האינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד. "מדד M1" שהוא בעצם האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014
עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האינפלציה ב-12 החודשים האחרונים הייתה אפס. היעדר האינפלציה היא אחת הסיבות שבנק ישראל הרשה לעצמו להוריד את הריבית לרמתה האפסית העכשווית. אבל יש לזכור שהאינפלציה כפי שאנחנו מבינים אותה היום היא עיוות, ואולי עיוות שנעשה במזיד, של אינפלציה במובנה הקלאסי.
אינפלציה במובן הקלאסי היא לא עליית מחירים, אלא גידול בכמות הכסף בשוק, כפי שמראה מילון וובסטר משנת 1913, שהיא אגב השנה האחרונה בה ארה"ב פעלה ללא בנק מרכזי. ספציפית הכוונה היא לעלייה בכמות הכסף - M1, כלומר המזומן שבידי הציבור וחשבונות עו"ש. עם השנים, ההגדרה של האינפלציה שינתה צורה וכיום אנחנו פשוט מתכוונים לעליית ברמת המחירים הכללית במשק, כלומר מדד המחירים לצרכן.
לשינוי הזה בהגדרות יש היגיון מסוים שהרי עלייה בכמות הכסף שהיא גבוהה מהעלייה בקצב הגידול במוצרים ובשירותים, אמורה להוביל לעליית מחירים - יותר כסף על כמות נתונה של מוצרים. אך זהו איננו שינוי תמים. להתמקדות ברמת המחירים במקום בכמות הכסף יש השלכות דרמטיות על מדיניות הממשלה.
הנקודה שחשוב להבין היא שאת המדד M1 קשה לזייף, כמות הכסף במשק היא הרי ידועה והיא מפורסמת ע"י בנק ישראל בדיוק רב. לעומת זאת, מדד המחירים נתון לכל כך הרבה מניפולציות סטטיסטיות, שקשה לדעת בכמה באמת עולים המחירים בארץ. בארה"ב יש מכון פרטי, שמנסה למדוד את רמת המחירים ולספק מדידה אלטרנטיבית למספר הרשמי שמפרסמת הממשלה הפדרלית. עפ"י המכון הפרטי הזה, המחירים בארה"ב צומחים בקצב גדול פי 3 או אף פי 5 לעומת המדד הרשמי.
האם קיימת מניפולציה?
לצערנו, אין בישראל מדד אלטרנטיבי לזה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם קיים חשש שכמו בארה"ב, גם כאן המחירים עולים בקצב גבוה ממה שטוענים המדדים הרשמיים, וזאת למרות ההאטה בכלכלה שאמורה ללחוץ את המחירים מטה. שימו לב שמדד M1, כלומר האינפלציה הקלאסית, זינק בישראל ב-22% באוגוסט 2014, לעומת עלייה אפסית במדד המחירים. אם כי ייתכן שיש לזינוק ב-M1 סיבות שלאו דווקא אמורות להעלות את המחירים במשק.
אך מדוע אנו בכלל חושדים שמדד המחירים הרשמי של הממשלה עובר מניפולציות סטטיסטיות ואינו נאמן למציאות? מהו האינטרס בהסתרת הקצב האמיתי של הגידול במחירים?
יש לזכור שהממשלה היא הלווה הגדולה במשק. הרי את הגירעון בתקציב הממשלה מממנת ע"י הלוואות. תשלומי הריבית על החוב הממשלתי, מסתכמים בכ-10% מהתקציב ומהווים את הסעיף השלישי בגודלו, אחרי הביטחון והחינוך. הורדת הריבית של בנק ישראל מקלה על הממשלה לקחת הלוואות כי תשלומי הריבית על ההלוואות קשורים לריבית בנק ישראל.
וכאן המפתח. כדי שבנק ישראל יוכל לשמור על הריבית ברמה אפסית ולהקל על הממשלה במימון הגרעון, יש להראות שהאינפלציה נמוכה. אם מדד המחירים יזנק, בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית כדי להשתלט על האינפלציה ולממשלה יהיה הרבה יותר קשה לממן את הגירעון.
ואם הממשלה לא תוכל לממן את הגירעון, לא תהיה לה ברירה אלא להעלות מסים או לקצץ בתקציב. ואין דבר שממשלות שונאות יותר מלקצץ בתשלומים ובמתנות שניתנים לקבוצות אינטרסים, תמורת הקולות שלהם והתרומות שלהם.
שלא יהיה ספק, את מדד המחירים אפשר לזייף רק לתקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגידול ביוקר המחיה עלול להאיץ בקצב שכבר אי אפשר להסתיר, אולי בגלל חולשה דרסטית בשקל שתייקר מאוד את מחירי היבוא. ואז בנק ישראל ייאלץ להעלות ריבית. הצעד הזה יכריח את הממשלה לקצץ בתקציב, ויעשה נזק עצום לכל אלה שלקחו הלוואות בריבית נמוכה מלאכותית. אמנם כל ממשלה מקווה, שכל זה יקרה בקדנציה של הממשלה הבאה, אך לצערו של הציבור, הקדנציה שלו אף פעם לא נגמרת.
פורסם במקור בכלכליסט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה