יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

מי מהנדס את יוקר המחיה?

האינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד. "מדד M1" שהוא בעצם האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014

עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האינפלציה ב-12 החודשים האחרונים הייתה אפס. היעדר האינפלציה היא אחת הסיבות שבנק ישראל הרשה לעצמו להוריד את הריבית לרמתה האפסית העכשווית. אבל יש לזכור שהאינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד, של אינפלציה במובנה הקלאסי.

אינפלציה במובן הקלאסי היא לא עליית מחירים, אלא גידול בכמות הכסף בשוק, כפי שמראה מילון וובסטר משנת 1913, שהיא אגב השנה האחרונה בה ארה"ב פעלה ללא בנק מרכזי. ספציפית הכוונה היא לעלייה בכמות הכסף - M1, כלומר המזומן שבידי הציבור וחשבונות עו"ש. עם השנים, ההגדרה של האינפלציה שינתה צורה וכיום אנחנו פשוט מתכוונים לעליית ברמת המחירים הכללית במשק, כלומר מדד המחירים לצרכן.

לשינוי הזה בהגדרות יש היגיון מסוים שהרי עלייה בכמות הכסף שהיא גבוהה מהעלייה בקצב הגידול במוצרים ובשירותים, אמורה להוביל לעליית מחירים - יותר כסף על כמות נתונה של מוצרים. אך זהו איננו שינוי תמים. להתמקדות ברמת המחירים במקום בכמות הכסף יש השלכות דרמטיות על מדיניות הממשלה.
  
הנקודה שחשוב להבין היא שאת המדד M1 קשה לזייף, כמות הכסף במשק היא הרי ידועה והיא מפורסמת ע"י בנק ישראל בדיוק רב. לעומת זאת, מדד המחירים נתון לכל כך הרבה מניפולציות סטטיסטיות, שקשה לדעת בכמה באמת עולים המחירים בארץ. בארה"ב יש מכון פרטי, שמנסה למדוד את רמת המחירים ולספק מדידה אלטרנטיבית למספר הרשמי שמפרסמת הממשלה הפדרלית. עפ"י המכון הפרטי הזה, המחירים בארה"ב צומחים בקצב גדול פי 3 או אף פי 5 לעומת המדד הרשמי.

האם קיימת מניפולציה?


לצערנו, אין בישראל מדד אלטרנטיבי לזה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם קיים חשש שכמו בארה"ב, גם כאן המחירים עולים בקצב גבוה ממה שטוענים המדדים הרשמיים, וזאת למרות ההאטה בכלכלה שאמורה ללחוץ את המחירים מטה. שימו לב שמדד M1, כלומר האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014, לעומת עלייה אפסית במדד המחירים. אם כי ייתכן שיש לזינוק ב-M1 סיבות שלאו דווקא אמורות להעלות את המחירים במשק.

אך מדוע אנו בכלל חושדים שמדד המחירים הרשמי של הממשלה עובר מניפולציות סטטיסטיות ואינו נאמן למציאות? מהו האינטרס בהסתרת הקצב האמיתי של הגידול במחירים?

יש לזכור שהממשלה היא הלווה הגדולה במשק. הרי את הגירעון בתקציב הממשלה מממנת ע"י הלוואות. תשלומי הריבית על החוב הממשלתי, מסתכמים בכ-10% מהתקציב ומהווים את הסעיף השלישי בגודלו, אחרי הביטחון והחינוך. הורדת הריבית של בנק ישראל מקלה על הממשלה לקחת הלוואות כי תשלומי הריבית על ההלוואות קשורים לריבית בנק ישראל.

וכאן המפתח. כדי שבנק ישראל יוכל לשמור על הריבית ברמה אפסית ולהקל על הממשלה במימון הגרעון, יש להראות שהאינפלציה נמוכה. אם מדד המחירים יזנק, בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית כדי להשתלט על האינפלציה ולממשלה יהיה הרבה יותר קשה לממן את הגירעון.

ואם הממשלה לא תוכל לממן את הגירעון, לא תהיה לה ברירה אלא להעלות מסים או לקצץ בתקציב. ואין דבר שממשלות שונאות יותר מלקצץ בתשלומים ובמתנות שניתנים לקבוצות אינטרסים, תמורת הקולות שלהם והתרומות שלהם.

שלא יהיה ספק, את מדד המחירים אפשר לזייף רק לתקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגידול ביוקר המחיה עלול להאיץ בקצב שכבר אי אפשר להסתיר, אולי בגלל חולשה דרסטית בשקל שתייקר מאוד את מחירי היבוא. ואז בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית. הצעד הזה יכריח את הממשלה לקצץ בתקציב, ויעשה נזק עצום לכל אלה שלקחו הלוואות בריבית נמוכה מלאכותית. אמנם כל ממשלה מקווה, שכל זה יקרה בקדנציה של הממשלה הבאה, אך לצערו של הציבור, הקדנציה שלו אף פעם לא נגמרת.

פורסם במקור בכלכליסט

יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

לסגור את משרד החינוך

בעיית היסוד של מערכת החינוך שהיא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו. אז מה בכל זאת הפתרון?

כמו בכל פתיחת שנת לימודים, העיתונים מתמלאים בכתבות ובמאמרים שמבכים את מצבה המדכא של מערכת החינוך, את רמת הלימודים הנמוכה, את הצפיפות, האלימות בבתי הספר. וכמו בכל שנה מתמקדים ברפורמות, בקריאות להגדלת התקציב ובעוד פעולות שבינן לבין בעיית היסוד של המערכת אין דבר וחצי דבר. בעיית היסוד היא שמערכת החינוך היא מונופול, וכל עוד המונופול הזה לא ימוגר, רמת החינוך תמשיך להתדרדר והפערים בין העשירים לבין כל השאר יתרחבו.

תארו לעצמכם שהממשלה מחליטה שמחשב אישי הוא מוצר יסודי וחשוב ושאין להפקירו לשוק הפרטי. לכן הממשלה מחליטה להטיל מכס של 100% על יבוא מחשבים מחו"ל, לפתוח מפעל ממשלתי לייצור מחשבים ולאסור על תחרות ממפעלים פרטיים. די ברור שכלל הציבור ייאלץ לשלם ביוקר ולקבל מחשבים מפגרים בייצור ממשלתי. לעשירים כמובן לא אכפת ממכס של 100% על ייבוא, כי הרי הם עשירים. ורק הם יוכלו ליהנות ממחשבים מעולים – אותם מחשבים שכולם נהנו מהם עד שהממשלה החליטה לדחוף את ידיה לשוק.

למרות שזה אולי נשמע קצת מוזר, מערכת החינוך נראית בערך כך כיום. אין כמעט שום תחרות בין בתי ספר, ובעצם מדובר במונופול ממשלתי חסר תקנה. והוא חסר תקנה לא בגלל שמשרד החינוך עוד לא מצא את הרפורמה הגואלת או בגלל שלא נשפכו מספיק דליי כסף לתוך החור השחור הזה. אלא בגלל שמונופול, כמו כל מונופול, הוא ייצור מסואב, בזבזני שמספק שירות גרוע.

וכמו בדוגמא של המחשבים, לעשירים לא אכפת. הם הרי מספקים לילדיהם חוגי העשרה, מורים פרטיים, סאמר סקול. אבל כלל הציבור שלא יכול להרשות זאת לעצמו, נאלץ להסתפק בתוצרים של המונופול. כך הפער החברתי גדל והתסכול גובר.
הפיתרון למערכת החינוך, הוא מקביל לפתרון המתבקש בדוגמא של המחשבים – הכנסת תחרות חופשית. תחרות היא המפתח בכל מערכת, בכל מוצר ובכל שירות. אין מערכת יעילה שמספקת מוצר איכותי במחיר אופטימלי בלי תחרות ואין כמעט שום מערכת תחרותית שמאכזבת את לקוחותיה.

חינוך אינו יוצא דופן. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא חשוב במיוחד, אבל זה מה שהופך את אלמנט התחרות לקריטי כל כך.
אופן הכנסת תחרות למערכת החינוך היא אתגר שמדינות רבות מתחבטות בו כבר עשרות שנים. הפיתרון שנראה מעשי ושנוסה בשבדיה, ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות הוא שיטת השוברים. בשיטה זו תקציב החינוך מחולק בין 2 מיליון התלמידים במדינה וכל תלמיד מקבל את חלקו בצורה של שובר. הורי התלמיד יכולים לקחת את השובר הזה לכל אחד מבתי הספר בארץ – כאשר בתי הספר יהפכו למוסדות פרטיים.

כלומר מדובר במעין הפרטה. הפרטות רבות נכשלו כי המונופול הממשלתי פשוט הועתק לשוק הפרטי ללא הכנסת תחרות, וכך הבעיה לא נפתרה. אך בשיטת השוברים – התחרות היא במרכז העניין.

דמיינו איזה כוח יהיה להורים. השוברים יהיו מקור ההכנסה של בית הספר ואלה יצטרכו להתחרות בניהם ולמשוך את ההורים אליהם. במערכת הזו, הלקוחות יהיו ההורים והתלמידים, לא המורים ולא הביורוקרטים של משרד החינוך. אגב, יתרון נוסף של השיטה הזו הוא שכלל אין צורך במשרד החינוך, ההורים יהיו הרגולטורים האמיתיים ולבית ספר גרוע שלא יצליח למשוך לקוחות, לא תהיה תקומה.

משרד החינוך כמובן יילחם בחירוף נפש נגד שיטה שמייתרת את קיומו וארגוני המורים בוודאי אינם רוצים בעול של תחרות חופשית. נקווה שמתישהו תיווצר קונסטלציה שלטונית שתצליח לקדם את הרעיון. בינתיים, נסתפק במורה פרטי מצוין.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט