על הקשר בין המשבר בבורסה וכלכלת ישראל, ראיון קצר בערוץ 20.

חוק שכר מינימום הוא חוק רע, והוא רע במיוחד לשכבות החלשות ביותר

ירידת מחירים (דיפלציה) זה דבר טוב. נקודה.

הרצאה על קפיטליזם בחיל הים 19 לנובמבר 2014

קישור להרצאה: https://docs.google.com/file/d/0ByS6nNQ3yKNLZGZJRXZVbm5KSEU/edit?usp=docslist_api

קישור לסרטון באורך של דקה של תום וודס עם הגדרה של קפיטליזם (מופיע בעמוד השלישי של המצגת): http://youtu.be/2BHeyXNiOjg

קישור למאמר על נסיגת הקפיטליזם בארץ: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/10/blog-post_20.html

קישור למאמר על שכר מינימום (יש אינסוף חומרים על זה באינטרנט ועל כל שאר הנושאים שאני מזכיר פה):

http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/05/30.html

קישור למאמר על מערכת החינוך: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/09/blog-post_7.html

קישור למאמר כללי על הכלכלה בארץ: http://return-to-a-free-market.blogspot.co.il/2014/04/blog-post.html

מכון פרייזר מדרג את המדינות בעולם עפ"י רמת הקפיטליזם:  http://www.freetheworld.com/release.html

הריטג' עושה דירוג משלו: http://www.heritage.org/index/

שני ספרים מעולים על אנרכו-קפיטליזם:

http://www.amazon.com/The-Machinery-Freedom-Radical-Capitalism/dp/0812690699

עוד מעט מתפרסמת מהדורה חדשה לספר הזה:

http://www.bookdepository.com/Machinery-Freedom-David-Friedman/9780812698602?utm_source=SV-Body&utm_medium=email-Service&utm_term=The-Machinery-of-Freedom_title&utm_content=order-details&utm_campaign=Order-confirmation

והספר השני הוא זה:

http://www.amazon.com/The-Problem-Political-Authority-Examination/dp/1137281650

מלכודת הדבש של כיל

כיל אינה החברה היחידה שנאלצת להתמודד עם ההפכפכות של המדינה בנוגע למיסוי. כיצד היא תימנע ממצב שבו המדינה תחזור בה מהבטחותיה?

ההכרה שוועדת ששינסקי 2 עלולה לפגוע קשה בכלכלת הנגב מתחילה לחלחל בקרב הפוליטיקאים ולעורר חששות מנקמה אלקטוראלית של העובדים, שעלולים לאבד את מקום עבודתם. כתוצאה מכך, ייתכן שמופיעים סימנים ראשונים להקלות מהקלות שונות שהממשלה תציע לכיל כדי להתניע מחדש את תוכנית ההשקעות של החברה בארץ. אבל כיל צריכה להיזהר שלא ליפול למלכודת דבש ענקית.

ועדת ששינסקי 2 המליצה להכביד משמעותית את נטל המס על כיל ולהפוך אותה לחברת האשלג הממוסה ביותר בעולם. בתגובה, כיל הודיעה כי היא מקפיאה או מבטלת השקעות עתק בים המלח ובנגב. במקביל כיל הודיעה כי היא תפנה השקעות לחו"ל, שם משטר המס קל יותר והרשויות ידידותיות יותר. לדוגמא, כיל אישרה סופית לפני כמה ימים השקעה כוללת של 435 מיליון דולר בהרחבת מכרה אשלג בספרד. למותר לציין שכל דולר שמושקע בחו"ל הוא דולר שלעולם כבר לא יושקע ארצה.

הפגיעה בכיל ובבעל המניות העיקרי שלה, עידן עופר, היא אמנם מאוד פופולרית בציבור הישראלי, אבל לאחריה עלולה לבוא ההתפכחות כתוצאה מהפגיעה הכלכלית האנושה בכלכלת הנגב. הסימנים לדאגה בקרב הפוליטיקאים הולכים ונהיים בולטים. מסקנות ששינסקי המקוריות רוככו מעט כאשר החלה להתברר ממדי התגובה של כיל, אולם בנוסף נשמעת התנגדות קולנית של כמה בכירים בממשלה, בעיקר נפתלי בנט, להחמרת נטל המס על החברה.

מעניין גם שבאותו יום שבו הקבינט החברתי-כלכלי אימץ את מסקנות ששינסקי, משרד האוצר הודיע כי הוא תומך בתוכניתה של כיל לפתח מכרה פוספטים בשדה בריר שבנגב. אמנם משרד הבריאות וקבוצות להגנת הסביבה עדיין מתנגדות לפיתוח הנכס הזה, אולם נראה שמכשלה אחת הוסרה מדרכה של כיל בפרויקט הזה.

כאן יש לשאול: אם כיל בסופו של דבר תצליח לקבל את האישורים הנדרשים לפיתוח שדה בריר, ואם פרויקטים נוספים, הנמצאים כיום בהקפאה, יקבלו הקלות מס ספציפיות, האם כדאי לחברה להשקיע מאות מיליוני דולרים בפיתוח הנכסים האלה בארץ? השאלה נשמעת אולי מיותרת, הרי אם יש הקלות מספקות, מה הבעיה?

הבעיה היא שיכול להיות שהמדינה מכינה לכיל מלכודת דבש ענקית. בשלב הראשון המדינה תפתה את החברה לבצע השקעות ענק על ידי מתן הקלות מס. בשלב השני, לאחר שכיל תבצע את ההשקעות האלה וכבר לא יהיה לה דרך חזרה, המדינה בפשטות תחזור בה מכל מה שהבטיחה ותעלה בחזרה את המסים. בנקודה זו, לכיל לא יהיו אלטרנטיבות והיא תהיה נתונה לחלוטין לחסדי המדינה.

נשמע קיצוני? צריך לזכור שהמדינה העלתה את המסים על כיל פעמיים לפחות בשנתיים האחרונות, ולפחות לדעתה של כיל, הדבר נעשה בניגוד מוחלט להבטחות ואף בניגוד להסכמים חתומים. יש גם לזכור שכיל היא לא החברה היחידה שנאלצת להתמודד עם ההפכפכות של המדינה וחוסר העקביות שלה.

האם פירוש הדבר שלכיל לא יהיה כדאי לעולם להשקיע בארץ? לאו דווקא. החברה האוסטרלית וודסייד דרשה התחייבות מדינתית שלא תוקם ועדת ששינסקי 3 כתנאי לחתימת עסקה על פיתוח מאגר הגז לוויתן. ההתחייבות לא ניתנה וייתכן שהדבר שיחק תפקיד בהסתלקותה של וודסייד מהארץ ובכך שעד היום לא הוחל בפיתוח המאגר.

על כיל ללמוד מוודסייד. כל השקעה בארץ חייבת להיות מותנה בהתחייבות חוזית, מגובה בערבויות בינלאומיות, שהמדינה לא תחזור בה מהתחייבויותיה. העובדה ש-14% ממניותיה של כיל מוחזקות עי" חברת אשלג קנדית יכולה לעזור בעיגון ההתחייבות. בכל אופן, ללא ערבויות ברזל, כל שקל שכיל משקיעה בארץ, הוא על קרן הצבי.

מדוע מס ירושה הוא רעיון רע כלכלית ולא מוסרי

השקרים שמספרים לנו על המשבר של 2008

כולם מאשימים את הקפיטליזם והשוק החופשי במשבר הכלכלי של שנת 2008, אבל האמת בעצם הפוכה לחלוטין • מי שנושא באחריות הם בנקי המשכנתאות הממשלתיים, הבנק המרכזי האמריקני ומדיניות החילוץ של הממשל הפדרלי – גורמים לא קפיטליסטים בעליל • בינתיים, השמאל ממשיך לתקוף את הקפיטליזם, והמשבר הבא בדרך

המשבר הפיננסי של 2008 הפך לניצחון תעמולתי דרמטי של השמאל הכלכלי. הבועה שהתפוצצה היא תוצאה מובהקת של היעדר קפיטליזם, אך הדיעה הרווחת היא שהמשבר דווקא מוכיח את כישלון הקפיטליזם. חוסר ההבנה הזה באשר לגורמים למיתון הגדול, מבטיח שהמשבר הבא יהיה גרוע הרבה יותר.

הבנק המרכזי האמריקאי, הפדרל-ריזרב, הוא שחקן מרכזי במחזה הזה. הטענה הנפוצה היא שהפד לא רק שאיננו אשם במשבר אלא שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לו ולבנקים מרכזיים אחרים, שהצילו אותנו ממשהו גרוע יותר. האמת הפוכה. הפד הוא האשם העיקרי במשבר הפיננסי והוא גם זה שמבשל לנו את הקריסה הבאה.

