מי צריך את תקציב התרבות? (פודקאסט)

הגיע הזמן לסמארטפון הישראלי הראשון!

100% פוליטיקה, 0% פתרון

מדינת ישראל נכשלת במילוי חובתה לאזרח הישראלי כמעט בכל תחום בו היא מעורבת אבל נראה שאין תחום שמשקף את המציאות הזו יותר טוב משוק הנדל"ן, שם הניהול הממשלתי הוא כה גרוע, שלפעמים הוא ממש לובש ממד קומי. הרעיון להעלאת שיעור המשכנתאות ל-90% ממחיר הדירה היא דוגמא מצויינת.

כבר נכתב מספיק על החסרונות בהעלאת שיעור המשכנתא מ-75% ל-90% ומתן 15% בערבות מדינה. בין היתר, הדבר יביא לגידול בביקוש, מה שדווקא יעלה את מחירי הדירות. במקרה של מיתון, הערבות הזו תוסיף לנטל שירבוץ על אוצר המדינה דווקא בתקופה לחוצה של אבטלה עולה ותקבולי מסים יורדים. ולבסוף, יש לתהות כמה אנשים יידחפו ללקיחת משכנתא כאשר יכולת ההחזר שלהם היא גבולית בלבד.

אם הצעת ה-90% הייתה ההצעה הגרועה היחידה שיוצאת מהממשלה אז מילא. אבל בתחום הנדל"ן נראה שאין סוף להצעות גרועות. החל מרעיון מע"מ 0 של הממשלה הקודמת, דרך המלחמה במשקיעים שבונים דירות להשכרה וכלה ב"מחיר למשתכן", נראה שאין סוף לפיתרונות עקומים. הדבר נראה מוזר במיוחד מאחר שבעיות השורש של שוק הנדל"ן הישראלי ברורות וגם הפתרון ברור.

שתי בעיות השורש המרכזיות הן שהמדינה היא הבעלים על מרבית הקרקעות אך היא משווקת אותן טיפין טיפין. הבעיה השנייה היא רגולציה ובירוקרטיה זוועתיות שהופכות את תהליך הבנייה לסיוט שמשתרך על פני יותר מעשור שנים. לכך אפשר להוסיף עיוותים בארנונה ועוד גורמים נוספים.

העניין הוא שאלה בעיות מלאכותיות, בעיות שהן לחלוטין תוצאה של מדיניות ואין בהן שום דבר עקרוני שמונע את פתרונן. יש מחסור בקרקע? המדינה יכולה לשווק קרקעות במכרזים שקופים ומסיביים. הרגולציה תוקעת את התהליך? אפשר להוריד רגולציה, לבטל או לפחות להקל על הגבלת הבנייה לגובה וכו'. שום רגולציה לא נכתבה בתורה, הכל יציר של פקידים בשר ודם ואת הכל אפשר לשנות. זה לא קל, זה כרוך במאבק עם אינטרסנטים רבי עוצמה שנהנים מהמצב הקיים, אבל זה אפשרי ומתבקש.

במקביל אפשר להפסיק את המלחמה האווילית במשקיעים בשוק הנדל"ן. המשקיעים בונים דירות להשכרה, ותורמים תרומה חשובה לשוק נדל"ן. בעצם, המלחמה במשקיעים היא כה חסרת היגיון, שייתכן שהמקור לה הוא פוליטי. הבורות של הציבור הישראלי בנושאים כלכליים מקלה על הפוליטיקאים להסיט מעצמם את האשמה למצבו של שוק הנדל"ן ע"י שלהוב יצרים נגד המשקיעים רודפי הבצע כביכול.

בכלל, ייתכן שהפוליטיקה היא המפתח להבין את שוק הנדל"ן. הרי הצעת ה-90% היא מחזור של הצעה של ח"כ אורלי לוי. כלומר, אולי הכוונה האמיתית של הממשלה היא לגנוב ללוי את הרעיון המטופש שלה כדי להקשות עליה לקחת מנדטים למפלגות הקואליציה בבחירות הקרובות. מהזווית הזו, אפשר להבין מדוע הממשלה לא פותרת את הבעיות בשוק הנדל"ן. והתשובה היא שהכל פוליטיקה, אין שום רצון אמיתי לשפר את המצב. הכוונה היחידה היא לעבוד על הציבור ולהיבחר. למרבה הצער, זו שיטה שעובדת לא רע כבר 70 שנה.

מה זה העושר הזה שאנחנו אמורים לחלק?

שיחה עם גלעד אלפר

האם יהודי בריטניה יעלו בהמוניהם לישראל?

הקונגרס הליברלי #063- גלעד אלפר

רובוטים ושכר מינימום, סיפור אהבה.

זכויות קניין מצדיקות את חוק הלאום

טראמפ חושף את אירופה במערומיה

התקשורת נוהגת לבקר את טראמפ בחריפות חסרת תקדים על כל דבר שהוא עושה - בלי קשר לטיב המהלך. המצב הגיע בתקופה האחרונה לאבסורד כאשר התקשורת, שהיא סוציאליסטית ברובה, החלה לתקוף אותו על החלטתו להטיל מכסים - מדיניות אנטי-קפיטליסטית מובהקת. מה שאומר שאצל התקשורת, השנאה לטראמפ גוברת אפילו על השנאה לקפיטליזם.

בפגישת ‭ G-7‬ האחרונה טראמפ איים בהטלת מכסים כצעד עונשין נגד מדינות שבעצמן מטילות מכסים והגבלות נוספות על יבוא מארה"ב. עד כאן אין חדש. וגם אין בכך כל תועלת.

כפי שנאמר פעמים רבות בעבר, טראמפ מעניש בעיקר את אזרחיו בכך שהוא מטיל מכסים מעין אלה. מכסים על יבוא מעלים מחירים, פוגעים בתעשיות שלמות, מורידים פריון וכדומה. יש כמעט קונצנזוס בקרב כלכלנים לגבי הנזק של הגבלות על סחר חופשי, והביקורת שטראמפ ספג על המדיניות הזו מוצדקת.

אך האם יש היגיון מאחורי השיגעון? מתברר שבמהלך המפגש האחרון עם מנהיגי מדינות ה-‭,G-7‬ טראמפ הציע בפשטות לבטל את כל המכסים וההגבלות על סחר חופשי בין המדינות, ובכך לסיים את מלחמת הסחר בניצחון לכולם. כלומר לא עוד הסכמי סחר מסובכים וסודיים, בני אלפי עמודים, המיועדים בעיקר להגן על חברות גדולות ועל קבוצות אינטרסים, אלא הסכמי סחר חופשי פשוטים והוגנים וגלויים. אם מדובר בהצעה רצינית, וזה "אם" גדול, אפשר להבין את איומיו של טראמפ במלחמת סחר כלא יותר מטקטיקה שמטרתה להגיע לסחר חופשי באמת. ומשמעות הדבר היא שטראמפ הוא מדינאי וקפיטליסט טוב הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים.

בכל אופן, בין שמדובר בתוכנית רצינית של טראמפ ובין שבאמירה ללא כוונה אמיתית, התגובות של שאר המנהיגים ב-‭G-7‬ מרתקות. הן מרתקות מפני שלפחות על פי הדיווחים, הן היו נרעשות, מבולבלות ושליליות. הנרטיב שהתקשורת מנסה לטפח עוד מתקופת קמפיין הברקזיט הוא שהאיחוד האירופי הוא גן עדן של סחר חופשי, מופת של הוגנות ושפיות, ואילו אלה שמנסים להתעמת עם האיחוד האירופי, בין שעל רקע ברקזיט ובין שעל רקע מלחמת הסחר של טראמפ, הם ריאקציונרים חשוכים שרוצים לחנוק את הכלכלה העולמית.

האמת אולי לא הפוכה, אבל היא שונה למדי. מדינות האיחוד האירופי מקיימות ביניהן הסכם איחוד מכסים. כלומר, הסחר בין מדינות האיחוד הוא אמנם חופשי ברובו, אך האיחוד כולו מוקף בחומת מכס, מכסות ותקנות שמגינים על מדינות האיחוד מפני יבוא חיצוני. במילים אחרות, הטענה של טראמפ נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי, שלא לדבר על סין, מוצדקת. ארשת הפנים התמימה והנעלבת שהפוליטיקאים של האיחוד עוטים היא צבועה, והכיסוי של התקשורת הוא כרגיל נלעג.

אין חפים מפשע במשחקי הסחר האלה, וכל המדינות מקיימות הגבלות מסוימות על היבוא אליהן כדי להגן על קבוצות אינטרסים חזקות על חשבון האזרחים. אבל כיום לפחות ארה"ב נוקטת מדיניות סחר מעט יותר ליברלית מחלק נכבד ממדינות האיחוד, ובוודאי יותר ליברלית מגרמניה, שברוב חוצפתה משחקת את תפקיד נסיכת הסחר החופשי בעימותים עם טראמפ.

בכל אופן, אם יתברר שטראמפ בעצם מאמין בסחר החופשי ומשתמש בכוחה הכלכלי של ארה"ב כדי לבטל מכסים ברחבי העולם, רבים יצטרכו לאכול את הכובע שלהם, דבר שהופך להרגל בכל מה שקשור לטראמפ.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-22 ליוני 2018. 

