שהארגונים תומכים בשכר מינימום כדי להגן על עובדיהם המאוגדים מתחרות. מבחינת השאר, שכר מינימום הוא אסון. 

טראמפ מציע לבטל את מס הירושה, קלינטון מבטיחה להמשיך לקיימו. מעבר לפן המוסרי – המדינה פוגעת בזכותו של ההורה להוריש את הרכוש שצבר בימי חייו – מס ירושה הוא גם בעייתי מבחינה כלכלית. בעיה נפוצה של יורשים רבים היא חוסר נזילות. כלומר, כאשר מגיעה השעה לשלם את המס בדולרים, ליורשים רבים אין את ההון הנזיל הדרוש והם נאלצים למכור את העסק שהוריהם בנו, כדי לשלם את המס. הקונים הם בדרך כלל החברות הגדולות, שנפטרות כך ממתחרים. התוצאה היא הרס עסקים וירידה בתחרות – וכמובן, גם ירידה באיכות ועליית מחירים. כמו בהצעות אחרות של קלינטון, גם מס ירושה מצטיין בכוח משיכה פופוליסטי, אך גם בפוטנציאל לפגיעה בכלכלה בכלל ובמעמד הבינוני-נמוך בפרט. 

ישנן עוד כמה וכמה הצעות בתוכנית של קלינטון ולא כולן גרועות, למשל פישוט תשלומי מסים לעסקים קטנים. אבל, בגדול, המצע הכלכלי שלה מושתת על ייצר הקנאה, ודוגל בנקמנות בעשירים, חלוקת כספים מסיבית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והידוק השליטה של המדינה בכלכלה.

אלה בדיוק הרעיונות העבשים, שגורמים להידרדרות ממושכת בכלכלת המערב כבר כמה עשורים. למרבה הצער, הם פופולריים גם בישראל. עוד כחודשיים נראה אם האמריקאים בשלים לפתרונות הקפיטליסטים שטראמפ מציע, או שמא הרוח הרעה של השמאל הכלכלי תגביר את אחיזתה בארה"ב.

המאמר פורסם בגלובס.

התוכנית הכלכלית של טראמפ: רחוקה משלמות אבל הלוואי עלינו

המועמדות של דונלד טראמפ הפכה את המירוץ לנשיאות ארה"ב למופע מרתק וצבעוני במיוחד, בין היתר בשל האמוציות החזקות שהמועמד הרפובליקני מעורר. בבליל החדשות והסקרים היומיומיים שמגיע אלינו מארה"ב ניתן בנקל לשכוח שלפני כמה שבועות טראמפ פרסם תכנית כלכלית אמיצה.

המטרה המוצהרת של התכנית היא להקל על עשיית עסקים בארה"ב, להקל על ייצור מקומות עבודה, וכמובן לגרום להעלאת רמת החיים של האזרח האמריקאי. מעניין שטראמפ לא מדבר כלל על צמצום האי-שוויון. בנקודה זו הוא משקף את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הקלאסית, שלפיה צמצום אי שוויון אינו המטרה החשובה ביותר. המטרה המרכזית היא העלאת רמת החיים האבסולוטית של כולם, עניים ועשירים. כלומר, המדד שטראמפ לוטש אליו את עיניו הוא רמת החיים, לא מדד הקנאה.

במאמר מוסגר יש לציין שבמדינות קפיטליסטיות אי השוויון הוא דווקא נמוך יותר מאשר במדינות פחות קפיטליסטיות, בין השאר בגלל שהתחרות החופשית מורידה מחירים ומגבירה מוביליות חברתית. אך כאמור, טראמפ אפילו לא טורח להזכיר את בעיית האי-שוויון במצע הכלכלי שלו.

כיצד טראמפ מבטיח להשיג את המטרות הכלכליות שלו? בראש ובראשונה, הוא רוצה להקל על האדם העובד ע"י פישוט מדרגות מס הכנסה משבע מדרגות לשלוש והורדת שיעור מס ההכנסה השולי העליון מ-39.6% ל-33% (בישראל, המדרגה העליונה משלמת 50%). בנוסף, שכיר אמריקאי יהיה פטור ממס הכנסה עד לרמת שכר של 25,000 דולר בשנה, או 7,900 שקל בחודש. המשמעות של הצעד הזה היא שכמחצית מהשכירים האמריקאים כלל לא ישלמו מס הכנסה.

בצעד אפילו יותר דרמטי, טראמפ מתכנן לחתוך את מס החברות הסטטוטורי בארה"ב מרמה של 35% ל-15%. כלומר, בבת אחת ארה"ב תהפוך מהמדינה עם שיעור מס חברות בין הגבוהים בעולם למדינה עם השיעור הנמוך ביותר, אחרי אירלנד (12.5%).

ההיגיון הכלכלי בצעד כזה ברור. הורדת המס הופכת פעילות של חברות לרווחית יותר ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. שיעור מס נמוך יביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

יש עוד סעיפים מעניינים בתכנית הכלכלה של טראמפ. אפשר לציין, לדוגמא, את ביטול מס הירושה (או "מס המוות" כפי שטראמפ מכנה אותו) כאחד הבולטים והצודקים שבהם. אבל, כדאי להתעכב דווקא על כוונתו של טראמפ לאסור כל רגולציה נוספת מיום הכהונה הראשון שלו וגם לדרוש מהרשויות הפדרליות רשימה של חוקים ותקנות, כדי לבטל את אלו שאינן חיוניות לבריאות הציבור.

בנקודה זו, הישראלי הממוצע אמור לחוש קנאה עזה. ישראל מדורגת במקום ה-83 בעולם מבחינת עומס הרגולציה. 82 מדינות, בהן כל המדינות העשירות והמצליחות בעולם, נהנות מעומס רגולציה קטן מאתנו. ארה"ב ניצבת במקום ה-13 ועדיין, מועמד המפלגה הרפובליקאית חושב שמקום 13 הוא כה גרוע שיש להציע איסור מוחלט על רגולציה נוספת. אז מה יגידו אזובי הקיר?

התכנית הכלכלית של טראמפ אינה חפה מבעיות. אפילו אם מתחשבים באפקט החיובי על הצמיחה הכלכלית משלל הרפורמות האלה, קשה להאמין שלא תהיה ירידה בסך תקבולי המס. כלומר, טראמפ ייאלץ לקצץ בתקציב אם הוא לא רוצה להעמיק את הגירעון הפדרלי. ועוד לא דיברנו על מדיניות הסחר הבעייתית שלו. אבל, דבר אחד ברור. המועמד הרפובליקני מציע תכנית קפיטליסטית-קלאסית, מהסוג שהביא לשגשוג בכל מקום בו נוסתה (ראו את שוויץ והונג-קונג כדוגמאות הקלאסיות של ימינו). ומהסיבה הזו לבדה, אנחנו אמורים לקנא.

המאמר פורסם בגלובס

הורדת מס החברות היא הפתרון הנכון להאצת הפעילות הכלכלית

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות

קשה לדמיין מס הפוגע ברווחה הכלכלית יותר ממס חברות. ההשפעה השלילית של המס הזה היא ברורה מבחינת התיאוריה הכלכלית, וגם מחקרים אמפיריים נוטים לתמימות דעים לגבי הנזק שהמס יוצר. לכן יש לקוות שתוכנית שר האוצר, משה כחלון, להורדה כללית במס מ-25% ל–23.5%, כפי שדווח בתקשורת, אכן תצא לפועל.

למס חברות יש השפעה עמוקה ורחבה על הפעילות הכלכלית במשק. הורדת המס הופכת פעילות של חברות ליותר רווחית ויש לה השפעה חיובית על החלטות השקעה. הורדת המס, אם היא משמעותית דיה, תביא לפתיחה של חברות חדשות, שבשיעור מס גבוה יותר לא היו מסוגלות להרוויח (מעל ומעבר לעלות ההון). הורדת המס תביא כמובן גם לכך שחברות קיימות ירחיבו את הפעילות הקיימת שלהן, יפתחו קווי מוצרים חדשים, יעסיקו עובדים חדשים וכן הלאה.

המס הזה חשוב במיוחד למדינה כמו ישראל, המשופעת בחסרונות תחרותיים, חסרונות הפוגעים ביכולתה של המדינה למשוך משקיעים וחברות בינלאומיות. ישראל היא שוק קטן ומבודד מבחינה גיאוגרפית, והסיכונים הגיאופוליטיים באזורנו ידועים. בנוסף, ישראל סובלת מעול כבד של רגולציה ומביורוקרטיה לא יעילה. כדי לממש את היתרונות התחרותיים של המדינה — נטייה ליזמות ונכונות לקחת סיכונים, יש ליצור תנאים שיאזנו את התמונה העגומה הזו.

הורדת נטל הביורוקרטיה נחוצה ביותר - אך קשה לביצוע ולוקחת זמן רב. לעומת זאת, יצירת סביבת מס אטרקטיבית יותר, היא יחסית קלה לביצוע, כמעט מיידית, ומהווה שיטה מצוינת לייצר יתרון תחרותי לעומת מדינות אחרות.

למרבה הצער, שיעור מס החברות הסטטוטורי כיום - 25% - הוא לא תחרותי לעומת מדינות בגודל דומה לישראל. כאן יש להעיר שאין טעם להשוות את ישראל למדינה כמו ארה"ב, עם שיעור מס חברות של 35%, שכן ארה"ב נהנית מיתרונות גודל משמעותיים שמושכים השקעות ויוצרים פעילות כלכלית, למרות שיעור המס הגבוה. השוואה של שיעור מס סטטוטורי (לא שיעור מס אפקטיבי, שאותו הרבה יותר קשה לחשב) עם מדינות בגודל דומה לישראל - 19% בצ'כיה, 22% בדנמרק, 20% בפינלנד, 22% בשוודיה - מראה עד כמה ישראל מציבה את עצמה בעמדת נחיתות. מעניין שהמדינה המערבית המתועשת המשגשגת ביותר, שווייץ, מסתפקת במס חברות של 18% בלבד.

ממוצע מס החברות באיחוד האירופי הוא 22% בלבד. באחרונה אף דווח כי ממשלת בריטניה שוקלת להוריד את שיעור מס החברות מ–20% ל–15% כדי לפצות על הנזקים קצרי הטווח שעלולים לנבוע מהברקזיט (אי־ודאות כלכלית, ואקום שלטוני, משא ומתן קשה עם האיחוד האירופי ועוד). האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה מס חברות כל כך גבוה יחסית למדינות המתחרות?

האם הורדת שיעור מס חברות תביא לירידה בסך תקבולי המסים וכך תוביל לעלייה בגירעון? קשה להוכיח לכאן או לכאן, אבל יש סיבה טובה להניח שהורדת המס דווקא תוביל לעלייה בתקבולי המס. נשמע פרדוקסלי מעט, אבל ההיגיון הכלכלי ברור. הורדת שיעור מס החברות מגבירה פעילות כלכלית, מתמרצת השקעות, תעסוקה וצריכה. כלומר ירידה בשיעור מס חברות תביא לעלייה בתקבולי מס הכנסה ומע"מ. ייתכן שאפילו תקבולי מס החברות בעצמם יעלו כתוצאה מהירידה בשיעור המס. זוהי תיאוריה הידועה בשם עקומת לאפר, שאמנם קשה להוכיח אותה, אבל היא נשענת על היגיון כלכלי מוצק.

מלבד זאת, החשש מירידה בתקבולי המסים מתעלם מכך שהצמיחה הכלכלית במדינה נמצאת במגמת האטה, אם בגלל המצב המידרדר בעולם ואם מסיבות אחרות. האטה כלכלית שכזו בוודאי אינה עוזרת לתקבולי המסים. הורדת שיעור מס חברות, דווקא בסביבה כה מאתגרת, נראית כמו הצעד ההגיוני ביותר למי שמעוניין להקדים תרופה למכה, ולהאיץ את הפעילות הכלכלית.

המאמר פורסם בדה-מרקר. 

הבחירות בארה"ב: האם זו תהיה הכלכלה שתכריע את המירוץ? תזכורת מנוב' 2008

על רקע תחזיות לצמיחה אפסית בארה"ב ברבעון הראשון של 2016 ועוד שלל נתונים כלכליים גרועים, הפגישה הנדירה בין אובמה לבין נגידת הבנק המרכזי, עוררה עניין רב ושלל פרשנויות. מעניינת במיוחד היא הפרשנות שטוענת שהמפלגה הדמוקרטית, 5 חודשים לפני הבחירות, מפחדת לעמוד בפני אותו מצב ביש שגרם למפלגה הרפובליקנית לאבד את השלטון ב-2008.

בנובמבר 2008, ג'ון מקיין, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, עמד בפני משימה בלתי אפשרית. ארה"ב הייתה שרויה בפאניקה לאחר התפוצצות בועת הסאב-פריים שהגיעה לשיאה בספטמבר 2008 עם התמוטטות ליהמן ברדרס. המפלגה הרפובליקנית נתפסה כאשמה במשבר, ולמקיין לא היה סיכוי ממשי מול אובמה.

