הוויכוח סביב פתיחת עסקים בשבת הוא מרתק מכיוון שהוא מערב בתוכו נושאים כמו דמותה של מדינת ישראל, מעורבות הפוליטיקאים בחיי הפרט, כפייה דתית ועוד. אך נקודת ההתחלה חייבת להיות בהגדרה הנכונה של הוויכוח. כי זאת יש להבין - אין דרישה חילונית לפתוח עסקים בשבת. הדרישה היא שלא יהיה חוק נגד פתיחת עסקים בשבת, וההבדל הוא עצום.
שתי קבוצות עיקריות מנסות לחוקק חוקים שייכפו על בעלי עסקים פרטיים לסגור בשבת. קבוצה אחת מתמקדת בסכנה לדמותה היהודית של מדינת ישראל כמדינה שומרת שבת. השבת היא הרי "היום היחיד שבו עוצרים לרגע מהמרדף אחרי החומר ומשקיעים קצת ברוח". הקבוצה הזו רק שוכחת להוסיף בסוף המשפט את המלה "בפקודה". מדינת ישראל, שבה לא מגנים על זכויות קניין ושבה שומרים על השבת מתוך איום בקנסות ובעיקולים, איננה מקור לגאווה יהודית.
הקבוצה השנייה שמנסה למנוע בכוח פתיחת עסקים בשבת היא קבוצה של אנשי שמאל כלכלי שמתלוננים על תחרות לא הוגנת מצד עסקים הפתוחים בשבת ושלוקחים נתח שוק מבתי עסק שמעדיפים לא לעבוד ביום שבת.
אבל מה היא בעצם תחרות בלתי הוגנת? כשבעל עסק עובד שעות ארוכות יותר מהמתחרה שלו זה לא הוגן? אם המדפים נקיים ומסודרים ויש מגוון מוצרים עשיר והעובדים מנומסים, זו תחרות לא הוגנת? אולי נאסור על בעלי עסק לנקות את הרצפה כדי לא ליצור יתרון בלתי הוגן על אלה שמעדיפים לא להשקיע בניקיון?
תחרות בלתי הוגנת נובעת אך ורק מדבר אחד - כפייה תוך שימוש בכוח פוליטי. למשל, אם בעל מסעדה רוצה לעבוד רק חמישה ימים בשבוע, אז הוא מקים לובי, שבשם הדת היהודית או הסוציאליזם העולמי, משכנע פוליטיקאים לאסור על בעלי מסעדות חרוצים לפתוח את המסעדות שלהם בשבת. חריצות היא הגונה. חוקים ותקנות שכופים התנהגות שעוזרת לקבוצה אחת, על חשבון קבוצה אחרת, אינם הגונים.
השמאל הכלכלי גם מעמיד פנים שהוא דואג לעובדים שמעדיפים לנוח בשבת. הפטרנליזם השמאלני מתעלם מכך שיש עובדים שאולי דווקא מעדיפים כן לעבוד בשבת, בעיקר עובדים שמנסים לחסוך פרוטה לפרוטה כדי להתקדם בחיים. הכל מסתכם בסופו של דבר בזכותם של אנשים לנהל את חייהם כראות עיניהם ועצוב שרבים מהפוליטיקאים, שאמורים להגן על הזכות הזו, מחפשים במקום זאת תירוצים לחלק לנו פקודות ולנהל לנו את החיים.
נקודה אחרונה שיש לתת עליה את הדעת היא הרעיון להעביר את הסמכות להחליט על פתיחת עסקים בשבת מהמדינה לקהילה המקומית. צריך רק לזכור שחוקים שפוגעים בחירות של בעלי העסק ברמה המקומית אינם טובים יותר מחוקים כאלה ברמת המדינה. זכויות הקניין והחירות אינן נעלמות לפתע פתאום כשעוברים ממדינה לעירייה.
השוק החופשי מספק פתרונות מצוינים לשאלת פתיחת עסקים שבת. מכולת בבני ברק לא תיפתח בשבת כי התושבים יחרימו אותה בימי חול והיא תפשוט רגל. לעומת זאת, דווקא סביר שמכולת בגבעתיים או בתל אביב תעבוד בשבת, על פי ההעדפות של חברי הקהילה. כפייה שלטונית היא רעיון רע, רק חירות וזכויות קניין יכולות להוביל למדינה יהודית משגשגת, שתהיה מקור לגאווה.
המאמר פורסם בישראל היום ב-15 לדצמבר 2017.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה