פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.

מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.

כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.

בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.

אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.

אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ

מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 

שכר המינימום מקדם רובוטים במסעדות

לאחרונה שוטף גל של אוטומציה את ענף המסעדות בארה"ב. כך למשל, בקרוב 50 מטבחים במסעדות מזון מהיר בקליפורניה יצוידו ברובוט היודע להפוך המבורגרים. בנוסף, ייכנס לפעולה פס ייצור אוטומטי של פיצות שייתר את רוב העובדים במקום - חוץ מאשר שליחים ומספר מועט של טבחים. יש מקום לחשוש שהאוטומציה הזו אינה תוצאה טבעית של השוק החופשי, אלא סוג של תגובת נגד של השוק הפרטי למדיניות ההרסנית של הפוליטיקאים. וככזו, היא מהווה בשורות רעות למיליוני עובדים בארה"ב.

אוטומציה היא בדרך כלל תופעה מבורכת שמעלה את רמת החיים ואת איכות החיים של כלל האוכלוסייה. החל ממכונות כביסה ומכונות תפירה וכלה בדחפורים ובקומביינים חקלאיים, האוטומציה פטרה מיליוני בני אדם מעבודות פיזיות שוברות גב והורידה בצורה חדה את העלות של מוצרים רבים וכך הפכה אותם לנגישים לכל שכבות האוכלוסייה. האוטומציה של ענף החקלאות היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לברכה העצומה שהביאה האוטומציה למין האנושי. בניגוד לאזהרות הבלתי-פוסקות והפוביות של שונאי טכנולוגיה, האוטומציה גם לא גרמה לאבטלה המונית. הורדת עלויות כללית ועלייה ברמת החיים יצרו משרות רבות נוספות לצעירים ואיפשרו צמיחה כלכלית בריאה, תוך קיום תעסוקה מלאה ופרודוקטיבית.

לפחות כך קרה עד עכשיו. ייתכן שגל האוטומציה ששוטף את המסעדות בארה"ב לא נובע מהתהליך הטבעי של שוק חופשי, אלא, בין השאר, מהעלייה המתמדת בשכר המינימום בארה"ב. לשכר מינימום, למרות התדמית המוסרית שלו, יש מנגנון פעולה בעייתי. שכר מינימום מונע העסקה של עובדים צעירים וחסרי כישורים. עובדים שהפריון שלהם לא עולה על רמת שכר המינימום שאותה קבעו הפוליטיקאים, לא יכולים לקבל עבודה במגזר הפרטי. איזה מעסיק יסכים להפסיד כסף על ידי העסקת עובד צעיר בשכר העולה על תרומתו של אותו עובד לעסק?

בשוק חופשי, האוטומציה נכנסת לפעולה בצורה הדרגתית ואף שהיא גורמת לפיטורים של כמה עובדים, היא מעלה את הפריון של הפועלים שמפעילים את המכונה החדשה וכך מביאה לעלייה בשכר. בשוק כזה, אותם עובדים שפוטרו בגלל כניסת המכונה יכולים למצוא עבודה אחרת. ואולם, כאשר שכר המינימום עולה, הכניסה של המכונות מואצת בצורה לא טבעית. ולא רק זאת. מאחר ששכר המינימום עולה בכל המשק, ולא רק באותו מפעל שעבר אוטומציה, העובדים שמפוטרים לא יכולים לקבל עבודה בשום מקום אחר, כי הרי שכרם עלה בצורה מלאכותית מעבר לרמת הפריון שלהם, ושום מעסיק לא יכול להרשות לעצמו את השכר הגבוה מלאכותית שלהם.

החשש הוא שזה בדיוק מה שקורה בארה"ב. עליית שכר המינימום מכריחה את בעלי המסעדות לפטר את העובדים היקרים שלהם ולהחליף אותם במכונות שיכינו המבורגרים ופיצות ללא מגע יד אדם. העובדים המפוטרים יתקשו למצוא עבודה אחרת כי הרי כל בעלי העסק במדינה חייבים לציית לחוקי שכר המינימום.

הפוליטיקאים שהביאו לעליית שכר המינימום כמובן זכו למחיאות כפיים סוערות כי הרי שכר מינימום נתפס בעיני הציבור והתקשורת כסמל של צדק חברתי. והמפוטרים קרוב לוודאי אפילו אינם מבינים את מי צריך להאשים. גרסה כלכלית של "הרצחת וגם ירשת".

המאמר התפרסם בישראל היום ב-23 לפברואר, 2018. 

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?

לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.

הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.

ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".

ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.

עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?

השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.

שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.

האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.

קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

רמת הפריון בעבודה זה כל הסיפור

ממש בימים האחרונים פורסם כי משרד הכלכלה מתכנן לנקוט מהלכים כדי להקל על יבוא אישי. מדובר, בין השאר, על חקיקה חדשה שתפטור את הצרכנים מתשלום דמי בדיקה למכון התקנים בגין מוצרים שחלה עליהם תקינה רשמית של המכון. אחרי שמתאוששים מההלם שחובה כזו בכלל הייתה קיימת, צריך להבין כי ההקלות האלה הן צעד קטן בכיוון הנכון, אבל הן לא מביאות לשיפור אמיתי ברמת החיים שלנו.