תחרות - גם במערכת החינוך

בעשור האחרון הגדילה ישראל את תקציב החינוך בכ-32% (מותאם לאינפלציה ולצמיחת האוכלוסייה - הנתונים באדיבות תנועת "חופש לכולנו"). למרות הגידול העצום הזה בהוצאה, רמת החינוך כמעט אינה משתפרת ותלמידי ישראל מפגרים משמעותית לעומת ממוצע המדינות המפותחות. העיתון "דה מרקר" ראיין את מנהל מחלקת החינוך של ה-OECD לרגל ההישג המפוקפק הזה, ולמרות שהראיון היה מחכים למדי, נראה שגם המראיין וגם המרואיין פספסו את הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בארץ - חוסר תחרות בין בתי ספר.

בכל תחום שבו מתנהלת תחרות בין חברות ובין ספקים, האיכות נוטה להיות גבוהה והמחיר נוטה להיות נמוך. כך עם מחשבים, מכוניות, בגדים, שירותי תיירות, שירותי הסעדה וכו'. התחרות החופשית בתעשיית הסמארטפונים הביאה לכך שאפשר כיום לקנות במאות שקלים מכשירים איכותיים, שהיו נחשבים למכשירי דגל יוקרתיים לפני שנים ספורות. לעומת זאת, תחומים שמאופיינים ברמת תחרות נמוכה, מאופיינים גם במחירים גבוהים, באיכות עלובה ובחוסר שביעות רצון של קהל הצרכנים. הדוגמאות הקלאסיות הן מונופולים ממשלתיים - משטרה, בתי משפט ולענייננו - בתי הספר.

בתחומים שבהם יש תחרות ברור מי הוא הלקוח. למשל, בתעשיית הסמארטפונים הלקוחות הם אנחנו - הצרכנים. אנחנו מחליטים איזה סמארטפון לקנות ואנחנו אלה שצריך להשביע את רצונם. הלקוחות אינם המהנדסים שעובדים בחברות האלה, או עובדי הייצור, או אפילו המנהלים ובעלי המניות. אם חברה שמייצרת סמארטפונים תחדל לייצר מוצרים שמוצאים חן בעיני הלקוחות, החברה תפשוט רגל. וזה כלל לא משנה אם העובדים נהנו לעבוד בחברה או לא. הלקוחות-הצרכנים הם שקובעים את גורל החברה ולכן החברה עובדת למענם.

אך מי הם הלקוחות של בתי הספר הממשלתיים? הרי בסקטור תחרותי, אם אינך מרוצה מהמוצר, אין בעיה לעבור לספק אחר. לא מרוצה מהמסעדה במורד הרחוב? עבור למסעדה שממול. לא מרוצה מהרהיטים ברחוב הרצל בת"א, סע לאיקאה. אינך מרוצה מבית הספר שבו לומד ילדך? זבש"ך. בדרך כלל אין לאן לעבור, אין איך לעבור. הילדים תקועים בבתי ספר שכולם יודעים שהם גרועים, ואין מה לעשות.

האמת היא שהלקוחות של מערכת החינוך בישראל אינם התלמידים והוריהם, אלא המורים שנהנים מקביעות ומחסינות מפיטורים וכמובן המנגנון הביורוקרטי של משרד החינוך. לכן עלייה של ‭ 32%‬בתקציב החינוך בעשור האחרון לא עזרה, ולכן אין טעם בשפיכת עוד דליים של כספי מסים לתוך המערכת המעוותת הזו.

הפתרון הוא הכנסת ממד התחרות למערכת החינוך ותמרוץ נכון של מורים טובים. לכאן נכנסת שיטת השוברים, שמתבססת על חלוקת שוברי חינוך במימון תקציב החינוך לכל תלמיד, שיוכל לממש את השובר בכל בית ספר פרטי על פי בחירתם של התלמיד והוריו. בתי הספר יצטרכו לשכנע תלמידים לממש את השוברים אצלם, וסוף סוף יחסי ספק-לקוח יתקיימו גם במערכת החינוך הישראלית. השיטה הזו עובדת ברבות ממדינות המערב, וגם לנו מגיע.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-15 ליוני 2018

מי דוחף לרגולציה של הרשתות החברתיות?

