העלאת המס לכי"ל? רעיון רע לכלכלה

חברת כימיקלים לישראל (כיל) בשליטת עידן עופר מחזיקה בזיכיון על ים המלח, המאפשר לה לכרות אשלג וכימיקלים אחרים. הזיכיון הזה יפוג בשנת 2030 ונושא תנאי ההארכה שלו עומד לתפוס תשומת לב ציבורית הולכת וגוברת בשנים הקרובות.

על פי הדיווחים בעיתונות, האסטרטגיה של המדינה היא לנסות להעלות כמה שיותר את שיעור המס והתמלוגים שהיא תגבה מהזיכיון החדש. זוהי אסטרטגיה טובה לפוליטיקאים, אבל רעה לכלכלה, ועדיף שהמדינה תיסוג מהרעיון הזה. על רקע ההורדה הדרמטית במס חברות בארה"ב וההורדה הזוחלת של מס חברות בארץ, ההבנה שמס חברות נמוך מעודד פעילות עסקית ומעודד צמיחה כלכלית זוכה לפופולריות, ובצדק.

אבל אם כך, מה ההיגיון בלהגדיל את המיסוי על הפעילות התעשייתית בים המלח? אפשר אמנם לטעון שהפעילות בים המלח אינה פעילות תעשייתית רגילה, שכן עיקרה הוא כריית מחצב טבע ולכן היא פחות רגישה לשיעור מס ותמלוגים. אך הטענה הזו היא לפחות בחלקה שגויה.

ייתכן שמחיר האשלג יהיה בעתיד כה גבוה שגם בשיעורי מס גבוהים מאוד לא ייפגע התמריץ לחצוב אותו. אבל חלק מהפעילות בים המלח היא תעשייתית ורגישה לשיעורי מס גבוהים. כמו כן, יש לזכור שלכיל יש מכרה אשלג בספרד שאולי יאפשר לה להעביר חלק מפעילותה לשם, אם המיסוי בארץ יהיה מספיק כבד. לבסוף, יש לזכור שדבר לא מבטיח מחירי אשלג גבוהים בעתיד, ומיסוי כבד עלול לפגוע בתמריץ אפילו של הפעילות הבסיסית של כריית אשלג.

מעבר לסיכון של פגיעה בתמריץ הכלכלי, קשה שלא לראות כאן מדיניות ברורה של אפליה כנגד חברות שאינן מסוגלות להעביר את הפעילות שלהן לחו"ל. חברות טכנולוגיה ופארמה כמו טבע נהנות משיעור מס חברות נמוך, לפעמים חד־ספרתי, בעוד חברות מקומיות - כמו נניח מסעדות או חברות שתלויות במחצבים כמו כיל בים המלח - נאלצות לשלם שיעור מס הרבה יותר גבוה.

המסר שהמדינה משדרת הוא שהיא תתעמר ככל יכולתה בחברות שאינן מסוגלות לברוח, ורק החברות שיכולות לברוח יקבלו יחס טוב. מעבר לשאלה המוסרית, יש לתהות אם בטווח הארוך הגישה הזו טובה לאקלים הכלכלי והיזמי במדינת ישראל.

לבסוף, יש גם לשאול מה בעצם הטעם בגביית מס מקסימלית. הרי אזרחי ישראל אינם מרוויחים כאשר כסף עובר מידיהם של חברות ואנשים פרטיים לידיהם של פוליטיקאים ופקידי הממשלה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון הפנים ב־48% או ב־4 מיליארד שקלים (מותאם לאינפלציה ולגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב־48%? האם הוא השתפר בכלל? מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד שקלים בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל?

עדיף לתת לבעלי המניות של כיל, יהיו מי שיהיו, לפעול בסביבה ידידותית ככל האפשר, שתאפשר להם למקסם את ההשקעות שלהם בארץ. והדבר נכון לכל חברה הפעילה בשוק המקומי. אנחנו רק נרוויח מהתעסוקה ומהצמיחה הכלכלית שנובעת מהשקעה פרודוקטיבית של המגזר הפרטי.

המאמר פורסם בישראל היום ב-26 לינואר 2018. 

טוויטר בישלה דייסה. מי יאכל?

התקשורת הממוסדת בישראל ממשיכה לנהל קרב נואש נגד המדיה החברתית. לפני שבוע עיתון פיננסי ותיק קרא למסות, לרסן ולפרק את פייסבוק ואת גוגל, והשבוע אותו עיתון קרא להפסיק בפייסבוק את ה"אנרכיה" ולהחליפה במערכת של כללים וענישה. לא צריך הרבה דמיון לנחש איזה סוג דעות צריכות להיענש לדעת הגוורדיה הוותיקה. אבל התקשורת הממוסדת אינה הקבוצה היחידה שנחרדת מהדמוקרטיזציה התקשורתית שנולדה בעשור האחרון.

תחקיר שפורסם בימים האחרונים מגלה שבטוויטר קיימת מדיניות סודית להשתיק דעות שמזוהות עם הימין הדתי בארה"ב. ובאמת, לפחות כשנתיים ובוודאי מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, מסתובבות שמועות עקשניות, שמנהלים ועובדים בחברות המדיה החברתית פועלים להשתיק דעות ימניות וליברליות/ליברטריאניות. התחקיר על טוויטר אישש ואישר חלק מהחשדות.