בעקבות התפוצצות בועת הנאסד"ק בשנת 2000, הפד החליט לאושש את הכלכלה ולהוריד את הריבית לרמות שנחשבו אז לנמוכות בצורה קיצונית. כתוצאה מההזרמה הזו של כסף זול, נוצרה לבסוף בועת נדל"ן גדולה.

מיליוני אמריקאים, שלא הייתה להם הכנסה שמאפשרת לקיחת משכנתאות וקניית בתים, נכנסו לשוק הנדל"ן בזכות הריבית הנמוכה, המלאכותית, והחלו לנפח את מחירי הדיור. העלייה במחירי הדיור שפכה עוד שמן על מדורת המשכנתאות וחוסר חלילה.

נגיד הבנק, אלן גרינספן, כנראה הבין לאיזה צרה הוא הכניס את הכלכלה והוא החל להעלות את הריבית בשנת 2004. אבל מרוב פחד לנפץ את בועת הנדל"ן שהוא עצמו יצר, גרינספן העלה את הריבית לאט מדי ולא הצליח למנוע את האסון.

ובנקודה זו יש להבהיר – מוזר ככל שזה נשמע, בנק מרכזי אינו מוסד קפיטליסטי. קפיטליזם משמעו שוק חופשי שבו המחירים נקבעים ע"י כוחות היצע וביקוש. בשוק כזה, גם הריבית תיקבע בשוק החופשי ע"י מציאת איזון דינמי בין הרצון להשקיע לבין הרצון לחסוך. כולנו הורגלנו לחשוב שבנק מרכזי הוא חלק בלתי נפרד מהמשק הלאומי, אבל יש לזכור שהפד כלל לא היה קיים עד לשנת 1913. הדבר לא הפריע לארה"ב להציג צמיחה מפוארת בתקופה שבין מלחמת האזרחים עד ל-1913.

הפד כאמור יצר את הבסיס למשבר אבל הממשל האמריקאי והקונגרס הפכו אותו לתפלצת שכולנו מכירים. הקונגרס, דרך חקיקה ורגולציה, עודד בעלות על בתים, מתוך ניסיון לממש את חזונו של הנשיא בוש להגדיל את הבעלות על בתים בחברה האמריקאית (Ownership Society). בין היתר, בנקים שלא הסכימו לממן משכנתאות למיעוטים הואשמו בגזענות. התוצאה הייתה שבנקים פחדו לסרב ונתנו משכנתאות לאנשים שלא הייתה להם הכנסה או עבודה שיכולה לתמוך במימון החוב.

חקיקה שכזו והתערבות בוטה של הממשלה בשוק המשכנתאות הם אינם מאפיינים קפיטליסטיים. שוק המשכנתאות לא היה שוק חופשי, אפילו לא קרוב.

גם הסוכנויות לסחר במשכנתאות פרדי מאק ופאני מאי תרמו לניפוח הבועה. מוסדות אלה קנו משכנתאות מבנקים מסחריים וכך סיפקו מימון נדיב להמשך החגיגה. ומאחר שכולם ידעו שהממשל הפדרלי יחלץ את פרדי ופאני במקרה אסון, המימון שלהם נחשב לבטוח, מגובה ע"י משלם המיסים האמריקאי.

גרוטסקה של הקפיטליזם

בסופו של דבר, כשמחירי הנדל"ן החלו לרדת והמשבר הכה בכל כוחו, ארה"ב חילצה כצפוי את פרדי ואת פאני וכמובן גם את הבנקים הגדולים של וול-סטריט שהיו מקורבים לממשל. דוגמא קלאסית להון-שלטון במימדי ענק, לא לקפיטליזם.

לבסוף, אלה שתולים את האשם בקפיטליזם אוהבים להזכיר את הדה-רגולציה שעבר המגזר הפיננסי האמריקאי כגורם למשבר. יש בהאשמה זו גרעין של אמת, אך זהו גרעין קטן שמוקף בענן של חוסר הבנה. הפוליטיקאים באמת נתנו לבנקים יד חופשית, אך באותו זמן ברור היה לכולם שבמקרה של משבר, הפוליטיקאים יחלצו את הבנקים תוך שימוש בכספי משלם המיסים החף מפשע. התוצאה הייתה גרוטסקה של רעיון השוק החופשי, שבה חוסר אחריות קיצוני מצד הבנקים היא תוצאה בלתי נמנעת.

לפי המודל הקפיטליסטי הקלאסי הבנקים משוחררים מפיקוח אך כל השחקנים בשוק יודעים שלעולם לא יהיה חילוץ על-ידי הממשלה. כשאלה כללי המשחק, בנקים ייאלצו לנהוג בשמרנות ובזהירות, אחרת לא יהיו להם לקוחות. המודל האמריקאי בתקופת המשבר וכיום רחוק מהמודל הזה והוא בוודאי איננו מודל קפיטליסטי.

בכל אופן, השמאל הכלכלי הצליח לתלות את האשם בקפיטליזם, וכך הסתיר את הסיבות האמיתיות למשבר. וכך, שש שנים עברו וכל הגורמים שהביאו למשבר הזה עדיין איתנו, וביתר שאת. הפד ממשיך לנפח בועות נכסים באמצעות מדיניות מוניטארית מרחיבה חסרת תקדים, כולם יודעים בוודאות שממשלת ארה"ב לא תיתן לאף בנק גדול ליפול, והמעורבות הממשלתית בשוק המשכנתאות גדולה מאי פעם. והקפיטליזם? נעדר יותר מאי פעם.

מכאן שהמשבר הבא כבר בדרך. אך הפעם זה יהיה משבר שיגמד את מה שאירע בשנת 2008. רמות החוב גבוהות הרבה יותר, הריבית עומדת על אפס כבר שש שנים רצופות, והכלכלה נמצאת בחוסר שיווי משקל חריף. השאלה היא האם בעקבות המשבר הבא עלינו לרעה, יצליחו פעם נוספת להאשים באסון את הקפיטליזם, נער המלקות הנצחי שבכלל לא היה בחדר.

המאמר פורסם במקור במידה

מדוע כי"ל לא יכולה להשקיע בארץ, ראיון ברשת ב' אוקטובר 2014

מסקנות וועדת שישינסקי ייפגעו בכי"ל, בעובדים ובמדינה. ראיון בכלכליסט טיוי, 21 לאוקטובר 2014

הקפיטליזם טוב דווקא לעניים

ססמאות פופוליסטיות על 'צדק' ו'שוויון' לא ישנו אמת אחת פשוטה: הקפיטליזם טוב לכלכלה, ובעיקר לעניים • מדד החופש הכלכלי העולמי שהתפרסם השבוע ממחיש את הקשר בין הקפיטליזם לצמיחה, לעושר ולרמת ההכנסה של העשירונים הנמוכים • החדשות הרעות: ישראל ממשיכה להידרדר

את 'מחאת המילקי' אפשר כמובן לפטור כספין תבוסתני מבית היוצר של השמאל הקיצוני, אבל מאמת אחת ברורה קשה מאוד להתחמק: יוקר המחיה בארץ הוא גבוה מאוד, רמת המשכורות נמוכה וההזדמנויות שמעניק המשק מצומצמות יחסית. מה גורם לכל זה? קל להאשים את ה"עשירים" החמדנים ואת הממשלה שלא "עושה מספיק" כדי לרסן אותם. אבל האמת נמצאת במקום אחר לחלוטין: ישראל פשוט לא מספיק קפיטליסטית.

מכון פרייזר הקנדי (The Fraser Institute) מפרסם מדי שנה מחקר מעמיק המדרג את כל מדינות העולם על-פי סולם של חופש כלכלי, באמצעות בדיקה של חמישה תחומים מרכזיים המשפיעים על אפייה של הכלכלה: גודל הממשלה, הגנה על זכויות קניין, יציבות המטבע, חופש מסחר ועומס הרגולציה.

בראש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם צועדות הונג קונג, סינגפור, ניו זילנד ושווייץ. ישראל היא במקום ה-55 בעולם מבחינת חופש כלכלי, כאשר מבין המדינות המפותחות רק צרפת ואיטליה מפגרות אחריה. שבדיה, כביכול מופת למדינה סוציאליסטית מפוארת, הרבה יותר קפיטליסטית מישראל. וגרמניה, שעומדת במרכז תופעת המהגרים מאוכזבי המילקי, היא אף יותר קפיטליסטית משבדיה.

ישראל לא על המפה. מתוך מדד החופש העולמי

הבעיה היא שמצבה של ישראל הוא אף יותר גרוע ממה שמיקומה בדירוג מראה, כי מה שיותר חשוב מהמקום בדירוג בשנה מסוימת, זו המגמה. והמגמה היא שלילית.

מדינת ישראל אמנם טיפסה בדירוג משנת 1980 אז הייתה במקום 95 בעולם – עד למקום 39 בשנת 2005. יש לציין כי באותה התקופה מידת החופש הכלכלי עלתה בעולם כולו כאשר מיגור האינפלציה בשנות ה-80, הירידה בשיעור מס הכנסה וליברליזציה של הסחר הבינלאומי תרמו כולם לשיפור.

בשנת 2005 המגמה מתהפכת וממקום 39, ישראל צנחה למקום 53-55 בשנת 2012, וזאת כאשר מדד החופש הכלכלי בעולם כולו שמר על יציבות באותן שנים. במילים אחרות, מצבנו היחסי הורע בכ- 40%. כאשר מסתכלים על מה שמרכיב את מדד הקפיטליזם, ישראל התדרדרה בעיקר בכל מה שקשור לחופש הסחר והמדיניות המוניטארית. זה כמובן לא צריך להפתיע את מבקרי הבנק המרכזי ומבקרי ההגבלות על הייבוא.

מה שאולי כן אמור להפתיע זה שעיקר ההתדרדרות חלה בשנים 2010-2012 כאשר ישראל צנחה עשר מקומות תמימים בדירוג העולמי, וזאת כאשר הקדנציה של נתניהו כר"מ החלה בשנת 2009. נקווה שמי שעוד חי באשליות שנתניהו הוא ר"מ קפיטליסט יתעורר סוף-סוף למציאות העגומה – נתניהו הוא בסך הכל שלי יחימוביץ' בהילוך איטי, ואין בישראל פוליטיקאים בכירים שמבינים ומאמינים בקפיטליזם.

לבסוף, יש לשים לב שהרכיב שבו ישראל מדורגת נמוך במיוחד וששמר על עקביות מדכאת לאורך שלושת העשורים האחרונים, הוא גודלה של הממשלה. בכל מה שקשור לגודל התקציב, שיעור המס וההתערבות הממשלתית בשוק דרך סובסידיות והעברות, ישראל לא מצליחה אפילו להתברג לתוך המאייה הראשונה.

הקפיטליזם טוב דווקא לעניים

אחת המסקנות המפתיעות של המחקר היא ההשפעה החיובית שיש לקפיטליזם וחופש על רמת החיים של אנשים מהעשירון התחתון:

אז איפה עדיף להיות עני?

אפשר להבין מדוע דווקא במדינה קפיטליסטית העשירון התחתון יהיה עשיר יחסית. שוק קפיטליסטי מאופיין בסביבה עסקית פורחת ויעילות גבוהה. אלה יוצרים צמיחה כלכלית וביקוש לעובדים ולכן מובילים לעלייה במשכורות. בנוסף, מדינה קפיטליסטית מאופיינת בכך שהממשלה אינה מגנה על מקורבים, טייקונים ושאר מלחכי פנכה אלא מכריחה את כולם להתחרות. ותחרות חופשית טיבה שהיא מורידה מחירים – בין היתר של מזון ומוצרי צריכה בסיסיים – דבר שהוא אקוטי לעשירונים התחתונים. בזכות יוקר מחייה נמוך ומשכורות גבוהות, קפיטליזם הוא ברכה עצומה דווקא לעשירונים התחתונים. צריך לשים לב לנקודה זו. בניגוד לתעמולה הסוציאליסטית שפושה בארצנו ובעולם כולו, קפיטליזם היא השיטה הכלכלית החברתית ביותר.

לצערנו, החדשות הרעות הן שכל הסימנים מראים שההתדרדרות במצבה של ישראל צפויה להימשך. מספיק לראות את התגובה של לפיד למחאה על יוקר המחיה בישראל: בעוד שהפתרון הקפיטליסטי הקלאסי הוא לבטל מכסים והגנות ולהנהיג תחרות חופשית, לפיד מעדיף לשים מוצרים תחת פיקוח – פיתרון יותר אנטי-קפיטליסטי מזה קשה לדמיין, אולי חוץ מהלאמה רשמית של תעשיית המזון.

הרעש הציבורי סביב ההגירה לברלין הוא כנראה מוגזם ונתוני ההגירה עצמם אינם מרשימים. אך זו תהיה טעות קשה לנפנף את כל העניין. לישראל בעיה אמיתית שנובעת מהשתלטות האידיאולוגיה הסוציאליסטית. המשך המגמה הנוכחית תוביל לכך שזרזיף ההגירה ייהפך לשיטפון של האלמנטים היצרניים ביותר בכלכלת ישראל. בתסריט כזה, מחיר המילקי יהיה הבעיה הקטנה ביותר של הנשארים. נקווה שאזרחי ישראל יתעשתו ויתחילו לתמוך בהמוניהם במפלגות ופוליטיקאים קפיטליסטיים.

כל הנתונים והגרפים לקוחים ממכון פרייזר

המאמר פורסם במקור ב"מידה"

הבלוג של גלעד אלפר: מי הם רודפי הבצע?

ישראל צריכה מיתון

המתנגדים לקיצוץ בתקציב צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון יפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק

הוויכוח בין בנק ישראל לאוצר אם עדיף להעלות מסים או להגדיל את הגירעון הוא די חסר ערך. שתי האופציות גרועות, שתיהן יחמירו את מצבה של הכלכלה, ובשורה התחתונה כולנו נהיה עניים יותר שנה מהיום. על האופציה היחידה שיכולה להושיע את הכלכלה, הפוליטיקאים מעדיפים לא לדבר.

ראשית יש להבהיר שאמנם העלאת מסים והגדלת הגירעון הן בבחינת "זו נבלה וזו טרפה", אך העלאת מסים היא גרועה מעט פחות. גירעון פוגע בתדמית של המדינה, מסיט משאבים מהמגזר הפרטי, ובסופו של דבר צריך להחזיר אותו בתוספת ריבית. כמו כן, מסים הם שקופים יותר לציבור שרואה בתלוש כמה הוא משלם על פעולות הממשלה, ואילו הלוואות לכיסוי הגירעון הן עול נסתר יותר. ובשקיפות יש יתרון.

אך אלה הבדלים דקים. המשמעות של שתי האופציות היא בכל מקרה הגדלת הממשלה, והגדלת העומס על המגזר הפרטי. כבר היום, גודלה של הממשלה והמסים שהיא גובה כדי לממן את התקציב, חונקים את המגזר הפרטי ולאט לאט חונקים את כולנו. קטר הצמיחה של כל מדינה הוא המגזר הפרטי. רק השקעות הון של אנשי עסקים פרטיים, בתנאי תחרות חופשית, יכולים בטווח הארוך לקיים צמיחה כלכלית אמיתית שתורמת לכלל המשק.

אלא שהממשלה פשוט לא מאפשרת למגזר הפרטי לתפקד בגלל עול המסים והרגולציה. בתנאים כאלה זו אווילות להטיל עוד מסים או להגדיל את הגירעון. כדי לעצור את התדרדרות הכלכלה הממשלה צריכה לעשות בדיוק את ההיפך ולקצץ בצורה דרסטית בתקציב שלה כדי לפנות את משאבי המשק לטובת המגזר הפרטי.

הבעיה היא שקיצוץ אינו בא בחשבון מבחינת קובעי המדיניות. מעבר לרצון הברור של הפוליטיקאים להמשיך ולהגדיל את כוחם, אנו שומעים גם טיעון כלכלי נגד קיצוץ בתקציב המדינה. והטיעון הוא שבתנאי האטה, אסור לקצץ בתקציב שהרי הוצאה ממשלתית היא חלק מהתוצר וירידה בהוצאה הממשלתית תקטין את התוצר עוד יותר ותביא למיתון.

הטיעון הזה הוא בעייתי כי הרי בתנאי צמיחה כלכלית אין סיבה לקצץ בהוצאות הממשלה – מכאן יוצא שאף פעם לא מקצצים. מושלם בשביל הפוליטיקאים והמקורבים. אך הנקודה העיקרית היא שמבחינה כלכלית הטיעון הוא שגוי, מתמקד בטווח הקצר ומתעלם מהשלכות ארוכות טווח.

יש לזכור - הממשלה היא פרזיט. אין לה כסף משלה, המגזר הפרטי הוא זה שמממן אותה. אמנם חלק מהוצאות הממשלה הן מוצדקות – בעיקר ביטחון, חינוך, חוק וסדר. אבל איזה חלק מתקציבי הביטחון והחינוך באמת הולך על ביטחון וחינוך? מה על הררי הבזבוז וחוסר היעילות? איך הם תורמים לכלכלה?

אין ספק שמבחינה מתמטית, המתנגדים לקיצוץ צודקים – הוצאות ציבוריות הן חלק מהתוצר וקיצוץ עמוק ייגרע מהתוצר ויביא למיתון. אבל זהו מיתון שמדינת ישראל צריכה כמו מים במדבר. המיתון ייפנה משאבים למגזר הפרטי ויאפשר קיצוץ במסים שחונקים כרגע כל חלקה טובה במשק. המיתון יהיה לטווח קצר בלבד ויוביל לצמיחה אמיתית ופרודוקטיבית שתעלה את עושרם של כלל תושבי ישראל.

אנחנו עומדים בפני שתי אפשרויות. באפשרות האחת ניכנס לתקופה ארוכה של מיתון או דשדוש, שבו הממשלה תמשיך לגדול על חשבון המגזר הפרטי ומשלמי המסים. המרוויחים מהדשדוש הזה יהיו אלה שסמוכים על שולחנה של הממשלה. המפסידים? כל השאר.

באפשרות השנייה, הממשלה תעבור דיאטה חריפה, וניכנס למיתון קצר טווח שבסופו תבוא צמיחה יצרנית שתפעל לטובת הרוב הגדול של המשק. אם הממשלה הייתה באמת דואגת לכלל האזרחים, לא הייתה שאלה באיזה אופציה לבחור. אך המציאות היא שהפוליטיקאים שמנהלים את הדיון הציבורי מעמידים פנים שאפשרות ב' אפילו לא קיימת. היכונו להמשך ההתדרדרות.

המאמר פורסם בכלכליסט

מי מהנדס את יוקר המחיה?

האינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד. "מדד M1" שהוא בעצם האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014

עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האינפלציה ב-12 החודשים האחרונים הייתה אפס. היעדר האינפלציה היא אחת הסיבות שבנק ישראל הרשה לעצמו להוריד את הריבית לרמתה האפסית העכשווית. אבל יש לזכור שהאינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד, של אינפלציה במובנה הקלאסי.

אינפלציה במובן הקלאסי היא לא עליית מחירים, אלא גידול בכמות הכסף בשוק, כפי שמראה מילון וובסטר משנת 1913, שהיא אגב השנה האחרונה בה ארה"ב פעלה ללא בנק מרכזי. ספציפית הכוונה היא לעלייה בכמות הכסף - M1, כלומר המזומן שבידי הציבור וחשבונות עו"ש. עם השנים, ההגדרה של האינפלציה שינתה צורה וכיום אנחנו פשוט מתכוונים לעליית ברמת המחירים הכללית במשק, כלומר מדד המחירים לצרכן.

לשינוי הזה בהגדרות יש היגיון מסוים שהרי עלייה בכמות הכסף שהיא גבוהה מהעלייה בקצב הגידול במוצרים ובשירותים, אמורה להוביל לעליית מחירים - יותר כסף על כמות נתונה של מוצרים. אך זהו איננו שינוי תמים. להתמקדות ברמת המחירים במקום בכמות הכסף יש השלכות דרמטיות על מדיניות הממשלה.

  

הנקודה שחשוב להבין היא שאת המדד M1 קשה לזייף, כמות הכסף במשק היא הרי ידועה והיא מפורסמת ע"י בנק ישראל בדיוק רב. לעומת זאת, מדד המחירים נתון לכל כך הרבה מניפולציות סטטיסטיות, שקשה לדעת בכמה באמת עולים המחירים בארץ. בארה"ב יש מכון פרטי, שמנסה למדוד את רמת המחירים ולספק מדידה אלטרנטיבית למספר הרשמי שמפרסמת הממשלה הפדרלית. עפ"י המכון הפרטי הזה, המחירים בארה"ב צומחים בקצב גדול פי 3 או אף פי 5 לעומת המדד הרשמי.

האם קיימת מניפולציה?

לצערנו, אין בישראל מדד אלטרנטיבי לזה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם קיים חשש שכמו בארה"ב, גם כאן המחירים עולים בקצב גבוה ממה שטוענים המדדים הרשמיים, וזאת למרות ההאטה בכלכלה שאמורה ללחוץ את המחירים מטה. שימו לב שמדד M1, כלומר האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014, לעומת עלייה אפסית במדד המחירים. אם כי ייתכן שיש לזינוק ב-M1 סיבות שלאו דווקא אמורות להעלות את המחירים במשק.

אך מדוע אנו בכלל חושדים שמדד המחירים הרשמי של הממשלה עובר מניפולציות סטטיסטיות ואינו נאמן למציאות? מהו האינטרס בהסתרת הקצב האמיתי של הגידול במחירים?

יש לזכור שהממשלה היא הלווה הגדולה במשק. הרי את הגירעון בתקציב הממשלה מממנת ע"י הלוואות. תשלומי הריבית על החוב הממשלתי, מסתכמים בכ-10% מהתקציב ומהווים את הסעיף השלישי בגודלו, אחרי הביטחון והחינוך. הורדת הריבית של בנק ישראל מקלה על הממשלה לקחת הלוואות כי תשלומי הריבית על ההלוואות קשורים לריבית בנק ישראל.

וכאן המפתח. כדי שבנק ישראל יוכל לשמור על הריבית ברמה אפסית ולהקל על הממשלה במימון הגרעון, יש להראות שהאינפלציה נמוכה. אם מדד המחירים יזנק, בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית כדי להשתלט על האינפלציה ולממשלה יהיה הרבה יותר קשה לממן את הגירעון.

ואם הממשלה לא תוכל לממן את הגירעון, לא תהיה לה ברירה אלא להעלות מסים או לקצץ בתקציב. ואין דבר שממשלות שונאות יותר מלקצץ בתשלומים ובמתנות שניתנים לקבוצות אינטרסים, תמורת הקולות שלהם והתרומות שלהם.

שלא יהיה ספק, את מדד המחירים אפשר לזייף רק לתקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגידול ביוקר המחיה עלול להאיץ בקצב שכבר אי אפשר להסתיר, אולי בגלל חולשה דרסטית בשקל שתייקר מאוד את מחירי היבוא. ואז בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית. הצעד הזה יכריח את הממשלה לקצץ בתקציב, ויעשה נזק עצום לכל אלה שלקחו הלוואות בריבית נמוכה מלאכותית. אמנם כל ממשלה מקווה, שכל זה יקרה בקדנציה של הממשלה הבאה, אך לצערו של הציבור, הקדנציה שלו אף פעם לא נגמרת.

פורסם במקור בכלכליסט

כי"ל יוצאת מישראל? ראיון בכלכליסט בספטמבר 2014

איזה משטר כלכלי מדינת ישראל חייבת לאמץ כדי להתמודד עם האתגרים הבטחוניים

לסגור את משרד החינוך

בעיית היסוד של מערכת החינוך שהיא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו. אז מה בכל זאת הפתרון?

כמו בכל פתיחת שנת לימודים, העיתונים מתמלאים בכתבות ובמאמרים שמבכים את מצבה המדכא של מערכת החינוך, את רמת הלימודים הנמוכה, את הצפיפות, האלימות בבתי הספר. וכמו בכל שנה מתמקדים ברפורמות, בקריאות להגדלת התקציב ובעוד פעולות שבינן לבין בעיית היסוד של המערכת אין דבר וחצי דבר. בעיית היסוד היא שמערכת החינוך היא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו.

תארו לעצמכם שהממשלה מחליטה שמחשב אישי הוא מוצר יסודי וחשוב ושאין להפקירו לשוק הפרטי. לכן הממשלה מחליטה להטיל מכס של 100% על יבוא מחשבים מחו"ל, לפתוח מפעל ממשלתי לייצור מחשבים ולאסור על תחרות ממפעלים פרטיים. די ברור שכלל הציבור ייאלץ לשלם ביוקר ולקבל מחשבים מפגרים בייצור ממשלתי. לעשירים כמובן לא אכפת ממכס של 100% על ייבוא, כי הרי הם עשירים. ורק הם יוכלו ליהנות ממחשבים מעולים – אותם מחשבים שכולם נהנו מהם עד שהממשלה החליטה לדחוף את ידיה לשוק.

למרות שזה אולי נשמע קצת מוזר, מערכת החינוך נראית בערך כך כיום. אין כמעט שום תחרות בין בתי ספר, ובעצם מדובר במונופול ממשלתי חסר תקנה. והוא חסר תקנה לא בגלל שמשרד החינוך עוד לא מצא את הרפורמה הגואלת או בגלל שלא נשפכו מספיק דליי כסף לתוך החור השחור הזה. אלא בגלל שמונופול, כמו כל מונופול, הוא ייצור מסואב, בזבזני שמספק שירות גרוע.

וכמו בדוגמא של המחשבים, לעשירים לא אכפת. הם הרי מספקים לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים, סאמר סקול. אבל כלל הציבור שלא יכול להרשות זאת לעצמו, נאלץ להסתפק בתוצרים של המונופול. כך הפער החברתי גדל והתסכול גובר.

