יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

הגיע הזמן לסמארטפון הישראלי הראשון!

100% פוליטיקה, 0% פתרון

מדינת ישראל נכשלת במילוי חובתה לאזרח הישראלי כמעט בכל תחום בו היא מעורבת אבל נראה שאין תחום שמשקף את המציאות הזו יותר טוב משוק הנדל"ן, שם הניהול הממשלתי הוא כה גרוע, שלפעמים הוא ממש לובש ממד קומי. הרעיון להעלאת שיעור המשכנתאות ל-90% ממחיר הדירה היא דוגמא מצויינת.
כבר נכתב מספיק על החסרונות בהעלאת שיעור המשכנתא מ-75% ל-90% ומתן 15% בערבות מדינה. בין היתר, הדבר יביא לגידול בביקוש, מה שדווקא יעלה את מחירי הדירות. במקרה של מיתון, הערבות הזו תוסיף לנטל שירבוץ על אוצר המדינה דווקא בתקופה לחוצה של אבטלה עולה ותקבולי מסים יורדים. ולבסוף, יש לתהות כמה אנשים יידחפו ללקיחת משכנתא כאשר יכולת ההחזר שלהם היא גבולית בלבד.
אם הצעת ה-90% הייתה ההצעה הגרועה היחידה שיוצאת מהממשלה אז מילא. אבל בתחום הנדל"ן נראה שאין סוף להצעות גרועות. החל מרעיון מע"מ 0 של הממשלה הקודמת, דרך המלחמה במשקיעים שבונים דירות להשכרה וכלה ב"מחיר למשתכן", נראה שאין סוף לפיתרונות עקומים. הדבר נראה מוזר במיוחד מאחר שבעיות השורש של שוק הנדל"ן הישראלי ברורות וגם הפתרון ברור.
שתי בעיות השורש המרכזיות הן שהמדינה היא הבעלים על מרבית הקרקעות אך היא משווקת אותן טיפין טיפין. הבעיה השנייה היא רגולציה ובירוקרטיה זוועתיות שהופכות את תהליך הבנייה לסיוט שמשתרך על פני יותר מעשור שנים. לכך אפשר להוסיף עיוותים בארנונה ועוד גורמים נוספים.
העניין הוא שאלה בעיות מלאכותיות, בעיות שהן לחלוטין תוצאה של מדיניות ואין בהן שום דבר עקרוני שמונע את פתרונן. יש מחסור בקרקע? המדינה יכולה לשווק קרקעות במכרזים שקופים ומסיביים. הרגולציה תוקעת את התהליך? אפשר להוריד רגולציה, לבטל או לפחות להקל על הגבלת הבנייה לגובה וכו'. שום רגולציה לא נכתבה בתורה, הכל יציר של פקידים בשר ודם ואת הכל אפשר לשנות. זה לא קל, זה כרוך במאבק עם אינטרסנטים רבי עוצמה שנהנים מהמצב הקיים, אבל זה אפשרי ומתבקש.
במקביל אפשר להפסיק את המלחמה האווילית במשקיעים בשוק הנדל"ן. המשקיעים בונים דירות להשכרה, ותורמים תרומה חשובה לשוק נדל"ן. בעצם, המלחמה במשקיעים היא כה חסרת היגיון, שייתכן שהמקור לה הוא פוליטי. הבורות של הציבור הישראלי בנושאים כלכליים מקלה על הפוליטיקאים להסיט מעצמם את האשמה למצבו של שוק הנדל"ן ע"י שלהוב יצרים נגד המשקיעים רודפי הבצע כביכול.
בכלל, ייתכן שהפוליטיקה היא המפתח להבין את שוק הנדל"ן. הרי הצעת ה-90% היא מחזור של הצעה של ח"כ אורלי לוי. כלומר, אולי הכוונה האמיתית של הממשלה היא לגנוב ללוי את הרעיון המטופש שלה כדי להקשות עליה לקחת מנדטים למפלגות הקואליציה בבחירות הקרובות. מהזווית הזו, אפשר להבין מדוע הממשלה לא פותרת את הבעיות בשוק הנדל"ן. והתשובה היא שהכל פוליטיקה, אין שום רצון אמיתי לשפר את המצב. הכוונה היחידה היא לעבוד על הציבור ולהיבחר. למרבה הצער, זו שיטה שעובדת לא רע כבר 70 שנה.

