יום שלישי, 26 באוגוסט 2014

הפחתת הריבית שופכת שמן על מדורת יוקר המחיה

קיוויתם להתאוששות כלכלית? תשכחו מזה. למעמד הבינוני לא כדאי להפקיד את כספו בחיסכון ולכן המוני ישראלים נאלצים להיכנס להשקעות מסוכנות, כמו קניית דירות במחירים גבוהים ונטילת משכנתאות גבוהות. מאות אלפי הישראלים שהפגינו נגד יוקר המחיה במחאה החברתית של 2011 אמורים עכשיו להפגין בהיסטריה מול בנק ישראל

קיוויתם להקלה ביוקר המחיה? תשכחו מזה. החלטת בנק ישראל היום (ב') לחתוך את הרבית פעם נוספת לשפל של 0.25% שופכת שמן על מדורת יוקר המחיה בארץ. מדינת ישראל מייבאת מוצרי אלקטרוניקה, ביגוד, ריהוט, מזון, מכוניות, נפט גולמי ועוד ועוד. החיתוך ברבית מחליש את השקל והופך את כל הייבוא הזה ליקר יותר. משום מה, בנק ישראל חושב שהחמרה ביוקר המחיה אמורה לעזור לכלכלה כי כביכול האינפלציה הנמוכה פוגעת בפעילות הכלכלית. אבל אין בזה שום היגיון. מחירים נמוכים מקלים על הציבור הישראלי, מקלים גם על עסקים שיכולים למכור יותר ללקוחות שלהם ומורידים עלויות לכל הפעילים במשק.
החלשת המטבע אולי תעודד מעט את היצוא. אבל חוץ מהבעלים של חברות היצוא, לא ייהנו מכך רבים. הרי אפילו אלה שעובדים בחברות יצוא מקבלים משכורות בשקלים, וגם הם יראו את כוח הקנייה שלהם יורד. בסיכומו של דבר, כפי שקורה בימים אלה ביפן, התייקרות היבוא תדרדר את מאזן הסחר של מדינת ישראל ותפגע בחוסנו של המשק. האמת היא, שמאות אלפי הישראלים שהפגינו נגד יוקר המחיה במחאה החברתית של 2011 אמורים עכשיו להפגין בהיסטריה מול בנק ישראל בירושלים, אבל משום מה הם נשארים בבית.
קיוויתם להתאוששות כלכלית? תשכחו מזה. הורדת הריבית אמורה לעזור לכלכלה ע"י כך שתהפוך הלוואות לזולות יותר. אבל מה שריבית אפסית עושה באמת, זה פשוט לעודד ספקולציה, לקיחת סיכונים מוגזמים, ובאופן כללי היא מוציאה את המשק משיווי משקל.

המעמד הבינוני לא יכול עוד להפקיד את כספו בחיסכון שמרני ובטוח בבנק. הרי הריבית שם אפסית. לכן המוני ישראלים נאלצים להיכנס להשקעות מסוכנות, כמו קניית דירות במחירים בועתיים תוך כדי לקיחת משכנתאות גבוהות. דבר נוסף שהריבית הנמוכה מעודדת היא צריכה מוגזמת. כלומר פשוט בזבוז כסף.

החיסכון הוא המכשיר העיקרי לבניית בסיס ההון שמשמש להשקעות בתעשייה. כאשר אנשים לא רואים טעם בחיסכון ומעדיפים לבזבז את הכסף על טיולים לחו"ל או כל צריכה מסוג אחר, הגמול הוא מאוד קצר טווח ונעלם במהירות. צמיחה כלכלית אמיתית מבוססת על השקעות הון, ובניית עסקים חדשים תוך התחשבות בשער ריבית ריאלי לטווח ארוך. ריבית אפס היא האויב הכי גדול של התנהגות שקולה כזו, היא מפרה את שיווי המשקל בין חיסכון לצריכה וכורה בור עמוק שאליו כלכלת ישראל הולכת ליפול.

בנק ישראל מודאג מההשפעות הכלכליות של "צוק איתן", ובצדק. אבל הפתרון הוא לא החמרה ביוקר המחיה ופגיעה במאגר החסכונות. הפתרון אמור להיות בצד של הממשלה. כלומר הורדת מסים שתעודד בניית עסקים חדשים, הפחתה של נטל הרגולציה שמשתק את המשק כבר כמה שנים, שחרור קרקעות ע"י המדינה, ביטול מכסים שיוריד משמעותית את יוקר המחיה ועוד כמה פעולות אחרות.

בינתיים אנחנו אמורים להאמין שאם האינפלציה תעלה, יוקר המחיה יעלה ונשלם יותר על מוצרי צריכה אז מצבנו ישתפר. בהצלחה.

המאמר פורסם בכלכליסט

יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

הממשלה דוחפת אותנו בעקשנות לזרועות המיתון

לפי ההיגיון של האוצר, כשהכלכלה מתקרבת למיתון יש לייקר את עלות האנרגיה, להכביד על התעשייה ולגרום לצרכנים לשלם יותר על חשמל

על רקע הנתונים שפורסמו בתחילת השבוע השבוע על הירידה בצמיחה במשק ברבעון השני של 2014, התבשרנו גם כי שר האוצר יאיר לפיד מתכנן להעלות את המס על השימוש בפחם, כדי לסתום חלקית את בור הגירעון בתקציב הממשלה. קשה לדמיין צעד יותר הרסני לכלכלה וקשה לדמיין דרך יותר טובה להבטיח שהמדינה תיכנס למיתון. הממשלה עושה בדיוק את ההפך ממה שהיא אמורה לעשות, ומה שהכי עצוב, שזה ממש לא מפתיע. 

תוכנית האוצר להעלות את המס על הפחם מתוכננת להגדיל את הכנסות המסים במיליארדי שקלים בשנים הקרובות. כמובן שהעלייה במס תגרום לעלייה בעלות האנרגיה, עלייה שעלולה לשחוק את התועלת שמשק האנרגיה היה אמור להפיק מתגליות הגז לחופי מדינת ישראל. כלומר הירידה בעלות האנרגיה שמגיעה בזכות הגז במאגר תמר עלולה להתבטל, או לפחות להישחק קשות, בגלל העלייה בעלות הפחם.

אם כך, מדינת ישראל מאמינה שכאשר הכלכלה מתקרבת למיתון, יש להעלות את עלות האנרגיה, להכביד על התעשייה, לגרום לצרכנים לשלם יותר על חשמל ולהעלות את יוקר המחיה. זה נשמע מגוחך, אבל האמת היא שמדיניות זו היא פועל יוצא הגיוני מהחשיבה הכלכלית ששולטת במדינת ישראל.

האוצר נתקל בבעיה. כאשר הצמיחה מאטה והשוק אולי אף גולש למיתון, המסים אינם יכולים לממן את תקציב הממשלה ונוצר גירעון, וככל שהצמיחה קטנה, כך הגירעון גדל. הפתרון של הממשלה הוא פתרון שמקדש את התקציב, ולעזאזל עם כל השאר. כלומר במקום להקטין את התקציב, האוצר עושה שמיניות באוויר כדי לשמר את גודלה של הממשלה, על חשבון התעשייה וציבור משלמי המסים.

ההיגיון הכלכלי מאחורי החשיבה הזו הוא שהצמיחה שמגיעה מהוצאות הממשלה היא שוות ערך לכל צמיחה אחרת. כלומר אסור לקצץ בתקציב הממשלה כי דווקא הקיצוץ הזה עלול להוריד את הפעילות הכלכלית ולדחוף את המשק למיתון. אך זוהי טעות כלכלית קשה שרודפת את מדינת ישראל מאז היווסדה. הרי הממשלה מתממנת דרך מסים והלוואות, כלומר כל גרוש שהממשלה מוציאה היא לוקחת בצורה זו או אחרת מהמגזר הפרטי. לטעון שבכך הממשלה תורמת לצמיחה זה כמו לטעון שהפרזיט מוצץ הדם תורם לבריאות הגוף המארח.

אילו לפחות היה אפשר לטעון שהממשלה מוציאה את הכסף יותר בחוכמה מאשר המגזר הפרטי, אבל מספיק לראות את המגזר הציבורי במדינה כדי להיגמל במהירות מרעיונות כאלה.

מה הפתרון?

מה שהממשלה צריכה לעשות זה משטר צנעאמיתי. צנע אמיתי משמעותו קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, פינוי המשאבים בכלכלה למען המגזר הפרטי והורדת מסים. בשנים האחרונות אירופה כביכול נקטה במדיניות צנע, שזוכה לקיתונות של רותחין בשל ההצלחה החלקית או האפסית שלה. אך הצנע האירופי הפוך במהותו ממה שצנע אמור להיות. צנע בגרסה אירופית כולל העלאת מסים כדי להפחית גירעונות, ללא הורדת אמיתית בתקציבים וללא ירידה בכוחה של הממשלה. התוצאה הברורה של המדיניות הזו היא העמקת הדשדוש בכלכלות המרכזיות באירופה, ואת הכישלון הזה מדינת ישראל מסתבר מעוניינת לחקות.

שלא יהיה ספק, משטר צנע אמיתי, כלומר קיצוץ אגרסיבי בהוצאות הממשלה, יביא להקטנת התוצר בטווח המיידי ולו בגלל האופן שבו התוצר נמדד. אבל צמיחה פרמננטית ארוכת טווח מגיעה רק מהתעשייה, מהיזמים ומהמגזר הפרטי. הממשלה צריכה להפסיק להפריע ולהפסיק לחמוס את המשאבים העומדים לטובת קטרי הצמיחה. יש לקצץ באגרסיביות בתקציב המדינה, להוריד מסים ולהפחית את הרגולציה. אם הממשלה לא רוצה להגיע לבחירות הקרובות על רקע מיתון קשה, היא צריכה לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלה ולטובת הציבור שאותו היא אמורה לשרת.

המאמר פורסם בכלכליסט.

יום שני, 11 באוגוסט 2014

צריכה לא מביאה צמיחה, היזמים והמשקיעים הם מנוע הצמיחה האמיתי

מנועי הצמיחה בכל כלכלה הם דווקא העשירים והיזמים. הצלחה של יזם לא אמורה להפוך אותו לקורבן לגיטימי של שוד בידי הממשלה


פוליטיקאים אוהבים לטעון שמעמד הביניים הוא זה שאחראי על הצמיחה במדינה, שמעמד הביניים הוא המנוע העיקרי שדוחף את הכלכלה. כך לדוגמא אובמה, שלא מפסיק להלל את מעמד הביניים כמנוע הצמיחה של המשק האמריקאי וכך גם יאיר לפיד, שלדעתו הצמיחה בוקעת ממעמד הביניים. די ברור מדוע הפוליטיקאים מתחנפים לקבוצת האוכלוסייה החשובה ביותר מבחינת מספר הבוחרים. הבעיה היא שהם טועים. המעמד הבינוני אינו מנוע הצמיחה העיקרי בכלכלה.

נהוג לחשוב שמעמד הביניים הוא כל כך חשוב כי הרי ללא הקניות שלו, ללא הצריכה, לא הייתה פעילות כלכלית. אך זו ראייה שגויה. לפני שצרכן יכול לקנות מוצר כלשהו, שני דברים צריכים לקרות. ראשית, מישהו צריך לייצר את המוצר הזה, ושנית, מישהו צריך לשלם משכורת כדי שאפשר יהיה לממן את הקנייה.

לכן, מנועי הצמיחה בכל כלכלה הם דווקא העשירים והיזמים, אלה שמשקיעים בעסקים חדשים ומרחיבים עסקים קיימים. או במילים אחרות, מי שמניע את הכלכלה הוא זה שמשלם את המשכורת, לא זה שמקבל אותה. זה אולי לא נעים לשמוע ואולי זה מעצבן את מי שנהנה לשנוא את העשירים "הנצלנים", אך זו האמת.

כאשר יזם ממציא מוצר חדש – נניח אייפון, עליו להשקיע בפיתוח ובייצור המוצר. הוא זה שלוקח את הסיכון, והוא זה שעובד ימים כלילות כדי לממש את הרעיון שלו. אם המוצר מצליח, כי אז אותו יזם יתעשר ויעסיק יותר עובדים במפעל. ותוך כדי כך הוא גם ייתן עבודה לספקים שלו, ולקהילה כולה. התיאור הזה נכון גם לגבי יזם שבסך הכל פותח פיצוציה חדשה. והתיאור הזה נכון גם לגבי השקעה במפעל קיים, בהרחבה של פסי ייצור וכך הלאה. בעצם כל השקעה מוצלחת של הון בתנאי שוק חופשי יוצרת צמיחה.

כדאי לזכור כיצד כלכלה צומחת דווקא בימים אלה כאשר כיל מנסה לשכנע את ועדת שישינסקי לשנות את רוע הגזירה ולא למסות את רווחי החברה בשיעור 42%. כביכול, הקישור בין כיל הגדולה לבין היזם שלוקח סיכון, נראה מגוחך. אבל משפחת עופר היא יזמית ספנות, שלקחה את הסיכון שלה לפני חצי מאה, הצליחה, וכיום מנסה להרחיב את העסק הקיים שלה. הצלחה של יזם לא אמורה להפוך אותו לקורבן לגיטימי של שוד בידי הממשלה.

ובחזרה לעניין הצמיחה הכלכלית. לכיל טיעונים שונים לגבי טעויות בחישובים של שיעור המס. אך הטענה שהועלתה מול הוועדה ושמעניינת אותנו במיוחד היא שבסך הכול, המשק הישראלי דווקא יפסיד מהגדלת המס על כיל. זאת מאחר שהמס יהפוך השקעות בארץ ללא כדאיות. ואכן, כיל כבר החלה להשקיע במכרה אשלג באתיופיה, במקום להשקיע בנגב. אתמול (יום ה') החברה הודיעה שהיא מבטלת השקעה של 750 מיליון דולר בארץ ובוחנת את ביטולה של השקעה נוספת בסך מיליארד דולר.

על פי חישוב של כלכלנים באוניברסיטת בן גוריון, ביטול השקעות מתוכננות של כיל בסך כולל של כ-1.75 מיליארד דולר יביא לאובדן בתוצר הלאומי של יותר מ-3.5 מיליארד ולפיטורים של אלפי עובדים. ההיגיון של החישוב הוא שכאשר כיל משקיעה, לא רק הספקים, הבנאים, והעובדים שלה נהנים אלא גם הספקים של הספקים. כלומר השקעה של כיל יוצרת אפקט דומינו חיובי שהשפעותיו ניכרות לאורכה ולרוחבה של הכלכלה הישראלית
.
הטעות של הפוליטיקאים היא שבהתלהבותם לרצות את קהל הבוחרים, הם פוגעים במטה לחמם של אלה שבשמם הם כביכול פועלים. הפוליטיקאים והבירוקרטים שכחו שכלכלה צומחת לא בזכות המסים שנלקחים ע"י הממשלה ולא בזכות המעמד הבינוני שכל כך עולץ בראותו את כיל תחת הגיליוטינה.

כלכלה צומחת בזכות השקעות של אנשי עסקים, ואלה אינם מטומטמים. מדינה שאינה ידידותית למשקיעים דינה להבריח אותם ולהיקלע לעליבות כלכלית. נקווה שציבור הבוחרים יתעשת לפני שרמת החיים שלנו תרד, וכל מה שיישאר לנו זה שמחה לאיד.

המאמר פורסם במקור בכלכליסט