היום, לפני 40 שנה בדיוק, ב-15 באוגוסט 1971, החל אחד הניסויים המוניטאריים הגדולים בתולדות האנושות. זה קרה כאשר הנשיא ניקסון חתך את הקשר שחיבר את הדולר לזהב, והפך את הדולר למטבע שאינו מיצג שום נכס ריאלי.
סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה בעייתית לארה"ב – הצמיחה הגדולה שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתיימה והמדינה התמודדה עם העול ההולך וגובר של מימון מלחמת וייטנאם. לניקסון נמאס מהרסן ששם עליו הזהב – צורת כסף המעצבנת פוליטיקאים כי כי אי אפשר להדפיס אותה – והוא החליט להצעיד את ארה"ב והעולם לעידן של צמיחה שבו אפשר לייצר דולרים יש מאין וללא הגבלה.
כיום אפשר לומר שהניסוי המוניטארי הזה נכשל לחלוטין. תוך 40 שנה הדולר איבד 98% מערכו במונחי זהב. אבל לא רק במונחי זהב. אנחנו שומעים לעיתים קרובות כיצד מחיר הנפט עולה ומכביד על כלכלת ארה"ב והעולם. אולם יש לזכור כי הנפט מתייקר רק במונחי דולר ורוב המטבעות אחרים.
במונחי זהב או כסף (המתכת, לא המטבעות והשטרות שמנפיקות מדינות), הנפט וסחורות אחרות נסחרים קרוב לרמות שפל. מה שמרמז שאנו איננו עדים למחסור פיזי אמיתי בהיצע של רוב הסחורות אלא לאובדן ערך השטרות שמנפיקה ממשלת ארה"ב וממשלות אחרות.
אולם אובדן כוח הקנייה של הדולר וההתרוששות ההדרגתית של אזרחי ארה"ב אינם הנזק היחידי או אפילו המרכזי מביטול הזהב כעוגן מוניטארי. מאז 1971 העולם סובל ממשברים כלכליים שתכיפותם ועומקם הולכים וגוברים.
רק ב-15 השנים האחרונות פקדו את העולם ארבעה משברים – משבר אסיה של 1997, משבר הנסד"ק של 2000, משבר המשכנתאות של 2008 וכיום, משבר החובות הסוברניים – כנראה המשבר הבעייתי מכולם.
אין שום דבר מפתיע בכך שהמשברים הולכים ונהיים גרועים יותר. ללא רסן הזהב, הפוליטיקאים ובנקים מרכזיים, בתמיכתם של כלכלנים קיינסייאניים, מגיבים תמיד – אבל תמיד, באותה צורה לכל משבר – הם מדפיסים.
ההדפסות האלה מאפשרות לצרכנים האמריקאים להמשיך ללוות כסף ולצרוך ומאפשרות לממשלת ארה"ב הגירעונית להדהים, להמשיך לשחד את הבוחרים עם תשלומים סוציאליים נדיבים – דמי אבטלה, ביטוחי בריאות ממשלתיים, הלוואות נוחות לסטודנטים, משכנתאות זולות, ועוד. והכי חשוב מבחינת הפוליטיקאים, היכולת להדפיס מייתרת את הצורך לפתור את המשברים בצורה עמוקה ואמיתית שעלולה לגרום כאב לטווח קצר-בינוני לבוחרים.
ויש לזה גם קשר לאימפריה הרומית
ממשלת ארה"ב לא המציאה את הגלגל. האימפריה הרומית שנכנסה גם היא לגרעון תקציבי, פתרה את הבעיה בצורה דומה – היא "הדפיסה" זהב. כלומר הקיסר הרומי הוריד את כמות גרגרי הכסף - האימפריה השתמשה במטבעות המתכת היקרה כסף לצורכי סחר בינלאומי - והגדיל את כמות גרגרי הנחושת במטבעות האימפריאליים, מבלי לשנות את הערך הנומינלי של המטבע.
הקיסר הראשון שעשה זאת היה נירון (כן, הקיסר המטורף שפרט על הנבל כאשר רומא עלתה בלהבות), שהפחית את ערך הכסף ב-14.3% בשנת 54 אחרי הספירה. עם השנים כאשר מצבה של האימפריה הורע והגירעונות הצטברו, קצב הפחתת המטבע גבר.
נקודת השיא בתהליך ההפחתה הייתה בשנת 193 כאשר הקיסר סרוורוס הפחית את כמות גרעיני הכסף במטבע ל-26 גרעינים מ-32 גרעינים, כאשר הכמות המקורית בתקופת נירון הייתה 66 גרעינים. באותה נקודה, לשותפות הסחר של רומא פשוט נמאס. הראשונים שסירבו לקבל את המטבע הרומי היו ההודים ואחריהם שאר שותפות הסחר שמעתה הסכימו לקבל אך ורק מטבעות זהב אמיתיות, לא רומיות.
התוצאה המיידית הייתה התמוטטות טוטאלית ברמת החיים של אזרחי רומא שלא יכלו עוד להרשות לעצמם מוצרי ייבוא. רומא אמנם נכבשה ונהרסה רק בשנת 410 אולם יש היסטוריונים הטוענים שקיצה האמיתי של האימפריה הרומית המערבית הגיע כאשר המטבע שלה הפסיק להיות מטבע עובר לסוחר.
אגב מעניין שהכסף הרומי איבד את מעמדו תוך תקופת זמן קצרה להפליא – 22 שנה לאחר עליית סרוורוס לשלטון. בתקופה בה פעולת סחר פשוטה לקחה חודשים כדי להיסגר, 22 שנה הם הרף עין.
גם לסינים יימאס בסוף
ארה"ב נהנית כבר שנים מהמעמד המיוחס של הדולר המאפשר לה לייבא מוצרים ולשלם תמורתם בדולרים מודפסים. מדינה כמו ישראל חייבת לייצא כדי להשיג את המטבע הזר לצורך מימון הייבוא – אנחנו איננו יכולים לשלם עבור מכוניות גרמניות עם שקלים. האמריקאים יכולים פשוט להדפיס. עד מתי? עד אותה נקודה שבה לסינים יימאס למכור את פרי עמלם לצרכנים האמריקאים תמורת פיסות נייר שהולכות ומאבדות את שוויין.
הסינים עשויים להגיע למסקנה שיותר הגיוני ובוודאי יותר צודק לתת למטבע הסיני להגיע לערכו האמיתי, דבר שיעשיר את הצרכן הסיני שיוכל להרשות לעצמו את המוצרים שהוא עצמו מייצר. והמהירות שבה הצרכן הסיני יחליף את הצרכן האמריקאי תקבע את עומק המשבר שייקלע אליו העולם כאשר הקללה שהרסה את האימפריה הרומית תפקוד את ארה"ב.
הערה אחרונה
מי שחושב שפיחות הדולר ביחס למטבע הסיני יהפוך את ארה"ב למעצמת הייצוא שהייתה בשני העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, צריך לזכור שהדולר הולך ומאבד מערכו כבר 40 שנה וגירעון הסחר האמריקאי ממשיך לשבור שיאים.
כנראה שארה"ב איבדה הרבה יותר מעוגן מוניטארי מאז 1971.
הערה: המאמר פורסם בגלובס בתאריך 15/08/2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה