כיצד לטפל בטראומה ממיץ גזר?

"כסף הליקופטר" הוא רעיון שכולו ייאוש

במקום שקובעי המדיניות בעולם ישימו פחות דגש על צעדים מוניטריים שנכשלים כבר 15 שנה, הרעיון של "כסף הליקופטר" הולך וצובר תאוצה ולגיטימציה

לפני כמה ימים פורסם נתון כלכלי מרתק בארה"ב, שאיכשהו הלך לאיבוד בים החדשות שמציף אותנו מדי יום. מתברר ששיעור הבעלות על בתים בארה"ב צנח ל-62.9%, הרמה הנמוכה ביותר מאז שהחלה המדידה, ב-1965. זהו נתון מעניין במיוחד בעיקר בגלל שכבר עשרות שנים, המדיניות המוצהרת של קובעי המדיניות היא להפוך את ארה"ב לאומה של בעלי בתים.

כדי להבין עד כמה הכישלון גדול צריך לזכור את היקף המאמצים של זרועות השלטון לעודד את השוק הזה. הקונגרס ונשיאי ארה"ב ב-20 השנה האחרונות חוקקו אינספור חוקים, שנועדו להקל על מתן משכנתאות לכל דכפין, כולל גם ללווים שבתנאי שוק חופשי לעולם לא היו מקבלים הלוואה. גם בנקי המשכנתאות הפדרליים, פרדי מק ופאני מאי, נרתמו למשימה (וסופם שנאלצו לקבל כספי הצלה פדרליים). אבל, העזרה החשובה מכולם באה מהבנק המרכזי האמריקאי.

ב-2003, הפד בראשותו של אלן גרינספן הוריד את הריבית ל-1% כדי לעזור לכלכלה להתאושש מהתפוצצות בועת הדוט.קום. בכך הוא סיפק את הדלק ששימש כחומר הבעירה העיקרי במדורת הסאבפריים. אחר-כך הגיע ברננקי, שהוריד את הריבית ל-0% ובכך שבר את שיא הורדת הריבית של גרינספן. ברננקי, כידוע, הוסיף הדפסות כסף סיטונאיות שהפכו בשנים האחרונות לאופנה לוהטת בקרב הבנקים המרכזיים של אירופה, יפן ובריטניה. אפילו ריבית שלילית, צעד מדיניות שהיה נחשב למטורף עד לפני שנים מועטות, הפך לבון-טון מוניטרי.

כתוצאה ממדיניות הזו, שוקי המניות והחוב התמכרו לדלק שמספק הבנק המרכזי. צריך לזכור שהעלאת הריבית המזערית בסוף 2015 הובילה לפתיחת השנה הגרועה בהיסטוריה בשוק המניות. הריבית הסופר נמוכה של גרינספן – 1% - נחשבת כיום להר מאיים בגובהו, שאין לדעת מתי נצליח לטפס עליו.

וכיצד ההקצנה המתמשכת במדיניות של הפד עזרה לכלכלה? מהי התוצאה של ההרחבות המוניטריות, שכמותן לא ראינו עד היום? ההתאוששות בשוק העבודה היא העלובה ביותר ב-30 השנה האחרונות (וזה עוד לפני שמתחשבים באיכות המשרות); והמרדף אחרי הגביע הקדוש של הפוליטיקה האמריקאית – צמיחה בשיעור הבעלות על בתים – הפך לכישלון בממדים היסטוריים.

בהתחשב בתוצאות אלו, אפשר היה לקוות שקובעי המדיניות ישימו פחות דגש על הצעדים המוניטריים שנכשלים כבר כ-15 שנה ויחשבו בכיוונים יותר מסורתיים, על רעיונות שכבר הוכיחו את עצמם. למשל, הורדת מסים כללית בד בבד עם קיצוצים נרחבים בתקציב הממשלה, ליברליזציה של שוקי העבודה והקלה כללית בחוקים ובתקנות שיכולים לחנוק כל כלכלה. ובמלים אחרות, כלכלת שוק קלאסית.

אבל, במקום כלכלת שוק אנחנו עלולים לקבל "כסף הליקופטר" – בדיחה ישנה בעטיפה פסאודו-מודרנית. "כסף הליקופטר" הולך וצובר לגיטימציה כרעיון לגיטימי שיופעל בקרוב ביפאן, אולי אפילו באירופה ובארה"ב. העובדה שרעיון כל כך מופקר הופך מיינסטרים היא עדות לייאוש שמשתלט על בנקים מרכזיים ועל המדינות המפותחות.

"כסף הליקופטר" יכול לבוא במגוון צורות, בין היתר בדמות הזרמת כסף מהבנק המרכזי לידי הממשלה תמורת הנפקת אג"ח צמיתה. הרעיון הזה גרוע במיוחד, כי הוא מעניק לממשלה רישיון להרחבה מסיבית בתקציב, ובכך נותן לפוליטיקאים כוח שבדרך כלל מצוי בידם רק במדינות סוציאליסטיות למהדרין.

כאמור, כסף הליקופטר יכול לבוא בעוד צורות, למשל חלוקת כסף ישירות לציבור. בכל מקרה, התרגיל הזה יסתיים באכזבה, בדיוק כמו הדפסות כסף סטנדרטיות. מה יבוא אחרי הכישלון הזה? קשה לדעת.

עם זאת, המשקיעים לא אמורים לעמוד חסרי ישע מול ההידרדרות הנמשכת. המפתח, כמו תמיד, הוא התמקדות בנכסים איכותיים, שהוכיחו עצמם בשעות משבר. השקעה בנכסים איכותיים בכלכלות בריאות יחסית כמו שווייץ, סינגפור ונורווגיה - אופציה הגיונית. מתכות מוניטריות כאלטרנטיבה למטבעות של כלכלות מעורערות - אופציה נוספת. אם לא כאסטרטגיה עיקרית, אז לפחות כביטוח חלקי מפני האפשרות שהבנקים המרכזיים יתבררו לא כמושיעי הכלכלה, אלא כמחרביה.

המאמר פורסם בגלובס. 

ריבית שלילית: השיגעון החדש

לא לפני זמן רב היה אזרח בישראל נכנס לבנק, פותח חשבון ומפקיד בו את חסכונות חייו. בתמורה היה משלם לו הבנק תשואה נורמלית של כ-5% לשנה – וכולם היו מרוצים. זו הייתה האופציה השמרנית, הזהירה והבטוחה לחיסכון; עמוד השדרה של המעמד הבינוני ושל בסיס ההון בכלכלה. אך כל זאת השתנה כאשר בנק ישראל החל להפחית את הריבית.

עתה, לא רק שכבר התרגלנו לקבל ריבית אפסית על הפיקדון שלנו, יתכן שעוד נאלץ להתרגל למצב מוזר עוד יותר. כלכלנים של 'סיטי', מעמודי התווך של וול-סטריט, פרסמו לאחרונה דו"ח ובו טענו כי בנק ישראל יאמץ בקרוב מדיניות של ריבית שלילית. כלומר, ישראל עלולה להצטרף למועדון המדינות שבו ציבור המפקידים צריך לשלם ריבית לבנקים מסחריים עבור הזכות להפקיד את כספו. במועדון המפוקפק הזה חברים כבר יפן, שבדיה ושוויץ. ייתכן שצ'כיה, נורווגיה קנדה וארה"ב בדרך. ועל כך כבר נאמר: צרת רבים, נחמת טיפשים.

ריביות אפסיות או שליליות שוללות את אופציית החיסכון השמרני, והופכות את ציבור החוסכים לספקולנטים מוטרפי נדל"ן. קשה לדמיין איך המגמה הזו אמורה לתרום לכלכלה בריאה בטווח הארוך. למעשה, היא מהווה סמל לפשיטת רגל מקצועית ומוסרית של הבנקים המרכזיים. בשורות הבאות נסביר בדיוק מדוע, וכיצד הדבר נוגע לחייו של כל אזרח במדינת ישראל.

צריכה לא מניעה צמיחה

מאז משבר 2008 הבנקים המרכזיים של המערב עושים כמיטב יכולתם לאושש את הכלכלה, כאשר האמצעיים העיקריים הם הדפסות כסף סיטונאיות והורדת הריבית הנהוגה במשק לאפס, או כמעט לאפס. אולם כמעט עשור לאחר המשבר, אפשר להכתיר את הניסיונות האלה ככישלון.

אמנם, הסטטיסטיקה הכלכלית יכולה לבלבל לעתים. למשל, האם האבטלה בארה"ב באמת עומדת היום על 4.9%, או שמא אנשים נואשו מלחפש עבודה ולכן אינם נספרים כמובטלים? ואולי כלכלת ארה"ב עוברת שינוי מבני בשוק העבודה, כאשר משרות זמניות בשכר נמוך מחליפות משרות במשרה מלאה? אך מבעד לערפל הסטטיסטיקה, הכישלון משתקף בעליית כוחן של מפלגות אנטי ממסדיות באירופה (תופעה שהחלה זמן רב לפני תחילת גלי המהגרים מסוריה ההרוסה), וכמובן בהצלחה של מועמדים אנטי ממסדים במערכת הבחירות בארה"ב – דונלד טראמפ וברני סנדרס, שני המועמדים שמעוררים חרדה בקרב ההנהגות של המפלגות שבשמן הם רצים, ובד בבד סוחפים תמיכה עצומה בקרב העם. כלכלות משגשגות לא יוצרות תופעות כאלה. מעמד בינוני מיואש כן.

בכל אופן, הבעיות קיימות. אך במקום לעצור ולחשוב האם הגיע הזמן לנסות פתרונות חדשים, הבנקים המרכזיים והאליטות הפוליטיות ממשיכים את אותם הטריקים שנכשלו כבר כמעט עשור, ורק לוקחים אותם לכיוון קיצוני יותר. זאת אומרת, לכיוון הריבית השלילית.

אפשר למנות כמה צידוקים עיקריים להנהגת ריבית שלילית. ריבית שלילית אמורה לגרום לציבור החוסכים להוציא את הכסף שלהם מהבנק, ולבזבז אותו על קניית מוצרי צריכה. לכאורה, הבזבוז הזה אמור להגביר את הפעילות הכלכלית במשק וכך לתרום לצמיחה. הבעיה בהגיון הזה נובעת מכך שהוא מעמיד את הכלכלה על הראש; שכן צריכה לא יוצרת צמיחה כלכלית. צריכה היא הפרס, או התוצאה של צמיחה כלכלית. צמיחה כלכלית מבוססת על פתיחת עסקים חדשים, ייצור, השקעה במכונות, בניית מפעלים. כל אלה דורשים השקעות, וההשקעות אמורות לבוא מהחסכונות של כל הפעילים בכלכלה.

במילים אחרות, צמיחה כלכלית ברת קיימא בנויה על כך שאנשים דווקא כן יחסכו את כספם בבנקים, כדי שאלה יוכלו להלוות אותם לאנשי עסקים. האיוולת שבחיסול חסכונות הציבור אמורה להיות ברורה. הרי בסופו של דבר כל הכסף שהציבור הוציא מהבנקים ייגמר. וללא השקעות החדשות, ללא בניית עסקים חדשים, מאיפה תבוא הצמיחה בעתיד?

מי מפחד מירידת מחירים

בנקים מרכזים רואים בריבית השלילית גם כאמצעי נגד הדפלציה, כלומר מאבק בירידת מחירים של מוצרי צריכה.

הרעיון הוא שהריבית השלילית תזרים יותר כסף למערכת, וכך תביא לעליית מחירים. הבנקים המרכזיים רוצים שנאמין שאם הצרכן ישלם יותר עבור הדלק במכונית שלו, עבור מוצרי מזון, עבור המים, החשמל, הגז וביטוח בריאות – איכשהו כל זה אומר שמצבו הכלכלי משופר. לעומת זאת, אם יש דפלציה, ועלות הדלק, החשמל, המזון והבריאות יורדת, כי אז מצבו הכלכלי איכשהו הורע. אולי לחלקכם הדבר ישמע לא שפוי, אך ההיגיון העקום הזה הפך לחכמה מקובלת בקרב כלכלנים רבים.

גם הבנקים המרכזיים פוחדים שכולנו נקלע לסחרור דפלציוני. הטיעון הולך כף: המחירים יורדים, ולכן הצרכנים דוחים את הצריכה; זאת מכיוון שהם רוצים לקנות בעתיד במחיר נמוך יותר. או אז, המחירים יורדים עוד קצת, כי הרי אין קונים; וחוזר חלילה. בצורה כזו הכלכלה קורסת למיתון.

זו כמובן איוולת. הדפלציה שכל כך פוחדים ממנה היא ברמות נמוכות של פחות מאחוז בשנה; והרי אין צרכן נורמלי שדוחה קניות בשנה בשביל לחסוך איזה אחוז בודד (כמו שיודע כל מי שקונה בכרטיסי אשראי). למעשה, דווקא בזמננו, הפחד מהדפלציה אמור להיראות עוד יותר חסר היגיון. כולנו צרכני אלקטרוניקה, וכולנו קונים מוצרים שנופלים במחירם כבר כמה עשורים או אף יותר. למעשה, ירידת מחירים לא רק שאיננה פוגעת בצריכה, היא הופכת מוצרים לברי השגה (בהנחה שהשכר לא נופל מהר יותר ממחיר המוצר). זו הסיבה שרק למתי מעט היו טלפונים סלולריים כשאלה יצאו לשוק לפני כ-30 שנה – הם פשוט היו יקרים מדי. ואילו כיום, כאשר המחירים נפלו לרצפה, כל ילד מסתובב עם טלפון סלולרי. במילים אחרות, מחירים יורדים דווקא מעודדים צריכה.

