אין דרך אחרת

פרדוקס מעניין במדינות סוציאליסטיות הוא תופעת  ה-95%. הכוונה היא לכך שמדינות הנחשבות סוציאליסטיות, או קומוניסטיות כמו ונצואלה, סין  וכמובן בריה"מ, אמנם אופיינו בעוני זוועתי ובאלימות בממדים שלא ייאמנו, אבל התירוץ היה שהקומוניזם לא יושם אצלן באופן מושלם. כביכול, היה חסר איזה אלמנט שמנע מהאוטופיה הסוציאליסטית להתפרץ וחסרונו הביא לאסון נורא. לא תמיד ברור מהו אותו אלמנט חסר, אותם חמישה אחוזים. אולי סקטור שלא הולאם עד הסוף? כמה עשירים שלא נרצחו?

באופן מעניין לא פחות, תופעת  ה-95% לא קיימת במדינות הקפיטליסטיות. שווייץ, שהיא המדינה התעשייתית הקפיטליסטית ביותר באירופה, היא גם המדינה העשירה ביותר באירופה. לא שורר בה רעב והמשטר לא טובח באזרחיו, אף על פי ששווייץ היא בוודאי לא מדינה  קפיטליסטית ב-100%. גם קנדה, אוסטרליה, אירלנד והונג קונג מאופיינות ברמה גבוהה אך לא מושלמת של קפיטליזם, ובכל זאת הן מספקות לאזרחיהן רמת חיים שאפשר רק להתקנא בה.

תירוץ ה-95% הוא כמובן תירוץ גרוע. סוציאליזם הוא שיטה זוועתית וקפיטליזם הוא שיטה מצוינת, גם אם לא מממשים אותן ב-100%. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים בעולם, חילץ את האנושות מחיי עוני ומחלות, שלח ילדים לבתי ספר במקום לעבוד בשדות, הציל את הסביבה, הביא לנו את מנוחת סוף השבוע,  מכונת הכביסה, הפמיניזם, המכונית, סבא וסבתא שחיים ורואים אותנו מסיימים בית ספר, את רמת החיים המודרנית. הסוציאליזם הביא לנו קדחת.

ובכל זאת, קשה להיות איש שוק, או חירות, במדינה שלנו. מעבר לעובדה שישראל היא בין המדינות הפחות קפיטליסטיות בעולם המפותח, תפיסת העולם הקפיטליסטית כל כך מושמצת במקומותינו שלפעמים זו ממש בושה לזהות את עצמך עם האידיאולוגיה שעשתה כל כך הרבה  טוב לעולם. מהצד השני, לא משנה כמה מיליוני בני אדם נרצחו בגלל הסוציאליזם, להיות סוציאליסט זה עדיין מעין תו תקן של מוסר ותקינות פוליטית.

איך אפשר לתקן את המצב הזה במדינה עם מערכת חינוך ממשלתית וכושלת שבעצמה מנוהלת בצורה  כמעט בולשביקית? למזלנו, שוק הספרים בישראל הוא בעיקרו שוק חופשי, בעיקר לאחר ביטולו של חוק הספרים הידוע לשמצה.

ובאמת, ממש בימים אלה משיקה הוצאת  סלע-מאיר (בבעלות רותם סלע, שהוביל את המאבק נגד החוק הזה) את הגרסה העברית והישראלית של הספר "מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם", שנכתב על ידי ד"ר רוברט מרפי, כלכלן אמריקני שאף העיד בקונגרס ארה"ב בנושא מדיניות מיסוי ושוק האנרגיה. כותב מאמר זה כתב את המבוא ואת אחרית הדבר של המהדורה העברית.

מעולם לא פורסם בעברית ספר שמסביר בבירור את עקרונות הקפיטליזם, בלי להתנצל ולעגל פינות בסוגיות בסיס כמו שכר מינימום, פיקוח  על שכר דירה, אפליה בשכר, שכר  מנכ"לים, רגולציה, סחר בינלאומי, ההסתדרות ועוד. כדי שישראל תוכל לממש את הפוטנציאל האדיר שטמון  בה, אין דרך אחרת חוץ מהקפיטליזם, כפי שמוכיחים ההיסטוריה והשכל  הישר. וכדי שלקפיטליזם יינתן סיכוי, ישראלים צריכים להפסיק להתבייש באמונה שלהם בחופש כלכלי, בתחרות חופשית ובכלכלת שוק. נקווה שהספר הזה יתרום למהלך.

להלן לינק לאתר אינטרנט שמאפשר לכם לתרום להצלחת הספר, בחינם. לחיצה על כפתור support באתר "מגייסת" את עמוד הפייסבוק שלך לפרסום פוסט אחד מתוזמן ב-1 למאי בשעה תשע וחצי בבוקר. הפוסט אצלך, ואצל כל מי שהתגייס יהיה זהה, ואם נגיע לכמות תלת ספרתית של אנשים - החשיפה תהיה גבוהה מאוד.

https://www.daycause.com/capitalistguide/-1

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-27 לאפריל 2018. 

חוק שכר מינימום וקיצור שבוע העבודה - קסמי וודו

ממשלת ישראל החליטה לקצר את שבוע העבודה בשעה אחת לשבוע, מבלי להוריד את השכר הכולל. יש לצעד הזה דמיון רב לחוק שכר מינימום. בשני המקרים, הממשלה יוצרת מלכתחילה בעיות קשות בכלכלה, מציעה פתרונות וודו, זוכה לתשואות מהתקשורת הכלכלית, ולמעשה רק מחמירה את הפגיעה באזרחי ישראל.

המוטיבציה לקיצור שבוע העבודה היא שבישראל באמת עובדים שעות ארוכות, 20% יותר מאשר בשווייץ למשל. אלא ששבוע העבודה הארוך הזה הוא תוצאה של בעיה בסיסית בכלכלת ישראל - בעיית הפריון הנמוך. עובד ישראלי מייצר כל שעת עבודה תוצר נמוך לעומת עובדים במדינות המצליחות בעולם, וכדי לייצר הכנסה סבירה אין ברירה אלא לעבוד שעות רבות.

לכן הפתרון של ממשלת ישראל הוא כה גרוע - קיצור שבוע העבודה תוך השארת השכר הכולל על כנו נופל על כתפי המעסיקים שנאלצים לשלם שכר גבוה יותר לשעה, מבלי לקבל תמורה גבוהה יותר - שהרי הפריון לא עלה. מאיפה יביאו המעסיקים את הכסף הזה? ובכן, חלקם אולי ייאלץ לספוג ירידה ברווחים, מה שיקטין בסופו של דבר את ההשקעות במשק, חלקם יפטרו עובדים, מי שיכול ייעלה מחירים, וחלקם ייסגרו את עסקיהם.

מי שצפוי להרוויח מקיצור שבוע העבודה הם העסקים הגדולים, שיכולים לספוג את העלייה המלאכותית בשכר (כלומר בעלויות של העסק) ושייהנו מסגירה והיחלשות של עסקים קטנים, שאינם יכולים לעמוד בעומס. וכמובן שהעובדים במגזר הציבורי ירוויחו. הרי ממילא הם עובדים בארגונים שממומנים ע"י משלם המסים ושיצירת רווח אינה בראש מעייניהם. לכן, העסקים הקטנים-בינוניים במגזר הפרטי והעובדים שיפוטרו הם הקורבנות הגדולים של הצעד הזה.

הדינמיקה של חוק שכר מינימום דומה מאוד. חוק שכר מינימום נועד להעלות את שכר החלשים, לא ע"י העלאת הפריון, אלא ע"י חוק מלאכותי, שמכריח מעסיקים לשלם לעובדים צעירים וחסרי כישורים שכר גבוה מעל ומעבר לתרומה שלהם לעסק. התוצאה בדר"כ היא פיטורים של חלק מהעובדים, העלאות מחירים, מיקור חוץ, אוטומציה ובמקרים קיצוניים - סגירה של העסק.

יש עוד אלמנטים משותפים לקיצור שבוע העבודה ולחוק שכר מינימום. שניהם נועדו לפתור בעיות שהממשלה יצרה. כאמור, הפריון הנמוך הוא שמביא לשבוע עבודה ארוך ולשכר נמוך. ומדוע הפריון נמוך? כי הרגולציה בישראל היא הגרועה בעולם המערבי, המשק עמוס במסים וסובסידיות, חסמים לתחרות חופשית, הגבלות על ייבוא ועוד. כל אלה הם מעשה ידן הבלעדי של הממשלה והכנסת. אין אשם אחר.

אבל הפתרון של בעיות היסוד האלה כרוך במאבק קשה נגד ארגוני עובדים, קבוצות אינטרסים, תעשיינים גדולים ומקושרים וכו'. פוליטיקאים לא אוהבים להתעמת עם גופים חזקים. הרבה יותר קל להעביר חוק במשיכת קולמוס, לזכות לתשואות ולהרוס את הכלכלה עוד קצת.

בשווייץ שהוזכרה למעלה, עובדים 20% פחות שעות מישראל והתוצר לנפש גדול ב-70% מזה של ישראל. הרגולציה שם קלילה, ואין חוק שכר מינימום. שווייץ היא בכלל הכלכלה הקפיטליסטית ביותר באירופה. אבל אל תגלו את זה לפוליטיקאים שלנו, הם עסוקים מדי בלעזור לנו.

הפנתר השחור מוכר לנו לוקשים

כבר כמה שבועות מוקרן בישראל הסרט המצליח "הפנתר השחור". כמיטב המסורת של מארוול, גם הפנתר השחור מנסה להעלות לדיון בצורה מבדרת נושאים פוליטיים וכלכליים מעניינים. אלא שבשונה מכמה סרטי מארוול אחרים, התשובות שהפנתר השחור נותן אינן עולות בקנה אחד עם ההיסטוריה  וההיגיון הכלכלי. וספוילרים בהמשך.

הפנתר השחור עומד בראש ממלכת ווקאנדה, ממלכה דמיונית באפריקה שמדרום לסהרה. התמזל מזלה של ווקאנדה ולפני שנים רבות התרסק בגבולותיה מטאוריט עשוי מחומר ששמו וויברניום. לוויברניום יש תכונות שהופכות אותו למקור אנרגיה וטכנולוגיה כמעט בלתי מוגבל. בזכותו, ממלכת ווקאנדה הופכת למדינה העשירה, המתקדמת והטכנולוגית ביותר עלי אדמות. רכבות מגנטיות מהירות ורפואה שנראית כמו מדע בדיוני הן מעשה יום-יום בממלכת ווקאנדה הקסומה.

במהלך הסרט מזכירים פעם אחר פעם שווקאנדה היא הקהילה השחורה היחידה העשירה בעולם והמתח בין ההצלחה הייחודית הזו לבין הקשיים של השחורים בשאר היבשת האפריקנית ובארה"ב עומד במרכז העלילה, והוא המניע העיקרי של הדמויות.

הסרט טוען, לפעמים ישירות ולפעמים במרומז, שווקאנדה כאמור היא עשירה בזכות מחצב טבע מיוחד שנפל בחלקה וששאר היבשת היא ענייה כי הקולוניאליסטים הלבנים שדדו ממנה אוצרות טבע והשאירו אותה מתבוססת בעונייה. זוהי טענה חלשה. מספיק להביט כיום על מדינות כמו הונג קונג וסינגפור, שאין בהן מחצב טבע אחד לרפואה ועדיין הן בין המדינות העשירות בתבל. שווייץ אמנם יכולה להתגאות בהרי האלפים, אבל גם לה  אין מחצבי טבע משמעותיים. אפילו לישראל, שהיא בין  50 המדינות העשירות בעולם, לא היה מחצב טבע משמעותי עד השנים האחרונות. רוסיה  ודרום אמריקה, לעומת זאת, עשירים במחצבי טבע אך הם יחסית עניים.

ויש גם לתת את הדעת על העובדה שלמדינות אפריקה היו מחצבי טבע מדהימים במשך אלפי שנה לפני שבאו הלבנים ושדדו את אותם מחצבים. מדוע אפריקה לא התעשרה במה- לך אלפי השנים האלה אם באמת מחצ- בי טבע הם המפתח? ומדוע האירופאים הם אלה שהגיעו לדרגת פיתוח כלכלי  שאפשרה להם לכבוש/ליישב/לנצל את אפריקה? אלה לא שאלות פשוטות אבל קשה לומר שבמחצבי טבע בלבד טמונה התשובה.

עלילת הסרט מביאה את תושבי ווקאנדה למסקנה שההתבודדות שלהם והניתוק מהעולם אינם דרך פעולה מוסרית. ולכן הם מחליטים  לעזור לקהילות השחורות בארה"ב. עם זאת, ווקאנדה מסרבת לעזור על ידי קליטת פליטים כי "כשמכניסים פליטים אז מכניסים גם את הבעיות  שלהם". זווית ראייה מעניינת אפרופו מה שמתחולל באירופה וגם בישראל.

אז איך בכל זאת ווקאנדה מחליטה לעזור? על ידי שיתוף הטכנולוגיה שלה עם הקהילות השחורות בגטו העירוני - בניו יורק, כמדומני. וזוהי אולי הטעות המרכזית של היוצרים, שרותמים את העגלה לפני הסוס. טכנולוגיה לא מביאה לעושר. תרבות המכבדת חופש  כלכלי, הגנה על זכויות קניין, יזמות פרטית, היא שמעודדת פיתוח ויוצרת רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה.

ווקאנדה היתה צריכה לממן בארה"ב מועמד לנשיאות שיצמצם מאוד את  מערכת הרווחה, יעשה דה-רגולציה, יקצץ בתקציב, ינהיג את שיטת השוברים ויסגור את בתי הספר הממשלתיים. אבל להנחית מטוס או חללית באמצע הגטו כנראה מצטלם טוב יותר. 

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-30 למרץ 2018.

עיתון טלוויזיה ושחיתות

במאמר של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", שהתפרסם בעיתון "גלובס", טוענת הכותבת שדווקא פחות רגולציה יכולה להביא ליותר שחיתות. הדוגמה שהיא מביאה לכך היא שוק העיתונות, שהרגולציה בו היא יחסית קלה, ואולי הובילה לעסקה שבה מעורבים לכאורה ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. מנגד, שוק הטלוויזיה נמצא תחת רגולציה כבדה ביותר - והעובדה היא, כך היא טוענת, שהוא לכאורה נקי יחסית מעסקאות מלוכלכות. אלא שהאמת כמובן הפוכה.

השחיתות בשוק הטלוויזיה היא מוחלטת. הרגולציה שם כה כבדה שאיש בעצם לא יכול להקים ערוץ חדשות חדש בארץ, ערוץ שיתחרה בערוצים הקיימים, שכולם מתאפיינים בנקודת מבט שמאלנית - כלכלית ומדינית. ערוץ ‭ ,20‬ שמתאפיין בגישה מדינית הנוטה לימין, נתקל במחסומים רגולטוריים, שמטרתם לחסלו או לפחות להגבילו. מן הסתם אפשר להגדיר שחיתות בצורות שונות, אבל רגולציה שמטרתה להשתיק את הימין בוודאי יכולה להיקרא שחיתות מוסרית, שלא לדבר על הפגיעה בחופש הביטוי.

אפשר גם להניח שיש כאן שחיתות שקשורה קצת יותר לעניינים כספיים. שהרי אם הרגולציה מאפשרת רק ערוצי טלוויזיה המאופיינים בזווית מבט פוליטית מסוימת, כי אז ברור שרוב העיתונאים שעובדים שם יהיו חייבים ליישר שורות עם ראיית העולם הזו. חלקם יעשו זאת ברצון, וחלקם יעשו זאת כי הם לא רוצים להיות מובטלים. שוב, לא כל שחיתות חייבת להיות כרוכה בהפרה בוטה של החוקים הקיימים. שחיתות יכולה להיות פשוט... שחיתות.

כלומר, זה לא ששוק הטלוויזיה אינו נגוע בשחיתות, אלא שהוא כה מושחת שאפילו אין צורך לעשות את מעשי השחיתות האלה מתחת לשולחן.

לעומת זאת, שוק העיתונות מאופיין ביותר חופש, מה שאפשר ל"ישראל היום" לפרוץ לזירה, לתפוס נתח שוק, ואולי, אם החשדות נכונות, לערער כל כך את ביטחונו של מו"ל "ידיעות אחרונות", שהוא נאלץ לכתת את רגליו לפגישה עם רה"מ. אני לא טוען שאם ההאשמות נכונות אין פה שחיתות, או לפחות מראית עין של שחיתות. אני טוען ששחיתות לכאורה זו, היא כאין וכאפס לעומת השתקת הקולות הסיטונאית של הימין המדיני והכלכלי, שנעשית בערוצי הטלוויזיה, בחסות הרגולציה והמינהל התקין כביכול.

זאת ועוד, התגובה המבוהלת לכאורה של מו"ל "ידיעות אחרונות" לתחרות הקשה מצד "ישראל היום", היא חלק מתהליך שנובע מהשינוי החד בשוק העיתונות. במילים אחרות, אלה הם חבלי לידה שעוברים על שחקנים בשוק שפשוט אינם מורגלים לתנאי תחרות. בכל אופן, עם עליית האינטרנט והמדיה החברתית - יו-טיוב, פייסבוק, בלוגים וכדומה, ממילא חשיבות התקשורת הישנה הולכת ויורדת, ורמת התחרות הולכת וגוברת. פגישה כזו או אחרת עם ראש ממשלה זה או אחר, כבר לא תעזור.

אבל המכשלה הגדולה שעדיין עומדת על תילה ופוגעת קשות בחופש הביטוי, היא כמובן ערוצי החדשות בטלוויזיה (ואולי הצעת החוק הפרטית שעברה לאחרונה מסמנת את תחילת השינוי).

אלה שנהנו עד היום מרגולציה חוסמת תחרות קוראים להנציח את המונופול שלהם. זה אולי מובן - הרי מי רוצה לאבד את הכוח לתמרן את דעת הקהל? אבל בטווח הארוך, האחיזה בקרנות מזבח הרגולציה עלולה להתברר כטעות, שתידחף יותר ויותר צופים מפוכחים לזרועות המדיה החברתית החופשית והדמוקרטית. רגולציה חוסמת תחרות מביאה לשחיתות, לבינוניות ולארוגנטיות. תחרות חופשית היא מתכון ליצירתיות ולמתן שירות מעולה ללקוחות. זה נכון בכל תעשייה, וזה נכון אפילו בטלוויזיה הישראלית – המפוארת בעיני עצמה.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-2 למרץ 2018. 

מה הקשר בין מדד הדיור של הלמ"ס לשר האוצר של הונג-קונג?

לפני כמה ימים התחוללה מהומה זוטא כתוצאה מטעות בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס. הטעות הזו השפיעה על מדד המחירים לצרכן, על מדיניות הנדל"ן של מדינת ישראל ועל גובה הריבית שקובע בנק ישראל. היה משהו קצת מדכא בכיסוי התקשורתי הקדחתני של הטעות הזו, וכדי להבין את מקור הדיכאון הקל שתקף אותי, צריך להפנות את המבט ‭ 7,700‬ ק"מ מזרחה ולזכור כיצד עלתה הונג קונג לגדולה וכיצד הפכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האימפריה הבריטית קנתה את הונג קונג מסין בשנת ‭ .1842‬מעניין שהאימפריה לא היתה מרוצה מהעסקה הזו כי החשיבה את המיקום הגאוגרפי של הונג קונג לנחות לעומת האלטרנטיבות באזור. להונג קונג אין משאבים טבעיים כלשהם, היא בקושי מתאימה לחקלאות והאוכלוסייה שלה לא הצטיינה במיוחד מבחינת רמת החינוך והכישורים. למרות הנתונים האלה ולמרות נקודת הפתיחה העלובה, ההכנסה לנפש של תושבי הונג קונג זינקה מ-%‭28‬ מההכנסה בבריטניה בשנת ‭ 1960‬ ל-%‭137‬ בשנת ‭ .1996‬מאז, הונג קונג ביצרה את מעמדה כאחת מהמדינות העשירות בעולם וכיום היא מתגאה בתל"ג לנפש הגבוה ב-%‭37‬ לעומת בריטניה וב-%‭54‬ לעומת ישראל.

ההישג הענק הזה נזקף במידה רבה לזכותו של ג'ון קופרת'וויט, שר האוצר של הונג קונג מטעם האימפריה הבריטית בין השנים ‭ 1961‬עד 1971.‬ קופרת'וויט היה קפיטליסט מושבע ובתקופתו שיעור מס ההכנסה לא עלה על ‭ ,15%‬על הממשלה נאסר לחלוטין ללוות כסף, לא היו מכסים או סובסידיות והביורוקרטיה ירדה למינימום, עד שאפשר היה להקים עסק חדש על ידי מילוי טופס ממשלתי של עמוד בודד אחד. עד היום, רמת הרגולציה בהונג קונג היא הנמוכה בעולם. אגב, ישראל נחשבת למדינה עם רמת רגולציה בין הגבוהות בעולם המערבי ועל טירוף הביורוקרטיה שלנו אין צורך להכביר מילים. בכלל, כמעט בכל פרמטר הונג קונג נשמעת כמו תמונת ראי של הכלכלה הריכוזית של ישראל.

מעניין שתעשיית ההיי-טק הישראלית, שהיא הסיבה המרכזית לכך שהפער בתוצר בינינו לבין הונג קונג אינו גבוה מ-%‭,54‬ מנוהלת בצורה דומה לחזון של קופרת'וויט - ללא מכסים, עם מסים נמוכים וללא רגולציה. וחבל מאוד שאזרחי ישראל לא מתעקשים שהמודל הזה ייושם גם על חלקים אחרים במשק הישראלי. בכל אופן, בתקופתו של קופרת'וויט ההכנסה הריאלית עלתה ב-%‭,50‬ רמת העוני ירדה בשני שלישים, היצוא גדל ב-%‭14 ‬ לשנה והונג קונג הפכה למרכז סחר וייצור אזורי.

איך כל זה קשור לסערת מדד הדיור של הלמ"ס? הקשר הוא שקופרת'וויט הקפיטליסט היה ידוע במיעוט הנתונים הכלכליים ובמיעוט הסטטיסטיקות שהמשרד שלו אסף. כאשר נשאל על כך, טען שהוא מעדיף לא לאסוף נתונים, כי אם יאסוף אותם, עלולים לדרוש ממנו לעשות בהם שימוש לצורך תכנון הכלכלה והכוונתה. אז אני לא טוען שהלמ"ס צריכה להפסיק לאסוף נתונים או שאין חשיבות לדברים כמו מדד המחירים. ודאי שיש. אני כן טוען שהאובססיה לאיסוף שקדני ורחב של נתונים כלכליים היא שיקוף של האובססיה לתכנון מרכזי של הכלכלה. ואם אנחנו רוצים שישראל תדמה יותר להונג קונג ופחות ליוון או לאיטליה ולשאר המדינות הלוזריות של המערב, כדאי שנזכור את התורה של קופרת'וויט.

המאמר פורסם בישראל היום ב-16 לפברואר 2018. 

לפוצץ את בועות הנכסים אחת ולתמיד

שני דברים "טובים" אפשר להגיד על נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה. אחד, שהוא לא היה יותר גרוע מבוש, הנשיא שהגיב למשבר 2008 בגזל כספי משלמי המסים לטובת חילוץ מוסדות פיננסיים הקרובים לצלחת. והדבר השני שאפשר להגיד הוא שלאובמה יש טונות של מזל.

הנשיאות שלו התחילה 4 חודשים אחרי התנפצות הבועה הפיננסית. זה אפשר לו, ביחד עם הבנק המרכזי האמריקאי (הפד), לנפח בועה חדשה, לבלות 8 שנים בהאשמת בוש, וכך לנקות מעצמו כל אחריות למצבה של כלכלת ארה"ב. לאובמה היה מזל כפול – הוא הצליח לסיים את הכהונה שלו לפני שהבועה שהוא עצמו ניפח, התפוצצה.

ובאמת, טראמפ טען במהלך הקמפיין המוצלח שלו לנשיאות ב-2016, שהשגשוג בארה"ב הוא ברובו מזויף, מקורו בריבית האפסית שקבע הבנק המרכזי האמריקאי, ושמדובר "בבועה גדולה ומכוערת" ו"כשהפד יעלה ריבית אנחנו נראה דברים רעים מאוד קורים בכלכלה".

ריבית נמוכה בצורה מלאכותית יוצרת בועות ע"י כך שהיא מעודדת השקעות שלא היו קורות בתנאים של ריבית נורמלית, גבוהה יותר. הרבית הנמוכה גם מרחיקה חוסכים מפיקדונות שמרניים בבנקים, ומעודדת השקעות יותר מסוכנות במניות, בנדל"ן ובאפיקים אחרים. כאשר הריבית הנמוכה חוזרת לרמה נורמלית, גבוהה יותר, חלק מההשקעות האלה נימחק וכך נוצר המשבר.

עד כמה חמור עלול להיות המשבר שטראמפ הזהיר מפניו? קשה לומר, אבל יש לזכור שבשיא ההרחבה המוניטרית של בוש/גרינספן, הריבית עמדה על 1-2% ונשארה ברמה זו במשך שלוש שנים בלבד. אם המדיניות הזו עזרה ליצור את משבר 2008, כיצד יראה המשבר שיהיה התוצאה של ריבית שהוחזקה ברמה אפסית במשך 8 שנים ושהייתה מלווה בהדפסת כספים חסרת תקדים?

השאלה הזו מעוררת סקרנות לאור התנודתיות החריפה במניות בימים האחרונים. אמנם, בשלב זה מוקדם לומר אם זהו סימן לתחילת התפוצצות בועת אובמה או שמא מדובר בתיקון זמני בלבד, כזה שקורה אחת לשנה וחצי-שנתיים ושעובד כמעט מבלי להשאיר סימן. אבל יש לזכור את אזהרתו של טראמפ, שהרי הפד אכן מעלה אט אט את הרבית ואינו קונה עוד חוב של ממשלת ארה"ב. יש לתהות אם כלכלת ארה"ב עמוסת החוב - ממשלתי, צרכני ועסקי - יכולה לעמוד בזה.

שאלה גדולה נוספת היא כיצד טראמפ יגיב למשבר שיתחולל אם הבועה תתנפץ בתקופת כהונתו. טראמפ יכול להגיב כפי שהגיבו שני הממשלים הקודמים - ללחוץ על הפד לחתוך שוב ריבית ולהדפיס עוד כסף. במקרה הטוב, זו תהיה תרופה שתעבוד כמשכך כאבים לזמן קצר, אך היא תסבך עוד יותר את מצבה של ארה"ב.

האופציה השנייה שתעמוד בפני טראמפ היא לנצל את המשבר כדי למחוק את מורשת בוש-אובמה ולאתחל את הכלכלה האמריקאית. כלומר לתת לריבית לעלות לרמה נורמלית (אלן גרינספן טוען ש-5% היא רמה נורמלית), ולתת לכל בועות הנכסים להתפוצץ אחת ולתמיד.

קשה להאמין שיהיה לטראמפ אומץ לעשות משהו כל כך לא שגרתי, אבל אם הוא רוצה להיזכר כנשיא גדול - אפילו אם מדובר בכהונה אחת בלבד, זו הדרך. בשביל להיות אובמה 2, היינו כבר יכולים להסתפק בהילרי קלינטון.

המאמר פורסם בישראל היום ב-8 לפברואר 2018. 

טוויטר בישלה דייסה. מי יאכל?

התקשורת הממוסדת בישראל ממשיכה לנהל קרב נואש נגד המדיה החברתית. לפני שבוע עיתון פיננסי ותיק קרא למסות, לרסן ולפרק את פייסבוק ואת גוגל, והשבוע אותו עיתון קרא להפסיק בפייסבוק את ה"אנרכיה" ולהחליפה במערכת של כללים וענישה. לא צריך הרבה דמיון לנחש איזה סוג דעות צריכות להיענש לדעת הגוורדיה הוותיקה. אבל התקשורת הממוסדת אינה הקבוצה היחידה שנחרדת מהדמוקרטיזציה התקשורתית שנולדה בעשור האחרון.

תחקיר שפורסם בימים האחרונים מגלה שבטוויטר קיימת מדיניות סודית להשתיק דעות שמזוהות עם הימין הדתי בארה"ב. ובאמת, לפחות כשנתיים ובוודאי מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, מסתובבות שמועות עקשניות, שמנהלים ועובדים בחברות המדיה החברתית פועלים להשתיק דעות ימניות וליברליות/ליברטריאניות. התחקיר על טוויטר אישש ואישר חלק מהחשדות.

צריך להדגיש שטוויטר, פייסבוק וגוגל הן חברות פרטיות, אינן ממומנות מכספי הציבור ולכן זכותן להפלות כראות נפשן - בהנחה שאינן מפרות את תנאי ההצטרפות של המשתמשים. אבל זו אינה שאלה חוקית אלא שאלה של הוגנות. משתמשים משקיעים זמן וכסף בלבנות את העמוד שלהם ואת המעמד שלהם   בפלטפורמות האלה, מתוך הבנה שהם יזכו לאותו יחס לו זוכים משתמשים שמחזיקים בדעות מנוגדות. אבל כאשר הם מושתקים, לא בשל שימוש בשפה אלימה במיוחד וכדו', אלא מאחר שהם לא מחזיקים בדעות "הנכונות", כי אז זו פשוט נבזות.

שאלה מרתקת היא האם בעקבות התחקיר על טוויטר ואולי תחקירים אחרים שיגיעו בהמשך, תימשך השתקת דעות ימניות, או ששחקניות המדיה החברתית יתקנו את הטעון תיקון ויתייחסו לכל המשתמשים בהגינות. וכאן ההבדל בגדול בין חברות הפועלות בשוק חופשי לבין חברות מדיה שמוגנות מתחרות ע"י רגולציה.

ישראל היא דוגמא מצוינת לשוק שבו כמעט בלתי אפשרי ליצור ערוץ שידור ימני שיתחרה בערוצים הקיימים. האליטה התקשורתית משתמשת ברגולציה כדי לדכא מתחרים ולשמור על המונופול הקיים. מסיבה זו לאמצעי השידור המסורתיים בארץ אין מוטיבציה אמיתית לנהל דיון ציבורי הוגן ולתת חשיפה משמעותית לדעות ימניות וליברליות. הפחד מהתחרות איננו קיים.

השוק החופשי בו פועלת המדיה החברתית מתאפיין בדינמיקות מאוד שונות. טוויטר ופייסבוק יודעות שיש קו שאסור להן לחצות, ושאם הן ידירו את הימין בצורה בוטה מדי, הדבר יעודד הקמת פלטפורמות מתחרות. לכן סביר שתחקירים כמו זה שפורסם על טוויטר דווקא יעודדו הוגנות כלפי המשתמשים.

אבל זה לא בטוח. ייתכן שהמיאוס של העובדים והמנהלים בחברות המדיה החברתית מדעות ימניות, יביא אותם להקצנת המאבק. ייתכן שבעיניהם מלחמה בתופעה כמו טראמפ שווה את הנזק הכלכלי הכבד שעלול להיגרם להם. ייתכן גם שחברות דומיננטיות כמו פייסבוק וטוויטר משלות את עצמן שמעמדן כה מבוסס, ששום מתחרה חדש לא יכול לפגוע בהם. כידוע, בתי הקברות מלאים בחברות שחשבו שאין להן תחליף ולכן זו לא עמדה חכמה, אך אי אפשר לחלוטין לשלול אותה כמוטיבציה.

כך או אחרת, הסבירות היא שהתקשורת הממוסדת תמשיך בתהליך ההתרסקות שלה, וזוהי ברכה עצומה לכל אוהבי החירות.

המאמר פורסם בישראל היום ב-19 לינואר 2018.

ניאו-ליברליזם, ליברליזם, קפיטליזם. מה האמת?