שיחה עם ד"ר אילן אלון, מאוניברסיטת Agder שבנורווגיה, וחבר במפלגת החופש.

כיצד מאזנים את הצורך בנשק להגנה עצמית?

ממליץ לכולם לצפות - טיעונים מבוססים וחזקים עם הגיון בריא בנשיאת נשק.

גלעד אלפר בפודקאסט על החזקת נשק, סוציאל דמוקרטיה, שיטת השוברים בחינוך וע...

אם אנחנו מקבלים קדחת מהמדינה, למה לשלם על זה?

שיחה עם פרופסור אראל גרנות מאוניברסיטת אריאל

האם ישראל יקרה כי החברות חמדניות? יש לי הסבר אלטרנטיבי

שיחה עם פרופסור אוסקר ווליך מהמחלקה לכלכלה באוניבסיטת בן-גוריון, על הסכנ...

גלעד אלפר: יוקר המחיה, סיפור של צביעות

גלעד אלפר: על כלכלה ליברלית בישראל

שיחה עם דר' אודי פרישמן על ספרו "העיקר הבריאות".

אנחנו מדברים פודקאסט פרק #38 - גלעד אלפר | קנאביס, פוליטיקאים מושחתים, ב...

Prof. Michael Huemer speaking with Israeli libertarians

Prof. Michael Huemer approach to Libertarianism and his view on Ayn Rand

הביקורת המוגזמת על ענף ההייטק נובעת מקנאה וצרות עין

ההייטק הישראלי, שעד לאחרונה נהנה ממעמד של פרה קדושה, מתחיל לעמוד בפני ביקורת באמצעי התקשורת. כנראה שממדי ההצלחה וההתעשרות של אנשי הסקטור הזה מתחילים להוציא את העיניים ולייצר עוינות. אמנם העוינות הזו לא-רציונלית, אבל יש לה פוטנציאל הרס עצום.

טענה מרכזית נגד עובדי המגזר היא שהעושר שלהם יוצר ביקושים שמעלים את מחירי הדיור, את המחירים במסעדות ומחירי מוצרים ושירותים אחרים. במידה מסוימת, יש צדק בטענה הזו. היה עדיף לכולנו שעובדי ההייטק היו מסתפקים בללכת לעבודה כל היום, לנצל את מיטב מרצם וכשרונם לייצר לנו חברות משגשגות, להזרים מט"ח לארץ, לשלם מסים, להשקיע בחברות חדשות, אבל - וזו הנקודה החשובה - לא לצרוך דבר. כלומר לא לקנות דירות, לא ללכת למסעדות, לא לקנות אוכל, לא לטוס לחופשות בחו"ל.

כך עובדי ההייטק יעשירו את כולנו אבל לא יתחרו בנו במסעדות, במכולת ובשוק הנדל"ן. עכשיו כל מה שנשאר, זה לשכנע את עובדי ההייטק לעבוד למעננו אבל לחיות בעוני. וזה כמובן לא יקרה, לפחות לא בעולם הזה. עובדי ההייטק עובדים בדיוק כדי לקנות דירות, לאכול במסעדות טובות, לצאת לטיולים וכו'. השאלה האמיתית היא האם עדיף לנו מגזר הייטק משגשג שהעובדים בו הם גם צרכנים נלהבים, או שעדיף לנו בלי מגזר הייטק כלל. אלה שתי האפשרויות הריאליות היחידות.

נדמה לי שברור שללא ההייטק, כלכלת ישראל תדרדר במהרה למעין גרסה דהויה של יוון. הייצוא יתרסק ואיתו השקל, יוקר המחיה יזנק, תקבולי המסים יתרסקו, היכולת לממן את הצבא לא תהיה קיימת עוד ועל מדינת רווחה כמובן שאין מה לדבר במצב כזה. אני מעדיף הייטק משגשג עם הרבה צעירים עשירים על פני האפשרות הדיסטופית הזו.

מלבד זאת, האשמת עובדי ההייטק שהם משחקים תפקיד חשוב בעליית מחירי הנדל"ן ומחירי מסעדות היא תמוהה. לפי ההיגיון הזה, עדיף כלכלה שלא יהיו בה ענפי תעשייה מצליחים. כלומר האם עדיף שכולם ייכשלו ויהיו עניים כדי שמחירי הנדל"ן ירדו?

