יום שישי, 22 ביוני 2018

טראמפ חושף את אירופה במערומיה

התקשורת נוהגת לבקר את טראמפ בחריפות חסרת תקדים על כל דבר שהוא עושה - בלי קשר לטיב המהלך. המצב הגיע בתקופה האחרונה לאבסורד כאשר התקשורת, שהיא סוציאליסטית ברובה, החלה לתקוף אותו על החלטתו להטיל מכסים - מדיניות אנטי-קפיטליסטית מובהקת. מה שאומר שאצל התקשורת, השנאה לטראמפ גוברת אפילו על השנאה לקפיטליזם.
בפגישת ‭ G-7‬ האחרונה טראמפ איים בהטלת מכסים כצעד עונשין נגד מדינות שבעצמן מטילות מכסים והגבלות נוספות על יבוא מארה"ב. עד כאן אין חדש. וגם אין בכך כל תועלת.
כפי שנאמר פעמים רבות בעבר, טראמפ מעניש בעיקר את אזרחיו בכך שהוא מטיל מכסים מעין אלה. מכסים על יבוא מעלים מחירים, פוגעים בתעשיות שלמות, מורידים פריון וכדומה. יש כמעט קונצנזוס בקרב כלכלנים לגבי הנזק של הגבלות על סחר חופשי, והביקורת שטראמפ ספג על המדיניות הזו מוצדקת.
אך האם יש היגיון מאחורי השיגעון? מתברר שבמהלך המפגש האחרון עם מנהיגי מדינות ה-‭,G-7‬ טראמפ הציע בפשטות לבטל את כל המכסים וההגבלות על סחר חופשי בין המדינות, ובכך לסיים את מלחמת הסחר בניצחון לכולם. כלומר לא עוד הסכמי סחר מסובכים וסודיים, בני אלפי עמודים, המיועדים בעיקר להגן על חברות גדולות ועל קבוצות אינטרסים, אלא הסכמי סחר חופשי פשוטים והוגנים וגלויים. אם מדובר בהצעה רצינית, וזה "אם" גדול, אפשר להבין את איומיו של טראמפ במלחמת סחר כלא יותר מטקטיקה שמטרתה להגיע לסחר חופשי באמת. ומשמעות הדבר היא שטראמפ הוא מדינאי וקפיטליסט טוב הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים.
בכל אופן, בין שמדובר בתוכנית רצינית של טראמפ ובין שבאמירה ללא כוונה אמיתית, התגובות של שאר המנהיגים ב-‭G-7‬ מרתקות. הן מרתקות מפני שלפחות על פי הדיווחים, הן היו נרעשות, מבולבלות ושליליות. הנרטיב שהתקשורת מנסה לטפח עוד מתקופת קמפיין הברקזיט הוא שהאיחוד האירופי הוא גן עדן של סחר חופשי, מופת של הוגנות ושפיות, ואילו אלה שמנסים להתעמת עם האיחוד האירופי, בין שעל רקע ברקזיט ובין שעל רקע מלחמת הסחר של טראמפ, הם ריאקציונרים חשוכים שרוצים לחנוק את הכלכלה העולמית.
האמת אולי לא הפוכה, אבל היא שונה למדי. מדינות האיחוד האירופי מקיימות ביניהן הסכם איחוד מכסים. כלומר, הסחר בין מדינות האיחוד הוא אמנם חופשי ברובו, אך האיחוד כולו מוקף בחומת מכס, מכסות ותקנות שמגינים על מדינות האיחוד מפני יבוא חיצוני. במילים אחרות, הטענה של טראמפ נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי, שלא לדבר על סין, מוצדקת. ארשת הפנים התמימה והנעלבת שהפוליטיקאים של האיחוד עוטים היא צבועה, והכיסוי של התקשורת הוא כרגיל נלעג.
אין חפים מפשע במשחקי הסחר האלה, וכל המדינות מקיימות הגבלות מסוימות על היבוא אליהן כדי להגן על קבוצות אינטרסים חזקות על חשבון האזרחים. אבל כיום לפחות ארה"ב נוקטת מדיניות סחר מעט יותר ליברלית מחלק נכבד ממדינות האיחוד, ובוודאי יותר ליברלית מגרמניה, שברוב חוצפתה משחקת את תפקיד נסיכת הסחר החופשי בעימותים עם טראמפ.
בכל אופן, אם יתברר שטראמפ בעצם מאמין בסחר החופשי ומשתמש בכוחה הכלכלי של ארה"ב כדי לבטל מכסים ברחבי העולם, רבים יצטרכו לאכול את הכובע שלהם, דבר שהופך להרגל בכל מה שקשור לטראמפ.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-22 ליוני 2018. 

יום שישי, 15 ביוני 2018

תחרות - גם במערכת החינוך

בעשור האחרון הגדילה ישראל את תקציב החינוך בכ-32% (מותאם לאינפלציה ולצמיחת האוכלוסייה - הנתונים באדיבות תנועת "חופש לכולנו"). למרות הגידול העצום הזה בהוצאה, רמת החינוך כמעט אינה משתפרת ותלמידי ישראל מפגרים משמעותית לעומת ממוצע המדינות המפותחות. העיתון "דה מרקר" ראיין את מנהל מחלקת החינוך של ה-OECD לרגל ההישג המפוקפק הזה, ולמרות שהראיון היה מחכים למדי, נראה שגם המראיין וגם המרואיין פספסו את הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בארץ - חוסר תחרות בין בתי ספר.
בכל תחום שבו מתנהלת תחרות בין חברות ובין ספקים, האיכות נוטה להיות גבוהה והמחיר נוטה להיות נמוך. כך עם מחשבים, מכוניות, בגדים, שירותי תיירות, שירותי הסעדה וכו'. התחרות החופשית בתעשיית הסמארטפונים הביאה לכך שאפשר כיום לקנות במאות שקלים מכשירים איכותיים, שהיו נחשבים למכשירי דגל יוקרתיים לפני שנים ספורות. לעומת זאת, תחומים שמאופיינים ברמת תחרות נמוכה, מאופיינים גם במחירים גבוהים, באיכות עלובה ובחוסר שביעות רצון של קהל הצרכנים. הדוגמאות הקלאסיות הן מונופולים ממשלתיים - משטרה, בתי משפט ולענייננו - בתי הספר.
בתחומים שבהם יש תחרות ברור מי הוא הלקוח. למשל, בתעשיית הסמארטפונים הלקוחות הם אנחנו - הצרכנים. אנחנו מחליטים איזה סמארטפון לקנות ואנחנו אלה שצריך להשביע את רצונם. הלקוחות אינם המהנדסים שעובדים בחברות האלה, או עובדי הייצור, או אפילו המנהלים ובעלי המניות. אם חברה שמייצרת סמארטפונים תחדל לייצר מוצרים שמוצאים חן בעיני הלקוחות, החברה תפשוט רגל. וזה כלל לא משנה אם העובדים נהנו לעבוד בחברה או לא. הלקוחות-הצרכנים הם שקובעים את גורל החברה ולכן החברה עובדת למענם.
אך מי הם הלקוחות של בתי הספר הממשלתיים? הרי בסקטור תחרותי, אם אינך מרוצה מהמוצר, אין בעיה לעבור לספק אחר. לא מרוצה מהמסעדה במורד הרחוב? עבור למסעדה שממול. לא מרוצה מהרהיטים ברחוב הרצל בת"א, סע לאיקאה. אינך מרוצה מבית הספר שבו לומד ילדך? זבש"ך. בדרך כלל אין לאן לעבור, אין איך לעבור. הילדים תקועים בבתי ספר שכולם יודעים שהם גרועים, ואין מה לעשות.
האמת היא שהלקוחות של מערכת החינוך בישראל אינם התלמידים והוריהם, אלא המורים שנהנים מקביעות ומחסינות מפיטורים וכמובן המנגנון הביורוקרטי של משרד החינוך. לכן עלייה של ‭ 32%‬בתקציב החינוך בעשור האחרון לא עזרה, ולכן אין טעם בשפיכת עוד דליים של כספי מסים לתוך המערכת המעוותת הזו.
הפתרון הוא הכנסת ממד התחרות למערכת החינוך ותמרוץ נכון של מורים טובים. לכאן נכנסת שיטת השוברים, שמתבססת על חלוקת שוברי חינוך במימון תקציב החינוך לכל תלמיד, שיוכל לממש את השובר בכל בית ספר פרטי על פי בחירתם של התלמיד והוריו. בתי הספר יצטרכו לשכנע תלמידים לממש את השוברים אצלם, וסוף סוף יחסי ספק-לקוח יתקיימו גם במערכת החינוך הישראלית. השיטה הזו עובדת ברבות ממדינות המערב, וגם לנו מגיע.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-15 ליוני 2018

יום שישי, 18 במאי 2018

מי דוחף לרגולציה של הרשתות החברתיות?


הקריאות להטלת רגולציה ממשלתית על פייסבוק הולכות וגוברות בתקופה האחרונה. העברת מידע על משתמשים לצדדים שלישיים, תיאוריות קונספירציה על הניסיון הרוסי להשפיע על הבחירות בארה"ב, ועוד חששות שונים ומשונים גורמים לעיתונאים, פוליטיקאים ורגולטורים לעסוק בנושא הרגולציה על מדיה חברתית ועל פייסבוק בפרט. מטרת הרגולציה הזו היא כביכול להגן על הציבור ולהכריח את שחקניות המדיה החברתית לנהוג כשורה. כמו במקרים רבים אחרים בהם מוטלת רגולציה, התוצאה תהיה בדיוק הפוכה.

ההנחה היא שפייסבוק, גוגול וטוויטר יילחמו ככל יכולתן בכל רגולציה שהיא, כדי לשמור על העצמאות העסקית שלהן. אלא שסביר להניח שהמרוויחים הגדולים ביותר מרגולציה כזו יהיו החברות האלה בעצמן. הכיצד? למשל, אם תוטל רגולציה שמגבילה את היכולת של חברות המדיה החברתית להציע את שירותיהן ללקוחות חדשים ושמסבכת את תהליך איסוף המידע על לקוחות, מי שיפגע הן חברות חדשות שרוצות לכבוש נתחי שוק. הנזק שייגרם לחברות המובילות יהיה פחות בהרבה, שהרי להן יש כבר מיליארדי לקוחות, הן כבר אספו את המידע הרלוונטי. לכל היותר, יהיה להן קשה יותר להוסיף לקוחות חדשים. וזו רק דוגמא אחת, אפשר לחשוב על עוד תקנות רבות שיגבילו כניסת מתחרים חדשים.