הקריאות להטלת רגולציה ממשלתית על פייסבוק הולכות וגוברות בתקופה האחרונה. העברת מידע על משתמשים לצדדים שלישיים, תיאוריות קונספירציה על הניסיון הרוסי להשפיע על הבחירות בארה"ב, ועוד חששות שונים ומשונים גורמים לעיתונאים, פוליטיקאים ורגולטורים לעסוק בנושא הרגולציה על מדיה חברתית ועל פייסבוק בפרט. מטרת הרגולציה הזו היא כביכול להגן על הציבור ולהכריח את שחקניות המדיה החברתית לנהוג כשורה. כמו במקרים רבים אחרים בהם מוטלת רגולציה, התוצאה תהיה בדיוק הפוכה.

ההנחה היא שפייסבוק, גוגול וטוויטר יילחמו ככל יכולתן בכל רגולציה שהיא, כדי לשמור על העצמאות העסקית שלהן. אלא שסביר להניח שהמרוויחים הגדולים ביותר מרגולציה כזו יהיו החברות האלה בעצמן. הכיצד? למשל, אם תוטל רגולציה שמגבילה את היכולת של חברות המדיה החברתית להציע את שירותיהן ללקוחות חדשים ושמסבכת את תהליך איסוף המידע על לקוחות, מי שיפגע הן חברות חדשות שרוצות לכבוש נתחי שוק. הנזק שייגרם לחברות המובילות יהיה פחות בהרבה, שהרי להן יש כבר מיליארדי לקוחות, הן כבר אספו את המידע הרלוונטי. לכל היותר, יהיה להן קשה יותר להוסיף לקוחות חדשים. וזו רק דוגמא אחת, אפשר לחשוב על עוד תקנות רבות שיגבילו כניסת מתחרים חדשים.

בנוסף, לחברות המובילות יש את מיליארדי הדולרים הדרושים לבנות מחלקות רגולציה גדולות, לשכור להקות של עורכי דין ולוביסטים, ולכופף את הרגולציה כך שתיטיב איתן ותפגע ככל האפשר בחברות ששואפות להיכנס לתחום. מנגד, לחברות החדשות אין בדר"כ את סכומי הכסף הענקיים והתשתית התאגידית הדרושה להתמודד עם הרגולציה. התוצאה היא ברורה – פגיעה בתחרות וביצור מעמדן של החברות המובילות. כלומר הבטחת מעמד מונופוליסטי ארוך טווח בחסות המדינה. הדינמיקה הזו אגב אינה מיוחדת לחברות המדיה החברתית. במקרים רבים רגולציה פוגעת בתחרות ופוגעת בצרכנים, בניגוד לכל הכוונות הטובות.

ההשפעה של הרגולציה לא נעצרת בביצור המעמד המונופוליסטי של החברות המובילות, הרגולציה הזו גם תסיר מהן את הצורך להתנהג בצורה הוגנת ללקוחות שלהם. בשנים האחרונות, בעיקר מאז תחילת מסע הבחירות של דונאלד טראמפ, גברו התלונות של גורמים ימניים ושמרניים שטענו שחברות המדיה החברתית, טוויטר בעיקר, משתיקות את הקולות הימניים בצורה לא הוגנת וללא הסבר מניח את הדעת – ע"י הקפאת חשבונות, השעיית היכולת לצייץ וכו'. אולם יש לשער שטוויטר נזהרת שלא למתוח את החבל יותר מדי. השתקה סיטונאית של אנשי ימין דעתניים תוביל בהכרח, עם הזמן, לעלייה של אלטרנטיבות תחרותיות שיתנהגו בצורה יותר הוגנת וכך יגייסו את הימניים כלקוחות. רגולציה שתחסל את הפוטנציאל לכניסת תחרות, תסיר את הרסן הזה מעל ראשי טוויטר, פייסבוק וגוגל, ותהפוך את הרשתות החברתיות לעוד כלי תעמולה פוליטי חד צדדי.

ייתכן שזו הסיבה שעיתונאים בארץ קוראים בהתלהבות להטלת רגולציה על פייסבוק. ייתכן שהם מבינים יפה מאוד שרגולציה כזו יכולה לחזק את מונופול התקשורת של השמאל הכלכלי והמדיני, מונופול שנסדק בשנים האחרונות. הסיכויים שלהם אינם גדולים, ולו בשל היכולת להפעיל רשתות חברתיות מתוך תחומי שיפוט של מדינות שאינן מוכות רגולציה, אבל חשוב להיות ערים למניעים האלה ולהשפעה האמיתית של הרגולציה. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-18 למאי 2018. 

פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.

מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.

כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.

בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.

אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.

אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

כיצד הקפיטליזם שחרר את האשה

אובססיה לא בריאה לפריפריה

הסאגה של העברת בסיסי צה"ל לדרום לבשה ממד קומי בשבועות האחרונים, כשהתברר שצה"ל חושש שאנשי קבע לא יסכימו לעבור לדרום ויעדיפו לפרוש מהצבא. ההעדפות של אנשי הקבע והתגובה של הצבא והמערכת הפוליטית, תגובה שהסתכמה בהצעה לשפוך עוד דליים של כספי מסים לתוך הפארסה הזו, כולן מובילות למסקנה אחת - הגיע הזמן להפסיק לדחוף אנשים בכוח לחיות במקומות שהם לא רוצים לחיות בהם.

מחלות התכנון המרכזי והארוגנטיות של פוליטיקאים ופקידים משתקפות יפה בניסיונות הנואלים להפוך את הפריפריה לפופולרית. אנשים בדרך כלל מעדיפים לחיות  בעיר גדולה ומרכזית. כך באנגליה,  בארה"ב, בכל מקום. הסיבות ברורות - העיר הגדולה מציעה שפע הזדמנויות תעסוקה, הצפיפות מקלה את חיי היומיום כאשר כמעט הכל נמצא  בטווחי הליכה - החל מהסופרמרקט, דרך גן הילדים וכלה במרפאה השכונתית. מובן שחיי התרבות בעיר גדולה מגוונים יותר, וגם מבחינה כלכלית יש יתרונות של אגלומרציה ופריון. אין ספק שיש גם חסרונות לצפיפות, אבל העובדה היא שאנשים מצביעים ברגליים ומראים בבירור מהן ההעדפות שלהם.

אז מה עוצר אותם? מה תוקע כל כך הרבה ישראלים בפריפריה? הבעיה היא שמרכז הארץ יקר ולחלק גדול מהאוכלוסייה אין יכולת לחיות בעיר הגדולה או בגוש דן בכלל. לכן כביכול אין ברירה אלא לקיים פריפריה משגשגת שתאפשר חיים בכבוד גם לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות בתל אביב ובסביבתה.

אך זוהי צביעות, לא משום שדירה במרכז אינה יקרה כיום. ודאי שהיא יקרה. זוהי צביעות כי הצרה הזו היא לחלוטין תוצאה של מדיניות ממשלתית קלוקלת שמגבילה את היצע הדירות במרכז ולכן מעלה את המחיר בצורה שאינה מחויבת המציאות. שטחה של מנהטן, אולי העיר הפופולרית ביותר בעולם, גדול מזה  של ת"א ב-%10 בלבד. אולם מספר התושבים החיים במנהטן גדול פי  ארבעה ממספר תושבי ת"א. מדוע ההבדל הזה?

ההסבר הוא שחלק הארי של קרקעות המדינה מוחזקות בידי רשות מקרקעי ישראל, מה שמאט מאוד את קצב הבנייה בארץ ומעלה מלאכותית את עלות הנדל"ן. אבל אפילו על קרקע שכבר נמכרה ליזם פרטי, רגולציה בלתי אפשרית והגבלות רבות הופכות את תהליך הבנייה למסלול מכשולים שמשתרע על  פני יותר מ-10 שנים. הגבלת בנייה  מרכזית, אפרופו ההשוואה למנהטן, היא הגבלת הבנייה לגובה שמורידה דרמטית את מספר הדירות ומונעת דיור במחיר סביר בגוש דן.

כהבהרה, רק אוסיף שלדחוס אנשים בכוח לתוך העיר הגדולה זה רע באותה מידה, כמו לוודא שהעיר הגדולה יקרה מדי, ובכך להכריח מאות אלפי אנשים לחיות חיים כלכליים ותרבותיים לא מספקים בפריפריה. הרעיון הוא לייצר אלטרנטיבות. יש למכור קרקעות בכמויות ענק ולאפשר בנייה בהתאם להעדפות של היזם והדייר. ומי שרוצה לחיות בפריפריה, בבקשה.

הצביעות במצב הקיים מעוררת כעס. פוליטיקאים ופקידים מקיימים שוק נדל"ן בולשביקי שדן ישראלים רבים לחיים בפריפריה, אותה פריפריה שרוב הפוליטיקאים לא היו חולמים לעבור אליה אבל מקפידים להלל אותה כמעין חזון ציוני קדוש. במקום חזון שמבוסס על כפייה וצביעות, החזון הציוני צריך להיות חזון של כלכלה חופשית שמקנה את החירות לבחור את אורח החיים המתאים לכל אדם ואדם. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-4 למאי 2018. 

אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

סרטון השקה למדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם לכבוד חג הפועלים - ה-1 למאי

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים

כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

קיצור שבוע העבודה: הממשלה דורסת אותנו, מוכרת לנו קביים ומצפה לתודה