צריך להדגיש שטוויטר, פייסבוק וגוגל הן חברות פרטיות, אינן ממומנות מכספי הציבור ולכן זכותן להפלות כראות נפשן - בהנחה שאינן מפרות את תנאי ההצטרפות של המשתמשים. אבל זו אינה שאלה חוקית אלא שאלה של הוגנות. משתמשים משקיעים זמן וכסף בלבנות את העמוד שלהם ואת המעמד שלהם   בפלטפורמות האלה, מתוך הבנה שהם יזכו לאותו יחס לו זוכים משתמשים שמחזיקים בדעות מנוגדות. אבל כאשר הם מושתקים, לא בשל שימוש בשפה אלימה במיוחד וכדו', אלא מאחר שהם לא מחזיקים בדעות "הנכונות", כי אז זו פשוט נבזות.

שאלה מרתקת היא האם בעקבות התחקיר על טוויטר ואולי תחקירים אחרים שיגיעו בהמשך, תימשך השתקת דעות ימניות, או ששחקניות המדיה החברתית יתקנו את הטעון תיקון ויתייחסו לכל המשתמשים בהגינות. וכאן ההבדל בגדול בין חברות הפועלות בשוק חופשי לבין חברות מדיה שמוגנות מתחרות ע"י רגולציה.

ישראל היא דוגמא מצוינת לשוק שבו כמעט בלתי אפשרי ליצור ערוץ שידור ימני שיתחרה בערוצים הקיימים. האליטה התקשורתית משתמשת ברגולציה כדי לדכא מתחרים ולשמור על המונופול הקיים. מסיבה זו לאמצעי השידור המסורתיים בארץ אין מוטיבציה אמיתית לנהל דיון ציבורי הוגן ולתת חשיפה משמעותית לדעות ימניות וליברליות. הפחד מהתחרות איננו קיים.

השוק החופשי בו פועלת המדיה החברתית מתאפיין בדינמיקות מאוד שונות. טוויטר ופייסבוק יודעות שיש קו שאסור להן לחצות, ושאם הן ידירו את הימין בצורה בוטה מדי, הדבר יעודד הקמת פלטפורמות מתחרות. לכן סביר שתחקירים כמו זה שפורסם על טוויטר דווקא יעודדו הוגנות כלפי המשתמשים.

אבל זה לא בטוח. ייתכן שהמיאוס של העובדים והמנהלים בחברות המדיה החברתית מדעות ימניות, יביא אותם להקצנת המאבק. ייתכן שבעיניהם מלחמה בתופעה כמו טראמפ שווה את הנזק הכלכלי הכבד שעלול להיגרם להם. ייתכן גם שחברות דומיננטיות כמו פייסבוק וטוויטר משלות את עצמן שמעמדן כה מבוסס, ששום מתחרה חדש לא יכול לפגוע בהם. כידוע, בתי הקברות מלאים בחברות שחשבו שאין להן תחליף ולכן זו לא עמדה חכמה, אך אי אפשר לחלוטין לשלול אותה כמוטיבציה.

כך או אחרת, הסבירות היא שהתקשורת הממוסדת תמשיך בתהליך ההתרסקות שלה, וזוהי ברכה עצומה לכל אוהבי החירות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-19 לינואר 2018.

המונופולים האימתניים הם לא גוגל, פייסבוק ואמזון

לאחרונה גוברים הקולות שקוראים לרסן, למסות ואולי אף לפרק את ענקיות האינטרנט פייסבוק גוגל, ואמאזון. אם הקולות האלה ינצחו זה יהיה אסון דמוקרטי ממדרגה ראשונה כי הסכנה האמיתית לא נובעת מחברות עסקיות שמטרתן לשרת את הלקוחות, הסכנה היא התקשורת הממוסדת והממשלות, שלעומתן האזרח ניצב חסר ישע.

מספרים לנו שחברות האינטרנט יודעות פרטים רבים על הרגלי הקניות שלנו, להיכן אנחנו נוסעים, מה הם הטעמים שלנו, וכו'. לי דווקא אין שום בעיה עם הידע שצוברים עלי. בזכות ההתחקות אחרי ההרגלים שלי, אמאזון יודעת איזה מוצרים להציע לי, פייסבוק יודעת איזה סוג חדשות אני אוהב לקרוא וגוגל מתאימה את תוצאות החיפוש לטעמים שלי. במילים אחרות, אני מקבל שירות טוב.

ואם באיזה שלב אני ארצה להפסיק לתת את המידע הזה, אפשר להשתמש במנועי חיפוש אחרים - למשל בינג, אפשר לעבור למצב של גלישה בסתר ויש עוד שיטות. אולי אי אפשר להסתיר הכול אבל מי שחושש לפרטיותו, יכול להסתיר את רוב הרגלי הגלישה שלו.

הבדיחה הגדולה היא שמי שמבקש לפגוע בגוגל ודומיהן, פונה למדינה כדי שתתקוף ותסרס את יכולת חברות האינטרנט להציע את השירותים הטובים שהן מציעות כיום. כלומר, פונים למונופול השלטוני שאי אפשר לברוח ממנו, שאי אפשר להחליף אותו, זה שיקנוס אותנו אם נסרב לענות לשאלונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי שיגן עלינו מאמאזון. החברה שמתחננת שנקנה את מוצריה, ושאין לה שום יכולת להכריח אותנו לעשות דבר. האירוניה זועקת לשמים.

מה שבאמת מעורר חמה הוא שדווקא אנשי תקשורת הם אלה שלעתים קרובות קוראים לרסן את המדיה החברתית. פייסבוק וגוגל, והאינטרנט באופן כללי, הם הכוחות המשמעותיים ביותר שקמו למען הדמוקרטיה והחירות האנושית מאז המצאת מכונת הדפוס. אולי אני מגזים, אבל לא בהרבה.

הרי עד לפני עשרים שנה היינו נתונים כמעט באופן בלעדי ליכולתה של התקשורת הממוסדת לתמרן את הידע שלנו ואת הדעות שלנו. פייסבוק ויוטיוב, שברו את המונופול הזה ופתחו את השערים לדעות, לאינפורמציה ולתפישות עולם שלעולם לא היו פורצות לזירה הציבורית לולא המדיה החברתית. לולא פייסבוק ויוטיוב אין לי ספק שלטראמפ לא היה סיכוי להיבחר לנשיא ארה"ב והיינו נתקעים עם אחד ממועמדי הממסד הרגילים. לאלה שלא אוהבים את טראמפ זה אולי נשמע כמו חדשות טובות, אבל זה אומר שלעולם לא יהיו אופציות מחוץ לספקטרום המשמים והכושל שהתקשורת הממסדית מרשה לנו להיחשף אליו.

האג'נדה של אנשי התקשורת הממסדית היא להחזיר לעצמם את המונופול ע"י השמדת האופציות שהאינטרנט מציע. בזירת השוק החופשי, כאשר הצרכן הוא זה שקובע, לתקשורת הממסדית אין סיכוי כי המוצר שהיא מציעה הוא כה עלוב. לכן הפנייה לשלטון שידרוס את הרצון החופשי של האזרח ויחזיר את הכוח לאלה שהפסידו אותו. קרוב לוודאי שהתקשורת הממסדית תפסיד, כי את האינטרנט קשה לעצור, אבל עצם הניסיון מגלה הרבה על אופיים של אלה ששלטו בנו שנים כה רבות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-12 לינואר 2018.

כיצד להילחם בשחיתות בישראל

לפני כמה שבועות הנשיא טראמפ הצטלם ליד שתי חבילות דפים - החבילה הנמוכה מסמלת את כמות הרגולציה ששררה בארה"ב בשנת ‭ ,1960‬ ואילו החבילה הגבוהה מראה כיצד הרגולציה התנפחה בארה"ב מאז ועד היום. המסר של טראמפ הוא כמובן שיש לקצץ ברגולציה, ולמעשה זו היתה אחת מהבטחות הקמפיין המרכזיות שלו.

ברגולציה, או אסדרה בעברית, הכוונה לאוסף החוקים והתקנות שבאמצעותם הממשלה והכנסת מנסות לנהל את הכלכלה. לא מדובר בחוקים בסיסיים שנועדו להגן עלינו ועל הרכוש שלנו - כמו נניח חוקים נגד גניבה, רצח, אלימות, אונס, הונאה וכו', אלא לסוג אחר של איסורים, חלקם קטנוניים וגחמניים. למשל, בארץ חל איסור על לישת בצק בקונדיטוריות קטנות וכן אסור להוביל יותר מ-6 ק"ג דבש ללא אישור בכתב ממועצת הדבש.

אם כך, מה גרם לטראמפ להפוך את הצורך בהורדת עומס הרגולציה למטרה מרכזית של הממשל שלו? הרעיון המרכזי הוא שרגולציה בדרך כלל פוגעת ברמת התחרותיות והחדשנות במשק, מעלה מחירים ומורידה איכות, ובכלל פוגעת בצמיחה וברמת הרווחה הכלכלית של כלל הציבור. למשל, שתי התקנות שהוזכרו למעלה מגינות על קונדיטוריות ועל מגדלי דבש מבוססים מפני תחרות מצד יזמים. 

לפי נתוני מכון פרייזר, ארה"ב נמצאת כיום במקום החמישי בעולם מבחינת העומס הרגולטורי. כלומר, יש רק ארבע מדינות בעולם שנהנות מעול רגולטורי קל יותר מארה"ב. חשוב לציין כי בשנת ‭ 1980‬ארה"ב הייתה מדורגת במקום הראשון בעולם כמדינה עם העול הרגולטורי הקל ביותר, כלומר אין ספק שחלה הידרדרות. אגב, העשירייה הפותחת של המדינות עם הרגולציה הקלילה בעולם כוללת את הונג קונג, ניו זילנד, שווייץ, אירלנד, דנמרק, וכאמור ארה"ב. ולמרבה הפלא - בניינים אינם מתרסקים, צרכנים אינם מתים מהרעלות מזון ומפעלים אינם מתפוצצים חדשות לבקרים במדינות האלה. איכשהו, נראה שהשוק החופשי לא צריך את השלטון כאומנת.

ואיפה עומדת ישראל? למרבה הבושה, אנחנו מזדנבים הרחק מאחור במקום ה-‭56‬ בעולם, מה שאומר ש‭55- ‬ מדינות, רשימה הכוללת את המדינות המוצלחות בעולם, נהנות מעול רגולטורי קטן משלנו. מי שמחפש תשובה לשאלה מדוע ישראל אינה מצליחה למשוך הגירה יהודית משמעותית מהמדינות המצליחות - ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, בריטניה - יכול למצוא חלק מהתשובה בדירוג הזה. הרגולציה כאמור פוגעת ביזמות ובתחרות ומונעת מעסקים חדשים לקום, ואם הם כבר קמים למרות כל המכשלות שהמדינה מציבה בפניהם, סיכוייהם להצליח קטנים בסביבה כה לא ידידותית. 