בשוק הנדל"ן הישראלי אין בעיה של ביקוש מוגזם. בניגוד למיתוסים הרווחים פה, אין גם בעיה נוראית של צפיפות - למשל מנהטן צפופה פי 4 מת"א ובעיר ניו-יורק חיים 9 מיליון בני אדם בשטח הקטן מגוש דן ב-25%. הבעיה היא במובהק בעיה של היצע. כלומר הממשלה מגבילה בצורה מלאכותית את היצע הנדל"ן בארץ ע"י מכירה איטית של אדמות מדינה, רגולציה מכבידה ועיוותי ארנונה. עדיף שהעיתונות הכלכלית תתמקד במה שבאמת מקולקל ולא תהפוך את אנשי היי-טק לרשעים בסיפור.

ובכלל, את בעיית יוקר המחיה גם בדברים כמו מזון ומכוניות לא פותרים ע"י פגיעה בענף הכלכלה הכי משגשג בארץ. המזון באמת יקר בארץ, אבל לא בגלל עובדי הייטק החצופים שמתעקשים לקנות אוכל אלא בגלל שהייבוא חסום ושוק החקלאות מתנהל בצורה בולשביקית. זו הבעיה ואותה צריך לפתור. המכוניות בארץ יקרות לא בגלל עובדי ההייטק שקונים מכוניות אלא בגלל שמיסי קניית רכב בארץ הם בין הגבוהים בעולם. רוצים מכוניות זולות כמו בארה"ב? תורידו מסים. רוצים להוריד מסים? תורידו את הוצאות הממשלה.

כאמור, הסיכון בביקורת על ההייטק הוא שהפוליטיקאים ינסו לקצץ בכנפי הסקטור כדי להחניף למבקרים. אבל זהו סיכון נמוך. הפוליטיקאים, לפחות חלקם, יודעים יפה מאוד שאסור לשחוט את האווז שמטיל את ביצי הזהב. הביקורת המתפנקת על הצלחתם של עובדי ההייטק תהפוך למבול של חמה נגד הפוליטיקאים אם ייצוא ההייטק יתרסק ויוקר המחיה יזנק.

אני לא אומר שאין מקום לביקורת בכלל. מגזר הייצוא נהנה מהקלות מס משמעותיות שהכלכלה המקומית לא נהנית מהן. הדבר יוצר עיוותים, מפנה משאבים מוגזמים למגזר הייצוא והוא פשוט אינו צודק. אין זה תפקידה של המדינה לבחור מנצחים ומפסידים בין ענפי התעשייה. אבל הפתרון לעיוות הזה הוא לא פגיעה בהייטק אלא הורדה של המסים לשאר ענפי הכלכלה. לעשות טוב לכולם, לא לעשות רע למי שמצליח.

לבסוף, קשה להימנע מהמחשבה שביקורת לא רציונלית נגד אנשים כישרוניים שמעשירים את כולנו, נובעת מאותה תכונה מכוערת שמקננת בכולנו, הקנאה. אבל זו תכונה שיש להיאבק בה ולהתבייש בה, לא להפוך אותה לדגל. אמנם המקנאים נוטים להשתמש במלים מכובסות כמו "עלייה באי השוויון", אבל במדינה שבה פוגעים בסקטור מצליח של אנשים כישרוניים וישרים כדי להוריד את אי השוויון, התוצאה תהיה דשדוש כללי והיעלמות ההזדמנויות הכלכליות. בסופו של דבר, הסקטור המצליח היחידי יהיה הסקטור הציבורי. אני לא בטוח כמה אנשים באמת רוצים דבר כזה.

המאמר פורסם בגלובס. 

הפתרון העדיף לחוסר התפקוד של המגזר הציבורי: הפרטה ותחרות

תקופת הקורונה הייתה לא נעימה לכולנו. אבל היא הייתה גרועה במיוחד לעובדים במגזר הפרטי שאיבדו מקומות עבודה והיא הייתה ממש הרסנית לקהל עצום של בעלי עסקים קטנים שחלקם ראה את מפעל חייו יורד לטמיון. כמובן שהמגזר הציבורי נפגע הרבה פחות - ומסיבות ברורות - הרי המשכורות שלהם לא מבוססת על פעילות עסקית אלא על גביית המסים של הממשלה. זוהי עובדה שלא צריכה להכעיס יותר מדי - כך בנוי כל משק.

אבל הנה הגיע דוח של ארגון המדינות המפותחות (OECD), בנושא מבנה השכר במגזר הציבורי בישראל, והצביע על בעיות שכן אמורות להכעיס אותנו, וגם על הפתרונות לבעיות האלה.

המגזר הציבורי מונה כ-700 אלף עובדים, עם משכורת ממוצעת הגבוהה ב-60% מהמשכורת הממוצעת במשק ועם תנאי עבודה עדיפים בהרבה. בתיאוריה, המשכורת הגבוהה כשלעצמה יכולה להיות מוצדקת, אם עובדי המגזר הציבורי ממלאים את חובתם ומשרתים את המשק. אבל זה כנראה סוד גלוי שההיפך הוא הנכון. מספיק לראות את ההישגים הגרועים של מערכת החינוך, את רמת התפקוד של המשטרה ואת שערוריית הבדיקות בנתב"ג כדי להבין שמשהו יסודי במערכת הוא מקולקל.

הדוח של ארגון המדינות המפותחות מציע דרכים לפתור את חלק מהבעיות האלה ויש לומר מיד - אין בו שום דבר חדש. למעשה כמעט כל מילה בו נאמרה כבר פעמים רבות בשנים האחרונות, אם כי הפעם אפשר לטעון שאלה לא חסידי השוק החופשי שטוענים את הטענות האלה, אלא ארגון בינלאומי ידוע, מיינסטרימי, שקשה לחשוד בו בליברטריאניות יתרה.

הדוח מעלה רעיונות שנראים כמעט מובנים מאליהם- כמו למשל תגמול עובדים על סמך הכישורים שלהם ולא על סמך הוותק שלהם, הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים שלשמם בכלל נוצר המגזר הציבורי: משטרה, צבא וביקורת גבולות בנמל התעופה הן דוגמאות קלאסיות לשירותים כאלה. רעיון בולט נוסף הוא יצירת מגבלות תקציביות לתוספות שכר - ואגב, מדינת ישראל מוציאה 10.5% מהתוצר על משכורות המגזר הציבורי, לעומת ממוצע ה-OECD שעומד על 9.5%.

הבדל אחד עיקרי הוא שבמגזר הפרטי, כאשר העובד מתמקח על תנאי השכר שלו, עומד מולו בעל העסק. לבעל העסק יש אינטרס ברור לשלם כמה שפחות, לעובד יש אינטרס ברור לקבל כמה שיותר, הצדדים מתמקחים, ובהתאם לכישורים של העובד, לאופציות שלו וליכולת של בעל העסק לשלם, מגיעים להסכמה. לעומת זאת, במגזר הציבורי, מול העובד עומד לא בעל העסק אלא הפוליטיקאי. בעלי העסק הם אנחנו - ציבור משלמי המיסים ואנחנו כלל לא נוכחים בחדר שבו מתנהל המו"מ.

מאחר שהפוליטיקאי לא משלם מכיסו, האינטרס העיקרי שלו הוא שקט תעשייתי שלא יעיב על הקדנציה שלו וגם לא יכעיס את העובדים במגזר הציבורי, שאולי יצביעו בשבילו בבחירות. במילים אחרות, התמריץ של הפוליטיקאי הוא דווקא לשלם והרבה. בנוסף, לפוליטיקאי אין בעיה של הישרדות העסק. הרי זה לא שמדינת ישראל תפשוט רגל אם היא תשלם משכורות עתק לכמה וועדים חזקים. וזאת בניגוד לעסק שלעיתים קרובות פשוט לא יכול להרשות לעצמו לשלם משכורות יפות.

נקודה נוספת היא שהמגזר הציבורי, כמעט בהגדרה, מפעיל שורה של מונופולים. אין לנו חברות חשמל פרטיות שמתחרות בחברת החשמל הממשלתית, אין לנו מערכת חינוך פרטית מקבילה, אין לנו משטרות פרטיות, ואין לנו שדה תעופה פרטי בלב ים שיכול להחליף את נתב"ג. כלומר, אפשרות השביתה של עובדי המגזר הציבורי מהווה איום אמיתי על כלל אזרחי המדינה, ומעניקה לעובדים כוח לא סביר במאבק על כספי המסים שלנו.

אז התפקוד הנמוך של המגזר הציבורי והכוח הלא מידתי שלו עומדים בבסיס ההמלצות של ארגון ה-OECD. וכל זה טוב ויפה. אבל בלי קשר לשאלה אם בהינתן אופי המערכת הפוליטית הישראלית הפתרונות האלה בכלל אפשריים, צריך לשקול פתרון נוסף, שאינו סותר את פתרונות ה-OECD, אבל הוא טוב יותר, שלם יותר ויעיל יותר.

המגזר הציבורי תמיד יהיה נחות לעומת המגזר הפרטי מבחינת רמת התפקוד והמסירות ללקוח. תמיד. במגזר הפרטי, המוטיבציה להרוויח מובילה לתוצאות טובות יותר ממה שעובדי מדינה יכולים להפיק, לא משנה כמה אבקת קסמים ה-OECD יפזר עליהם.

לכן הפרטה והכנסת תחרות הם הפתרונות העדיפים. מערכת החינוך אינה מתפקדת כי מדובר במערכת מונופוליסטית עם קהל שבוי. הפתרון האמיתי הוא הקמת בתי ספר פרטיים במימון ציבורי שיתחרו אחד בשני - מה שנקרא שיטת השוברים. או במילים אחרות, הוצאת מערכת החינוך, בשלבים ובהדרגתיות, מהמגזר הציבורי. נמל התעופה מתפקד ברמה נמוכה? צפוף מדי? מפשל סדרתי בתקופת הקורונה ועד היום? הקימו נמל תעופה במימון, בבעלות בהפעלה פרטית שהמדינה מעורבת בו רק בביקורת דרכונים. פצלו והפריטו את ייצור החשמל וכך הלאה.

הרפורמות שמציע ה-OECD הן כולן נכונות ואף הכרחיות. אבל הפתרון הטוב ביותר הוא לחתוך את הקשר הגורדי: תנו למגזר הפרטי לעשות כמה שיותר ולמגזר הציבורי כמה שפחות.

המאמר פורסם במקורו בגלובס.  

Dr. Robert Murphy speaking with Israeli Libertarians

על הזכות להחזיק נשק. מתוך שיחה עם הקונגרס הליברלי של יניב מנוס.

הקונגרס #204- גלעד אלפר

הלובי החקלאי פועל נגד פתיחת השוק ליבוא ופוגע בשכבות החלשות

לאחרונה אחיין שלי וחברתו מצאו בשוק אננס במחיר סביר, קנו אותו ונשאו אותו הביתה בחרדת קודש, שם אכלו אותו מעל הכיור כמו שני ילדים סובייטים ואחר-כך עטפו את החצי שנשאר בשתי שכבות ניילון נצמד כדי שלא יתקלקל. מאז אחייני מספר את סיפור הגבורה הזה - איך הוא מצא אננס מתוק במחיר סביר. 

אננס מתוק במחיר סביר מצדיק סיפורי גבורה, כי כמו סיפורי גבורה אחרים - הוא נדיר למדי. מדינת ישראל אוסרת כמעט לחלוטין על יבוא אננס, כי כנראה אנחנו המדינה היחידה שלא יודעת להתמודד עם סכנה של כניסת מזיקים בעלי הכותרת של האננס. כך אנו נאלצים לקנות אננס יקר וחמוץ שגדל בישראל. 

אננס הוא פרי טרופי ולא אמור לגדול כאן. כך גם בננות, שהיבוא שלהן אסור לחלוטין. כמו כן, מי שתהה למה התפוזים והלימונים בקיץ נראים כמו ספוג ישן, צריך לדעת שמדינת ישראל אוסרת על יבוא של תפוזים, לימונים, אשכוליות, קלמנטינות ועוד. כתוצאה מכך אנו משלמים ביוקר על פירות וירקות לא איכותיים, ומי שסובלים יותר מכולם הם העשירונים התחתונים, שמוציאים חלק יחסית גבוה מהכנסתם על מזון. זוהי מדיניות אנטי-חברתית, שמשום מה לא מעוררת את זעמם של פוליטיקאים שקוראים לעצמם חברתיים. 

הנתונים ברורים: ניתוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מעלה כי משנת 2006 עד 2015 עלה מדד המחירים לצרכן ב-19%, אך באותן שנים מדד מחירי הפירות הטריים עלה ב-47.3%, ומדד מחירי הירקות הטריים עלה ב-42.2%. בדרך-כלל מוצר יקר ולא איכותי סובל מביקוש נמוך יחסית, ואכן, היגיון זה פועל גם כאן. 

בכל העולם המודעות לחשיבות של צריכת פירות וירקות נמצאת בעלייה. אם ב-1970 ממוצע הצריכה העולמי עמד על 60 ק"ג לנפש, ב-2013 הוא עמד על כ-140 ק"ג לנפש. ובישראל? ירדנו מ-178 ק"ג לנפש ב-1970 ל-174 ק"ג ב-2013. ב-2017 הנתון בישראל ירד בעוד 10% ל-156 ק"ג. מחירים גבוהים ואיכות מאכזבת עושים את שלהם. 

אז למה כל זה? למה ישראל אוסרת על יבוא פירות וירקות וכך פוגעת בבריאות וברווחה הכלכלית שלנו? מה יכול להצדיק מדיניות שכזו? 

התשובה היא כלום. אין מה שיכול להצדיק את המדיניות הזו. אבל תירוצים יש למכביר. תירוץ פופולרי במיוחד הוא הרצון לשמור על הביטחון התזונתי. כביכול, יבוא חופשי של פירות וירקות ישמיד את החקלאות, ואז אם תפרוץ מלחמה קשה, וישראל תושם במצור, נמות ברעב. 

המציאות היא שממילא אי-אפשר לחיות על פירות וירקות, אך מה שיותר חשוב זה שבמקומות החשובים באמת - ייצור חלב, ביצים ובשר - לישראל אין ולא יכול להיות ביטחון תזונתי, שכן אין לנו נפט או מספוא, שאותו יש לייבא. משרד החקלאות הודה בכך במכתב רשמי לפני כשנה. 

תירוץ נוסף הוא שמירה על אדמות ועל הגבולות. נשגב מבינתי כיצד היגיון שאולי היה נכון לימי חומה ומגדל, עדיין קיים ב־2021 במדינה עם הצבא החזק במזרח התיכון. ובכל מקרה, תפקיד הצבא והמשטרה הוא לשמור על רכוש פרטי והגבולות גם אם לא מגדלים שם אפרסקים. וכפי שהמצב בלוד ובערים אחרות הוכיח, שורש בעיות הביטחון הוא עמוק הרבה יותר. 

פערי שיווק בוודאי לא מסבירים מחסור בפירות וירקות ואינם מסבירים איכות נמוכה, אך האם הם מסבירים את המחיר הגבוה לצרכן? גם לא. כמעט בכל תעשייה יש פערי שיווק. גם טלפונים סלולאריים מתחילים בחומרי גלם, צריך לייצר אותם, להרכיב אותם, לעשות בקרת איכות, לארוז, לשלוח, לאחסן, להעביר לקמעונאים. ההבדל הוא שבשוק הטלפונים יש סחר חופשי, ובפירות וירקות אין. פשוט. ומי שלא שמאמין, שיבדוק את המחירים בשווקי איכרים. אל תצפו למצוא מציאות. 

האמת פשוטה הרבה יותר: כפי שבעבר יצרני הטקסטיל שכנעו את הפוליטיקאים למנוע יבוא של בגדים ונעליים - כך הלובי החקלאי פועל נגד פתיחת השוק ליבוא חופשי. בסופו של דבר, השוק נפתח ליבוא טקסטיל, וכיום אנו נהנים מבגדים זולים ואיכותיים, בדומה לשאר המדינות המפותחות. הדרך היחידה שנהנה מפירות וירקות טעימים, זולים ובריאים, היא לאפשר יבוא חופשי בשוק החקלאי. זה חיוני לרווחה הכלכלית שלנו ולבריאות שלנו.

המאמר פורסם בגלובס.