בעיה מרכזית בכלכלה הישראלית היא רמת הפריון הנמוכה. כלומר, בכל שעת עבודה המשק הישראלי מייצר פחות מהממוצע במדינות המפותחות. המשמעויות של הפריון הנמוך הזה הן קריטיות. ראשית, בעלי עסקים לא יכולים לשלם לעובדים שלהם משכורות גבוהות, כי רק פריון גבוה מאפשר שכר גבוה - שהרי אם השכר גבוה מהפריון, נוצר הפסד. שנית, פריון נמוך מכריח את העובד הישראלי לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לרמת הכנסה סבירה. התוצאה היא שהעובד הישראלי עובד שעות רבות יחסית לממוצע המדינות המפותחות, אבל מרוויח יחסית מעט. כלומר, יוצא קירח מכאן ומכאן.

סיבה עיקרית לפריון הנמוך היא שהמדינה מגנה על חלק מהעסקים המקומיים מפני תחרות מחו"ל. כאשר מפעלים ועסקים מקומיים אינם צריכים להתחרות ביצרנים מחו"ל, המקומיים אינם צריכים להשקיע במכונות, באימון העובדים ובהתייעלות. כלומר, הם אינם צריכים להשתפר כדי להגיע לרמה המקובלת בחו"ל.

וכאשר אין תחרות מספקת, הבינוניות חוגגת, המכונות ישנות, העובדים לא מאומנים והתוצר העסקי לשעה, כלומר הפריון, נמוך. אגב, סקטור ההיי-טק שמתחרה בכל העולם מתהדר בפריון גבוה מאוד. הוא מאזן את הפריון הנמוך של הכלכלה המקומית ומאפשר רמת חיים כללית סבירה במדינה.

מה הקשר להקלות ביבוא? הקשר הוא שרוב ההקלות שאנו עדים להן כעת ניתנות למוצרים שכלל אינם מיוצרים בארץ, כמו טלוויזיות ומחשבים. כלומר, ההקלות האלה לבדן אינן משפיעות על הפריון הנמוך בארץ. יש לאפשר יבוא חופשי של כל המוצרים וכל השירותים שאפשר להעלות על הדעת, כולל אלה שמתחרים ומאיימים על יצרנים מקומיים. רק פתיחת המשק לתחרות אמיתית - ללא מכסים, מכסות וטריקים של מכון התקנים - תעזור להקמת כלכלה משגשגת ועשירה.

נקודה נוספת היא שההקלות האלה, כולל ירידה במסי קנייה ומכסים, כנראה מביאות לירידה בתקבולי המסים של המדינה. יש מי שיגיד שאין כאן בעיה כי מסים זה דבר רע וכל הורדה מבורכת. אבל העלות, או הנזק שהמדינה גורמת לנו, לא מתמצים רק במסים שהיא גובה, אלא בכסף שהיא מוציאה. שהרי ההוצאות (והרגולציה) הן אלה שמשקפות במדויק את מרכזיות המדינה בחיינו. המסים הם רק אמצעי אחד לממן את הוצאות הממשלה, בעוד אמצעי נוסף הוא הדפסות כסף, והאמצעי שהוא יותר רלוונטי לנו - הגירעון - כלומר גידול בחוב הלאומי, שהוא החוב שכולנו ניאלץ לשלם.

יש להפסיק את הגידול הבלתי פוסק בתקציב המדינה המתנפח תמידית ולהוריד את המסים במקביל. זה, בשילוב דה-רגולציה גורפת, יהפוך את ישראל למופת כלכלי. אין דרך אחרת.

המאמר פורסם בישראל היום ב-2 לפברואר 2018. 

כיצד להילחם בשחיתות בישראל

לפני כמה שבועות הנשיא טראמפ הצטלם ליד שתי חבילות דפים - החבילה הנמוכה מסמלת את כמות הרגולציה ששררה בארה"ב בשנת ‭ ,1960‬ ואילו החבילה הגבוהה מראה כיצד הרגולציה התנפחה בארה"ב מאז ועד היום. המסר של טראמפ הוא כמובן שיש לקצץ ברגולציה, ולמעשה זו היתה אחת מהבטחות הקמפיין המרכזיות שלו.

ברגולציה, או אסדרה בעברית, הכוונה לאוסף החוקים והתקנות שבאמצעותם הממשלה והכנסת מנסות לנהל את הכלכלה. לא מדובר בחוקים בסיסיים שנועדו להגן עלינו ועל הרכוש שלנו - כמו נניח חוקים נגד גניבה, רצח, אלימות, אונס, הונאה וכו', אלא לסוג אחר של איסורים, חלקם קטנוניים וגחמניים. למשל, בארץ חל איסור על לישת בצק בקונדיטוריות קטנות וכן אסור להוביל יותר מ-6 ק"ג דבש ללא אישור בכתב ממועצת הדבש.