עומס הרגולציה גם מסביר מדוע השחיתות פושה במדינה, בעיקר בסקטורים כמו סקטור הנדל"ן, הסובל מעומס רגולטורי כבד במיוחד. רגולציה יוצרת סביבה אידאלית לשחיתות ומעודדת מתן שוחד, שכן ככל שלפקיד או לפוליטיקאי יש יותר כוח וככל שהאזרח מוגבל על ידי חוקים ותקנות, כך התמריץ למתן שוחד גובר. לכן מי שקצה נפשו בשחיתות ורוצה צמיחה כלכלית נמרצת, צריך לרצות דה-רגולציה. עד כמה להוריד את הרגולציה? להגיע למקום הראשון בעולם זה אולי שאפתני מדי, אבל להיות עם דנמרק במקום העשירי בעולם לא מגיע לנו?

המאמר פורסם בישראל היום ב-5 לראשון 2018. 

המבחן הגדול של הביטקוין עוד לפניו

עליית המחירים המדהימה של הביטקוין והקרקס התקשורתי שמתחולל סביבו עוזרים להשכיח את הסיבה האמיתית ליצירתו של המטבע ואת סוד המשיכה שלו. הביטקוין שופך אור על חוליי המערכת הפיננסית הבינלאומית ואם יש לו קיום ארוך טווח, זה בזכות ההבדל בין הביטקוין לבין המערכת הקיימת, לא מההשקעה הספקולטיבית שאנו עדים לה היום.

ההיסטוריה של הביטקוין מתחילה ב-2009, כמעט מיד לאחר פרוץ המשבר הפיננסי הגדול בארה"ב. המשבר יצר אצל רבים חוסר אמון בממשלות ובמערכת המוניטרית בכלל. הנשיא בוש ולאחריו אובמה השתמשו במאות מיליארדי דולרים של כספי משלמי המסים כדי לחלץ מוסדות פיננסיים שהיו מקורבים לצלחת, והבנק המרכזי האמריקאי הדפיס טריליוני דולרים במטרה לאושש את הכלכלה. כיום, כמעט עשור לאחר פרוץ המשבר, הריבית בארה"ב עדיין קרובה לשפל היסטורי, ובאירופה ממשיכים להדפיס כסף כאילו אין מחר.

בגלל הריבית הנמוכה המעמד הבינוני, שאינו יכול לחסוך את כספו בפיקדונות בנקאיים שמרניים ובטוחים, נדחף להשקעות יותר ספקולטיביות ומסוכנות כמו מניות ונדל"ן. ולכך אפשר להוסיף רגולציה פיננסית שהולכת ומתהדקת, חדירה לפרטיות, הרס הסודיות במערכת הבנקאית ועוד דברים שראויים למאמר נפרד.

הביטקוין הוא בעצם הראקציה לכל זה. הטכנולוגיה בבסיס הביטקוין מאפשרת תשלומים עבור מוצרים ושירותים בצורה דיגיטלית, באמצעות המחשב או הסמארטפון. אך בכך אין ייחוד, שכן כרטיסי ויזה ומאסטרקארד או אפליקציית פייפל עושים זאת בצורה כמעט מושלמת. מה שבאמת מיוחד בביטקוין הם שני דברים. ראשית, הביטקוין שומר על האנונימיות של המשתמש בעזרת הצפנה כמעט הרמטית. אמנם הדבר מקל  תיאורטית על חייהם של פושעים אך האנונימיות הזו גם מפריעה למדינה לחקור ולבלוש אחרי אזרחיה התמימים. בסה"כ, אפשר לטעון שהיתרון שניתן לפושעים הוא מחיר זעום לשלם בתמורה להפחתת העוצמה של המדינה מול כלל אזרחיה.        

היתרון השני והעיקרי של הביטקוין, הוא שמספר הביטקוינים במחזור נשלט ע"י נוסחה מתמטית, לא ע"י הממשלה. לממשלה  - כל ממשלה - אין שליטה על מספר הביטקוינים. לא רק זאת, למערכת אין מרכז גיאוגרפי, היא מבוזרת ואין לממשלות את היכולת לנהל אותה בשום צורה. עפ"י הנוסחה המתמטית, בשנת 2140 יהיו בעולם 21 מיליון ביטקוינים וזהו זה. אי אפשר ליצור אפילו ביטקוין אחד נוסף.

וזהו לב המהפכה. חסל סדר הדפסות, אינפלציה, מניפולציה של ריבית, ובכלל, חסר סדר ניהול מרכזי של המערכת המוניטרית. למי שחושד ביכולת או ברצון הטוב ונטול האינטרסים של הבנקים המרכזיים, זוהי בשורה טובה מאוד.

כיום היכולת של הביטקוין לשמש כמערכת תשלומים יום-יומית נתקלת באתגרים טכנולוגיים קשים. למשל, עמלה על פעולת תשלום בביטקוין יכולה להגיע לעשרות דולרים, מה שכמובן הופך כמעט כל פעולת תשלום שכזו לבלתי מעשית. יש לציין שמושקעים מאמצים רבים בקהילת הביטקוין למצוא פתרונות טכנולוגיים זולים ויעילים לבעיה.

אך המבחן האמיתי של הביטקוין יגיע במשבר הפיננסי הבא. האם הציבור ינהר לביטקוין כדי להגן על כספו מפני הפעולות הקיצוניות של הממשלות והבנקים המרכזיים, או שמא הציבור ימצא מפלט בנכס שמשמש בהצלחה כבר 3,000 שנה - זהב. ואולי התשובה תהיה שילוב של שני סוגי הנכסים האלה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-29 לדצמבר 2017.

שקל דיגיטלי וביטקוין - התשלום במזומן הוא הערובה לפרטיות שלנו

החיבור שבנק ישראל עושה בין השקל הדיגיטלי וביטקוין הוא ספין אורווליאני ותו לא. חלק מרכזי מהעצמה של הרעיון מאחורי הביטקוין הוא שמספר הביטקוינים שאי פעם יהיו במחזור מוגבל ל-21 מיליון ע"י נוסחה מתמטית, ואין אפשרות "להדפיס" ביטקוינים נוספים. בנק ישראל לעומת זאת, מדפיס כמויות ענק של שקלים בשנים האחרונות, והמעבר ל"שקל דיגיטלי"  - ביטקוין ישראלי לכאורה - כמובן שאינו מונע מהבנק המרכזי להמשיך להדפיס כאוות נפשו (או עד שהאינפלציה תתעורר).

אבל זו רק מחצית מהשערורייה. ההגבלות המתוכננות על שימוש במזומן הן המכה האמיתית. אם ייאסר כליל השימוש במזומן, הפגיעה בפרטיות שלנו תהיה חסרת תקדים. מקניית מסטיק ומעלה, כל פעולה פיננסית שלנו תהיה חשופה לפקידים ולפוליטיקאים. זהו מצב שאפילו אורוול לא דמיין שנוכל להגיע אליו. וגם מבחינה זו, האנונימיות שמבטיח הביטקוין עומדת בניגוד מוחלט לתכניות של השלטון. התירוץ הוא שהאיסור על מזומן מיועד להילחם בכלכלה שחורה. האם המלחמה במסחר בקנאביס ובשרברבים שלא נותנים קבלה שווה את אבדן הפרטיות שלנו? אם המדינה כל כך מודאגת מכלכלה שחורה, שתואיל להוריד את שיעור המס וכך ירד התמריץ להשתמט מתשלום מס.

נקודה אחרונה: האיסור על שימוש במזומן יאפשר לבנק ישראל להוריד את הריבית שאנחנו מקבלים על הפיקדונות שלנו בבנקים המסחריים לריבית שלילית. רעיון שעד לפני עשור נחשב הזוי וכיום הוא בבחינת תכנית עבודה ממשית בקרב בנקים מרכזיים, ושמטרתה להכריח חוסכים לצרוך את הכסף שלהם - סוג של הנדסה חברתית-כלכלית חסרת אחריות. בעולם של ריבית שלילית שבו מותר השימוש במזומן, אפשר להסתיר כסף מתחת למזרון. בעולם שבו אין מזומן, כולנו באמת קרבנות חסרי ישע של המדינה. הביטקוין - האמיתי, לא הגרסה השקרית של בנק ישראל - מעולם לא נראה מושך יותר.

הבהרה: אין כאן שום המלצה להשקיע או לא להשקיע בביטקוין. האמירה החיובית היא לגבי הקונספט של cryptocurrency.

התגובה הזו פורסמה בישראל היום בתאריך 25 לדצמבר 2017. 

המשבר בטבע: הניסיון לעזור מסוכן יותר מהנזק

המשבר בטבע הוא בוודאי טרגי לעובדים המפוטרים, פוגע ביצוא מישראל ובצמיחה בכלל. אך יש לזכור שבכל שנה מפוטרים בישראל כ-80‬ אלף איש, ושהמהלומה לכלכלת ישראל היא בסופו של דבר קצרת טווח. כלכלה גמישה וחופשית אמורה להתגבר יחסית מהר גם על משברים בסדר גודל זה. הסכנה הממשית שעומדת לפתחנו אלה הפוליטיקאים, שעלולים לנצל את המשבר הזה כדי להנחית מכה על החלקים היחידים במשק הישראלי שמתפקדים בצורה יעילה. הנזק הזה עלול להיות מסיבי.

מגזר ההיי-טק ומגזר הפארמה, כולל טבע, פריגו וגם חברות סטארט-אפ רבות בתחום הביוטכנולוגיה, הם המקור המרכזי לעלייה ברמת החיים בעשורים האחרונים. בין השאר, יצוא ההיי-טק מחזק את השקל הישראלי, וכך מוזיל את היבוא ומרסן את יוקר המחיה. מה תרם לשגשוג של המגזר הזה דווקא? מה מבדל אותו מסקטורים אחרים? אפשר בוודאי לחשוב על כמה סיבות שראויות למאמר נפרד - למשל הביקושים העולמיים לטכנולוגיה עילית. אבל סיבה אחת רלוונטית למשבר בטבע והיא ההתערבות המועטה של הממשלה בניהול חברות ידע.

במילים אחרות, במגזר ההיי-טק אין כמעט רגולציה. הממשלה לא מנסה להשפיע על אופן ניהול החברות במגזר באמצעות חקיקת חוקים ותקנות. כך, למשל, המדינה לא מתערבת באופן קביעת המשכורות בענף, המדינה לא דורשת שעובדי היי-טק יהיו בעלי תואר ראשון או שני או שיהיו בעלי הכשרה כלשהי במקצועות הרלוונטיים. הממשלה לא קובעת כיצד חברות הייטק יתמחרו את המוצרים שלהן וכך הלאה. הניהול מופקד לחלוטין בידי בעלי הקניין - כלומר בעלי המניות.

זה נראה מובן מאליו, אולם יש לזכור שעול הרגולציה בישראל הוא בין הכבדים ביותר בעולם המערבי. בכמעט כל מדינה נורמלית עול הרגולציה קל יחסית למדינת ישראל, והממשלה אכן מתערבת ביד גסה בנעשה ברוב הסקטורים במשק. חלק נכבד מהפיגור של חלקים מרכזיים בכלכלת ישראל נובע מההתערבות הזו.

המשבר בטבע עלול לסמל את תחילת ההתערבות של הממשלה בהיי-טק ואולי את תחילת קץ השגשוג שלו. טבע, כידוע, נכנסה למשבר פיננסי שמאיים על עצם קיומה, והמנכ"ל החדש ורב המוניטין שלה החליט שאין מנוס אלא לפטר כ-%‭25‬ מכוח העבודה העולמי. אלא שהפוליטיקאים כנראה אינם יכולים להתאפק מלקצור הון ציבורי זול על ידי התערבות בוטה בתהליך ההבראה של טבע.

ההתערבות הזו מסתכמת בינתיים בדיבורים ובאיומים, אבל אין לדעת כיצד הדברים יידרדרו. אולי יפנו לבתי דין לעבודה בדרישה לפגוע בזכויות הקניין של בעלי המניות? אולי יפגעו ביכולת של טבע להתנהל כחברה עסקית עצמאית, באמצעות חקיקה מגבילה? הרי משברים הם הזדמנות נפלאה לפוליטיקאים לקבל לגיטימציה להתערבות יתר.

אפשר רק לדמיין מה עובר בראשם של מנהלי חברות טכנולוגיה בארץ וחברות בינלאומיות, שרואים את המחזות האלה. משברים הם הרי חלק טבעי מחיי חברות עסקיות, ואם בישראל אי אפשר להבריא חברה הנמצאת במשבר ואם אי אפשר לנהל חברה ללא התערבות הפוליטיקאים, יש לתהות מה הטעם לפעול במדינה שכזו. אבל אין לנו מה לדאוג, תמיד יש מקום לעוד מנופאים בנמל אשדוד.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 22 לדצמבר 2017. 

הוויכוח על עסקים בשבת - חירות נגד אלימות

הוויכוח סביב פתיחת עסקים בשבת הוא מרתק מכיוון שהוא מערב בתוכו נושאים כמו דמותה של מדינת ישראל, מעורבות הפוליטיקאים בחיי הפרט, כפייה דתית ועוד. אך נקודת ההתחלה חייבת להיות בהגדרה הנכונה של הוויכוח. כי זאת יש להבין - אין דרישה חילונית לפתוח עסקים בשבת. הדרישה היא שלא יהיה חוק נגד פתיחת עסקים בשבת, וההבדל הוא עצום.

שתי קבוצות עיקריות מנסות לחוקק חוקים שייכפו על בעלי עסקים פרטיים לסגור בשבת. קבוצה אחת מתמקדת בסכנה לדמותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה שומרת שבת. השבת היא הרי "היום היחיד שבו עוצרים לרגע מהמרדף אחרי החומר ומשקיעים קצת ברוח". הקבוצה הזו רק שוכחת להוסיף בסוף המשפט את המלה "בפקודה". מדינת ישראל, שבה לא מגנים על זכויות קניין ושבה שומרים על השבת מתוך איום בקנסות ובעיקולים, איננה מקור לגאווה יהודית.

הקבוצה השנייה שמנסה למנוע בכוח פתיחת עסקים בשבת היא קבוצה של אנשי שמאל כלכלי שמתלוננים על תחרות לא הוגנת מצד עסקים הפתוחים בשבת ושלוקחים נתח שוק מבתי עסק שמעדיפים לא לעבוד ביום שבת.

אבל מה היא בעצם תחרות בלתי הוגנת? כשבעל עסק עובד שעות ארוכות יותר מהמתחרה שלו זה לא הוגן? אם המדפים נקיים ומסודרים ויש מגוון מוצרים עשיר והעובדים מנומסים, זו תחרות לא הוגנת? אולי נאסור על בעלי עסק לנקות את הרצפה כדי לא ליצור יתרון בלתי הוגן על אלה שמעדיפים לא להשקיע בניקיון?

תחרות בלתי הוגנת נובעת אך ורק מדבר אחד - כפייה תוך שימוש בכוח פוליטי. למשל, אם בעל מסעדה רוצה לעבוד רק חמישה ימים בשבוע, אז הוא מקים לובי, שבשם הדת היהודית או הסוציאליזם העולמי, משכנע פוליטיקאים לאסור על בעלי מסעדות חרוצים לפתוח את המסעדות שלהם בשבת. חריצות היא הגונה. חוקים ותקנות שכופים התנהגות שעוזרת לקבוצה אחת, על חשבון קבוצה אחרת, אינם הגונים.

