סין זו לא הבעיה: הפד מוציא אויר מהבועה שעמל לנפח מאז 2009

ברוב המקרים צריך להיזהר ולא להסיק מסקנות גורפות מתנודות בשערי המניות בטווח קצר. ובכל זאת, ייתכן שההתאוששות המהירה במניות בסוף השבוע האחרון, והחזרה המאכזבת לנתיב הירידות מיד ביום שני, מספקות תובנה קודרת לגבי ארה"ב.

לאחר תחילת שנה גרועה במיוחד, נגיד הבנק המרכזי האירופי, מריו דראגי, זרק לשוק המניות גלגל הצלה ביום חמישי האחרון, כאשר דיבר על תמרוצים מוניטריים נוספים. השוק הגיב בהתלהבות ושמועות לגבי תמרוצים גם מכיוון המזרח הוסיפו למומנטום החיובי. אך מתברר שזה היה מומנטום קצר טווח עד מאוד, שכאמור החזיק מעמד רק עד תחילת שבוע המסחר החדש.

מה אפשר ללמוד משינויי הכיוון האלה?

כמובן שאפשר לפטור את העניין בעצבנות ובחוסר וודאות, אך יש עוד אפשרות - ייתכן שההתלהבות מהנדיבות המוניטרית של דראגי לא מחזיקה מעמד, כי הבעיה היא לא אירופה, סין ובטח שלא מחיר הנפט - הבעיה היא ארה"ב.

הנקודה, שחלק נכבד מאוד מהעליות הפנטסטיות שראינו ב-S&P500 מאז 2009 לא נבע מצמיחה כלכלית בריאה, השקעות הון פרודוקטיביות והתאוששות המגזר היצרני, אלא מאוקיינוס הכסף הזול ששפך הפד אל תוך שוקי המניות והנדל"ן. וכעת כאשר האוקיינוס הזה מתחיל להתייבש, כלכלת ארה"ב נגלית במערומיה.

מדוע האוקיינוס מתחיל להתייבש? כי הפד סיים את ההרחבות המוניטריות בסוף 2014, העלה את שיעור הריבית בסוף 2015 ואף מאיים להמשיך להעלותה במשך 2016. במילים אחרות, הפד מוציא אויר מהבועה שעמל לנפח מאז 2009.

מה יקרה הלאה?

אפשר לקוות שהפד ישלים עם התנפצות הבועה, ימשיך להעלות ריבית בשנים הקרובות ויחזיר את הכלכלה לנתיב שפוי המבוסס על השקעות אמיתיות בסביבת אשראי המעוגנת במציאות הכלכלית. זהו נתיב מכאיב כי התנפצות הבועה תלווה בנחיתה קשה של המניות ובהתכווצות זמנית של הכלכלה האמריקנית. אך לטווח הארוך זוהי הבחירה הנכונה. למרבה הצער הסיכוי שהדבר יקרה הוא קטן.

הפד מחויב לבועה שהוא יצר בשבע השנים האחרונות - בועה שמצטיינת בעיקר בנסיקת מחירי המניות והנדל"ן. התנפצות סופית של הבועה תהווה כישלון קולוסאלי, ולכן יש לצפות שהפד יסכים עם ירידה נוספת במחירי המניות רק עד לנקודה מסוימת, לפני שיפתח מחדש את הברזים המוניטריים, יחזור להוריד ריבית ולהדפיס דולרים. אמנם הורדת ריבית כזו תהווה אף היא סימן חותך לכישלון של הפד, אבל כאשר הברירה היא יציאת כל האוויר מבועת המניות - הפד יעדיף את הבושה שבהורדת הריבית בחזרה לאפס על פני היעלמות כל ההישגים - מדומיינים ככל שיהיו - של השנים האחרונות.

ייתכן שרמז ראשון לנכונות של הפד לשנות כיוון הגיע בהודאתו שהכלכלה נחלשת. התגובה השלילית של המניות מרמזת כנראה שהשוק דורש לא פחות מפתיחת הברזים המוניטריים במלוא העוצמה. כאשר אלה ייפתחו ותיווצר אשליה של התאוששות במניות ובמחיר הנפט, יהיה כדאי לזכור - כוחו של הבנק המרכזי אינו בלתי סופי, וכל בועה דינה להתנפץ. כאשר זו תתנפץ בצורה סופית, מעבר לכוחו של הפד לעזור, אז יתחולל המשבר האמיתי.

המאמר פורסם במקור בביזפורטל

ארה"ב בדרך למיתון בסביבת ריבית אפסית - כיצד ינהג הבנק המרכזי?

נתוני התעסוקה החלשים שפורסמו לאחרונה הם רק חוליה אחת נוספת בשרשרת של נתונים שלילים לכלכלה האמריקאית. מה יעשה הפד, שמדיניותו הקלאסית היא להוריד ריבית במצב זה?

כבר קרוב לשנה, כלכלנים מנסים לנחש מתי הבנק המרכזי האמריקאי יתחיל סוף-סוף להעלות את הריבית. אבל הם מנסים לענות על השאלה הלא נכונה. כאשר הנתונים הכלכליים בארה"ב הולכים ומתדרדרים, השאלה האמיתית היא מה יעשו הפד והממשל, בסביבת ריבית אפס, כאשר המיתון הבא יכה בכלכלה האמריקאית.

נתוני התעסוקה החלשים לחודש ספטמבר הם רק חוליה אחת נוספת בשורה ארוכה של נתונים חלשים שפורסמו בשנה האחרונה ושמציירים תמונה שלילית בהשקעות עסקיות ובמגזרי הייצור והצרכנות. כלכלנים רבים מזדרזים להגן על המדיניות המוניטרית המרחיבה של הפד ולהאשים את ההאטה בסין במה שמתחולל בכלכלה האמריקאית. אך סין היא לא יותר ממסך עשן שמסתיר את הכישלון של הפד.

מספיק לגרד במעט את פני השטח בארה"ב כדי לגלות תמונה של חוסר איזון כלכלי שמתפתח כבר שנים. אובמה והפד מתגאים בנתוני אבטלה נמוכים - 5.1% בלבד. אך זוהי אשליה אופטית, שכן שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמצא ברמה הנמוכה ביותר מאז 1977. כלומר האבטלה נמוכה כי לא סופרים כמובטלים את 95 מיליוני האמריקאים שהתייאשו מלחפש עבודה.

זאת ועוד, מאז 2007, הכלכלה האמריקאית הוסיפה 1.5 מיליון משרות בסקטור המסעדות (מלצרים וברטנדרים) ואיבדה 1.4 מיליון עובדי ייצור. כך, עובדים חסרי כישורים שמרוויחים בדר"כ שכר מינימום, מחליפים עובדים שמאופיינים בשכר יחסית גבוה ושפעם היוו את חוט השדרה של המעמד הבינוני האמריקאי.

את סימני הכישלון בכלכלה אפשר למצוא במקומות נוספים. הממשל והקונגרס פצחו במהלך שנות ה-90 במניפולציה נרחבת במטרה לאפשר להמוני אמריקאים להפוך לבעלי בתים. המניפולציה הזו כללה חקיקה נרחבת, ריבית נמוכה מלאכותית בתחילת שנות ה-2000, וברית לא קדושה בין וול-סטריט לבין הממשל, כאשר כל אלה הביאו למשבר הסאב-פריים. וכיום לאחר 7 שנים של ריבית אפס שנועדה בין היתר להציל את מגזר הנדל"ן, שיעור בעלות על בתים בארה"ב נמצא בשפל של 48 שנים.

אפשר למנות עוד שורה ארוכה של נתונים שליליים אבל נסתפק בכך שעפ"י מודל החיזוי של סניף הפד באטלנטה, מודל שזוכה למוניטין מצוין, הצמיחה בתל"ג ברבעון השלישי של 2015 עלולה להסתכם ב-1.0% בלבד (בחישוב שנתי). נציין גם שמאז תום מלחמת העולם השנייה, מחזור העסקים הממוצע נמשך 69 חודשים בלבד. אנחנו נמצאים בערך בחודש ה-75 של מחזור העסקים העכשווי, ורק לפי החשבון הזה, המיתון מחכה להכות בארה"ב בשנת 2016.

וכאן עולה שאלה מעניינת. ארה"ב עומדת להיכנס למיתון הזה כאשר הריבית היא כבר באיזור האפס - מצב חסר תקדים. הרי המדיניות הקלאסית של בנק מרכזי היא להוריד ריבית כאשר הכלכלה מתקשה, אך מה לעשות כאשר הריבית היא כבר אפסית?

בפני הממשל והבנק המרכזי עומדות שלוש אופציות. בצד המוניטרי הפד יכול להוריד את הריבית לשלילית והוא יכול גם לפצוח בסבב הדפסות נוסף (QE4). הממשל מצידו, יכול לפצוח בתמריץ פיסקאלי, כלומר הגדלת ההוצאה התקציבית וכניסה לגרעון גדול אף יותר מהגרעון כיום. ייתכן כמובן שכל שלושת הצעדים יינקטו בעת ובעונה אחת.

כך או אחרת, כל צירוף אפשרי של הצעדים האלה נדון להיכשל בדיוק כפי שהמדיניות האמריקאית מאז משבר הסאב-פריים נכשלה. הפתרון האמיתי למשבר האמריקאי מורכב מאותם מרכיבים שהביאו להצלחה כלכלית בכל מדינה שבא הם ננקטו - קיצוץ במסים ובהוצאות, דה-רגולציה והקטנת ההתערבות הממשלתית בניהול הכלכלה. או במילים אחרות, קפיטליזם קלאסי.

אלא שבארה"ב, כמו ברוב מדינות המערב האחרות, אין רצון פוליטי או ציבורי לעשות את המובן מאליו. יותר סביר שנראה את המשך התמריצים המוניטריים והפיסקליים שימשיכו לנפח את בועת הנכסים, וימשיכו לערער את יסודות הכלכלה האמריקאית.

המאמר פורסם בכלכליסט

העניים אסירי התודה: מה הסוד של וול-מארט

בשבועות האחרונים התפרסמו בארה”ב סדרת כתבות אודות תנאי ההעסקה ה”נצלניים” הנוהגים בענק הקמעונות “וול מארט” • למרבה הפלא, ציבור העובדים מתדפק על הדלתות, והביקוש למשרה ברשת רק עולה • עם קצת עזרה מפיטר שיף, אני מסביר איך זה עובד

לפני כמה שבועות הודיעה רשת ‘וול-מארט’ על 600 משרות פנויות באזור הבירה וושינגטון. בתגובה, התקבלו 23,000 פניות מהציבור. פירוש הדבר הוא שרק 2.6% מאלה שרצו לעבוד בוול-מארט קיבלו את מבוקשם. לעומת זאת, אוניברסיטת הרווארד מקבלת 5.8% מהמועמדים שרוצים ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ביותר בארה”ב. במילים אחרות, קל יותר להתקבל להרווארד מאשר לקבל עבודה בוול-מארט.   

הדבר נשמע מוזר, שהרי בשבועות האחרונים אנו שומעים כמה וול-מארט מנצלת את עובדיה, אינה משלמת שכר הוגן, ושבכלל מדובר בחברה מנוולת בבעלות קפיטליסטים רודפי בצע. האם פירוש הדבר שאותם 23,000 אנשים שמתחננים לעבודה בוול-מארט הם מזוכיסטים שמעוניינים שינצלו אותם? קרוב לוודאי שלא.

לאותם 23,000 אנשים יש כישורים מסוימים, שמאפשרים להם להשיג משרות רק ברמה בסיסית. הרעיון הוא שאותם אנשים יפתחו יכולות וניסיון, ואולי ילמדו במקביל לעבודה בוול-מארט, כדי שבעתיד יקבלו עבודה טובה יותר שתשלם עבור הכישורים המחוזקים שלהם. כלומר, עבודה בסיסית בוול-מארט אמורה להיות רק מדרגה ראשונה בקריירה, והיא מיועדת בעיקרה לצעירים ללא משפחה.

תלונות מגוחכות

התלונות כלפי וול-מארט מצד התקשורת, מסתכמות בעיקר בהאשמה שהרשת אינה משלמת לעובדיה שכר מספיק גבוה שמאפשר לפרנס משפחה. התלונה הזו אינה הוגנת ואינה הגיונית. המודל העסקי של וול-מארט הוא למכור מוצרים במחיר הנמוך ביותר האפשרי. מאחר שוול-מארט מצליחה לעשות זאת טוב יותר מכל חברה אחרת בארה”ב, היא הפכה לקמעונאית הגדולה בעולם.

וול-מארט מצליחה למכור במחירים כל כך זולים, שאפילו עניי ארה”ב יכולים לקנות בה בהמוניהם הודות לשמירתה על עלויות נמוכות. את זה היא עושה על-ידי קניית מוצרים בסין, ותשלום המשכורות הנמוכות ביותר שהשוק מאפשר לה. וול-מארט אמנם יכולה להחליט להיענות לתלונות של התקשורת ולשלם משכורות גבוהות יותר, אבל אז לא תהיה לה ברירה אלא להעלות את מחירי המוצרים שלה. הדבר כמובן יפגע במיליוני העניים האמריקנים, שייאלצו לקנות הרבה פחות בגלל עליית המחירים. בעצם, סביר שהדבר ימוטט את וול-מארט מבחינה עסקית ויעלים אותה מהשוק, שהרי היתרון העסקי המובהק שלה הוא מחיר נמוך.

כמובן שלוול-מארט יש דרך נוספת להעלות את שכר העובדים שלה: היא יכולה פשוט לוותר על הרווחים. אולם אליה וקוץ בה. וול-מארט אינה חברה רווחית במיוחד. רווח של 17 מיליארד דולר בשנה אולי נשמע הרבה, אבל החברה מוכרת מוצרים בשווי 470 מיליארד דולר בשנה. כלומר, על כל דולר מכירות היא מרוויחה בסה”כ 3.6 סנט – רווחיות נמוכה מעט לעומת ממוצע התעשייה שלה.

אם נחלק את אותם 17 מיליארד על פני 2.2 מיליון העובדים של וול-מארט, כל אחד מהם יקבל תוספת של 640 דולר בחודש (2,245 ₪); לא סכום אפסי אמנם, אך גם לא סכום עצום כפי שאלה שתוקפים את וול-מארט היו רוצים שנאמין.

אבל זהו כמובן חישוב טיפשי. ללא אותם רווחים, וול-מארט פשוט לא תהיה קיימת; שום עסק ללא רווח לא יהיה קיים. הסיבה היחידה שאנשים משקיעים, מסכנים את ההון שלהם ועובדים – היא כדי להרוויח, ולהרוויח כמה שיותר. מבחינה תיאורטית אפשר אמנם לשדוד את רווחי וול-מארט מבעלי המניות ולהעבירם לעובדים, והדבר אכן נוסה בברית-המועצות ובמדינות נוספות. בהנחה שאובמה לא מתכנן את השמדת שוק המניות והאג”ח והקמה של גולאגים לבעלי המניות, לא סביר שארה”ב היא הבאה בתור.

וול-מארט היא חברה מדהימה, שמעסיקה 2.2 מיליון איש, שמקבלים ממנה שכר גבוה יותר ממה שכל אחד אחר היה מוכן לשלם להם. היא פיתחה מודל עסקי מבריק שמאפשר לעשרות מיליוני אנשים לקנות מוצרים שאחרת הם לא היו יכולים להרשות לעצמם. זוהי דוגמא נהדרת ליכולת של יזמים בשוק החופשי לשפר את מצבם של בני האדם. ההתקפה הרחבה על וול-מארט גם מצידם של עיתונים פיננסיים, היא עדות לטירוף מערכות מוסרי ואינטלקטואלי.

המאמר התפרסם במקור במידה בתאריך 26 לדצמבר 2013