הנקודה היא שארה"ב נכנסה למיתון עוד בדצמבר 2007 (אם כי מדובר על הבנה מאוחרת של הנתונים שכן הם תוקנו רטרואקטיבית) ולמרות סימני האזהרה, נגיד הבנק המרכזי דאז, בן ברננקי, לא נחלץ לעזרת הכלכלה באגרסיביות הנאותה. הוא אמנם החל להוריד את הריבית לקראת סוף 2007, אך בזמן שיא המשבר והתרסקות ליהמן ברדרס, הריבית עדיין עמדה על 2%.

הדמוקרטים אחוזי חרדה שכעת הם עומדים בפני מצב דומה. הילרי קלינטון, שגם כך אינה פופולארית במיוחד כפי שמורה ההצלחה המפתיעה של ברני סנדרס, צפויה לעמוד בפני היריב הרפובליקני כמובילת המפלגה המכהנת. הבעיה היא שלהיות מפלגה מכהנת בעת מיתון כלכלי, או לפחות בעת זמנים כלכליים קשים, הוא מתכון לכישלון והפסד השלטון. 

וכמו בסוף 2007, גם היום הסימנים הכלכליים מורים על בעיה. לדוגמה: מדד התל"ג של סניף הפד באטלנטה מורה על צמיחה של 0.3% ברבעון הראשון של 2016, או במילים אחרות – סטגנציה. והפעם, בניגוד לשנים האחרונות אי אפשר אפילו להשתמש במזג אויר גרוע כתירוץ, ואין סיבה לצפות לתיקון למעלה ברבעון השני שיפצה על החולשה ברבעון הראשון. בנוסף, נתון המכירות הקמעונאיות למרץ הפתיע עם ירידה של 0.3% לעומת החודש הקודם, בניגוד לצפי לעלייה של 0.1%. נתונים ראשוניים מורים על המשך החולשה באפריל.

נתוני האזהרה האלה הם בעייתיים במיוחד על רקע התמרוץ המוניטארי חסר התקדים שארה"ב שרויה בו מאז 2008, עם ריביות אפסיות והדפסות כסף בכמויות היסטריות. הרושם שעלול להתקבל הוא שהמדיניות של שמונה השנים האחרונות, לא רק שבסה"כ ייצרה את ההתאוששות החלשה ביותר מאז מלה"ע השנייה אלא שהיא עומדת להסתיים בכישלון צורב עם מיתון חדש שמגיע מעבר לפינה.

השאלה היא מה אפשר לעשות כיום. לבן ברננקי לפחות הייתה את הפריבילגיה להוריד את הריבית בצורה דרסטית מ-5.25% ב-2006-2007 כל הדרך למטה ל-2% באפריל 2008. כאמור גם זה לא עזר וייתכן שבשביל לדחות את התפרצות משבר הסאב-פריים הוא היה צריך לקצץ את הריבית בצורה יותר אגרסיבית.

אבל כיום, כאשר הריבית עומדת על 0.25-0.50% נראה שקיצוץ עלוב של 0.25% לא יועיל בהרבה. מה שאפשר לעשות זה כנראה סבבים נוספים של הדפסות כסף, אולי קיצוץ הריבית לטריטוריה שלילית ולבסוף – תמרוץ פיסקלי – כלומר גידול בגרעון ושפיכת כסף ציבורי לתוך הכלכלה.

האם על כך דיברו אובמה וג'נט יילן בפגישתם? האם אובמה דחק ביילן לתת לכלכלת ארה"ב זריקת מרץ כדי לעזור לדמוקרטים בבחירות? אין צורך להתרעם על ייחוס סדר יום פוליטי לפד העצמאי וחסר הפניות כביכול. גם אלן גרינספן וגם בן ברננקי רמזו בשנים האחרונות, שהעצמאות של הפד היא סוג של אשליה ושהפד רואה עצמו, לפחות במידה מסוימת, כחלק מהממשל.

ומה אם באמת יילן תיתן לכלכלה זריקת מרץ, אם בשל מניעים פוליטיים ואם בשל שיקולים מקצועיים טהורים? התוצאה תהיה אותה תוצאה. התאוששות לטווח קצר במניות, בוודאי בענף הסחורות והאנרגיה, ובעיקר בזהב. ובטווח הארוך יותר, משבר עמוק וכאב ראש בלתי רגיל לחסר המזל שהולך לשבת בבית הלבן בארבע השנים הקרובות.

המאמר פורסם בביזפורטל.