ד"ר בן קרסון
הודיע אתמול שהוא ינסה לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה״ב
ב-2016. קרסון הוא נוירוכירורג ידוע, שמרן ושחור – מה שיכול להפוך אותו
פופולרי בקרב הרפובליקנים שיירצו להרחיק מעצמם האשמות בגזענות, ואולי גם
לסחוף קצת קולות מהשמאל.
אבל מה שבאמת
מעניין לגבי קרסון זה שהוא מתנגד למס הכנסה פרוגרסיבי ורוצה להחליפו במס
אחיד. כלומר במקום שהאמריקנים ישלמו שיעור מס שהולך ועולה עם המשכורת, כולם
ישלמו את אותו שיעור מס – נניח 10%. בצורה כזו, מי שמקבל משכורת של 10,000
דולר בחודש ישלם מס הגבוה בדיוק פי שניים ממי שמקבל משכורת של 5,000 דולר
בחודש.
עצם העובדה
שקרסון רוצה בביטול שיטת המס הפרוגרסיבי היא לא הנקודה המעניינת. מה שיותר
מדהים זו העובדה שהוא מציג עמדה זו מעל לכל במה והוא עדיין נחשב למועמד
רציני. לאו דווקא בעל הסיכויים הכי גבוהים לנצח – שהרי הוא חסר ניסיון וללא
מעמד ציבורי מבוסס – אבל רציני. כאן הניגוד הגמור למדינת ישראל: קשה
לדמיין פוליטיקאי ישראלי שיציג עמדה כזו ושלא ייהפך לבדיחה ולמטרה למסע
שיסוי חובק תקשורת.
בישראל מס
פרוגרסיבי נחשב לעיקר אמונה בסיסי של קוד המס. בגלל הפרוגרסיביות האגרסיבית
הנהוגה כאן, שני העשירונים העליונים משלמים בערך 90% מכלל מס ההכנסה
שהממשלה גובה. הצידוק לנטל הכבד הזה שמיעוט צריך לשאת, הוא שכך מקטינים את
אי השוויון – לוקחים הרבה יותר כסף ממי שמרוויח יותר. הבעייה היא שהשאיפה
לשוויון מובילה להפליה בוטה בין אזרח לאזרח. מדוע לאזרח א' יש פחות זכויות
על הכסף שהוא מרוויח ביושר מאשר אזרח ב'?
העובדה שהמדינה
היא דמוקרטית בוודאי אינה פותרת את בעיית האפליה, שהרי העובדה שרוב האזרחים
מסכים עם מדיניות מסויימת לא הופכת את המדיניות הזו לחכמה או למוסרית.
שוויון בפני החוק הוא עקרון העל ואמור לכלול גם זכויות קניון זהות לכל
אזרח. מס פרוגרסיבי סותר את העיקרון הזה.
קשה גם שלהתעלם
מכך ששני העשירונים העליונים שמממנים כמעט את כל מס ההכנסה מונים הרי רק
20% מכלל האזרחים. כך שהדמוקרטיה לא ממש עוזרת: כל שצריך פוליטיקאי לעשות
כדי להיבחר, הוא להבטיח ל-80% מהעם שהוא יעביר להם את כספם של ה-20%
"העשירים". ואת כל זה אפשר אפילו לעטוף בעטיפה מוסרית עם המותג המנצח –
שוויון.
כחלון הוא דוגמא
מאלפת לעיקרון הפופוליסטי של "הכה את המיעוט". לפחות אם להאמין למה שפורסם
בעיתונות הפיננסית בימים האחרונים, כחלון מתכנן בין היתר להעלות את המס על
הפנסיה של העשירונים העליונים, אלה שכבר מממנים את מס הכנסה. אין גבול
לחוצפה.
לדעתי ארה"ב
עומדת בפני משבר כלכלי כבד שיגמד את משבר 2008, אך עם כל הבעיות בכלכלת
ארה"ב, יש להם יתרון אחד עצום שלמדינת ישראל אין: כוחות אידיאולוגיים
וחברתיים משמעותיים שמאמינים בקפיטליזם. מועמדים כמו ראנד פול וד"ר קרסון,
שמציעים אלטרנטיבה לדמוקרטים ולמועמדים רפובליקנים חיוורים, מוכיחים את זה.
לכן ייתכן שבטווח הארוך –10 או 20 שנים מהיום, בזכות הכוחות האלה ארה"ב
עוד תזכה לתחייה כלכלית.
ובישראל? רפיסות
אידאולוגית וניצול חסר בושה של אנשים ישרים שכל פשעם הוא שהם מרוויחים שכר
גבוה מהממוצע. כך, בעוד שארה"ב מגלה סימני חיות בזירה הציבורית, ישראל נעה
בין הדיליטנטיות הלפידית לבין הנצלנות הכחלונית. יש על זה ביטוי ביידיש אבל
הוא קצת גס רוח ולכן נשאיר אותו לדמיונם של הקוראים.
המאמר פורסם במידה