הסאגה של העברת בסיסי צה"ל לדרום לבשה ממד קומי בשבועות
האחרונים, כשהתברר שצה"ל חושש שאנשי קבע לא יסכימו לעבור לדרום ויעדיפו לפרוש
מהצבא. ההעדפות של אנשי הקבע והתגובה של הצבא והמערכת הפוליטית, תגובה שהסתכמה
בהצעה לשפוך עוד דליים של כספי מסים לתוך הפארסה הזו, כולן מובילות למסקנה אחת -
הגיע הזמן להפסיק לדחוף אנשים בכוח לחיות במקומות שהם לא רוצים לחיות בהם.
מחלות התכנון המרכזי והארוגנטיות של פוליטיקאים ופקידים משתקפות יפה
בניסיונות הנואלים להפוך את הפריפריה לפופולרית. אנשים בדרך כלל מעדיפים לחיות
בעיר גדולה ומרכזית. כך באנגליה, בארה"ב, בכל מקום. הסיבות
ברורות - העיר הגדולה מציעה שפע הזדמנויות תעסוקה, הצפיפות מקלה את חיי היומיום
כאשר כמעט הכל נמצא בטווחי הליכה - החל מהסופרמרקט, דרך גן הילדים וכלה
במרפאה השכונתית. מובן שחיי התרבות בעיר גדולה מגוונים יותר, וגם מבחינה כלכלית יש
יתרונות של אגלומרציה ופריון. אין ספק שיש גם חסרונות לצפיפות, אבל העובדה היא שאנשים
מצביעים ברגליים ומראים בבירור מהן ההעדפות שלהם.
אז מה עוצר אותם? מה תוקע כל כך הרבה ישראלים בפריפריה? הבעיה היא
שמרכז הארץ יקר ולחלק גדול מהאוכלוסייה אין יכולת לחיות בעיר הגדולה או בגוש דן
בכלל. לכן כביכול אין ברירה אלא לקיים פריפריה משגשגת שתאפשר חיים בכבוד גם לאלה
שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות בתל אביב ובסביבתה.
אך זוהי צביעות, לא משום שדירה במרכז אינה יקרה כיום. ודאי שהיא יקרה.
זוהי צביעות כי הצרה הזו היא לחלוטין תוצאה של מדיניות ממשלתית קלוקלת שמגבילה את
היצע הדירות במרכז ולכן מעלה את המחיר בצורה שאינה מחויבת המציאות. שטחה של מנהטן,
אולי העיר הפופולרית ביותר בעולם, גדול מזה של ת"א ב-%10 בלבד.
אולם מספר התושבים החיים במנהטן גדול פי ארבעה ממספר תושבי ת"א. מדוע
ההבדל הזה?
ההסבר הוא שחלק הארי של קרקעות המדינה מוחזקות בידי רשות מקרקעי
ישראל, מה שמאט מאוד את קצב הבנייה בארץ ומעלה מלאכותית את עלות הנדל"ן. אבל
אפילו על קרקע שכבר נמכרה ליזם פרטי, רגולציה בלתי אפשרית והגבלות רבות הופכות את
תהליך הבנייה למסלול מכשולים שמשתרע על פני יותר מ-10 שנים. הגבלת בנייה מרכזית, אפרופו
ההשוואה למנהטן, היא הגבלת הבנייה לגובה שמורידה דרמטית את מספר הדירות ומונעת
דיור במחיר סביר בגוש דן.
כהבהרה, רק אוסיף שלדחוס אנשים בכוח לתוך העיר הגדולה זה רע באותה
מידה, כמו לוודא שהעיר הגדולה יקרה מדי, ובכך להכריח מאות אלפי אנשים לחיות חיים
כלכליים ותרבותיים לא מספקים בפריפריה. הרעיון הוא לייצר אלטרנטיבות. יש למכור
קרקעות בכמויות ענק ולאפשר בנייה בהתאם להעדפות של היזם והדייר. ומי שרוצה לחיות
בפריפריה, בבקשה.
הצביעות במצב הקיים מעוררת כעס. פוליטיקאים ופקידים מקיימים שוק
נדל"ן בולשביקי שדן ישראלים רבים לחיים בפריפריה, אותה פריפריה שרוב הפוליטיקאים
לא היו חולמים לעבור אליה אבל מקפידים להלל אותה כמעין חזון ציוני קדוש. במקום
חזון שמבוסס על כפייה וצביעות, החזון הציוני צריך להיות חזון של כלכלה חופשית
שמקנה את החירות לבחור את אורח החיים המתאים לכל אדם ואדם.
המאמר פורסם בישראל היום ב-4 למאי 2018.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה