במאמר של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, עמיתה ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", שהתפרסם בעיתון "גלובס", טוענת הכותבת שדווקא פחות רגולציה יכולה להביא ליותר שחיתות. הדוגמה שהיא מביאה לכך היא שוק העיתונות, שהרגולציה בו היא יחסית קלה, ואולי הובילה לעסקה שבה מעורבים לכאורה ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. מנגד, שוק הטלוויזיה נמצא תחת רגולציה כבדה ביותר - והעובדה היא, כך היא טוענת, שהוא לכאורה נקי יחסית מעסקאות מלוכלכות. אלא שהאמת כמובן הפוכה.
השחיתות בשוק הטלוויזיה היא מוחלטת. הרגולציה שם כה כבדה שאיש בעצם לא יכול להקים ערוץ חדשות חדש בארץ, ערוץ שיתחרה בערוצים הקיימים, שכולם מתאפיינים בנקודת מבט שמאלנית - כלכלית ומדינית. ערוץ ,20 שמתאפיין בגישה מדינית הנוטה לימין, נתקל במחסומים רגולטוריים, שמטרתם לחסלו או לפחות להגבילו. מן הסתם אפשר להגדיר שחיתות בצורות שונות, אבל רגולציה שמטרתה להשתיק את הימין בוודאי יכולה להיקרא שחיתות מוסרית, שלא לדבר על הפגיעה בחופש הביטוי.
אפשר גם להניח שיש כאן שחיתות שקשורה קצת יותר לעניינים כספיים. שהרי אם הרגולציה מאפשרת רק ערוצי טלוויזיה המאופיינים בזווית מבט פוליטית מסוימת, כי אז ברור שרוב העיתונאים שעובדים שם יהיו חייבים ליישר שורות עם ראיית העולם הזו. חלקם יעשו זאת ברצון, וחלקם יעשו זאת כי הם לא רוצים להיות מובטלים. שוב, לא כל שחיתות חייבת להיות כרוכה בהפרה בוטה של החוקים הקיימים. שחיתות יכולה להיות פשוט... שחיתות.
כלומר, זה לא ששוק הטלוויזיה אינו נגוע בשחיתות, אלא שהוא כה מושחת שאפילו אין צורך לעשות את מעשי השחיתות האלה מתחת לשולחן.
לעומת זאת, שוק העיתונות מאופיין ביותר חופש, מה שאפשר ל"ישראל היום" לפרוץ לזירה, לתפוס נתח שוק, ואולי, אם החשדות נכונות, לערער כל כך את ביטחונו של מו"ל "ידיעות אחרונות", שהוא נאלץ לכתת את רגליו לפגישה עם רה"מ. אני לא טוען שאם ההאשמות נכונות אין פה שחיתות, או לפחות מראית עין של שחיתות. אני טוען ששחיתות לכאורה זו, היא כאין וכאפס לעומת השתקת הקולות הסיטונאית של הימין המדיני והכלכלי, שנעשית בערוצי הטלוויזיה, בחסות הרגולציה והמינהל התקין כביכול.
זאת ועוד, התגובה המבוהלת לכאורה של מו"ל "ידיעות אחרונות" לתחרות הקשה מצד "ישראל היום", היא חלק מתהליך שנובע מהשינוי החד בשוק העיתונות. במילים אחרות, אלה הם חבלי לידה שעוברים על שחקנים בשוק שפשוט אינם מורגלים לתנאי תחרות. בכל אופן, עם עליית האינטרנט והמדיה החברתית - יו-טיוב, פייסבוק, בלוגים וכדומה, ממילא חשיבות התקשורת הישנה הולכת ויורדת, ורמת התחרות הולכת וגוברת. פגישה כזו או אחרת עם ראש ממשלה זה או אחר, כבר לא תעזור.
אבל המכשלה הגדולה שעדיין עומדת על תילה ופוגעת קשות בחופש הביטוי, היא כמובן ערוצי החדשות בטלוויזיה (ואולי הצעת החוק הפרטית שעברה לאחרונה מסמנת את תחילת השינוי).
אלה שנהנו עד היום מרגולציה חוסמת תחרות קוראים להנציח את המונופול שלהם. זה אולי מובן - הרי מי רוצה לאבד את הכוח לתמרן את דעת הקהל? אבל בטווח הארוך, האחיזה בקרנות מזבח הרגולציה עלולה להתברר כטעות, שתידחף יותר ויותר צופים מפוכחים לזרועות המדיה החברתית החופשית והדמוקרטית. רגולציה חוסמת תחרות מביאה לשחיתות, לבינוניות ולארוגנטיות. תחרות חופשית היא מתכון ליצירתיות ולמתן שירות מעולה ללקוחות. זה נכון בכל תעשייה, וזה נכון אפילו בטלוויזיה הישראלית – המפוארת בעיני עצמה.
המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-2 למרץ 2018.
ערוצי הטלויזיה מזמן נשלטים מלמעלה.
השבמחקשום דיעה מחוץ לויכוח ה"מקובל" של הימין שמאל לא נשמעת
באופן רציני.
פעם לפני הכבלים,חשבתי שיהיו כבלים ואז יהיה שפע ערוצים
ומגוון דיעות - שיהיה "ערוץ לכל פוץ".
כמובן שהממשל לא מסכים לזה אחרת חלילה עלולה להיוודע
האמת.
אפילו בערוץ הקהילתי אי אפשר להגיד מה שרוצים -
הכל דיבור סכריני,"מקובל" ו"סביר".
האמת נמצאת כבר באינטרנט למי שמעניין אותו.