צידוק נוסף לריבית השלילית הוא הוזלת הלוואות לעסקים. ובכן, הכלכלה חולה בכללותה ולכן העסקים אולי לוקחים הלוואות, אבל הם לא משתמשים בהם להשקעות הון פרודוקטיביות שיביאו לצמיחה עתידית, אלא לקניית מניות עצמית ושאר פעולות הנדסה פיננסית שאינן תורמות למעמד הבינוני דבר וחצי דבר. ובהקשר של הלוואות לעסקים יש פה נקודה נוספת, עדינה יותר.

כי זאת יש לזכור: ריבית איננה סתם מספר תלוש שקבוצת כלכלנים שיושבת בבנק המרכזי יכולה להחליט עליו כראות עינה. ריבית היא הרי מחיר הכסף, ואמורה לייצג את שיווי המשקל בין סך ההון/חסכונות שעומד לרשות הלווים, כנגד הביקוש להלוואות מצד החברות והפרטים במשק. כאשר בנק מרכזי מוריד בצורה מלאכותית את מחיר הכסף הוא יוצר עיוות, שכן מחיר הכסף לא משקף את משוואת הביקוש וההיצע שהייתה נוצרת מאליה בשוק חופשי. עם הזמן העיוות הזה עלול להתפרץ בצורה של מיתון – כפי שראינו במשבר 2008.

פתרונות מלאכותיים

לריבית שלילית יש השלכות אפלות נוספות. הרי לחוסכים שאינם רוצים להפקיד את כספם בבנק ולשלם לבנק ריבית, יש אופציה – לשמור את הכסף, או את חלקו, בצורת מזומן מתחת למזרן. אין זה פלא שבתקופה האחרונה רבו הקריאות בקרב הממסדים הכלכליים ברחבי העולם לעבור למשק נטול מזומנים - cashless soceity - כלומר, לא יהיו שטרות ומטבעות וכל התשלומים יתבצעו בעזרת כרטיסי אשראי, העברות בנקאיות וכדומה. הטריק הוא ברור – במשק שאין בו מזומן, הציבור לא יוכל להוציא את כספו מהבנק בצורת מזומן. כך לא תהיה דרך להתחמק מהצורך לשלם לבנקים עבור חסכונות, וכולנו נאלץ לבזבז את כספנו בטירוף צרכני/ספקולנטי.

כדי לתרץ את הצורך בחברה ללא מזומן, מעלים על נס את המאבק בשוק השחור, בפשיעה, בהלבנת כספים, וזהו תירוץ שקשה להתווכח נגדו. כי מי רוצה להיות בצד של סוחרי הסמים? אך זוהי מסיכה דקה. הסיכון העיקרי שעומד בפני הציבור אינו סוחרי מריחואנה – אלא חוסר היכולת לחסוך, יוקר המחיה, תכנון מרכזי, מסים חונקים, עסקים שובקים, מונופולים בחסות הממשלה ושאר רעות חולות.

אם כך, חברה ללא מזומן תאפשר לממשלות לכפות ריביות שליליות על הציבור. חברה ללא מזומן גם תהפוך כל פעולה כספית, החל מקניית מסטיק ועד קניית דירה, לשקופה לחלוטין בעיני השלטון. אפילו ג'ורג' אורוול לא חלם על סיוט שכזה.

הנחמה היא שהטריקים של הבנקים המרכזיים – הדפסות כספים וריביות אפסיות/שליליות – לא יחזיקו מעמד לעד. הציבור בסופו של דבר יתמרד נגד ההתעמרות הזו בכספו ובחסכונותיו – וכאמור את הניצנים להילך הרוח הזה אפשר לראות בבחירות בארה"ב.

ובעוד ישנן מדינות שבהן רוח המרד עלולה להוביל לצעדים קיצוניים מבית היוצר של התכנון המרכזי והסוציאליזם, בארץ יש דווקא סיבה לתקווה. שני המשברים הכלכליים הגדולים של מדינת ישראל – תקופת ההיפר-אינפלציה בשנות ה-80 ומשבר 2002 – הובילו לאימוץ פתרונות קפיטליסטיים שהצילו את המשק. אפשר לקוות שהמשבר הבא עלינו לרעה יגרור אותנו בציצית ראשנו עוד קצת לכיוון הנכון.

שר האוצר, משה כחלון, טען לפני כמה ימים שמערכת הבנקים המסחריים היא אנכרוניסטית ובעוד כ-10 שנים בכלל לא נצטרך בנקים בזכות טכנולוגיות חדשות. הוא צודק. טכנולוגיות דיגיטליות כמו Peer-to-Peer ו-Blockchain באמת יכולות עם הזמן להחליף חלק גדול מהפונקציות שכיום ממלא בנק מסחרי. אולם מה שבאמת מעודד זוהי ההבנה, שאולי מחלחלת בקרב כמה פוליטיקאים, שמערכת ריכוזית היא נחותה לעומת מערכת חופשית, מבוזרת ותחרותית. אולי יש לנו תקווה.

 המאמר פורסם במידה

הנרטיב הכלכלי של השנתיים האחרונות מראה סימני שבירה

מחירי הנפט וסחורות אחרות התרסקו בשנתיים האחרונות, חלקם מהסיבות הם האטת הצמיחה בסין או גידול ההיצע הנפט. אולם גורם נוסף שנוטים להתעלם ממנו, זו ההתחזקות הדרמטית בשער הדולר העולמי (DXY) שכן באופן מסורתי הסחורות נסחרות בכיוון הפוך לדולר ויש להניח שכך קרה גם עתה.

הזינוק של הדולר מאז אמצע 2014 היה באמת יוצא דופן - עלייה של 27% תוך 18 חודש בלבד, כאשר הרקע לזינוק היה סוף המדיניות המוניטארית המרחיבה בארה"ב. הבנק המרכזי האמריקני סיים עם תכנית ה-QE לקראת סוף 2014, והעלה את הריבית בדצמבר 2015. במקביל, הכלכלות הגדולות האחרות, יפן, סין, ואירופה המשיכו ואף הקצינו את הצעדים המרחיבים שלהן.

בהתאם לכך, הנרטיב ששלט בשווקים הוא שכלכלת ארה"ב נחלצה מהמשבר של 2008, מדיניות חסרת התקדים של הפד מהווה הצלחה גדולה והיא צועדת לקראת עתיד של צמיחה ושגשוג. שאר הכלכלות הגדולות, לעומת זאת, עדיין מתבוססות במשבר כלכלי, לכן הן ייאלצו להדפיס את המטבעות שלהן עוד תקופה ארוכה, ובארה"ב הפד ימשיך להעלות את הריבית ארבע פעמים נוספות בשנת 2016, בדרך לנורמליזציה מלאה.

אך מלכתחילה, נרטיב הכלכלה האמריקנית החזקה ניצב על כרעי תרנגולת. העלאת הריבית הראשונה של הפד נדחתה פעם אחר פעם מפני שהנתונים הכלכליים בארה"ב במחצית השנייה של 2015 העידו דווקא על האטה בצמיחה, ובעיקר על בעיות במגזר הייצור. גם נתוני התעסוקה, החזקים כביכול, היו בעייתיים עקב ירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה והאיכות המפוקפקת של המשרות שנוצרו - משרות חלקיות ומשרות בשכר מינימום במגזרי הארחה והסעדה - לא בדיוק אבני יסוד של כלכלה ייצרנית משגשגת.

למרות כל ההיסוסים, הפד בסופו של דבר העלה את הריבית בדצמבר, עם כוונה לבצע ארבע העלאות נוספות בשנת 2016. כבמטה קסם, כמעט מיד לאחר העלאת הריבית הצנועה בדצמבר השווקים החלו לאבד גובה. במקביל, זרם החדשות הכלכליות מארה"ב הלך ונהיה עגום יותר ויותר - נתוני ייצור חלשים, עונת קניות גרועה, וצמיחת תוצר פתטית ברבעון הרביעי.

כיום כבר קשה למצוא כלכלנים שמאמינים שהפד יעלה את הריבית ארבע פעמים במשך 2016. למעשה, גם בכירים בפד רומזים שיש צורך להתאים את המדיניות למציאות המפתיעה. במילים אחרות, הנרטיב של כלכלת ארה"ב המבריאה, שנמצאת במחזור צמצום מוניטרי, אל מול כלכלות העולם הנמצאות במחזור של הרחבה מוניטארית, מראה סימנים ראשוניים של שבירה. מעידה על כך ירידה של כמעט 3% בשער הדולר העולמי בשבועיים האחרונים.

אבל ירידה של 3% מהווה רק מהלך פתיחה הססני. עדיין רק מספר מועט של כלכלנים טוענים שהפד לא יוכל להעלות ריבית בכלל, ומספר מועט אף יותר טוען שלפד לא תהיה ברירה אלא לפצוח בסבב הדפסות חדש (QE4) כדי למנוע מכלכלת ארה"ב לגלוש למיתון. הנתונים הכלכליים בארה"ב צריכים להמשיך להצביע על האטה / מיתון כדי שהשוק יבין שאין מנוס מחידוש מחזור ההרחבה המוניטארית בארה"ב, כולל QE4 ואולי אף ריבית שלילית.  

ניתוץ מוחלט שכזה של הנרטיב ששלט בשווקים בשנתיים האחרונות עלול להצית תיקון אלים בשער הדולר העולמי. ומאוד סביר שתיקון כזה יביא להתאוששות דרמטית במחירי הנכסים הנקובים בדולרים - כמו נפט, ברזל, וכמובן הזהב.

המאמר פורסם בביזפורטל

בנק ישראל ינצח בקרב על השקל - וההפסד כולו שלנו

כעת, לאחר שמדינת ישראל הצטרפה למועדון המדינות עם  ריבית אפסית, נראה שהשלב הבא עלול להיות ריבית שלילית ו/או סוג שלהרחבה כמותית - כלומר הדפסה מאסיבית של שקלים. מדינת ישראל, כמדינה קטנה עם מטבע חסר חשיבות בזירה העולמית, עלולה לסבול מההשלכות של המדיניות המופקרת הזו במהירות רבה מכפי שאפשר לדמיין.

בנק ישראל, כמו בנקים מרכזיים אחרים בעולם, הצליח לשכנע את עצמו שהסכנה החמורה ביותר שעומדת בפני הכלכלה היא ירידת מחירים (דיפלציה). ולכן כדי להגן על הכלכלה מהאסון הזה, יש להוריד בכוח את ערכו של המטבע המקומי כדי לעודד עליית מחירים. האבסורד שבצורת החשיבה הזו הגיע לסוג של שיא קומי כאשר בנק ישראל הסביר לפני כמה ימים מדוע הוא חותך את הריבית פעם נוספת.

וכך כותב בנק ישראל: "מדד המחירים לצרכן ירד בינואר ב-0.9%, על רקע ירידה במחירי האנרגיה, ירידה מתוכננת במחירי המים וירידה חדה יחסית בסעיף הדיור". האם מישהו יכול להסביר מדוע ירידה במחירי האנרגיה והמים היא בעיה שבנק ישראל צריך להגן עלינו מפניה? גם לא ברור איך הפוליטיקאים, שכביכול כל-כך רוצים לפתור את בעיית יוקר המחיה, מסכימים בשתיקה עם צעדי בנק ישראל שממש מתוכננים להעלאת מחירים.

כדי להדגים את הגיחוך של העניין, בואו נקצין את המצב לרמה לא מציאותית: נניח שפריצת דרך מדעית מאפשרת לנו לייצר אנרגיה אינסופית בחינם, או כמעט בחינם (אולי על-ידי היתוך קר). הורדת מחירי האנרגיה לרמה אפסית תוביל גם לירידה דרמטית במחיר המים, כי הרי מפעלי התפלה יוכלו לפעול בעלות אפסית. על-פי ההיגיון של בנק ישראל מדובר באסון אפילו כבד יותר מהירידה שראינו במחירי האנרגיה בתקופה האחרונה.

בעצם, כנראה שהורדת ריבית לא תספיק במקרה כזה. בנק ישראל יפצח בהדפסה סיטונאית של שקלים (הרחבה כמותית), כדי שמחירי מוצרים יעלו ויפצו על הירידה במחיר האנרגיה והמים. אין בכך היגיון כלכלי.

אך ירידה במחירי האנרגיה אינה הסכנה היחידה שבנק ישראל מנסה להציל אותנו מפניה. בנק ישראל גם חושש שהתחזקות השקל תפגע במנוע הצמיחה של המשק הישראלי - היצוא. בנק ישראל טועה כאן פעמיים. ראשית, הבנק מתבלבל בין המטרה לבין הכלי להשגת המטרה. יצוא אינו מטרה בפני עצמו. יצוא הוא כלי שנועד לעזור למשק לספק רמת חיים גבוהה לתושבי ישראל. היצוא מספק למשק את המט"ח הדרוש למימון היבוא - אלקטרוניקה, תיירות חוץ, בגדים, ריהוט, נפט וכד"ו. חיזוק היצוא על-ידי החלשת המטבע, גורם אוטומטית להתייקרות היבוא ובכך מטרפד את הטובה שאמורה לצמוח לנו מהיצוא.

טעות נוספת של בנק ישראל נובעת מהעובדה שהשקל לא מתחזק בחלל ריק, סתם כך. השקל חזק בעיקר כי ישראל היא מכונת יצוא אפקטיבית. תעשיית הנשק, התרופות, ייצור שבבים, סטרט-אפים, ועוד תעשיות, הם כולם גורמים חשובים מאחורי מאזן התשלומים החיובי של מדינת ישראל. המאזן החיובי הוא גורם עיקרי מאחורי חוזקת השקל. במילים אחרות, בנק ישראל רוצה להחליש את השקל כדי להגן על היצוא בפני השקל החזק וזאת כאשר היצוא הוא זה שמחזק את השקל מלכתחילה. גם כאן אין היגיון כלכלי.

הטרגדיה של הסיפור הזה היא שבסופו של דבר בנק ישראל ינצח והנסיונות הבלתי פוסקים להחליש את השקל יוכתרו בהצלחה. וזאת מאחר שכדי לחזק את השקל דרושה רמה גבוהה של חריצות, כישרון, חדשנות, נכונות לקחת סיכונים - כל מה שהוליד את תעשיית ההיי-טק הישראלית. במילים אחרות, לחזק את השקל זה קשה. אבל להחליש את השקל זה הרבה יותר פשוט. כל מה שצריך זה להוריד את הריבית ולהדפיס. קלי-קלות, כל בנק מרכזי יכול לעשות את זה.

רק שהניצחון הזה עלול להיות הרבה יותר דרמטי ממה שבנק ישראל מתכנן. הפדרל ריזרב הדפיס כמויות ענק של דולרים, אך הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי ולכן ניחן בעמידות יוצאת דופן. גם האירו, שמייצג כלכלה של 350 מיליון איש, הוא מטבע יחסית עמיד. בניגוד להם, השקל הוא בסופו של דבר מטבע קטן של מדינה חסרת חשיבות כלכלית. אף אחד לא צריך באמת להחזיק בשקלים (חוץ מאזרחי ישראל(.

בנקודה מסוימת בנק ישראל עלול ללחוץ על הדוושה המוניטרית חזק מדי והלחץ על השקל יגיע למסה קריטית שתגבר על התמיכה של היצוא ותרסק את המטבע לפתע פתאום. הבדיחה הגדולה תהיה כאשר בנק ישראל ייאלץ בסופו של דבר להעלות ריבית כדי להגן על השקל שיתמוטט לנו. טוב, בדיחה היא אולי לא המלה הנכונה.

המאמר פורסם בגלובס

מה שטוב לשוויץ, טוב גם לגרמניה, שצריכה לנטוש את האירו ולחזור לדויטש מארק.

לפני כשבועיים החליט הבנק המרכזי השוויצרי לבטל את הצמדת הפרנק לאירו. הבעיה של הבנק הייתה שהפרנק משך משקיעים מכל העולם שרצו להשקיע במטבע של הכלכלה העשירה ביותר והקפיטליסטית ביותר בעולם המערבי. ולכן כדי להחזיק את הפרנק ביחס קבוע לאירו, הבנק המרכזי השוויצרי נאלץ להדפיס כמויות כה גדולות של פרנקים, עד שאפילו הכלכלנים של הבנק נבהלו מהיקף המניפולציה והחליטו להיכנע, לשחרר את הפרנק ולתת לחוזקה של הכלכלה השוויצרית לבוא לידי ביטוי בחוזקו של המטבע המקומי.

התוצאה? כוח הקנייה של אזרחי שוויץ קפץ תוך שעה בכ-15%.

אולם צריך לזכור שהמניפולציה שנעשתה בפרנק בשלוש השנים האחרונות היא כאין וכאפס לעומת המניפולציה האדירה שנעשית כבר עשרות שנים בתוך גוש האירו עצמו. שכן, כפי ששוויץ היא מדינה משגשגת שהודבקה בכוח לענק האירופאי החולה, כך גרמניה היא כלכלה עשירה בתוך אירופה עצמה שנאלצת לחלוק מטבע עם כלכלות חלשות כמו יוון, פורטוגל, ספרד וצרפת. ההיגיון שהנחה את הבנק השוויצרי לברוח מהיורו תקף גם לגרמניה כולה. גרמניה צריכה לברוח מגוש היורו, לברוח מהביורוקרטיה ומהרגולציה המעיקים של בריסל, וחשוב מכל – לזרוק את האירו לפח ולחזור לדויטש מארק.

המציאות הכלכלית היא שהגרמנים – עם שיעורי החיסכון הגבוהים שלהם, אורח החיים הצנוע והרבה מאוד עבודה קשה – מממנים את שכניהם, העסוקים בעיקר ברמאויות מס ובתכנון הסיאסטה הבאה. למעשה, ההנהגה הפוליטית הגרמנית שמתעקשת להמשיך את הפארסה האירופאית, שודדת את אזרחיה ומשתמשת בכספם כדי לתמוך במדינות הים התיכון.

רק בימים האחרונים ראינו דוגמה מאלפת למציאות הזו. ההרחבה הכמותית שעליה הכריז הבנק המרכזי האירופאי היא בבסיסה הדפסת כסף אדירה והזרקתן למשק בתקווה שפיסות הנייר הווירטואליות האלה יאוששו בדרך נס את הכלכלה. כך האזרחים הגרמנים מרוויחים משכורת במטבע שעובר הפחתת ערך מכוונת כדי לעזור לשכניהם העצלנים.

במילים אחרות, פוליטיקאים גרמנים מסכימים לפגיעה בכוח הקנייה של אזרחים גרמניים בעלי זכות בחירה והעברתו לאזרחים זרים שאינם יכולים להצביע בגרמניה.

כיצד אפשר להסביר את המוזרות הזו?

קיימים הסברים פוליטיים, האתוס של אירופה המאוחדת, רגשות האשם הגרמניים וכן הלאה. אולם לפחות מבחינה כלכלית, ההסבר העיקרי הוא החשש הכבד של גרמניה מפני התפרקות גוש היורו והחזרה למארק הגרמני.

החשש הזה נובע חלקית מהחולשה הכלכלית שתכריע כמה ממדינות אירופה שהן שוק ייצוא חשוב של גרמניה. אולם זה איננו טיעון רציני – גרמניה אמורה לממן מדינות פושטות רגל כדי שאלה ישתמשו בכסף גרמני כדי לקנות מוצרים גרמניים? השיטה הזו, שהיא למעשה גרסה מעוותת של אשראי ספקים, היא חסרת הגיון.

לא לפחד על הייצוא

נראה שמה שמפחיד את הגרמנים יותר מכל היא החזרה למארק הגרמני. המארק צפוי לשקף את כוחה של כלכלת גרמניה וככזה הוא יהיה בין המטבעות החזקים והיקרים בעולם, ביחד עם הפרנק השוויצרי. לפיכך, החשש הוא שהייצוא הגרמני יקרוס כי הצרכנים בעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות מוצרים גרמניים. ואם הייצוא הגרמני יקרוס, השגשוג של כלכלת גרמניה יגיע לסופו.

אך האמת היא שזו טיעון אבסורדי. ולמעשה ההיפך הוא הנכון - חזרה למארק הגרמני היקר תביא לתקופת שגשוג פנומנאלית בגרמניה. הכיצד? הסיבה הראשונה היא שייצוא הוא רק צד אחד של המטבע. בצד השני נמצא הייבוא. גרמניה מייבאת כמעט את כל חומרי הגלם שהיא נזקקת להם, וכן אנרגיה, מוצרי צריכה אלקטרוניים, ביגוד, ריהוט, מחשבים, תוכנה וכמובן תיירות יוצאת. מנקודת מבטו של גרמני המשלם עם מארקים, מחירם של המוצרים והשירותים האלה יקרוס, כוח הקנייה של האזרח הגרמני ירקיע שחקים ורמת חייו תעלה פלאים. בדיוק כפי שקרה לאחרונה לאזרח השוויצרי.

אך מה עם הייצוא? האם קריסת הייצוא לא תביא לאבטלה המונית? ובכן, אולי תהיה פגיעה מסוימת בייצוא הגרמני, אולם יש לזכור שאף אחד לא קונה מכוניות מרצדס או ב.מ.וו. או אפילו פולקסווגן כי הן זולות. גם המכונות התעשייתיות שגרמניה מוכרת אינן ידועות כזולות במיוחד. בכלכלה המבוססת על איכות ומוניטין, המחיר לא משחק תפקיד בלעדי והירידה בייצוא תהיה נמוכה הרבה יותר ממה שצופים רואי השחורות.

בעצם, ייתכן שהירידה בייצוא תהיה מינורית הרבה יותר ממה שנדמה. צריך לזכור שמטרת היצואנים, כמו כל בעל עסק, היא לאו דווקא למכור במחיר גבוה ככל האפשר, אלא לייצר את הרווחים הגבוהים ככל האפשר. עלות הייצור עבור היצואנים הגרמנים תצנח ביחד עם עלות מחירי הגלם והאנרגיה. היצואן הגרמני שחווה דיפלציית עלויות יוכל למכור את המוצרים שלו במחירים נמוכים ועדיין יצליח לייצר רווחים גבוהים. במילים אחרות, התחרותיות של היצואן הגרמני לא תיפגע.

אין במסקנה הזו שום דבר מפתיע או חדש. למרות מטבע יקר, יפן נהנתה מעודף סחר גדול במשך שנים רבות כי - כמו גרמניה - היא מוכרת מוצרים איכותיים. גם בעתיד הקרוב נראה שהנזק לייצוא השוויצרי שעלול כביכול לבוא עם התחזקות הפרנק יהיה קטן ואולי אפסי. סווטש, נוברטיס ורוש מוכרים מוצרים שהעולם צריך ומוכן לשלם תמורתם בעין יפה. ושוויץ מצליחה למכור אותם בזכות יתרונות תחרותיים שלא ייעלמו עם התחזקות המטבע.

והנקודה החשובה ביותר היא שמטבעות חזקים לא נולדים משום מקום. כלכלה חופשית מולידה חברות יצואניות חזקות. החברות האלה מייצאות, מכניסות זרם של מטבע זר לתוך המדינה ומחזקות את המטבע המקומי. כלומר, ההיגיון של חסידי המטבע המקומי החלש הוא שיש להחליש את המטבע כדי להגן על החברות היצואניות שהייצוא שלהם הוא זה שמחזק את המטבע מלכתחילה. אין כאן היגיון.

ומה יהיה על המדינות הנזקקות באירופה אם גרמניה תנטוש אותם? בטווח הארוך, ניתוק מהיר של צינור החמצן הגרמני יפעל לטובתן. הרי במוקדם או במאוחר, לגרמניה יימאס לממן את אורח החיים המופקר של מדינות הים התיכון ושל צרפת. עדיף למדינות אלה לסבול את כאבי הגמילה עכשיו מאשר שנים מהיום כאשר הנזק המצטבר יהיה חמור פי כמה. ואם נמתח את האנלוגיה לסמים עוד שלב אחד, צריך לזכור שספרד, איטליה או צרפת מסתכנות במנת יתר שעלולה להביא להתמוטטות כלכלית/חברתית גמורה. וזהו תסריט שאף אחד לא רוצה לראות.

שפיות כלכלית בשוויץ

אין זו הפתעה שדווקא שוויץ, המדינה המתועשת המערבית העשירה ביותר בעולם, הרעידה את השווקים הפיננסיים כשניתקה את ההצמדה האווילית של הפרנק השוויצרי ליורו

שוויץ נחשבת לאחת משלוש המדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם (ביחד עם הונג וקונג וסינגפור) והיא המדינה המתועשת המערבית העשירה ביותר בעולם. לפיכך אין זה מפתיע שדווקא שוויץ הרעידה את השווקים הפיננסיים כשניתקה את ההצמדה האווילית של הפרנק השוויצרי ליורו. ההפתעה האמיתית הייתה שהיא בכלל הנהיגה את ההצמדה הזו מלכתחילה.

הביקורת החריפה שבאה כתגובה לניתוק ההצמדה של הפרנק מתמקדת בשתי נקודות עיקריות. הנקודה הראשונה היא שאסור לתת לפרנק להתחזק יתר על המידה כי הדבר יהפוך את היצוא השווייצרי ליקר ויפגע בחברות היצואניות. זהו בדיוק אותו היגיון שגרם לבנק ישראל בשנים האחרונות לקנות עשרות מיליארדי דולרים כדי למנוע מהשקל להתחזק יתר על מידה. בשני המקרים, הישראלי והשוויצרי, הרצון להגן על היצואנים נובע מחשיבה כלכלית גרועה.