יום שישי, 22 ביוני 2018

טראמפ חושף את אירופה במערומיה

התקשורת נוהגת לבקר את טראמפ בחריפות חסרת תקדים על כל דבר שהוא עושה - בלי קשר לטיב המהלך. המצב הגיע בתקופה האחרונה לאבסורד כאשר התקשורת, שהיא סוציאליסטית ברובה, החלה לתקוף אותו על החלטתו להטיל מכסים - מדיניות אנטי-קפיטליסטית מובהקת. מה שאומר שאצל התקשורת, השנאה לטראמפ גוברת אפילו על השנאה לקפיטליזם.
בפגישת ‭ G-7‬ האחרונה טראמפ איים בהטלת מכסים כצעד עונשין נגד מדינות שבעצמן מטילות מכסים והגבלות נוספות על יבוא מארה"ב. עד כאן אין חדש. וגם אין בכך כל תועלת.
כפי שנאמר פעמים רבות בעבר, טראמפ מעניש בעיקר את אזרחיו בכך שהוא מטיל מכסים מעין אלה. מכסים על יבוא מעלים מחירים, פוגעים בתעשיות שלמות, מורידים פריון וכדומה. יש כמעט קונצנזוס בקרב כלכלנים לגבי הנזק של הגבלות על סחר חופשי, והביקורת שטראמפ ספג על המדיניות הזו מוצדקת.
אך האם יש היגיון מאחורי השיגעון? מתברר שבמהלך המפגש האחרון עם מנהיגי מדינות ה-‭,G-7‬ טראמפ הציע בפשטות לבטל את כל המכסים וההגבלות על סחר חופשי בין המדינות, ובכך לסיים את מלחמת הסחר בניצחון לכולם. כלומר לא עוד הסכמי סחר מסובכים וסודיים, בני אלפי עמודים, המיועדים בעיקר להגן על חברות גדולות ועל קבוצות אינטרסים, אלא הסכמי סחר חופשי פשוטים והוגנים וגלויים. אם מדובר בהצעה רצינית, וזה "אם" גדול, אפשר להבין את איומיו של טראמפ במלחמת סחר כלא יותר מטקטיקה שמטרתה להגיע לסחר חופשי באמת. ומשמעות הדבר היא שטראמפ הוא מדינאי וקפיטליסט טוב הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים.
בכל אופן, בין שמדובר בתוכנית רצינית של טראמפ ובין שבאמירה ללא כוונה אמיתית, התגובות של שאר המנהיגים ב-‭G-7‬ מרתקות. הן מרתקות מפני שלפחות על פי הדיווחים, הן היו נרעשות, מבולבלות ושליליות. הנרטיב שהתקשורת מנסה לטפח עוד מתקופת קמפיין הברקזיט הוא שהאיחוד האירופי הוא גן עדן של סחר חופשי, מופת של הוגנות ושפיות, ואילו אלה שמנסים להתעמת עם האיחוד האירופי, בין שעל רקע ברקזיט ובין שעל רקע מלחמת הסחר של טראמפ, הם ריאקציונרים חשוכים שרוצים לחנוק את הכלכלה העולמית.
האמת אולי לא הפוכה, אבל היא שונה למדי. מדינות האיחוד האירופי מקיימות ביניהן הסכם איחוד מכסים. כלומר, הסחר בין מדינות האיחוד הוא אמנם חופשי ברובו, אך האיחוד כולו מוקף בחומת מכס, מכסות ותקנות שמגינים על מדינות האיחוד מפני יבוא חיצוני. במילים אחרות, הטענה של טראמפ נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי, שלא לדבר על סין, מוצדקת. ארשת הפנים התמימה והנעלבת שהפוליטיקאים של האיחוד עוטים היא צבועה, והכיסוי של התקשורת הוא כרגיל נלעג.
אין חפים מפשע במשחקי הסחר האלה, וכל המדינות מקיימות הגבלות מסוימות על היבוא אליהן כדי להגן על קבוצות אינטרסים חזקות על חשבון האזרחים. אבל כיום לפחות ארה"ב נוקטת מדיניות סחר מעט יותר ליברלית מחלק נכבד ממדינות האיחוד, ובוודאי יותר ליברלית מגרמניה, שברוב חוצפתה משחקת את תפקיד נסיכת הסחר החופשי בעימותים עם טראמפ.
בכל אופן, אם יתברר שטראמפ בעצם מאמין בסחר החופשי ומשתמש בכוחה הכלכלי של ארה"ב כדי לבטל מכסים ברחבי העולם, רבים יצטרכו לאכול את הכובע שלהם, דבר שהופך להרגל בכל מה שקשור לטראמפ.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-22 ליוני 2018.