בנוסף, לחברות המובילות יש את מיליארדי הדולרים הדרושים לבנות מחלקות רגולציה גדולות, לשכור להקות של עורכי דין ולוביסטים, ולכופף את הרגולציה כך שתיטיב איתן ותפגע ככל האפשר בחברות ששואפות להיכנס לתחום. מנגד, לחברות החדשות אין בדר"כ את סכומי הכסף הענקיים והתשתית התאגידית הדרושה להתמודד עם הרגולציה. התוצאה היא ברורה – פגיעה בתחרות וביצור מעמדן של החברות המובילות. כלומר הבטחת מעמד מונופוליסטי ארוך טווח בחסות המדינה. הדינמיקה הזו אגב אינה מיוחדת לחברות המדיה החברתית. במקרים רבים רגולציה פוגעת בתחרות ופוגעת בצרכנים, בניגוד לכל הכוונות הטובות.

ההשפעה של הרגולציה לא נעצרת בביצור המעמד המונופוליסטי של החברות המובילות, הרגולציה הזו גם תסיר מהן את הצורך להתנהג בצורה הוגנת ללקוחות שלהם. בשנים האחרונות, בעיקר מאז תחילת מסע הבחירות של דונאלד טראמפ, גברו התלונות של גורמים ימניים ושמרניים שטענו שחברות המדיה החברתית, טוויטר בעיקר, משתיקות את הקולות הימניים בצורה לא הוגנת וללא הסבר מניח את הדעת – ע"י הקפאת חשבונות, השעיית היכולת לצייץ וכו'. אולם יש לשער שטוויטר נזהרת שלא למתוח את החבל יותר מדי. השתקה סיטונאית של אנשי ימין דעתניים תוביל בהכרח, עם הזמן, לעלייה של אלטרנטיבות תחרותיות שיתנהגו בצורה יותר הוגנת וכך יגייסו את הימניים כלקוחות. רגולציה שתחסל את הפוטנציאל לכניסת תחרות, תסיר את הרסן הזה מעל ראשי טוויטר, פייסבוק וגוגל, ותהפוך את הרשתות החברתיות לעוד כלי תעמולה פוליטי חד צדדי.

ייתכן שזו הסיבה שעיתונאים בארץ קוראים בהתלהבות להטלת רגולציה על פייסבוק. ייתכן שהם מבינים יפה מאוד שרגולציה כזו יכולה לחזק את מונופול התקשורת של השמאל הכלכלי והמדיני, מונופול שנסדק בשנים האחרונות. הסיכויים שלהם אינם גדולים, ולו בשל היכולת להפעיל רשתות חברתיות מתוך תחומי שיפוט של מדינות שאינן מוכות רגולציה, אבל חשוב להיות ערים למניעים האלה ולהשפעה האמיתית של הרגולציה. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-18 למאי 2018. 

יום שישי, 11 במאי 2018

פייסבוק זה סטנדרד אויל?

לאחרונה פורסם ב"דה-מרקר" מאמר שהעלה באוב תעמולה אנטי קפיטליסטית עתיקה כנגד חברת סטנדרד אויל, במטרה להצדיק צעדים פוליטיים כנגד חברות המדיה החברתית. העוינות של עיתונות המיינסטרים כנגד המדיה החברתית מובנת. המדיה החברתית כובשת לה מקום כמקור של חדשות, נותנת במה למגוון של דעות שהמדיה המסורתית בזה להן, ומביאה לדמוקרטיזציה של התקשורת.
מה שחדש זה השימוש שנעשה בדוגמא ההיסטורית של סטנדרד אויל, חברת נפט בבעלותו של ג'ון רוקפלר, ככלי להצדקה של פעילות פוליטית נגד המדיה החברתית. סטנדרד אויל החזיקה בנתח שוק של 4% בלבד מהשוק האמריקאי לתזקיקי נפט בשנת 1870 אולם נתח שוק זה עלה דרמטית עם השנים, ובשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, לסטנדרד אויל היה נתח שוק של כ-90%. במקביל, מחיר הקרוסין (תזקיק ששימש כדלק להסקה) ירד מ-58 סנט לגלון ב-1865 ל-6 סנט ב-1897.
כיצד רוקפלר הצליח לכבוש את השוק ולהוריד את המחירים כה בחדות? אפילו המאמר המוזכר לעיל מודה שחברת סטנדרט אויל הייתה יעילה במיוחד. למשל, באותה תקופה נהגו לזקק את הנפט באופן גס, לנצל רק את הקרוסין שהופק בזיקוק ולשפוך את השאר, בנזין, בנזול, נפטא וזפת, אל הנחלים והנהרות בסביבה. חברת סטנדרד אויל פיתחה שיטות יעילות יותר לזיקוק, תוך הגדלה של אחוז הקרוסין מכל חבית נפט גולמי, וניצול של החומרים ה'מיותרים' לצרכים אחרים: בנזין שימש כדלק, חלק מהזפת לציפוי ובידוד, וכן הלאה.
בקיצור, סטנדרד אויל הייתה חברה חדשנית ששיפרה דרמטית את רמת חייהם של האזרחים האמריקאים בכך שסיפקה מוצרים מעולים ובמחיר זול. בתגובה, המתחרים פתחו בקמפיין ציבורי במטרה להכפיש ולפרק את החברה. עיתונאית בשם אידה טרבל הובילה את המאבק, כפי שהמאמר בעיתון הפיננסי המוביל מזכיר. פרט מעניין שנמנע מהקוראים הוא שאביה ואחיה של אותה עיתונאית, הפסידו בתחרות לסטנדרד אויל בשוק התזקיקים.
אגב, כאשר ב-1911 המתחרים של סטנדרד אויל הצליחו סוף סוף במזימתם לשסות את הציבור והפוליטיקאים בחברה והביאו לפירוקה, לסטנדרד-אויל היו כ-150 מתחרים ונתח השוק שלה נפל ל-64%. מה שמאיר באור נלעג את הטענה שסטנדרד אויל הצליחה ע"י שבירה ורכישה של מתחרותיה, ומה שגם מעיד על כך שמובילות שוק דינה להישחק בתנאי תחרות חופשית. רוקפלר עצמו כבר פרש אז מניהול פעיל והפך לאחד מגדולי הפילנתרופים בהיסטוריה.
אז מה בעצם המטרה של המאמר באותו עיתון פיננסי? להקביל בין סטנדרד אויל המרושעת לבין מפלצות המדיה החברתית של היום - פייסבוק וגוגל, ולטעון שכפי שהיה מוצדק לפרק בכפייה את סטנדרד אויל, כך יש לפגוע כיום במדיה החברתית. נקווה שהמזימה הזו לא תצליח. בתנאי תחרות חופשית, חברות כובשות להן נתח שוק אך ורק כי קהל הצרכנים קונה את המוצרים שלהן מרצונו החופשי. חלק מהמתחרים שלא מצליחים להתחרות בהוגנות, פונים לפוליטיקאים בדרישה להטיל רגולציה מגבילה על החברות המוצלחות, כביכול כדי להגן על הציבור, אך בעצם כדי להגן על החברות הכושלות. בכל אופן, יש משהו מרגיע בכך שהדינמיקה הזו לא משתנה במהלך השנים, זה הופך את חשיפת הצביעות לקלה יותר.

יום שישי, 4 במאי 2018

אובססיה לא בריאה לפריפריה

הסאגה של העברת בסיסי צה"ל לדרום לבשה ממד קומי בשבועות האחרונים, כשהתברר שצה"ל חושש שאנשי קבע לא יסכימו לעבור לדרום ויעדיפו לפרוש מהצבא. ההעדפות של אנשי הקבע והתגובה של הצבא והמערכת הפוליטית, תגובה שהסתכמה בהצעה לשפוך עוד דליים של כספי מסים לתוך הפארסה הזו, כולן מובילות למסקנה אחת - הגיע הזמן להפסיק לדחוף אנשים בכוח לחיות במקומות שהם לא רוצים לחיות בהם.

מחלות התכנון המרכזי והארוגנטיות של פוליטיקאים ופקידים משתקפות יפה בניסיונות הנואלים להפוך את הפריפריה לפופולרית. אנשים בדרך כלל מעדיפים לחיות  בעיר גדולה ומרכזית. כך באנגליה,  בארה"ב, בכל מקום. הסיבות ברורות - העיר הגדולה מציעה שפע הזדמנויות תעסוקה, הצפיפות מקלה את חיי היומיום כאשר כמעט הכל נמצא  בטווחי הליכה - החל מהסופרמרקט, דרך גן הילדים וכלה במרפאה השכונתית. מובן שחיי התרבות בעיר גדולה מגוונים יותר, וגם מבחינה כלכלית יש יתרונות של אגלומרציה ופריון. אין ספק שיש גם חסרונות לצפיפות, אבל העובדה היא שאנשים מצביעים ברגליים ומראים בבירור מהן ההעדפות שלהם.

אז מה עוצר אותם? מה תוקע כל כך הרבה ישראלים בפריפריה? הבעיה היא שמרכז הארץ יקר ולחלק גדול מהאוכלוסייה אין יכולת לחיות בעיר הגדולה או בגוש דן בכלל. לכן כביכול אין ברירה אלא לקיים פריפריה משגשגת שתאפשר חיים בכבוד גם לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות בתל אביב ובסביבתה.

אך זוהי צביעות, לא משום שדירה במרכז אינה יקרה כיום. ודאי שהיא יקרה. זוהי צביעות כי הצרה הזו היא לחלוטין תוצאה של מדיניות ממשלתית קלוקלת שמגבילה את היצע הדירות במרכז ולכן מעלה את המחיר בצורה שאינה מחויבת המציאות. שטחה של מנהטן, אולי העיר הפופולרית ביותר בעולם, גדול מזה  של ת"א ב-%10 בלבד. אולם מספר התושבים החיים במנהטן גדול פי  ארבעה ממספר תושבי ת"א. מדוע ההבדל הזה?