הפרנק השוויצרי הוא מטבע חזק כי הכלכלה השוויצרית היא כלכלה חזקה. זוהי כלכלה חופשית יחסית, מתועשת, עם חברות יצואניות מעולות כמו נסטלה, רוש ונוברטיס. החברות האלה מייצאות בסכומי עתק, מזרימות מטבע זר למדינה ומחזקות את המטבע המקומי. הרעיון שיש להחליש את הפרנק כדי להגן על החברות היצואניות שהייצוא שלהם הוא זה שמחזק את הפרנק מלכתחילה הוא מעגלי וחסר היגיון.

מהלך הדברים הטבעי הוא שהיצוא מחזק את המטבע המקומי, מגדיל את כוח הקנייה של האזרחים השוויצריים ומעשיר אותם. לכל היותר, אם במהלך הזמן המטבע מתחזק יתר על המידה, היצוא יירד, המטבע ייחלש בצורה טבעית והיצוא יתחזק. האמונה שפוליטבירו מוניטרי, בין אם זה הבנק המרכזי בארץ, בשוויץ או בכל מדינה אחרת, יודע יותר טוב מכוחות השוק החופשי מה צריך להיות שער המטבע, היא אמונה מוזרה שהופרכה פעמים רבות בעשרות השנים האחרונות.

כמעט אין מקרה בהיסטוריה הכלכלית של מדינה ששגשגה לאורך זמן עם מטבע חלש וכנראה שגם אין דוגמא למקרה של כלכלה חלשה עם מטבע חזק. מטבע חזק הוא סימן היכר של כלכלה חזקה, הישג שצריך להתגאות בו ולהנות ממנו, לא להילחם נגדו.

הנקודה השנייה שמעלים המתנגדים לביטול ההצמדה של הפרנק היא, שהדבר מעלה את הסיכון לדיפלציה (ירידת מחירים) בשוויץ. כאמור שוויץ מייצאת מוצרים רבים, אך היא גם מייבאת - בגדים, מכוניות, אנרגיה, חומרי גלם, ריהוט, תיירות חוץ, מוצרי צריכה אלקטרוניים ועוד. החשש הוא שעליית ערך הפרנק השוויצרי תוזיל את היבוא ותביא לירידת מחירים. מדוע ירידת מחירים היא כה מסוכנת?

החשש הוא שכאשר המחירים יורדים - נניח בחצי אחוז או אחוז לשנה - צרכנים יידחו את הקניות שלהם בצפייה לירידת מחירים ויקלעו את המשק למיתון. לכן כביכול צמיחה כלכלית דורשת אינפלציה (עליית מחירים). זוהי שטות כמובן. כאשר מחירים יורדים, אנשים דווקא קונים יותר. יעידו על כך מכירות הסמרטפונים והמחשבים הביתיים. גם אינני מכיר שום בר דעת שיידחה קנייה של מוצר צריכה, בין אם זה ארטיק, או טלוויזיה, או מכונית, כי המוצר יהיה זול בחצי אחוז תוך שנה.

ירידת מחירים לא רק שאינה פוגעת בצמיחה, היא בעצם סימן היכר של כלכלה צומחת המבוססת על שיפורים טכנולוגיים ותחרות חופשית. אפשר גם לציין שכאשר משק נקלע למיתון, ירידת המחירים שבאה כתוצאה מההתדרדרות בכלכלה, דווקא מקלה על חיי הצרכנים. בכל מקרה, הרעיון שיש להילחם נגד ירידת מחירים הוא כל כך מגוחך ואנטי חברתי, שלא ברור מדוע בנקים מרכזיים ברחבי העולם, שמתעקשים לפגוע באזרחים שלהם, לא נתקלים במחאה ציבורית קשה.

בסיכומו של דבר, העובדה ששוויץ מראה סימני שפיות כלכלית, היא בגדר בשורות טובות. נקווה שהבנק המרכזי הישראלי לא יהיה בין האחרונים ללמוד את הלקח הזה, כי ככל שההצמדות ושאר המניפולציות נמשכות זמן רב יותר, כך הנזק שנגרם למשק הוא כבד יותר. ובניגוד לכלכלה השוויצרית, לא ברור שהכלכלה הישראלית שגם כך מתמודדת עם רגולציה אינסופית ומסים חונקים, יכולה לספוג את הנזק הזה.

המאמר פורסם בכלכליסט

שוויץ ברחה בזמן מבית המשוגעים האירופאי

להרחבה כמותית באירופה אין שמץ סיכוי לשפר את כלכלת האיחוד, אין לה שמץ סיכוי לשפר את רמת חייהם של תושבי אירופה ובסופו של דבר היא רק מאיצה את תהליך התפוררותו של האירו.

ההרחבה הכמותית אמורה להשיג שתי מטרות עיקריות. ראשית, הבנק המרכזי האירופאי רוצה להזרים נזילות לשווקים כדי לעודד הלוואות והשקעות וכך לעודד צמיחה. אך מאחר שהריבית על האג"ח האירופאי במדינות שונות מתקרבת בכל מקרה לאפס, האפקטיביות של ההרחבה תהיה מוגבלת. סביר שלכל היותר הכסף הטרי הזה יופנה להשקעות ספקולטיביות ולא יצרניות, שיאפשרו למגזר הפיננסי להרוויח מפערי ריבית ומהכסף הזול. לכלכלה הרחבה ולמיליוני התושבים באירופה זה לא יעזור.

בנקודה זו יש לשאול: אם אפילו לפני ההכרזה על ההרחבה הכמותית, הריבית גם כך היא נמוכה והנזילות קיימת, מדוע לא רואים השקעות אמיתיות ויצרניות ביבשת הישנה? הסיבה נעוצה בבעיות מבניות קשות: שוק עבודה קשיח, רגולציה אינסופית, מסים גבוהים, התערבות ממשלתית רחבה ומערכת רווחה פזרנית שתוקעת מיליוני אנשים בחיי בטלה מנוונים.

אלה הבעיות האמיתיות, לא ריבית שנמצאת ב-0.7% במקום 0.3% ולא איזשהו חסר דמיוני בכסף פנוי להשקעות. אך לפוליטיקאים ולבנק המרכזי יותר קל לשפוך דליים נוספים של כסף זול ולא לפנות לעבודה הקשה הנדרשת לתיקון אמיתי.

להרחבה הכמותית מטרה נוספת, והיא המלחמה בדיפלציה, כלומר המלחמה בירידת המחירים. עד לפני כמה שנים בנקים מרכזיים נטו לבנות את המדיניות המוניטרית שלהם על בסיס גבול עליון של אינפלציה (כלומר עליית מחירים). בדר"כ 2% היה הגבול שמעליו הבנק המרכזי היה אמור להיכנס לפעולה ולהילחם בעליית המחירים. כיום, הגבול העליון הפך להיות לגבול תחתון, כלומר עליית מחירים שמתחת ל-2% היא נמוכה מדי ועלולה להוביל לירידת מחירים ולכן מסוכנת לצמיחה הכלכלית. 