הפיתרון למערכת החינוך, הוא מקביל לפתרון המתבקש בדוגמא של המחשבים – הכנסת תחרות חופשית. תחרות היא המפתח בכל מערכת, בכל מוצר ובכל שירות. אין מערכת יעילה שמספקת מוצר איכותי במחיר אופטימלי בלי תחרות ואין כמעט שום מערכת תחרותית שמאכזבת את לקוחותיה.

חינוך אינו יוצא דופן. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא חשוב במיוחד, אבל זה מה שהופך את אלמנט התחרות לקריטי כל כך.

אופן הכנסת תחרות למערכת החינוך היא אתגר שמדינות רבות מתחבטות בו כבר עשרות שנים. הפיתרון שנראה מעשי ושנוסה בשבדיה, ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות הוא שיטת השוברים. בשיטה זו תקציב החינוך מחולק בין 2 מיליון התלמידים במדינה וכל תלמיד מקבל את חלקו בצורה של שובר. הורי התלמיד יכולים לקחת את השובר הזה לכל אחד מבתי הספר בארץ – כאשר בתי הספר יהפכו למוסדות פרטיים.

כלומר מדובר במעין הפרטה. הפרטות רבות נכשלו כי המונופול הממשלתי פשוט הועתק לשוק הפרטי ללא הכנסת תחרות, וכך הבעיה לא נפתרה. אך בשיטת השוברים – התחרות היא במרכז העניין.

דמיינו איזה כוח יהיה להורים. השוברים יהיו מקור ההכנסה של בית הספר ואלה יצטרכו להתחרות בניהם ולמשוך את ההורים אליהם. במערכת הזו, הלקוחות יהיו ההורים והתלמידים, לא המורים ולא הביורוקרטים של משרד החינוך. אגב, יתרון נוסף של השיטה הזו הוא שכלל אין צורך במשרד החינוך, ההורים יהיו הרגולטורים האמיתיים ולבית ספר גרוע שלא יצליח למשוך לקוחות, לא תהיה תקומה.

משרד החינוך כמובן יילחם בחירוף נפש נגד שיטה שמייתרת את קיומו וארגוני המורים בוודאי אינם רוצים בעול של תחרות חופשית. נקווה שמתישהו תיווצר קונסטלציה שלטונית שתצליח לקדם את הרעיון. בינתיים, נסתפק במורה פרטי מצוין.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

מה משותף לכי"ל ולציבור הישראלי

הפחתת הריבית שופכת שמן על מדורת יוקר המחיה

קיוויתם להתאוששות כלכלית? תשכחו מזה. למעמד הבינוני לא כדאי להפקיד את כספו בחיסכון ולכן המוני ישראלים נאלצים להיכנס להשקעות מסוכנות, כמו קניית דירות במחירים גבוהים ונטילת משכנתאות גבוהות. מאות אלפי הישראלים שהפגינו נגד יוקר המחיה במחאה החברתית של 2011 אמורים עכשיו להפגין בהיסטריה מול בנק ישראל

קיוויתם להקלה ביוקר המחיה? תשכחו מזה. החלטת בנק ישראל היום (ב') לחתוך את הרבית פעם נוספת לשפל של 0.25% שופכת שמן על מדורת יוקר המחיה בארץ. מדינת ישראל מייבאת מוצרי אלקטרוניקה, ביגוד, ריהוט, מזון, מכוניות, נפט גולמי ועוד ועוד. החיתוך ברבית מחליש את השקל והופך את כל הייבוא הזה ליקר יותר. משום מה, בנק ישראל חושב שהחמרה ביוקר המחיה אמורה לעזור לכלכלה כי כביכול האינפלציה הנמוכה פוגעת בפעילות הכלכלית. אבל אין בזה שום היגיון. מחירים נמוכים מקלים על הציבור הישראלי, מקלים גם על עסקים שיכולים למכור יותר ללקוחות שלהם ומורידים עלויות לכל הפעילים במשק.

החלשת המטבע אולי תעודד מעט את היצוא. אבל חוץ מהבעלים של חברות היצוא, לא ייהנו מכך רבים. הרי אפילו אלה שעובדים בחברות יצוא מקבלים משכורות בשקלים, וגם הם יראו את כוח הקנייה שלהם יורד. בסיכומו של דבר, כפי שקורה בימים אלה ביפן, התייקרות היבוא תדרדר את מאזן הסחר של מדינת ישראל ותפגע בחוסנו של המשק. האמת היא, שמאות אלפי הישראלים שהפגינו נגד יוקר המחיה במחאה החברתית של 2011 אמורים עכשיו להפגין בהיסטריה מול בנק ישראל בירושלים, אבל משום מה הם נשארים בבית.

קיוויתם להתאוששות כלכלית? תשכחו מזה. הורדת הריבית אמורה לעזור לכלכלה ע"י כך שתהפוך הלוואות לזולות יותר. אבל מה שריבית אפסית עושה באמת, זה פשוט לעודד ספקולציה, לקיחת סיכונים מוגזמים, ובאופן כללי היא מוציאה את המשק משיווי משקל.

המעמד הבינוני לא יכול עוד להפקיד את כספו בחיסכון שמרני ובטוח בבנק. הרי הריבית שם אפסית. לכן המוני ישראלים נאלצים להיכנס להשקעות מסוכנות, כמו קניית דירות במחירים בועתיים תוך כדי לקיחת משכנתאות גבוהות. דבר נוסף שהריבית הנמוכה מעודדת היא צריכה מוגזמת. כלומר פשוט בזבוז כסף.

החיסכון הוא המכשיר העיקרי לבניית בסיס ההון שמשמש להשקעות בתעשייה. כאשר אנשים לא רואים טעם בחיסכון ומעדיפים לבזבז את הכסף על טיולים לחו"ל או כל צריכה מסוג אחר, הגמול הוא מאוד קצר טווח ונעלם במהירות. צמיחה כלכלית אמיתית מבוססת על השקעות הון, ובניית עסקים חדשים תוך התחשבות בשער ריבית ריאלי לטווח ארוך. ריבית אפס היא האויב הכי גדול של התנהגות שקולה כזו, היא מפרה את שיווי המשקל בין חיסכון לצריכה וכורה בור עמוק שאליו כלכלת ישראל הולכת ליפול.

בנק ישראל מודאג מההשפעות הכלכליות של "צוק איתן", ובצדק. אבל הפתרון הוא לא החמרה ביוקר המחיה ופגיעה במאגר החסכונות. הפתרון אמור להיות בצד של הממשלה. כלומר הורדת מסים שתעודד בניית עסקים חדשים, הפחתה של נטל הרגולציה שמשתק את המשק כבר כמה שנים, שחרור קרקעות ע"י המדינה, ביטול מכסים שיוריד משמעותית את יוקר המחיה ועוד כמה פעולות אחרות.

בינתיים אנחנו אמורים להאמין שאם האינפלציה תעלה, יוקר המחיה יעלה ונשלם יותר על מוצרי צריכה אז מצבנו ישתפר. בהצלחה.

המאמר פורסם בכלכליסט

הממשלה דוחפת אותנו בעקשנות לזרועות המיתון

לפי ההיגיון של האוצר, כשהכלכלה מתקרבת למיתון יש לייקר את עלות האנרגיה, להכביד על התעשייה ולגרום לצרכנים לשלם יותר על חשמל

על רקע הנתונים שפורסמו בתחילת השבוע השבוע על הירידה בצמיחה במשק ברבעון השני של 2014, התבשרנו גם כי שר האוצר יאיר לפיד מתכנן להעלות את המס על השימוש בפחם, כדי לסתום חלקית את בור הגירעון בתקציב הממשלה. קשה לדמיין צעד יותר הרסני לכלכלה וקשה לדמיין דרך יותר טובה להבטיח שהמדינה תיכנס למיתון. הממשלה עושה בדיוק את ההפך ממה שהיא אמורה לעשות, ומה שהכי עצוב, שזה ממש לא מפתיע. 

תוכנית האוצר להעלות את המס על הפחם מתוכננת להגדיל את הכנסות המסים במיליארדי שקלים בשנים הקרובות. כמובן שהעלייה במס תגרום לעלייה בעלות האנרגיה, עלייה שעלולה לשחוק את התועלת שמשק האנרגיה היה אמור להפיק מתגליות הגז לחופי מדינת ישראל. כלומר הירידה בעלות האנרגיה שמגיעה בזכות הגז במאגר תמר עלולה להתבטל, או לפחות להישחק קשות, בגלל העלייה בעלות הפחם.

אם כך, מדינת ישראל מאמינה שכאשר הכלכלה מתקרבת למיתון, יש להעלות את עלות האנרגיה, להכביד על התעשייה, לגרום לצרכנים לשלם יותר על חשמל ולהעלות את יוקר המחיה. זה נשמע מגוחך, אבל האמת היא שמדיניות זו היא פועל יוצא הגיוני מהחשיבה הכלכלית ששולטת במדינת ישראל.