ההסבר הוא שחלק הארי של קרקעות המדינה מוחזקות בידי רשות מקרקעי ישראל, מה שמאט מאוד את קצב הבנייה בארץ ומעלה מלאכותית את עלות הנדל"ן. אבל אפילו על קרקע שכבר נמכרה ליזם פרטי, רגולציה בלתי אפשרית והגבלות רבות הופכות את תהליך הבנייה למסלול מכשולים שמשתרע על  פני יותר מ-10 שנים. הגבלת בנייה  מרכזית, אפרופו ההשוואה למנהטן, היא הגבלת הבנייה לגובה שמורידה דרמטית את מספר הדירות ומונעת דיור במחיר סביר בגוש דן.

כהבהרה, רק אוסיף שלדחוס אנשים בכוח לתוך העיר הגדולה זה רע באותה מידה, כמו לוודא שהעיר הגדולה יקרה מדי, ובכך להכריח מאות אלפי אנשים לחיות חיים כלכליים ותרבותיים לא מספקים בפריפריה. הרעיון הוא לייצר אלטרנטיבות. יש למכור קרקעות בכמויות ענק ולאפשר בנייה בהתאם להעדפות של היזם והדייר. ומי שרוצה לחיות בפריפריה, בבקשה.

הצביעות במצב הקיים מעוררת כעס. פוליטיקאים ופקידים מקיימים שוק נדל"ן בולשביקי שדן ישראלים רבים לחיים בפריפריה, אותה פריפריה שרוב הפוליטיקאים לא היו חולמים לעבור אליה אבל מקפידים להלל אותה כמעין חזון ציוני קדוש. במקום חזון שמבוסס על כפייה וצביעות, החזון הציוני צריך להיות חזון של כלכלה חופשית שמקנה את החירות לבחור את אורח החיים המתאים לכל אדם ואדם. 

המאמר פורסם בישראל היום ב-4 למאי 2018. 

יום שישי, 27 באפריל 2018

אין דרך אחרת


פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

יום שישי, 13 באפריל 2018

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

יום שישי, 30 במרץ 2018

הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים


כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

יום שישי, 23 במרץ 2018

ישראל מצטרפת למלחמה במזומן


לאחרונה העבירה הכנסת חוק המגביל את השימוש במזומן. זהו חוק מסוכן בעל השלכות רחבות, וראוי להתעכב על פוטנציאל הנזק שהוא עלול לגרום. החוק אמנם רק מגביל את השימוש במזומן ולא אוסר אותו לחלוטין, אבל המטרה הסופית ידועה - הוצאת המזומן אל מחוץ לחוק והחלפתו בכרטיסי אשראי ובהעברות בנקאיות. פוליטיקאים, כלכלנים וביורוקרטים ברחבי העולם דוחפים למטרה הזו בגלוי, ויש להניח שהחוק שעבר בשבוע שעבר הוא רק שלב ראשון במסע המפוקפק הזה.

כדי להבין עד כמה החוק מסוכן, צריך להיזכר במשבר הפיננסי  של  ,2008 שבעקבותיו בנקים מרכזיים הורידו את הריבית לאפס בניסיון להבריא את הכלכלה. הריבית האפסית הזו ניפחה בועות חדשות, תדלקה זינוק מלאכותי במחירי הנדל"ן והרסה את האפשרות של המעמד הבינוני לחסוך את כספו בבנק. אבל לפחות בפני הבנקים המרכזיים עמד מחסום האפס - כלומר, לא היה אפשר להוריד את הריבית בבנק לחוסכים פרטיים אל מתחת לאפס. שהרי ברור שברגע שהחוסך המצוי ייאלץ לשלם קנס על הפקדת הכסף בבנק - שזו המשמעות של ריבית שלילית - הוא יוציא את כספו וישמור אותו כמזומן בכספת.

אם הפוליטיקאים יצליחו במזימתם להוציא את המזומן אל מחוץ לחוק, האפשרות הזו לא תעמוד עוד בפני האזרח. הבנקים המרכזיים יוכלו להנהיג ריבית שלילית וכך יוכלו לד- חוף את האזרח לפעולות לא אחראיות  - למשל, השקעות נואשות במניות  ובנדל"ן, וגם, ואולי בעיקר, צריכה מוגברת. הדבר תואם את האינטרס של הפוליטיקאים - תדלוק מתמשך של בועת מניות, נדל"ן וצריכה, שתעזור להם לנצח בבחירות הקרובות, אך שתביא לחיסול הבסיס האמיתי וארוך הטווח של כלכלה משגשגת - חיסכון והשקעה.