יש כאן היפוך מוחלט של התפקיד שלשמו קמו בנקים מרכזיים – קרי שמירת ערך המטבע, אבל יש כאן גם עיוות מוזר של חשיבה כלכלית. מדוע ירידת מחירים היא כה מסוכנת? כי היא כביכול עלולה לגרום לצרכנים לדחות את הקניות שלהם ובכך לגרום למיתון. כמובן שעפ"י ההיגיון הזה אף אחד לעולם לא היה קונה טלוויזיה או סמארטפון. האמת היא בדיוק הפוכה ממה שהבנקים המרכזיים מספרים לנו. ירידת מחירים דווקא גורמת לאנשים לקנות יותר. יותר מכך, ירידת מחירים עקבית היא סממן טבעי של כלכלה המבוססת על שיפורים טכנולוגיים ותחרות חופשית.

והערה אחרונה על הדיפלציה - לא רק שירידת מחירים לא מביאה למיתון, היא בעצם מקלה על חיי הצרכנים בתקופות של מיתון שנגרמות, נניח, ממסים גבוהים מדי, או מהתפוצצות בועה של ריביות נמוכות. בכל אופן, מחירים יורדים לא גורמים למיתון.

אי אפשר לסיים את המאמר הזה בלי להזכיר שרק לפני כשבועיים שוויץ הודיעה על ביטול ההצמדה של הפרנק השוויצרי לאירו. כל המבקרים את הצעד של שוויץ צריכים להסביר מדוע כלכלה חזקה, חופשית, הנהנית מעודף מסחרי עצום צריכה לתלות את גורלה במטבע של כלכלה חולה ועמוסה בבעיות מבניות קשות. שוויץ עשתה בחכמה כשברחה מבית המשוגעים הזה. 

ירידת מחירים (דיפלציה) זה דבר טוב. נקודה.

דחליל הדיפלציה מגיע לישראל

על אף שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה

מדיניות הריבית הנמוכה של בנק ישראל גורמת לכלכלה נזק נרחב. הריבית הנמוכה שופכת דלק על מדורת הנדל"ן, גוזלת מהציבור את הביטחון שבחסכון בנקאי רגיל, דוחפת ללקיחת סיכונים ותורמת ליוקר המחיה.

והנה, לאחרונה גוברים הקולות להורדת רבית נוספת כדי להתמודד עם סכנת הדפלציה. בדפלציה הכוונה פשוט לירידה ברמת המחירים בשוק. אם כך, מדוע דיפלציה נתפסת כסיכון שיש להילחם נגדו? האם ירידה ברמת המחירים הכללית אינה תופעה חיובית שתוריד את יוקר המחיה?

הטענה העיקרית של הפוחדים מירידה במחירים היא שיש למנוע סחרור דפלציוני. כלומר מאחר שצרכנים חושבים שהמחירים ירדו בחצי אחוז או אחוז תוך שנה, הם יידחו את הקניות שלהם לשנה הבאה, וכך הביקוש ירד, לכן המחירים ירדו אף יותר, הצרכנים ימשיכו לדחות קניות וכך ניכנס לסחרור שיוביל למיתון.

אך כמובן שאלה שטויות. אין מוצר או שירות שצרכן נורמלי יידחה את הקנייה שלו בשנה כדי להרוויח חצי אחוז או אחוז. מספיק לראות כיצד צרכנים מתנפלים על טלוויזיות וטלפונים סלולאריים שמחירם יורד בהתמדה, כדי להבין את האווילות בטענה. למעשה, האמת בדיוק הפוכה, ככל שמחירם של מוצרים עולה, כך הביקוש להם יורד, ככל שמחירם יורד, כך הביקוש להם עולה.

טיעון נוסף נגד הדפלציה היא שהיא מקשה על בעלי חוב. למשל בעל עסק שלקח הלוואה ומחזיר אותה מההכנסות שהוא מייצר מהעסק שלו, נתקל בבעיה כי ככל שההכנסות יורדות, כך קשה יותר להחזיר את ההלוואה. הטיעון הזה מפספס את הצד השני של המטבע. אינפלציה מקשה דווקא על זה שנתן את ההלוואה כי היא שוחקת את ערך הכסף. כלומר את אלה שרוצים להילחם בדפלציה ולעודד אינפלציה צריך לשאול מדוע לוקח ההלוואה יותר חשוב מזה שנתן אותה? הטיעון הזה גם מתעלם מכך שהמחירים היורדים יכולים לתרום להצלחת בעל העסק כי הביקוש למוצרים שלו גדל, ובנוסף, העלויות שלו גם הן יורדות, ביחד עם רמת המחירים הכללית במשק.

האמת היא שדפלציה - ירידת מחירים כללית במשק, היא תופעה מבורכת שמקלה על יוקר המחיה, מעלה את רמת החיים, והיא תופעה אופיינית לשגשוג כלכלי, לחדשנות ולהשקעות מוצלחות. ירידת מחירים היא ברכה עצומה במיוחד לחוסכים, לפנסיונרים שחיים על קצבה קבועה ולעשירונים התחתונים.

למרות שהדפלציה היא תופעה מבורכת, יש למדינה אינטרס ברור לנסות לצייר אותה כסכנה. זאת מאחר שדפלציה היא תופעה שמאוד נעים להילחם בה. רבית נמוכה, שהיא כלי במלחמה בדפלציה, אמנם פוגעת בציבור הרחב אך היא מאפשרת לממשלה ללוות כספים בעלות נמוכה, להגדיל את הגרעון התקציבי ולחלק כספים למגזרים המקורבים לפוליטיקאים.

לעומת זאת, אינפלציה היא תופעה שהמדינה שונאת להילחם בה. העלאת הריבית, הכלי העיקרי למלחמה באינפלציה, תחזק את המטבע המקומי, תוריד את יוקר המחיה ותאפשר לציבור החוסכים לחזור לביטחון שבפיקדונות בנקאיים. אך מנגד, לממשלה יהיה הרבה יותר קשה לקחת הלוואות, לממן גירעונות וכך יכולת הפוליטיקאים לתגמל את המקורבים להם תיפגע.

בנק ישראל צריך להעלות את הריבית כדי להציל את החוסכים ולכבות את המדורות הספקולטיביות במשק. אולם אין סיכוי שהבנק יעשה צעד שהוא כה מנוגד לאינטרס של הפוליטיקאים. נקווה לפחות שבנק ישראל לא ישתמש בדחליל הדיפלציה כתירוץ להורדת רבית נוספת שתרמוס את התקווה הקטנה שיש לנו להקלה ביוקר המחיה.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט