התקשורת נוהגת לבקר את טראמפ בחריפות חסרת תקדים על כל דבר שהוא עושה - בלי קשר לטיב המהלך. המצב הגיע בתקופה האחרונה לאבסורד כאשר התקשורת, שהיא סוציאליסטית ברובה, החלה לתקוף אותו על החלטתו להטיל מכסים - מדיניות אנטי-קפיטליסטית מובהקת. מה שאומר שאצל התקשורת, השנאה לטראמפ גוברת אפילו על השנאה לקפיטליזם.
בפגישת G-7 האחרונה טראמפ איים בהטלת מכסים כצעד עונשין נגד מדינות שבעצמן מטילות מכסים והגבלות נוספות על יבוא מארה"ב. עד כאן אין חדש. וגם אין בכך כל תועלת.
כפי שנאמר פעמים רבות בעבר, טראמפ מעניש בעיקר את אזרחיו בכך שהוא מטיל מכסים מעין אלה. מכסים על יבוא מעלים מחירים, פוגעים בתעשיות שלמות, מורידים פריון וכדומה. יש כמעט קונצנזוס בקרב כלכלנים לגבי הנזק של הגבלות על סחר חופשי, והביקורת שטראמפ ספג על המדיניות הזו מוצדקת.
אך האם יש היגיון מאחורי השיגעון? מתברר שבמהלך המפגש האחרון עם מנהיגי מדינות ה-,G-7 טראמפ הציע בפשטות לבטל את כל המכסים וההגבלות על סחר חופשי בין המדינות, ובכך לסיים את מלחמת הסחר בניצחון לכולם. כלומר לא עוד הסכמי סחר מסובכים וסודיים, בני אלפי עמודים, המיועדים בעיקר להגן על חברות גדולות ועל קבוצות אינטרסים, אלא הסכמי סחר חופשי פשוטים והוגנים וגלויים. אם מדובר בהצעה רצינית, וזה "אם" גדול, אפשר להבין את איומיו של טראמפ במלחמת סחר כלא יותר מטקטיקה שמטרתה להגיע לסחר חופשי באמת. ומשמעות הדבר היא שטראמפ הוא מדינאי וקפיטליסט טוב הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים.
בכל אופן, בין שמדובר בתוכנית רצינית של טראמפ ובין שבאמירה ללא כוונה אמיתית, התגובות של שאר המנהיגים ב-G-7 מרתקות. הן מרתקות מפני שלפחות על פי הדיווחים, הן היו נרעשות, מבולבלות ושליליות. הנרטיב שהתקשורת מנסה לטפח עוד מתקופת קמפיין הברקזיט הוא שהאיחוד האירופי הוא גן עדן של סחר חופשי, מופת של הוגנות ושפיות, ואילו אלה שמנסים להתעמת עם האיחוד האירופי, בין שעל רקע ברקזיט ובין שעל רקע מלחמת הסחר של טראמפ, הם ריאקציונרים חשוכים שרוצים לחנוק את הכלכלה העולמית.
האמת אולי לא הפוכה, אבל היא שונה למדי. מדינות האיחוד האירופי מקיימות ביניהן הסכם איחוד מכסים. כלומר, הסחר בין מדינות האיחוד הוא אמנם חופשי ברובו, אך האיחוד כולו מוקף בחומת מכס, מכסות ותקנות שמגינים על מדינות האיחוד מפני יבוא חיצוני. במילים אחרות, הטענה של טראמפ נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי, שלא לדבר על סין, מוצדקת. ארשת הפנים התמימה והנעלבת שהפוליטיקאים של האיחוד עוטים היא צבועה, והכיסוי של התקשורת הוא כרגיל נלעג.
אין חפים מפשע במשחקי הסחר האלה, וכל המדינות מקיימות הגבלות מסוימות על היבוא אליהן כדי להגן על קבוצות אינטרסים חזקות על חשבון האזרחים. אבל כיום לפחות ארה"ב נוקטת מדיניות סחר מעט יותר ליברלית מחלק נכבד ממדינות האיחוד, ובוודאי יותר ליברלית מגרמניה, שברוב חוצפתה משחקת את תפקיד נסיכת הסחר החופשי בעימותים עם טראמפ.
בכל אופן, אם יתברר שטראמפ בעצם מאמין בסחר החופשי ומשתמש בכוחה הכלכלי של ארה"ב כדי לבטל מכסים ברחבי העולם, רבים יצטרכו לאכול את הכובע שלהם, דבר שהופך להרגל בכל מה שקשור לטראמפ.
המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-22 ליוני 2018.