אם כך, מה גרם לטראמפ להפוך את הצורך בהורדת עומס הרגולציה למטרה מרכזית של הממשל שלו? הרעיון המרכזי הוא שרגולציה בדרך כלל פוגעת ברמת התחרותיות והחדשנות במשק, מעלה מחירים ומורידה איכות, ובכלל פוגעת בצמיחה וברמת הרווחה הכלכלית של כלל הציבור. למשל, שתי התקנות שהוזכרו למעלה מגינות על קונדיטוריות ועל מגדלי דבש מבוססים מפני תחרות מצד יזמים. 

לפי נתוני מכון פרייזר, ארה"ב נמצאת כיום במקום החמישי בעולם מבחינת העומס הרגולטורי. כלומר, יש רק ארבע מדינות בעולם שנהנות מעול רגולטורי קל יותר מארה"ב. חשוב לציין כי בשנת ‭ 1980‬ארה"ב הייתה מדורגת במקום הראשון בעולם כמדינה עם העול הרגולטורי הקל ביותר, כלומר אין ספק שחלה הידרדרות. אגב, העשירייה הפותחת של המדינות עם הרגולציה הקלילה בעולם כוללת את הונג קונג, ניו זילנד, שווייץ, אירלנד, דנמרק, וכאמור ארה"ב. ולמרבה הפלא - בניינים אינם מתרסקים, צרכנים אינם מתים מהרעלות מזון ומפעלים אינם מתפוצצים חדשות לבקרים במדינות האלה. איכשהו, נראה שהשוק החופשי לא צריך את השלטון כאומנת.

ואיפה עומדת ישראל? למרבה הבושה, אנחנו מזדנבים הרחק מאחור במקום ה-‭56‬ בעולם, מה שאומר ש‭55- ‬ מדינות, רשימה הכוללת את המדינות המוצלחות בעולם, נהנות מעול רגולטורי קטן משלנו. מי שמחפש תשובה לשאלה מדוע ישראל אינה מצליחה למשוך הגירה יהודית משמעותית מהמדינות המצליחות - ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה - יכול למצוא חלק מהתשובה בדירוג הזה. הרגולציה כאמור פוגעת ביזמות ובתחרות ומונעת מעסקים חדשים לקום, ואם הם כבר קמים למרות כל המכשלות שהמדינה מציבה בפניהם, סיכוייהם להצליח קטנים בסביבה כה לא ידידותית. 

עומס הרגולציה גם מסביר מדוע השחיתות פושה במדינה, בעיקר בסקטורים כמו סקטור הנדל"ן, הסובל מעומס רגולטורי כבד במיוחד. רגולציה יוצרת סביבה אידאלית לשחיתות ומעודדת מתן שוחד, שכן ככל שלפקיד או לפוליטיקאי יש יותר כוח וככל שהאזרח מוגבל על ידי חוקים ותקנות, כך התמריץ למתן שוחד גובר. לכן מי שקצה נפשו בשחיתות ורוצה צמיחה כלכלית נמרצת, צריך לרצות דה-רגולציה. עד כמה להוריד את הרגולציה? להגיע למקום הראשון בעולם זה אולי שאפתני מדי, אבל להיות עם דנמרק במקום העשירי בעולם לא מגיע לנו?

המאמר פורסם בישראל היום ב-5 לראשון 2018. 

המשבר בטבע: הניסיון לעזור מסוכן יותר מהנזק

המשבר בטבע הוא בוודאי טרגי לעובדים המפוטרים, פוגע ביצוא מישראל ובצמיחה בכלל. אך יש לזכור שבכל שנה מפוטרים בישראל כ-80‬ אלף איש, ושהמהלומה לכלכלת ישראל היא בסופו של דבר קצרת טווח. כלכלה גמישה וחופשית אמורה להתגבר יחסית מהר גם על משברים בסדר גודל זה. הסכנה הממשית שעומדת לפתחנו אלה הפוליטיקאים, שעלולים לנצל את המשבר הזה כדי להנחית מכה על החלקים היחידים במשק הישראלי שמתפקדים בצורה יעילה. הנזק הזה עלול להיות מסיבי.

מגזר ההיי-טק ומגזר הפארמה, כולל טבע, פריגו וגם חברות סטארט-אפ רבות בתחום הביוטכנולוגיה, הם המקור המרכזי לעלייה ברמת החיים בעשורים האחרונים. בין השאר, יצוא ההיי-טק מחזק את השקל הישראלי, וכך מוזיל את היבוא ומרסן את יוקר המחיה. מה תרם לשגשוג של המגזר הזה דווקא? מה מבדל אותו מסקטורים אחרים? אפשר בוודאי לחשוב על כמה סיבות שראויות למאמר נפרד - למשל הביקושים העולמיים לטכנולוגיה עילית. אבל סיבה אחת רלוונטית למשבר בטבע והיא ההתערבות המועטה של הממשלה בניהול חברות ידע.

במילים אחרות, במגזר ההיי-טק אין כמעט רגולציה. הממשלה לא מנסה להשפיע על אופן ניהול החברות במגזר באמצעות חקיקת חוקים ותקנות. כך, למשל, המדינה לא מתערבת באופן קביעת המשכורות בענף, המדינה לא דורשת שעובדי היי-טק יהיו בעלי תואר ראשון או שני או שיהיו בעלי הכשרה כלשהי במקצועות הרלוונטיים. הממשלה לא קובעת כיצד חברות הייטק יתמחרו את המוצרים שלהן וכך הלאה. הניהול מופקד לחלוטין בידי בעלי הקניין - כלומר בעלי המניות.

זה נראה מובן מאליו, אולם יש לזכור שעול הרגולציה בישראל הוא בין הכבדים ביותר בעולם המערבי. בכמעט כל מדינה נורמלית עול הרגולציה קל יחסית למדינת ישראל, והממשלה אכן מתערבת ביד גסה בנעשה ברוב הסקטורים במשק. חלק נכבד מהפיגור של חלקים מרכזיים בכלכלת ישראל נובע מההתערבות הזו.

המשבר בטבע עלול לסמל את תחילת ההתערבות של הממשלה בהיי-טק ואולי את תחילת קץ השגשוג שלו. טבע, כידוע, נכנסה למשבר פיננסי שמאיים על עצם קיומה, והמנכ"ל החדש ורב המוניטין שלה החליט שאין מנוס אלא לפטר כ-%‭25‬ מכוח העבודה העולמי. אלא שהפוליטיקאים כנראה אינם יכולים להתאפק מלקצור הון ציבורי זול על ידי התערבות בוטה בתהליך ההבראה של טבע.

ההתערבות הזו מסתכמת בינתיים בדיבורים ובאיומים, אבל אין לדעת כיצד הדברים יידרדרו. אולי יפנו לבתי דין לעבודה בדרישה לפגוע בזכויות הקניין של בעלי המניות? אולי יפגעו ביכולת של טבע להתנהל כחברה עסקית עצמאית, באמצעות חקיקה מגבילה? הרי משברים הם הזדמנות נפלאה לפוליטיקאים לקבל לגיטימציה להתערבות יתר.

אפשר רק לדמיין מה עובר בראשם של מנהלי חברות טכנולוגיה בארץ וחברות בינלאומיות, שרואים את המחזות האלה. משברים הם הרי חלק טבעי מחיי חברות עסקיות, ואם בישראל אי אפשר להבריא חברה הנמצאת במשבר ואם אי אפשר לנהל חברה ללא התערבות הפוליטיקאים, יש לתהות מה הטעם לפעול במדינה שכזו. אבל אין לנו מה לדאוג, תמיד יש מקום לעוד מנופאים בנמל אשדוד.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 22 לדצמבר 2017. 

הפתרון המושלם לבעיית הטבות המס של טבע

הפיטורים הצפויים בטבע יוצרים תחושה של מרירות לנוכח הטבות המס שטבע מקבלת כבר שנים רבות, והפוליטיקאים מנצלים את ההזדמנות לתקוף את החברה, לקרוא לה כפוית טובה, ועוד. למעשה, ההאשמות הנוקבות של הפוליטיקאים יוצרות את הרושם שהמדינה - כלומר, אנחנו, ציבור משלמי המסים - ממש מעבירים כספים לחברת טבע.

אבל מה זו בעצם הטבת מס? הטבת מס משמעה שטבע משלמת פחות מסים על הרווחים שטבע עצמה מייצרת. כלומר, המדינה לא נותנת כסף, המדינה פשוט גובה פחות מסים. היא לוקחת פחות כסף.

כידוע, טבע נכנסה למשבר, כמו שקורה מדי פעם לחברות עסקיות, והיא כנראה עומדת לפטר בשנה הקרובה מספר משמעותי של עובדים, עובדים שחלקם מלכתחילה נשכרו בגלל שיעור המס הנמוך. שכן אלמלא הטבות המס האלה, סביר שטבע הייתה מלכתחילה מעסיקה הרבה פחות אנשים בארץ, ובמקום זאת הייתה מעסיקה יותר עובדים במזרח אירופה או בהודו או במדינות אחרות שבהן עלות עבודה זולה יחסית לישראל. 

הפיטורים האלה אינם מחזה נעים וקשה להגזים במשבר שיעבור על המפוטרים, אבל אין פה בוגדנות מצד טבע או כפיות טובה. החברה במשבר, אז אין לה ברירה אם היא רוצה להימנע מפשיטת רגל ומפיטורי כל העובדים כולם.

אם כבר, הבעיה בהטבות המס של טבע היא שיש חברות שלא מקבלות הטבות מס. כלומר, הבעיה היא שהמדינה מפלה. חברות טכנולוגיה משלמות מס חברות משמעותית נמוך יותר מסתם חברות שפועלות בשוק המקומי. אך אין זה תפקידה של הממשלה לבחור חברות מנצחות וחברות מפסידות, ואין זה תפקידה של הממשלה להפנות משאבים לסקטורים מסוימים. הדבר גורם לעיוות בהקצאת מקורות ברמה הכלכלית, וגם אין פה צדק ברמה המוסרית.

הפתרון הוא שכל החברות בארץ יקבלו הטבות מס. או אם לדייק יותר, צריך לוותר על כל הרעיון של מתן הטבות המס לחברות ולסקטורים מסוימים, ובמקום זאת לחתוך בצורה משמעותית והדרגתית את שיעור מס החברות הרשמי, שעומד כיום על 24%. לחתוך לכמה? אידיאלית לאפס. מס חברות הוא מס מיותר ומעוות ואין בו כל צורך, אבל שיעור מס חברות בגובה 12.5%, הנהוג באירלנד, הוא בגדר מטרה מכובדת.

התוצאה של חיתוך במס חברות לרוחב כל המשק תהיה צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ומשכורות גבוהות יותר, שכן מס חברות נמוך יעודד השקעה במכונות ובהון ויאפשר לחברות להעלות את הפריון של העובדים שלהן וכך לשלם להם יותר.

נקודה נוספת היא שהמשבר בטבע עורר מרירות גם בנוגע למשכורות הגבוהות של ההנהלה שעזבה ושל המנכ"ל החדש שהגיע מדנמרק. השאלה היא איך אפשר להביא בדרך אחרת מנכ"ל מוצלח שיבוא להציל את טבע? האם בעלי המניות של טבע אמורים להבהיר לו שאם הוא ייכשל, אז שכרו ייחתך? למה לו לעזוב את דנמרק, לבוא לישראל ולריב עם כל העולם אם אין תמורה מובטחת? כלומר, בטוח שזה יהיה כיף למנכ"ל מדנמרק לקבל נזיפות מחברי כנסת שמעולם לא ניהלו בחייהם דוכן פלאפל, אבל יש לי רושם שזה לא מפתה מספיק.

המאמר פורסם בישראל היום ב-7 לדצמבר 2017. 

מה רע במקלטי מס?

בשבועות האחרונים פרצה סערה סביב הדלפת מסמכי פרדייס, הדלפה שעוררה דיון ציבורי מחודש בשימוש במקלטי מס ע"י חברות בינלאומיות וע"י מגוון סלבריטאים, ממלכת אנגליה ועד בונו. אמנם הדיון הציבורי הזה היה מלווה בהרבה גלגולי עיניים ונזיפות בעשירים רודפי הבצע, אבל האמת היא שמסמכי פרדייס לא חשפו שום דבר בלתי חוקי. ומה שיותר חשוב - הסערה התקשורתית מתעלמת מהתועלת הכלכלית העצומה שנובעת מהשימוש במקלטי מס.

כאמור, חשוב לציין שהימנעות מתשלום מס היא פרוצדורה חוקית, וזאת להבדיל מהשתמטות מתשלום מס או העלמת מס. עובדה היא שחשיפה דומה של שימוש במקלטי מס מלפני שנה, מה שכונה אז "מסמכי פנמה", הובילה למספר מועט של חקירות. אחרי הכל, קשה להאמין שחברות כמו פייסבוק ואפל, או אישים כמו בונו או מלכת אנגליה יסתבכו במעשים בלתי חוקיים.

אם מקלטי מס הם חוקיים לחלוטין, על מה הצעקה? תלונה אחת היא שהעשירים חוטאים כביכול מבחינה מוסרית ע"י כך שהם מנסים להקטין את תשלומי המס שלהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שישמחו לשלם מסים וכך להחזיר לקהילה שאפשרה את התעשרותם. ההאשמה הזו מתעלמת מכך שבארה"ב, המאיון העליון משלם כ-45% מכלל מס ההכנסה הפדרלי. בישראל העשירון העליון לבדו משלם כ-64% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. אמנם מגוחך לקרוא לרוב החברים בעשירון העליון בישראל "עשירים", אבל הנקודה היא שאי אפשר להאשים אותם שאינם משלמים במסים את "חלקם ההוגן".

אך התלונה המרכזית שמעלים אלה שמתנגדים לרעיון של מקלטי מס היא, שהכסף הזה היה יכול להגיע לממשלות ואלה היו יכולות להשקיע אותו בחינוך, בביטחון, ברווחה וכו'. אך זו ראייה נאיבית. המציאות היא שתשלומי מס הם ברובם בבחינת בזבוז כסף ודווקא הימנעות מתשלום מס מוסיפה לרווחה הכלכלית של כולנו.

מה בעצם עושים חברות ואנשים פרטיים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס? כאשר חברה אינה משלמת מס, נשאר לה יותר כסף להשקעה או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, הכסף מגיע לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים אותו בחברות אחרות, או מפקידים אותו בחיסכון - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות והשקעות. במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הרווחים מגיעים לשוק הפרטי.

ומה קורה לכסף כשהוא מגיע לידיהם של הפוליטיקאים? הדוגמא האחרונה היא ההודאה של הביטוח הלאומי שבזבז 600 מיליון ש"ח על פרויקט מחשוב כלשהו. אך זו רק דוגמא קטנה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון פנים ב-48% או 4 מיליארד ש"ח (מותאם לאינפלציה וגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב-48%? האם הוא השתפר בכלל?

מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד ש"ח בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל? העובדה היא שהממשלה אינה נוהגת בכבוד בכספי המסים שלנו. חלק מכספים אלה מבוזבז על סיאוב וחוסר יעילות, וחלק מגיע לידיהם של המקורבים לצלחת. קשה לדעת איזה אחוז באמת חוזר למשלמי המסים בצורה של שירותים איכותיים, אבל אפשר להניח שזהו אחוז יחסית קטן.

השאלה שכל אלה שמתרעמים על מקלטי המס צריכים לשאול את עצמם היא זו: האם אנו רוצים שהמשאבים המוגבלים של המשק יהיו בידיהם של האנשים שהרוויחו אותם כמו גיל שויד, אייל ולדמן ואיתן ורטהיימר או שאנו מעדיפים שאלה שמאכלסים את כנסת ישראל ישלטו על הכספים האלה. בעיני התשובה ברורה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-1 לדצמבר 2017. 

כיצד לטפל בטראומה ממיץ גזר?

אם חוק שכר מינימום עושה נזק, כיצד בכל זאת מעלים את שכר העבודה במשק?

הבועה שניפחו אובמה וברננקי תתפוצץ לטראמפ בפרצוף

בחודשים האחרונים של כהונתו, בוש ניצב בפני התנפצות בועת הנדל"ן שניפחו גרינספן והקונגרס. התמזל מזלו של אובמה, שהגיע מיד אחרי פרוץ המשבר, ניפח בועה חדשה ביחד עם ברננקי, והצליח במשך 8 שנים להאשים את בוש ולנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. כעת, על רקע העלייה בתשואות, טראמפ הוא זה שעלול לשלם על התנפצות בועת אובמה/ברננקי. ייתכן שהדרך היחידה שעומדת בפני טראמפ, אם ברצונו להיחלץ מהמלכודת הזו ולזכות בכהונה שנייה, היא לחבק את המשבר הבא.

והמשבר בוא יבוא. אחרי 8 שנים של ריבית אפסית, הכלכלה האמריקאית לא תצליח סתם כך להסתגל לעלייה משמעותית בתשואות - עלייה שמתחוללת כבר בשבועות האחרונים. שוק הנדל"ן, האשראי הצרכני, הלוואות רכב, חוב קונצרני (כולל מימון קניית מניות עצמית), מימון הגרעון התקציבי השוטף וכמובן החוב הפדרלי בגובה 20 טריליון דולר, כולם תלויים בריבית נמוכה מאוד, וכולם נבנו והתנפחו לאורך 8 השנים האחרונות. קשה להאמין שארה"ב יכולה לעבור מכלכלת ריבית אפס לכלכלה הבנויה על ריבית נורמלית, בלי לחוות משבר בדרך.

כמה חמור יהיה המשבר הזה? אי אפשר לומר בצורה מדויקת, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן ב-2003, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים?

שוק המניות משתעשע היום ברעיון שהצעדים של טראמפ לעידוד הכלכלה עשויים לבטל את ההשפעה של העלייה בתשואות. זוהי תקוות שווא. טראמפ עומד בפני התנגדות קשה בקונגרס, מצד הדמוקרטים בוודאי, אבל ייתכן שגם בקרב המפלגה הרפובליקאית עלולים לקום לו מתנגדים. אחרי הכול, הוא לא בשר מבשרה של המפלגה הזו. אבל אפילו אם טראמפ יצליח ליישם חלק מהצעדים שלו, ואפילו אם יצליח ליישם בדיוק את החלק הטוב בשלל הרעיונות שלו - כלומר קיצוץ מס חברות ודה-רגולציה, אלה צעדים שייקחו זמן רב לחוקק, וזמן רב אף יותר להשפיע - אולי אף שנים. עליית התשואות בארה"ב תדרוס את כל הדברים הטובים שטראמפ מנסה לעשות.

בנוסף, יש לזכור שמחזור העסקים מאז 2008 הוא בין הארוכים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב מאז 1850. במילים אחרות, סביר שהמיתון יגיע בתקופת טראמפ, כך או אחרת.

בפני טראמפ עומדות שתי אופציות מרכזיות. אופציה אחת היא לחכות שהמשבר יגיע ואז להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - כלומר חיתוך ריבית (ככל האפשר, שכן הריבית מן הסתם לא תעלה הרבה מעל אחוז אחד), חידוש סבב ההדפסות של הבנק המרכזי, ואפשר אף להוסיף לסל הפתרונות המפוקפק הזה תמרוץ פיסקלי. יש לפתרון כזה שלוש נקודות תורפה. נקודת התורפה הראשונה היא, שלא ברור מתי המשבר יכה ולכן לא ברור כלל אם ההשפעות החיוביות - זמניות ככל שיהיו - מצעדי התגובה האלה, ישפיעו על הכלכלה האמריקאית מספיק מהר כדי להביא לטראמפ את הכהונה השנייה.   

נקודת התורפה השנייה היא שזוהי בדיוק המדיניות שעלתה לדמוקרטים בבית הלבן. המעמד הבינוני לא יוצא נשכר מריבית אפסית ששוחקת את החסכונות וגם אינו יוצא נשכר מהתמרוצים שמגיעים בעיקר לכיסם של המקורבים והעשירים. נקודת התורפה השלישית היא שהפעם, ייתכן שאפילו הצעדים המסורתיים האלה לא יצליחו לעצור את התדרדרות הכלכלה, אפילו בצורה זמנית. כאמור, 8 שנים של ריבית אפס היא תופעה חסרת תקדים, אולי גם המשבר שיפרוץ בעקבותיה יהיה חסר תקדים.

אבל בפני טראמפ עומדת אופציה שנייה, אופציה מסוכנת, קשה, כמעט בלתי אפשרית לפוליטיקאי הממוצע, אבל כזו שיכולה להפוך אותו לנשיא גדול. טראמפ יכול לחבק את המיתון. הרי ממילא ההתאוששות בכלכלת ארה"ב בתקופת אובמה הייתה ממוקדת בנכסים פיננסיים, יצרה בועות, נכשלה ביצירת משרות איכותיות למעמד הבינוני ונכשלה ביצירת צמיחה בריאה וברת קיימא. טראמפ יכול לנצל את ההזדמנות ולהשתמש במיתון כדי למחוק את מורשת בוש/אובמה ולאתחל את הכלכלה.

עם סימני המשבר הראשונים, טראמפ צריך לדחוף את הפד (טראמפ יוכל למנות נגיד בפברואר 2018) לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (עפ"י גרינספן רמה נורמלית היא סביב 5%), לתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ, עם כל הכאב שהדבר יגרום למגזר הפיננסי. ובמקביל, לנקוט בדה-רגולציה מסיבית, לקצץ מסים ולשלוט על התקציב. כלומר טראמפ צריך לנצל את המשבר כדי להתחיל בהחזרת ארה"ב לתוואי של כלכלה חופשית.

אם המשבר יכה מספיק מוקדם, ובהתחשב בגמישות הבסיסית של ארה"ב וביתרונות שלה בתחומים רבים, יש סיכוי סביר שב-2020 טראמפ ינהיג כלכלה בשלבי התאוששות בריאה וברת קיימא ויוכיח לקהל המצביעים שהוא הנשיא הראשון מזה עשרות שנים שאינו שבוי של וול-סטריט.

ואם המשבר יכה מאוחר מדי, וההתאוששות לא תגיע בזמן, טראמפ באמת עלול להפסיד את הבחירות. אבל הנה האמת העצובה - ללא האומץ לפעול בצורה מקורית, סביר שמחזור העסקים יהפוך את טראמפ לנשיא של כהונה אחת בלבד. אז אם כבר, למה לא לעשות את הדבר הנכון?

המאמר פורסם בגלובס

תמריץ פיסקאלי וריסון מוניטרי: הראשון הוא טעות והשני לא יהיה

עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מתרבות הספקולציות לגבי הכיוון העתידי של המדיניות הפיסקאלית והמוניטארית של הממשל החדש.

הספקולציה הפופולרית ביותר כרגע היא שטראמפ יפתח בתמריץ פיסקאלי דרך השקעה כבדה בתשתית, ובמקביל הפד יתחיל בצמצום מוניטארי. תמריץ פיסקאלי כזה יהיה  בבחינת צעד מוטעה, שייפגע בכלכלת ארה"ב. הרעיון שאפשר במקביל גם לנקוט בצמצום מוניטרי, הוא בגדר פנטזיה.

התמריץ הפיסקאלי צפוי להיות כרוך בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים בתשתית - כבישים, גשרים, תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי טיהור מים וכדומה. התועלת בצעד כזה כפולה, טוענים המצדדים. ראשית, התמריץ הפיסקלי ישפוך דליים של כסף לתוך הכלכלה, ייצר מקומות עבודה, יעלה את הביקושים במשק ובכך יעורר את הכלכלה. שנית, ארה"ב זקוקה בדחיפות להשקעות בתשתית המתפוררת שלה, כי תשתית היא חיונית לצמיחה כלכלית.

טעות. התמריץ הפיסקלי לא יעורר את הכלכלה מעבר לתוספת החשבונאית לתל"ג באותה שנה. יש לזכור שטראמפ נבחר אחרי 8 שנות אובמה שאופיינו כולן בתמריצים פיסקאליים ברמה זו או אחרת. הרי הגרעון בתקציב ארה"ב נסק למעל טריליון דולר בשנים 2009-2012, הגיע למינימום שלו בגובה 440 מיליארד דולר ב-2015 וצפוי לקפוץ בחזרה לכ-600 מיליארד דולר בשנת 2016. ניצחון טראמפ בבחירות, ניצחון שכנראה נבע ממצבו המידרדר של המעמד הבינוני האמריקאי, מעיד שהגירעונות האלה לא עשו את מלאכתם.

מלבד זאת, תמריץ פיסקלי הוא כינוי מכובס לפרקטיקה מכוערת למדי. השלטון מגייס כספים בממדי ענק מהציבור, דרך מיסוי ישיר או דרך גיוס חוב ממשלתי, חוב שהציבור ייאלץ להחזיר בעתיד. בשלב הבא הפוליטיקאים בוחרים מיהם הקבלנים והחברות שיקבלו לידיהם את התקציבים החדשים. קל לדמיין את אוקיינוס השחיתות שנוצר בתהליך ואפשר גם לנחש שחלק נכבד מהכספים האלה פשוט הולך לאיבוד בשל חוסר יעילות, שמאפיין כמעט כל ממשלה בעולם.

לב העניין הוא שאי אפשר להגדיל את ההוצאות הממשלתיות שלא על חשבון המגזר הפרטי. עדיף תמיד להשאיר כמה שיותר משאבים בידי המגזר הפרטי, שישקיע אותם על פי הצרכים האמיתיים של השוק החופשי ולא על פי גחמות פוליטיקאים ומקורביהם.

תגידו שאין ברירה, שהממשל חייב להשקיע כדי להבריא את התשתית המתפוררת, שכן תשתית היא בסיס חיוני לצמיחה כלכלית. אבל, אפילו אם נתעלם מהעובדה שכ-98% מהתשתית בארה"ב כלל אינה באחריות הממשלה הפדרלית; אפילו אם נתעלם מהעובדה שאם התשתית הזו באמת הייתה מתפוררת היינו שומעים על הפסקות חשמל, ועל התמוטטות של גשרים חיוניים (ואנחנו לא שומעים); אפילו אם נתעלם מכל אלה - לארה"ב יש בעיות דחופות הרבה יותר.  

למיטב ידיעתי, אין עסק שלא פתח קו ייצור בארה"ב בגלל שהכביש לא היה מצוחצח. חברות לא פותחות קווי ייצור בארה"ב בגלל שהמיסוי גבוה מדי. מס החברות בארה"ב בשיעור 35% הוא בין הגבוהים בעולם. גם נטל הרגולציה, שעלה בצורה דרמטית בשנות בוש ובשנות אובמה, פוגע בעסקים. אלה הבעיות האקוטיות שחותרות תחת הצמיחה הכלכלית בארה"ב - לא התשתית.

טראמפ באמת השכיל להבטיח להוריד את נטל הרגולציה ולהוריד את מס החברות בצורה דרמטית - משיעור של 35% ל-15% בלבד, בנוסף להבטחות לקיצוץ במס הכנסה. אלא שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ממשל טראמפ מגיעות להתנגשות. אם טראמפ באמת מתכוון להשקיע בתשתית וגם להוריד את המיסוי בצורה דרמטית, הוא צריך להתכונן לגידול בגירעון.

כיצד טראמפ מתכוון לממן את הגידול בגירעון? תאורטית, הוא יכול לתת לפד להעלות את הריבית ובמקביל למכור לשוק הפרטי אג"ח למימון ההשקעות בתשתית. כנראה שאלה שמניחים תמריץ פיסקאלי במקביל לצמצום מוניטארי, חושבים שאמנם כך יקרה.

כאן מגיעה הפנטזיה לשיא הקומי שלה: אם טראמפ ינסה למכור אג"ח לשוק הפרטי בתנאים כאלה וכשהאינפלציה במגמת עלייה, התוצאה תהיה עלייה משמעותית בתשואות. כלומר, המשק האמריקאי שבמשך 8 שנים התמכר לכסף זול, ייאלץ להיכנס למכון גמילה.

וכך הולך להיראות מכון הגמילה המוניטארי: התפוצצות הבועה בשוק הנדל"ן, קריסת האשראי הצרכני, תשלומי הריבית של ממשל ארה"ב יזנקו והמניות יתמוטטו (בשל עלייה בעלות המימון, ההופעה המחודשת של אג"ח כאלטרנטיבה להשקעות ועלייה בשיעורי ההיוון). ההתאוששות הכלכלית, שהתמריץ הפיסקאלי היה אמור להביא, תיגמר בדמעות.

בפרפרזה על מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיטואציה אחרת, אפשר לומר על התמריץ הפיסקאלי והצמצום המוניטארי: "הראשון לא נכון, והשני לא יהיה".

המאמר פורסם בגלובס.