האוצר נתקל בבעיה. כאשר הצמיחה מאטה והשוק אולי אף גולש למיתון, המסים אינם יכולים לממן את תקציב הממשלה ונוצר גירעון, וככל שהצמיחה קטנה, כך הגירעון גדל. הפתרון של הממשלה הוא פתרון שמקדש את התקציב, ולעזאזל עם כל השאר. כלומר במקום להקטין את התקציב, האוצר עושה שמיניות באוויר כדי לשמר את גודלה של הממשלה, על חשבון התעשייה וציבור משלמי המסים.

ההיגיון הכלכלי מאחורי החשיבה הזו הוא שהצמיחה שמגיעה מהוצאות הממשלה היא שוות ערך לכל צמיחה אחרת. כלומר אסור לקצץ בתקציב הממשלה כי דווקא הקיצוץ הזה עלול להוריד את הפעילות הכלכלית ולדחוף את המשק למיתון. אך זוהי טעות כלכלית קשה שרודפת את מדינת ישראל מאז היווסדה. הרי הממשלה מתממנת דרך מסים והלוואות, כלומר כל גרוש שהממשלה מוציאה היא לוקחת בצורה זו או אחרת מהמגזר הפרטי. לטעון שבכך הממשלה תורמת לצמיחה זה כמו לטעון שהפרזיט מוצץ הדם תורם לבריאות הגוף המארח.

אילו לפחות היה אפשר לטעון שהממשלה מוציאה את הכסף יותר בחוכמה מאשר המגזר הפרטי, אבל מספיק לראות את המגזר הציבורי במדינה כדי להיגמל במהירות מרעיונות כאלה.

מה הפתרון?

מה שהממשלה צריכה לעשות זה משטר צנעאמיתי. צנע אמיתי משמעותו קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, פינוי המשאבים בכלכלה למען המגזר הפרטי והורדת מסים. בשנים האחרונות אירופה כביכול נקטה במדיניות צנע, שזוכה לקיתונות של רותחין בשל ההצלחה החלקית או האפסית שלה. אך הצנע האירופי הפוך במהותו ממה שצנע אמור להיות. צנע בגרסה אירופית כולל העלאת מסים כדי להפחית גירעונות, ללא הורדת אמיתית בתקציבים וללא ירידה בכוחה של הממשלה. התוצאה הברורה של המדיניות הזו היא העמקת הדשדוש בכלכלות המרכזיות באירופה, ואת הכישלון הזה מדינת ישראל מסתבר מעוניינת לחקות.

שלא יהיה ספק, משטר צנע אמיתי, כלומר קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, יביא להקטנת התוצר בטווח המיידי ולו בגלל האופן שבו התוצר נמדד. אבל צמיחה פרמננטית ארוכת טווח מגיעה רק מהתעשייה, מהיזמים ומהמגזר הפרטי. הממשלה צריכה להפסיק להפריע ולהפסיק לחמוס את המשאבים העומדים לטובת קטרי הצמיחה. יש לקצץ באגרסיביות בתקציב המדינה, להוריד מסים ולהפחית את הרגולציה. אם הממשלה לא רוצה להגיע לבחירות הקרובות על רקע מיתון קשה, היא צריכה לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלה ולטובת הציבור שאותו היא אמורה לשרת.

המאמר פורסם בכלכליסט.

השפעת המלחמה בעזה על כלכלת ישראל - ראיון בבלומברג 21 אוגוסט 2014

אנשי הרוח רוצים להקדיש 1% מהתקציב לתרבות. אני מציע 0% לתרבות

צריכה לא מביאה צמיחה, היזמים והמשקיעים הם מנוע הצמיחה האמיתי

מנועי הצמיחה בכל כלכלה הם דווקא העשירים והיזמים. הצלחה של יזם לא אמורה להפוך אותו לקורבן לגיטימי של שוד בידי הממשלה

פוליטיקאים אוהבים לטעון שמעמד הביניים הוא זה שאחראי על הצמיחה במדינה, שמעמד הביניים הוא המנוע העיקרי שדוחף את הכלכלה. כך לדוגמא אובמה, שלא מפסיק להלל את מעמד הביניים כמנוע הצמיחה של המשק האמריקאי וכך גם יאיר לפיד, שלדעתו הצמיחה בוקעת ממעמד הביניים. די ברור מדוע הפוליטיקאים מתחנפים לקבוצת האוכלוסייה החשובה ביותר מבחינת מספר הבוחרים. הבעיה היא שהם טועים. המעמד הבינוני אינו מנוע הצמיחה העיקרי בכלכלה.

נהוג לחשוב שמעמד הביניים הוא כל כך חשוב כי הרי ללא הקניות שלו, ללא הצריכה, לא הייתה פעילות כלכלית. אך זו ראייה שגויה. לפני שצרכן יכול לקנות מוצר כלשהו, שני דברים צריכים לקרות. ראשית, מישהו צריך לייצר את המוצר הזה, ושנית, מישהו צריך לשלם משכורת כדי שאפשר יהיה לממן את הקנייה.

לכן, מנועי הצמיחה בכל כלכלה הם דווקא העשירים והיזמים, אלה שמשקיעים בעסקים חדשים ומרחיבים עסקים קיימים. או במילים אחרות, מי שמניע את הכלכלה הוא זה שמשלם את המשכורת, לא זה שמקבל אותה. זה אולי לא נעים לשמוע ואולי זה מעצבן את מי שנהנה לשנוא את העשירים "הנצלנים", אך זו האמת.

כאשר יזם ממציא מוצר חדש – נניח אייפון, עליו להשקיע בפיתוח ובייצור המוצר. הוא זה שלוקח את הסיכון, והוא זה שעובד ימים כלילות כדי לממש את הרעיון שלו. אם המוצר מצליח, כי אז אותו יזם יתעשר ויעסיק יותר עובדים במפעל. ותוך כדי כך הוא גם ייתן עבודה לספקים שלו, ולקהילה כולה. התיאור הזה נכון גם לגבי יזם שבסך הכל פותח פיצוציה חדשה. והתיאור הזה נכון גם לגבי השקעה במפעל קיים, בהרחבה של פסי ייצור וכך הלאה. בעצם כל השקעה מוצלחת של הון בתנאי שוק חופשי יוצרת צמיחה.

כדאי לזכור כיצד כלכלה צומחת דווקא בימים אלה כאשר כיל מנסה לשכנע את ועדת שישינסקי לשנות את רוע הגזירה ולא למסות את רווחי החברה בשיעור 42%. כביכול, הקישור בין כיל הגדולה לבין היזם שלוקח סיכון, נראה מגוחך. אבל משפחת עופר היא יזמית ספנות, שלקחה את הסיכון שלה לפני חצי מאה, הצליחה, וכיום מנסה להרחיב את העסק הקיים שלה. הצלחה של יזם לא אמורה להפוך אותו לקורבן לגיטימי של שוד בידי הממשלה.

ובחזרה לעניין הצמיחה הכלכלית. לכיל טיעונים שונים לגבי טעויות בחישובים של שיעור המס. אך הטענה שהועלתה מול הוועדה ושמעניינת אותנו במיוחד היא שבסך הכול, המשק הישראלי דווקא יפסיד מהגדלת המס על כיל. זאת מאחר שהמס יהפוך השקעות בארץ ללא כדאיות. ואכן, כיל כבר החלה להשקיע במכרה אשלג באתיופיה, במקום להשקיע בנגב. אתמול (יום ה') החברה הודיעה שהיא מבטלת השקעה של 750 מיליון דולר בארץ ובוחנת את ביטולה של השקעה נוספת בסך מיליארד דולר.

על פי חישוב של כלכלנים באוניברסיטת בן גוריון, ביטול השקעות מתוכננות של כיל בסך כולל של כ-1.75 מיליארד דולר יביא לאובדן בתוצר הלאומי של יותר מ-3.5 מיליארד ולפיטורים של אלפי עובדים. ההיגיון של החישוב הוא שכאשר כיל משקיעה, לא רק הספקים, הבנאים, והעובדים שלה נהנים אלא גם הספקים של הספקים. כלומר השקעה של כיל יוצרת אפקט דומינו חיובי שהשפעותיו ניכרות לאורכה ולרוחבה של הכלכלה הישראלית

.

הטעות של הפוליטיקאים היא שבהתלהבותם לרצות את קהל הבוחרים, הם פוגעים במטה לחמם של אלה שבשמם הם כביכול פועלים. הפוליטיקאים והבירוקרטים שכחו שכלכלה צומחת לא בזכות המסים שנלקחים ע"י הממשלה ולא בזכות המעמד הבינוני שכל כך עולץ בראותו את כיל תחת הגיליוטינה.

כלכלה צומחת בזכות השקעות של אנשי עסקים, ואלה אינם מטומטמים. מדינה שאינה ידידותית למשקיעים דינה להבריח אותם ולהיקלע לעליבות כלכלית. נקווה שציבור הבוחרים יתעשת לפני שרמת החיים שלנו תרד, וכל מה שיישאר לנו זה שמחה לאיד.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

מה יש לבנק ישראל נגד השקל החזק?

מחשש לפגיעה בייצוא רכש בנק ישראל 290 מיליון דולר בחודש שעבר כדי להחליש את השקל. אולם ההיסטוריה מוכיחה כי כל הניסיונות לעורר שגשוג על ידי הפחתה בערך המטבע הסתיימו בכישלון

חודש שעבר רכש בנק ישראל מטבע חוץ בסך 290 מיליון דולר, כחלק מתוכנית שנועדה לקזז את ההשפעה מהפקת הגז במאגר תמר על שער החליפין. מאז אפריל 2013 הגיעו כלל הרכישות בתוכנית זו ליותר מ-10 מיליארד דולר. אך ההיגיון שמנחה את בנק ישראל הוא מוטעה. בפועל, הבנק שולל מאזרחי ישראל חלק מהדיבידנד הכלכלי שאמור היה להגיע אלינו מהפקת הגז.

בזכות מאגר הגז תמר, מדינת ישראל מייבאת פחות גז, פחם ודלקים אחרים לייצור חשמל, כלומר צורכי היבוא של המדינה קטנים, המאזן המסחרי משתפר והשקל מתחזק. בעתיד, כאשר מאגר הגז לווייתן יתחיל לייצא, המאזן ישתפר אף יותר. אלא שבנק ישראל פוחד שהתחזקות השקל תפגע בייצוא ולכן הבנק קונה מט"ח כדי להחליש את השקל.

במילים אחרות, עודף הייצוא מחזק את השקל, ובנק ישראל פוחד שכתוצאה מכך הייצוא ירד. לכן הבנק מחליש את השקל כדי לעזור לייצוא, למרות שמלכתחילה הייצוא הוא זה שהעלה את השקל. ואם ההיגיון הזה נשמע עקום זה בגלל שהוא באמת עקום.

בנק ישראל וכלכלנים רבים יאמרו לכם שמאגר הגז הוא מעין פקטור חיצוני למשק הישראלי והתחזקות השקל פוגעת בסקטורים - כמו סקטור ההייטק, שלמדינת ישראל אסור לאבד. אך סקטור הגז הוא סקטור כמו כל סקטור אחר והדולרים שהוא מכניס למשק, לא שונים בצבעם מהדולרים שכל חברה אחרת מכניסה. אם לדוגמה יתמזל מזלה של חברת טבע ובדרך נס היא תגלה תרופה לטיפול בסרטן והתרופה הזו תייצר הכנסות במיליארדי דולרים, האם גם אז בנק ישראל יתעקש לקנות מט"ח במיליארדים כדי להגן על הדולר מההישג של טבע?

אמנם אפשר לחשוש שהייצוא של סקטורים מסוימים ירד בשל התחזקות השקל. אולם אם בשל ירידה זו בייצוא, המאזן המסחרי ייפגע, השקל יחלש והייצוא יתאושש שנית. זו דרכו הטבעית של השוק החופשי להגיע לשיווי משקל. הניסיון של ה"פוליטביורו הכלכלי", המתקרא במקומותינו בנק ישראל, לכוון את השוק והיומרה לדעת מה אמור להיות שערו של השקל הם מגוחכים.

  

מקריבים את רמת החיים על מזבח הדולר הקדוש

צריך גם לזכור שלשקל חזק יש יתרון מסוים מבחינת היצואנים כי הוא מוריד עלויות - של חומרי גלם, רכיבים מיובאים, אנרגיה ועבודה. ומבחינת הניסיון ההיסטורי העדויות הן חד-משמעיות. אין מדינה בהיסטוריה ששגשגה בזכות מטבע חלש. החל מזימבבואה ועד למדיניות האסונית של יפן בימינו, כל הניסיונות לעורר שגשוג על ידי הפחתה בערך המטבע הסתיימו בכישלון. מנגד, קשה להצביע על כלכלה ששגשגה לאורך זמן ללא מטבע חזק - גרמניה המערבית לפני נפילת החומה, יפן במשך עשורים, שווייץ ונורבגיה - כולן מדינות ששגשגו עם מטבע חזק.

בנק ישראל שולל מאיתנו את הפירות ממציאת מאגרי הגז. מדינת ישראל מייבאת נפט גולמי וכמעט את כל מוצרי הצריכה - מכוניות, ביגוד, מזון, ריהוט, אלקטרוניקה, תיירות חוץ ועוד. התחזקות השקל הופכת את כל המוצרים האלה לזולים יותר, מעלה את רמת החיים שלנו ומקלה על יוקר המחיה. בנק ישראל מונע את זה מאיתנו בכוח מדיניות שאינה עומדת לא במבחן ההיגיון ולא במבחן ההיסטוריה.

אם ממשלת ישראל באמת רוצה לעזור ליצואנים, אבל בלי לפגוע בשאר אזרחי ישראל, אין קל מכך. כל מה שצריך לעשות זה להקל ברגולציה ולהוריד מסי חברות. כך העלויות של היצואנים וכל החברות בארץ ירדו, והתחרותיות שלהם תעלה. הבעיה היא שהקלה ברגולציה פוגעת ביכולתם של הפוליטיקאים לחלק ג'ובים לחברים שלהם, והקלה במסי חברות אינה פופולרית בתקשורת. ולכן בנק ישראל ימשיך להקריב את רמת החיים שלנו על מזבח הדולר הקדוש.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט

הרפובליקנים עוד יגרמו לנו להתגעגע לאובמה

המצב הכלכלי וההסתבכות של ארה"ב בסכסוכים מחוץ לגבולותיה מחזקים בקרב הרפובליקנים את הפלג הליברטריאני, התומך בחזרה למדיניות של אי-התערבות. אילו השלכות צפויות להיות על ישראל?

בקרב רבים נחשב ברק אובמה לנשיא עוין לישראל. הוא אף הואשם לאחרונה בצורה גלויה ברשת "פוקס ניוז" באנטישמיות. רבים גם מקווים שהנשיא הבא של ארצות הברית ייצא משורות המפלגה הרפובליקנית, שנחשבת לתומכת ישראל. אך אנחנו צריכים להיזהר ממה שאנחנו מבקשים. הכוחות העולים במפלגה הרפובליקנית עוד עלולים לעורר בנו געגועים לאובמה.

המצב הכלכלי וההסתבכות של ארצות הברית בסכסוכים מחוץ לגבולותיה מחזקים אצל הרפובליקנים את הפלג הליברטריאני, שבראשו עומד הסנאטור והמועמד לנשיאות 2016, ראנד פול. מה שמאפיין את הליברטריאנים היא האמונה בקפיטליזם קלאסי. כלומר האמונה שכוחות השוק החופשי, ולא הממשלה, הם שצריכים לשלוט בכלכלה. במובן זה, הליברטריאנים רוצים לחזור לשיטה הכלכלית שמשלה בארצות הברית עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ושהפכה את אמריקה למעצמה הכלכלית התעשייתית הגדולה בעולם.

אם האמונה בשוק החופשי היתה המאפיין היחידי של הליברטריאנים האמריקאים, כי אז מבחינת ישראל היה אפשר להתברך בכוח פוליטי משמעותי שיכול לחסל את שיטת ה"מקורביזם" ולהחזיר את הקפיטליזם לקדמת הבמה בעולם המערבי. הבעיה מבחינתנו היא שהליברטריאנים גם תומכים בהפסקת מעורבותה של ארצות הברית בעולם החיצון ובקיצוץ מסיבי בתקציב הביטחון של ארצות הברית. למען האמת, אין מה לבוא אליהם בתלונות, ומנקודת מבטה של אמריקה זו עמדה די הגיונית.

שהרי חוץ מבזבוז אדיר של כספים והצתת גלים של עוינות, מה מקבלת ארצות הברית מתחיבת אפה לסכסוכים ברחבי העולם? הנקודה היא שישראל, שלא בטובתה או באשמתה, הפכה לסמל של מעורבות ארצות הברית והמשאבים הכלכליים והפוליטיים שהיא משקיעה ברחבי העולם. והכעס שהליברטריאנים חשים כלפי המעורבות הזו מוצא ביטוי בשנאה שחלקם חשים כלפי ישראל.