השמאל הכלכלי גם מעמיד פנים שהוא דואג לעובדים שמעדיפים לנוח בשבת. הפטרנליזם השמאלני מתעלם מכך שיש עובדים שאולי דווקא מעדיפים כן לעבוד בשבת, בעיקר עובדים שמנסים לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להתקדם בחיים. הכל מסתכם בסופו של דבר בזכותם של אנשים לנהל את חייהם כראות עיניהם ועצוב שרבים מהפוליטיקאים, שאמורים להגן על הזכות הזו, מחפשים במקום זאת תירוצים לחלק לנו פקודות ולנהל לנו את החיים.

נקודה אחרונה שיש לתת עליה את הדעת היא הרעיון להעביר את הסמכות להחליט על פתיחת עסקים בשבת מהמדינה לקהילה המקומית. צריך רק לזכור שחוקים שפוגעים בחירות של בעלי העסק ברמה המקומית אינם טובים יותר מחוקים כאלה ברמת המדינה. זכויות הקניין והחירות אינן נעלמות לפתע פתאום כשעוברים ממדינה לעירייה.

השוק החופשי מספק פתרונות מצוינים לשאלת פתיחת עסקים שבת. מכולת בבני ברק לא תיפתח בשבת כי התושבים יחרימו אותה בימי חול והיא תפשוט רגל. לעומת זאת, דווקא סביר שמכולת בגבעתיים או בתל אביב תעבוד בשבת, על פי ההעדפות של חברי הקהילה. כפייה שלטונית היא רעיון רע, רק חירות וזכויות קניין יכולות להוביל למדינה יהודית משגשגת, שתהיה מקור לגאווה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-15 לדצמבר 2017.

הפתרון המושלם לבעיית הטבות המס של טבע

הפיטורים הצפויים בטבע יוצרים תחושה של מרירות לנוכח הטבות המס שטבע מקבלת כבר שנים רבות, והפוליטיקאים מנצלים את ההזדמנות לתקוף את החברה, לקרוא לה כפוית טובה, ועוד. למעשה, ההאשמות הנוקבות של הפוליטיקאים יוצרות את הרושם שהמדינה - כלומר, אנחנו, ציבור משלמי המסים - ממש מעבירים כספים לחברת טבע.

אבל מה זו בעצם הטבת מס? הטבת מס משמעה שטבע משלמת פחות מסים על הרווחים שטבע עצמה מייצרת. כלומר, המדינה לא נותנת כסף, המדינה פשוט גובה פחות מסים. היא לוקחת פחות כסף.

כידוע, טבע נכנסה למשבר, כמו שקורה מדי פעם לחברות עסקיות, והיא כנראה עומדת לפטר בשנה הקרובה מספר משמעותי של עובדים, עובדים שחלקם מלכתחילה נשכרו בגלל שיעור המס הנמוך. שכן אלמלא הטבות המס האלה, סביר שטבע הייתה מלכתחילה מעסיקה הרבה פחות אנשים בארץ, ובמקום זאת הייתה מעסיקה יותר עובדים במזרח אירופה או בהודו או במדינות אחרות שבהן עלות עבודה זולה יחסית לישראל. 

הפיטורים האלה אינם מחזה נעים וקשה להגזים במשבר שיעבור על המפוטרים, אבל אין פה בוגדנות מצד טבע או כפיות טובה. החברה במשבר, אז אין לה ברירה אם היא רוצה להימנע מפשיטת רגל ומפיטורי כל העובדים כולם.

אם כבר, הבעיה בהטבות המס של טבע היא שיש חברות שלא מקבלות הטבות מס. כלומר, הבעיה היא שהמדינה מפלה. חברות טכנולוגיה משלמות מס חברות משמעותית נמוך יותר מסתם חברות שפועלות בשוק המקומי. אך אין זה תפקידה של הממשלה לבחור חברות מנצחות וחברות מפסידות, ואין זה תפקידה של הממשלה להפנות משאבים לסקטורים מסוימים. הדבר גורם לעיוות בהקצאת מקורות ברמה הכלכלית, וגם אין פה צדק ברמה המוסרית.

הפתרון הוא שכל החברות בארץ יקבלו הטבות מס. או אם לדייק יותר, צריך לוותר על כל הרעיון של מתן הטבות המס לחברות ולסקטורים מסוימים, ובמקום זאת לחתוך בצורה משמעותית והדרגתית את שיעור מס החברות הרשמי, שעומד כיום על 24%. לחתוך לכמה? אידיאלית לאפס. מס חברות הוא מס מיותר ומעוות ואין בו כל צורך, אבל שיעור מס חברות בגובה 12.5%, הנהוג באירלנד, הוא בגדר מטרה מכובדת.

התוצאה של חיתוך במס חברות לרוחב כל המשק תהיה צמיחה מהירה ומאוזנת יותר, ומשכורות גבוהות יותר, שכן מס חברות נמוך יעודד השקעה במכונות ובהון ויאפשר לחברות להעלות את הפריון של העובדים שלהן וכך לשלם להם יותר.

נקודה נוספת היא שהמשבר בטבע עורר מרירות גם בנוגע למשכורות הגבוהות של ההנהלה שעזבה ושל המנכ"ל החדש שהגיע מדנמרק. השאלה היא איך אפשר להביא בדרך אחרת מנכ"ל מוצלח שיבוא להציל את טבע? האם בעלי המניות של טבע אמורים להבהיר לו שאם הוא ייכשל, אז שכרו ייחתך? למה לו לעזוב את דנמרק, לבוא לישראל ולריב עם כל העולם אם אין תמורה מובטחת? כלומר, בטוח שזה יהיה כיף למנכ"ל מדנמרק לקבל נזיפות מחברי כנסת שמעולם לא ניהלו בחייהם דוכן פלאפל, אבל יש לי רושם שזה לא מפתה מספיק.

המאמר פורסם בישראל היום ב-7 לדצמבר 2017. 

מה רע במקלטי מס?

בשבועות האחרונים פרצה סערה סביב הדלפת מסמכי פרדייס, הדלפה שעוררה דיון ציבורי מחודש בשימוש במקלטי מס ע"י חברות בינלאומיות וע"י מגוון סלבריטאים, ממלכת אנגליה ועד בונו. אמנם הדיון הציבורי הזה היה מלווה בהרבה גלגולי עיניים ונזיפות בעשירים רודפי הבצע, אבל האמת היא שמסמכי פרדייס לא חשפו שום דבר בלתי חוקי. ומה שיותר חשוב - הסערה התקשורתית מתעלמת מהתועלת הכלכלית העצומה שנובעת מהשימוש במקלטי מס.

כאמור, חשוב לציין שהימנעות מתשלום מס היא פרוצדורה חוקית, וזאת להבדיל מהשתמטות מתשלום מס או העלמת מס. עובדה היא שחשיפה דומה של שימוש במקלטי מס מלפני שנה, מה שכונה אז "מסמכי פנמה", הובילה למספר מועט של חקירות. אחרי הכל, קשה להאמין שחברות כמו פייסבוק ואפל, או אישים כמו בונו או מלכת אנגליה יסתבכו במעשים בלתי חוקיים.

אם מקלטי מס הם חוקיים לחלוטין, על מה הצעקה? תלונה אחת היא שהעשירים חוטאים כביכול מבחינה מוסרית ע"י כך שהם מנסים להקטין את תשלומי המס שלהם, בעוד שהיה ניתן לצפות שישמחו לשלם מסים וכך להחזיר לקהילה שאפשרה את התעשרותם. ההאשמה הזו מתעלמת מכך שבארה"ב, המאיון העליון משלם כ-45% מכלל מס ההכנסה הפדרלי. בישראל העשירון העליון לבדו משלם כ-64% מסך תשלומי המסים הישירים שמגיעים לקופת המדינה משכירים. אמנם מגוחך לקרוא לרוב החברים בעשירון העליון בישראל "עשירים", אבל הנקודה היא שאי אפשר להאשים אותם שאינם משלמים במסים את "חלקם ההוגן".

אך התלונה המרכזית שמעלים אלה שמתנגדים לרעיון של מקלטי מס היא, שהכסף הזה היה יכול להגיע לממשלות ואלה היו יכולות להשקיע אותו בחינוך, בביטחון, ברווחה וכו'. אך זו ראייה נאיבית. המציאות היא שתשלומי מס הם ברובם בבחינת בזבוז כסף ודווקא הימנעות מתשלום מס מוסיפה לרווחה הכלכלית של כולנו.

מה בעצם עושים חברות ואנשים פרטיים עם הכסף שהם לא משלמים לממשלה כמס? כאשר חברה אינה משלמת מס, נשאר לה יותר כסף להשקעה או לחלוקת דיבידנד. השקעה נוספת משמעה פרויקטים נוספים, יצירת מקומות עבודה פרודוקטיביים והרחבת המגזר הפרטי באופן כללי.

אם החברה מחליטה לחלק דיבידנדים, הכסף מגיע לבעלי המניות של החברה, ואלה משקיעים אותו בחברות אחרות, או מפקידים אותו בחיסכון - שם הוא חוזר לשוק הפרטי דרך הלוואות והשקעות. במקרה הרע ביותר, משתמשים בכסף לצריכה. כך שבכל מקרה, הרווחים מגיעים לשוק הפרטי.

ומה קורה לכסף כשהוא מגיע לידיהם של הפוליטיקאים? הדוגמא האחרונה היא ההודאה של הביטוח הלאומי שבזבז 600 מיליון ש"ח על פרויקט מחשוב כלשהו. אך זו רק דוגמא קטנה. מאז 2009 עלה תקציב המשרד לביטחון פנים ב-48% או 4 מיליארד ש"ח (מותאם לאינפלציה וגידול באוכלוסייה). האם השירות שאנו מקבלים מהמשטרה השתפר ב-48%? האם הוא השתפר בכלל?

מאז 2009 חל גם גידול של 32% או 10 מיליארד ש"ח בתקציב משרד החינוך. האם חל שם שיפור כה משמעותי, אם בכלל? העובדה היא שהממשלה אינה נוהגת בכבוד בכספי המסים שלנו. חלק מכספים אלה מבוזבז על סיאוב וחוסר יעילות, וחלק מגיע לידיהם של המקורבים לצלחת. קשה לדעת איזה אחוז באמת חוזר למשלמי המסים בצורה של שירותים איכותיים, אבל אפשר להניח שזהו אחוז יחסית קטן.

השאלה שכל אלה שמתרעמים על מקלטי המס צריכים לשאול את עצמם היא זו: האם אנו רוצים שהמשאבים המוגבלים של המשק יהיו בידיהם של האנשים שהרוויחו אותם כמו גיל שויד, אייל ולדמן ואיתן ורטהיימר או שאנו מעדיפים שאלה שמאכלסים את כנסת ישראל ישלטו על הכספים האלה. בעיני התשובה ברורה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-1 לדצמבר 2017.