להוצאת המזומן אל מחוץ לחוק יש משמעות מסוכנת נוספת - אובדן מוחלט של פרטיות. ללא מזומן, כל פעולה כספית תהיה שקופה לשלטונות - החל מקנייה בסופר, דרך תרומה לתנועה פוליטית שאולי אינה מוצאת חן בעיני השלטון, וכלה בקניית כרטיס  נסיעה לחו"ל (וזה לא משנה שכיום אנו כבר נוהגים להשתמש בכרטיסי אשראי לצורך פעולות כאלה; העניין הוא שלפחות יש לנו אפשרות לשלם  במזומן). מצחיק שבתקופה שבה מרבים להתלונן על הכוח ועל כמות המידע שמצטברים אצל גופים פרטיים כגון פייסבוק וגוגל, איש כמעט אינו מתריע מפני ממשלות שחותרות לאסוף עלינו מידע בהיקף שאורוול אפילו לא היה יכול לחלום עליו.

התירוץ המקובל למלחמה במזומן הוא המלחמה בהון השחור. כביכול יש בישראל כלכלה שחורה ענקית, שרק אם נצליח לשים עליה את היד, נוכל לאסוף כל כך הרבה תשלומי מס, שהממשלה תוכל סוף-סוף לספק לנו שירותים חברתיים לתפארת. אלה כמובן  שטויות. העובדים במגזר הפרטי, אלה שבאמת מממנים את המדינה, לא יראו כמעט דבר מהכסף הזה. הממשלה תשכור עוד אנשים למגזר הציבורי, יחלקו שם העלאות שכר, מסיבות הסיום  לגנרלים יהיו מפוארות אף יותר, וזהו. החינוך לא ישתפר והמשטרה לא תש- תפר, כפי שהם לא השתפרו בעשור האחרון, שבו התקציבים שלהם כבר  זינקו בעשרות אחוזים, ריאלית.

הדרך הנכונה, מוסרית וכלכלית, להילחם בהון השחור היא לקצץ בתקציב ולהוריד מסים, וכך להוריד מהתמריץ להעלים מס. שלא במפתיע, המדינה עושה בדיוק את ההפך.

המאמר פורסם בישראל היום ב-23 למרץ 2018. 

יום שישי, 9 במרץ 2018

שלוש הטעויות הגורליות של טראמפ


מאז נבחר, טראמפ פועל בכיוונים נכונים בכלכלה - דה-רגולציה מסוימת והורדת מס חברות. אבל הוא גם עשה שלוש טעויות משמעותיות שעלולות להביא לניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות  ,2020 ולהביא בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב לבחירת נשיא סוציאליסט מוצהר.

טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016 שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף; מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקני, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה". הוא כנראה צדק. הבעיה היא שמיד אחרי שנבחר לנשיא, טראמפ שכח את כל מה שאמר על הבועה ולקח קרדיט על העלייה במחירי המניות, על האבטלה הנמוכה כביכול ועל הכלכלה בכלל. לכן אם ימומש התסריט שטראמפ עצמו חזה - מיתון כבד כתוצאה מעליית הריבית, הוא לא יוכל עוד לנער את חוצנו מהצרה שתנחת על כלכלת ארה"ב, שהרי כאמור הוא לקח בעלות על הבועה.

הטעות השנייה היא שטראמפ עצמו עלול להאיץ את עליית הריבית שהוא הזהיר מפניה במהלך הקמפיין. הרפורמה במס, שבמרכזה קיצוץ שיעור מס חברות מ-35% ל-21%, לא לוותה בקיצוצים משמעותיים בתקציב. למעשה, טראמפ מגדיל את תקציב הביטחון של ארה"ב - שהוא גדול כמו התקציב המאוחד של 8 המדינות עם התקציבים הגדולים ביותר בעולם אחרי ארה"ב. כמו כן, טראמפ דורש תקציב גדול כדי להבריא את התשתיות של ארה"ב - וגם פה הנחיצות של הצעד הזה מוטלת בספק. לא רק שהתקציב הקיים גדול למדי, השקעה בתשתית ממילא אמורה להיות מלאכתן של המדינות והעיריות, לא של הממשלה הפדרלית.

הנקודה היא שהגירעון בתקציב הפדרלי שטראמפ יוצר, יחד עם מכירות האג"חים על ידי הבנק המרכזי, משנים את משוואת הביקוש-היצע של אג"ח ממשלת ארה"ב. ארה"ב תיאלץ לגייס עוד חוב למימון הגירעון העולה, ומצד שני הבנק המרכזי מוכר אג"חים, בניגוד לתקופת אובאמה שבה הבנק דווקא קנה אותם. כל זה עלול להציף את השוק באג"ח ועלול להאיץ את תהליך עליית הריבית במשק.

והטעות השלישית היא מכסי המגן שטראמפ הטיל על יבוא פלדה ואלומיניום. אין כל היגיון כלכלי בצעד כזה והתוצאה היחידה תהיה עלייה במחירי המוצרים החשובים האלה. אבל המשמעות הנלווית היא שעכשיו אפשר יהיה להאשים את הטלת המכסים בכל משבר שינחת על שוק המניות.

בסופו של דבר, המדיניות המופקרת של הבנק המרכזי האמריקני ושל אובאמה הייתה מביאה למשבר כבד עם או בלי טראמפ. אבל טראמפ, במקום לשים את עצמו בעמדה של מטיף בשער ושל זה שיושיע את הכלכלה, הופך את עצמו לחלק מהבעיה, לא לחלק מהפתרון.

והבעיה הנוראה מכולן היא שהמפלגה הדמוקרטית נסחפת הרחק שמאלה לכיוונו של סוציאליסט חסר בושה כמו בארני סאנדרס, וגם מתחילה לאמץ עמדות חריפות כנגד ישראל. הטעויות של טראמפ מעלות את הסיכוי שב-2020  המפלגה הרפובליקנית תוכה שוק על ירך ובפעם הראשונה נקבל נשיא סוציאליסט, עוין לישראל. כדאי מאוד שישראל תכין את עצמה לתסריט בלהות שכזה.

המאמר פורסם בישראל היום ב-9 למרץ, 2018. 


יום שישי, 2 במרץ 2018

עיתון טלוויזיה ושחיתות

במאמר של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", שהתפרסם בעיתון "גלובס", טוענת הכותבת שדווקא פחות רגולציה יכולה להביא ליותר שחיתות. הדוגמה שהיא מביאה לכך היא שוק העיתונות, שהרגולציה בו היא יחסית קלה, ואולי הובילה לעסקה שבה מעורבים לכאורה ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. מנגד, שוק הטלוויזיה נמצא תחת רגולציה כבדה ביותר - והעובדה היא, כך היא טוענת, שהוא לכאורה נקי יחסית מעסקאות מלוכלכות. אלא שהאמת כמובן הפוכה.
השחיתות בשוק הטלוויזיה היא מוחלטת. הרגולציה שם כה כבדה שאיש בעצם לא יכול להקים ערוץ חדשות חדש בארץ, ערוץ שיתחרה בערוצים הקיימים, שכולם מתאפיינים בנקודת מבט שמאלנית - כלכלית ומדינית. ערוץ ‭ ,20‬ שמתאפיין בגישה מדינית הנוטה לימין, נתקל במחסומים רגולטוריים, שמטרתם לחסלו או לפחות להגבילו. מן הסתם אפשר להגדיר שחיתות בצורות שונות, אבל רגולציה שמטרתה להשתיק את הימין בוודאי יכולה להיקרא שחיתות מוסרית, שלא לדבר על הפגיעה בחופש הביטוי.
אפשר גם להניח שיש כאן שחיתות שקשורה קצת יותר לעניינים כספיים. שהרי אם הרגולציה מאפשרת רק ערוצי טלוויזיה המאופיינים בזווית מבט פוליטית מסוימת, כי אז ברור שרוב העיתונאים שעובדים שם יהיו חייבים ליישר שורות עם ראיית העולם הזו. חלקם יעשו זאת ברצון, וחלקם יעשו זאת כי הם לא רוצים להיות מובטלים. שוב, לא כל שחיתות חייבת להיות כרוכה בהפרה בוטה של החוקים הקיימים. שחיתות יכולה להיות פשוט... שחיתות.
כלומר, זה לא ששוק הטלוויזיה אינו נגוע בשחיתות, אלא שהוא כה מושחת שאפילו אין צורך לעשות את מעשי השחיתות האלה מתחת לשולחן.
לעומת זאת, שוק העיתונות מאופיין ביותר חופש, מה שאפשר ל"ישראל היום" לפרוץ לזירה, לתפוס נתח שוק, ואולי, אם החשדות נכונות, לערער כל כך את ביטחונו של מו"ל "ידיעות אחרונות", שהוא נאלץ לכתת את רגליו לפגישה עם רה"מ. אני לא טוען שאם ההאשמות נכונות אין פה שחיתות, או לפחות מראית עין של שחיתות. אני טוען ששחיתות לכאורה זו, היא כאין וכאפס לעומת השתקת הקולות הסיטונאית של הימין המדיני והכלכלי, שנעשית בערוצי הטלוויזיה, בחסות הרגולציה והמינהל התקין כביכול.
זאת ועוד, התגובה המבוהלת לכאורה של מו"ל "ידיעות אחרונות" לתחרות הקשה מצד "ישראל היום", היא חלק מתהליך שנובע מהשינוי החד בשוק העיתונות. במילים אחרות, אלה הם חבלי לידה שעוברים על שחקנים בשוק שפשוט אינם מורגלים לתנאי תחרות. בכל אופן, עם עליית האינטרנט והמדיה החברתית - יו-טיוב, פייסבוק, בלוגים וכדומה, ממילא חשיבות התקשורת הישנה הולכת ויורדת, ורמת התחרות הולכת וגוברת. פגישה כזו או אחרת עם ראש ממשלה זה או אחר, כבר לא תעזור.
אבל המכשלה הגדולה שעדיין עומדת על תילה ופוגעת קשות בחופש הביטוי, היא כמובן ערוצי החדשות בטלוויזיה (ואולי הצעת החוק הפרטית שעברה לאחרונה מסמנת את תחילת השינוי).
אלה שנהנו עד היום מרגולציה חוסמת תחרות קוראים להנציח את המונופול שלהם. זה אולי מובן - הרי מי רוצה לאבד את הכוח לתמרן את דעת הקהל? אבל בטווח הארוך, האחיזה בקרנות מזבח הרגולציה עלולה להתברר כטעות, שתידחף יותר ויותר צופים מפוכחים לזרועות המדיה החברתית החופשית והדמוקרטית. רגולציה חוסמת תחרות מביאה לשחיתות, לבינוניות ולארוגנטיות. תחרות חופשית היא מתכון ליצירתיות ולמתן שירות מעולה ללקוחות. זה נכון בכל תעשייה, וזה נכון אפילו בטלוויזיה הישראלית – המפוארת בעיני עצמה.
המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-2 למרץ 2018. 

יום שישי, 23 בפברואר 2018

שכר המינימום מקדם רובוטים במסעדות


לאחרונה שוטף גל של אוטומציה את ענף המסעדות בארה"ב. כך למשל, בקרוב 50 מטבחים במסעדות מזון מהיר בקליפורניה יצוידו ברובוט היודע להפוך המבורגרים. בנוסף, ייכנס לפעולה פס ייצור אוטומטי של פיצות שייתר את רוב העובדים במקום - חוץ מאשר שליחים ומספר מועט של טבחים. יש מקום לחשוש שהאוטומציה הזו אינה תוצאה טבעית של השוק החופשי, אלא סוג של תגובת נגד של השוק הפרטי למדיניות ההרסנית של הפוליטיקאים. וככזו, היא מהווה בשורות רעות למיליוני עובדים בארה"ב.

אוטומציה היא בדרך כלל תופעה מבורכת שמעלה את רמת החיים ואת איכות החיים של כלל האוכלוסייה. החל ממכונות כביסה ומכונות תפירה וכלה בדחפורים ובקומביינים חקלאיים, האוטומציה פטרה מיליוני בני אדם מעבודות פיזיות שוברות גב והורידה בצורה חדה את העלות של מוצרים רבים וכך הפכה אותם לנגישים לכל שכבות האוכלוסייה. האוטומציה של ענף החקלאות היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לברכה העצומה שהביאה האוטומציה למין האנושי. בניגוד לאזהרות הבלתי-פוסקות והפוביות של שונאי טכנולוגיה, האוטומציה גם לא גרמה לאבטלה המונית. הורדת עלויות כללית ועלייה ברמת החיים יצרו משרות רבות נוספות לצעירים ואיפשרו צמיחה כלכלית בריאה, תוך קיום תעסוקה מלאה ופרודוקטיבית.

לפחות כך קרה עד עכשיו. ייתכן שגל האוטומציה ששוטף את המסעדות בארה"ב לא נובע מהתהליך הטבעי של שוק חופשי, אלא, בין השאר, מהעלייה המתמדת בשכר המינימום בארה"ב. לשכר מינימום, למרות התדמית המוסרית שלו, יש מנגנון פעולה בעייתי. שכר מינימום מונע העסקה של עובדים צעירים וחסרי כישורים. עובדים שהפריון שלהם לא עולה על רמת שכר המינימום שאותה קבעו הפוליטיקאים, לא יכולים לקבל עבודה במגזר הפרטי. איזה מעסיק יסכים להפסיד כסף על ידי העסקת עובד צעיר בשכר העולה על תרומתו של אותו עובד לעסק?

בשוק חופשי, האוטומציה נכנסת לפעולה בצורה הדרגתית ואף שהיא גורמת לפיטורים של כמה עובדים, היא מעלה את הפריון של הפועלים שמפעילים את המכונה החדשה וכך מביאה לעלייה בשכר. בשוק כזה, אותם עובדים שפוטרו בגלל כניסת המכונה יכולים למצוא עבודה אחרת. ואולם, כאשר שכר המינימום עולה, הכניסה של המכונות מואצת בצורה לא טבעית. ולא רק זאת. מאחר ששכר המינימום עולה בכל המשק, ולא רק באותו מפעל שעבר אוטומציה, העובדים שמפוטרים לא יכולים לקבל עבודה בשום מקום אחר, כי הרי שכרם עלה בצורה מלאכותית מעבר לרמת הפריון שלהם, ושום מעסיק לא יכול להרשות לעצמו את השכר הגבוה מלאכותית שלהם.

החשש הוא שזה בדיוק מה שקורה בארה"ב. עליית שכר המינימום מכריחה את בעלי המסעדות לפטר את העובדים היקרים שלהם ולהחליף אותם במכונות שיכינו המבורגרים ופיצות ללא מגע יד אדם. העובדים המפוטרים יתקשו למצוא עבודה אחרת כי הרי כל בעלי העסק במדינה חייבים לציית לחוקי שכר המינימום.

הפוליטיקאים שהביאו לעליית שכר המינימום כמובן זכו למחיאות כפיים סוערות כי הרי שכר מינימום נתפס בעיני הציבור והתקשורת כסמל של צדק חברתי. והמפוטרים קרוב לוודאי אפילו אינם מבינים את מי צריך להאשים. גרסה כלכלית של "הרצחת וגם ירשת".

המאמר התפרסם בישראל היום ב-23 לפברואר, 2018. 



יום שישי, 16 בפברואר 2018

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?


לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

יום שישי, 9 בפברואר 2018

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.
הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.
ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".
ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.
עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?
השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.
שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.
האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.
קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018.