אני משתמש במילה "שנאה" בכוונה גמורה, שכן מי שנכנס לאתרים של ליברטריאנים ומקשיב לדמויות מפתח בתנועה הזו לא יכול שלא להבחין ברגשות אנטי-ישראליים קשים שרוחשים שם. למעשה, הרגשות הללו כה שליליים שאי אפשר שלא לחשוב שאצל חלק מהליברטריאנים, כמו אצל חוגי השמאל העולמי, השנאה לישראל היא מעין כסות לשנאת יהודים קלאסית.

בבחירות לקונגרס בנובמבר 2014 רצים מועמדים ליברטריאנים במספר שיא. הדבר מעיד על התחזקות מגמות קפיטליסטיות בארצות הברית, כשלעצמה תופעה חיובית ביותר. אולם אין להתעלם מכך שישראל עלולה לעמוד בפני תנועת מלקחיים עוינת.

לקראת מדיניות ניטרלית ואדישה

מצד אחד, המפלגה הדמוקרטית מקצינה שמאלה, כפי שנשיאותו של אובמה יכולה להעיד, ומי שעוקב אחרי השיח במפלגה הזו יכול להתרשם שהמגמות השליליות האלה ממשיכות. מצד שני, המפלגה הרפובליקנית הולכת ומתרחקת מהקו של בוש/רומני, שאפשר היה בצורה כללית לתאר אותו כפרו-ישראלי, ופונה לכיוונים עוינים.

במילים אחרות, מדינת ישראל חייבת להתאים את עצמה למצב חדש, שבו הספונסר הפוליטי הראשי שלה הופך להיות, אם לא ממש עוין, ליותר ניטרלי ואדיש. מה אנחנו יכולים לעשות?

נגד השנאה לישראל וליהודים שמגיעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית אין מה לעשות. זוהי שנאה עמוקה ורחבה מדי. אולם השנאה שמגיעה מהצד הליברטריאני אולי ניתנת לטיפול. היא בוקעת רק מחלק מהתנועה הליברטריאנית ואינה אמורה להוות חלק אינהרנטי מאידיאולוגיה שדוגלת בחופש כלכלי וחברתי.

ייתכן שמדינת ישראל צריכה לקיים את ההבטחה הנושנה של נתניהו משנת 1996 ולוותר על הסיוע הכספי של ארצות הברית. הכסף הזה משמש ככלי ניגוח עיקרי בידי הליברטריאנים, ועדיף לישראל ליטול את היוזמה ולוותר עליו כמחווה של רצון טוב. בנוסף, מדינת ישראל צריכה להתחיל בדו-שיח אינטנסיבי עם אישים מהתנועה הזו. ביקורו של ראנד פול בארץ לפני כשנה וחצי עבר בקול ענות חלושה וזהו פספוס שאסור שיחזור על עצמו.

אך הדבר החשוב ביותר שעל מדינת ישראל לעשות הוא למצוא בעלי ברית חדשים. כך או אחרת, נראה שתור הזהב של יחסינו עם ארצות הברית הגיע לסיומו. הדבר הרע ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבור את הראש בחול.

המאמר פורסם בכלכליסט

המרד נגד הדולר האמריקאי תופס תאוצה, אך לא בישראל

לא רק בסין וברוסיה: הדולר מאבד פופולריות גם במדינות מערביות, אך לפחות בינתיים ישראל לחלוטין מתעלמת מהתהליך הדרמטי הזה

המרד נגד הדולר האמריקאי, בהנהגת סין ורוסיה, מתרחב למדינות מערביות. אך לפחות בינתיים ישראל לחלוטין מתעלמת מהתהליך הדרמטי הזה, על השלכותיו הכלכליות והגיאו-פוליטיות. נקווה שלא נהיה מהמדינות האחרונות להתעורר למציאות של העולם החדש.

לפני עשרות שנים ארה"ב הייתה המעצמה הכלכלית העשירה בעולם. היה לה את העודף המסחרי הגדול ביותר, והיא הייתה האומה המלווה הגדולה ביותר. ההישגים האלה הפכו את הדולר למטבע הרזרבה העולמי, כלומר מטבע שמוחזק ע"י בנקים מרכזיים ברחבי העולם ושמשמש כמטבע התפעולי לעסקאות בינלאומיות, גם כאלה שארה"ב כלל איננה מעורבת בהן.

גם בארץ, אולי בגלל התלות הפוליטית שלנו, יש התעלמות מוחלטת מהעובדות: תוך עשורים ספורים ארה"ב הפכה למדינה עם החוב הגדול בעולם, עם הגירעון המסחרי הגדול ביותר ועם גירעונות תקציביים כרונים. רבים מצביעים על צבאה האדיר של ארה"ב כסימן לדומיננטיות שלה. אולם יש להזכיר שכלכלת ארה"ב אינה מסוגלת לממן את הצבא הזה. בפועל, הדפסות כספים והלוואות מסין, יפן ומדינות אחרות הם אלה שמממנים את הצבא. הזהו סימן לעוצמה?

הדבר היחידי כיום שמאפשר לאמריקאים ליהנות מרמת חיים גבוהה הוא מעמד הדולר, שטרם התאים את עצמו למצב הכלכלה. הדולר נשאר מטבע הרזרבה העולמי ושותפות הסחר של ארה"ב עדיין מוכנות למכור לה מוצרים תמורת דולרים מודפסים. אלא שלא לעולם חוסן. מעמד הדולר בסופו של דבר יתאים את עצמו למצבה של הכלכלה, אם כי לא ברור אם מדובר בתהליך של חודשים או שנים.

מצב העניינים הזו אמור היה להכתיב לארה"ב מדיניות זהירה בכל הקשור לשותפות הסחר שלה. הבעיה היא שארה"ב ממשיכה לנהוג כאילו היא מעצמה כלכלית אמיתית ולא בלון של אויר חם שרק מחכה לסיכה שתפוצץ אותו.

כלכלנים אמריקאים מפוכחים הזהירו עם תחילת ההסתבכות באוקראינה שארה"ב דוחפת את רוסיה לברית אסטרטגית עם סין. ואכן, זמן קצר לאחר שארה"ב העמיקה את ההתערבות הבוטה שלה בחצר האחורית של רוסיה, חתמה זו הסכם אנרגיה היסטורי עם סין, כאשר התשלומים יבוצעו עם המטבעות הלאומיים של שתי המדינות.

אולם זוהי רק חולייה אחת במערך העולמי שנוצר נגד הדולר. יש שמועות בלתי פוסקות בשנים האחרונות על כך שסין קונה כמויות ענק של זהב כדי לבנאם את המטבע שלה. בשנה האחרונה נראה שתהליך הדה-דולריזציה מאיץ עם חתימה של הסכמי סחר בילטראליים בין סין לבין מדינות כמו גרמניה, בריטניה, דרום קוריאה, ברזיל, ואולי גם הודו. הסכמים שמטרתם לייתר את הדולר בעסקאות סחר.

לאחרונה ארה"ב הגדישה את הסאה גם עם שותפות מערביות. קנס של 9 מיליארד דולר שארה"ב הטילה על הבנק הצרפתי BNP Paribas סחט הצהרות נזעמות מראשי התעשייה בצרפת שכנראה מואסים בתלות שלהם בדולר האמריקאי. שר האוצר הצרפתי טען שלא ברור מדוע אירופה משתמשת בדולר לעסקאות בתוך אירופה ומנכ"ל חברת האנרגיה הענקית, טוטאל, טען שלא ברור מדוע עסקאות נפט נעשות תוך שימוש בדולר ולא ביורו (שאגב עלה ב-11% לעומת הדולר בשנתיים האחרונות).

וארה"ב לא מרפה. מעבר לשערוריות הריגול שמעיבות על יחסי ארה"ב-גרמניה, ייתכן שהשלטון האמריקאי מפנה את תשומת הלב הרגולטורית/קונסת שלו מצרפת לגרמניה, וספציפית, לשני הבנקים המסחריים קומרצבנק, ודויטשה בנק. ארה"ב נראית כאילו היא ממש בעיצומו של מסע עיקש לירות לעצמה בראש.

מה יחליף את הדולר כמטבע רזרבה? ייתכן שסל מטבעות עולמי, אולי שילוב של כמה מטבעות והמתכות המוניטאריות זהב וכסף. זוהי שאלה פתוחה, בין היתר בגלל שגם מצבה הכלכלי של סין אינו אידיאלי, שלא לדבר על מצבה של אירופה. אך ברור שהתוצאה תהיה צניחה ברמת החיים האמריקאית וצניחה במעמדה העולמי של ארה"ב. מדינת ישראל, שנשענת על ארה"ב כתמוכה פוליטית וכלכלית, עלולה להיקלע למצב ביש אם לא תמצא לה בעלות ברית מוצקות יותר, ויפה שעה אחת קודם.

המאמר פורסם בכלכליסט