מה הטעם להצביע?

"אנו מאמינים בממשלה הקטנה ביותר שאפשר, כזו שתגן על החירויות האינדיווידואליות שלנו, שתתמוך באלה שבאמת זקוקים לעזרה, שתגבה מסים מינימאליים ושלא תתערב בחיינו" - הצהרה זו היא ה"אני מאמין" של מפלגת החירות הבריטית (UKIP). מפלגה זו היא השלישית בגודלה בבריטניה ונהנית מתמיכה של 16% מהציבור, לעומת תמיכה של 3% בלבד בשנת 2010.  

הרעיונות של מפלגת החירות אינם חדשים או מקוריים במיוחד. אלה אותם רעיונות וותיקים של הליברליזם הקלאסי שעמדו בבסיס החוקה האמריקאית וששלטו בכלכלת ארה"ב מהקמתה עד תחילת המאה ה-20. עקרונות אלה אמנם איבדו מהפופולאריות שלהם בצורה דרמטית בעשורים האחרונים אך הם עדיין חיים וקיימים בעולם המערבי בדמותם של מפלגות כמו מפלגת החירות הבריטית או דרך האגף הליברלי של המפלגה הרפובליקאית האמריקאית. אפילו בארץ יש ממשיכים לאידיאולוגיה הזו, דרך "עלה ירוק – הרשימה הליברלית", תנועה שבבסיסה המצע הכלכלי/חברתי הליברלי ביותר שנראה בארץ מזה שנים רבות מאוד.

הליברליזם הקלאסי מאמין בממשלה זעירה, חלשה, שתפקידיה מסתכמים בעיקר בשמירה על הביטחון החיצוני והפנימי, כלומר, צבא, משטרה ומערכת החוק. הממשלה חייבת להיות מוגבלת ע"י חוקה כדי שהפוליטיקאים – יצורים תאבי כוח במהותם - לא יוכלו להרחיב את הסמכויות שלהם על חשבון האזרחים. התוצאה של ממשלה כל כך קטנה אמורה להיות מקסימיזציה של התחרות החופשית, היוזמה הפרטית, ולכן שגשוג ועושר לכלל האוכלוסייה.

בשיטה כלכלית כזו, דברים שאנחנו לוקחים היום כמובנים מאליהם כלל לא יהיו קיימים – מכסים, סובסידיות, אינספור תקנות ורגולציות, פיקוח ממשלתי חונק, תמיכות בחרדים וקבוצות אינטרסים אחרות – כל אלה ייעלמו. המגזר הציבורי יקטן בצורה דרמטית ואיתו המסים. המגזר הפרטי ישגשג כאשר המשקולת הממשלתית תוסר מעליו.

האם השיטה הזו פועלת במציאות? הליברליזם הקלאסי היה בשיאו בארה"ב בשנים 1870 עד 1913 (כלומר עד הקמת הפדרל ריזרב). זו הייתה תקופת הצמיחה הכלכלית הנמרצת ביותר שידעה ארה"ב. בתקופה הזו החלו לפעול מפעלי הרכב של פורד, אולדסמוביל וקאדילק, הומצאה הצנרת הפנימית של הבית (כולל שירותים בתוך הדירה ולא בגינה), הומצאו מכונות התפירה הביתיות שחילצו את הנשים מעבודות תפירה בלתי נגמרות. בשנת 1876 ניהל גרהם בל עם תומס אדיסון את שיחת הטלפון הראשונה בהיסטוריה, ובשנת 1890 החלו בארה"ב לייצר תקליטים, והמוזיקה הפופולארית, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, נולדה.  

למעשה בכל מדינה בה השיטה הזו נוסתה, ההצלחה הייתה פנומנאלית, החל מבריטניה של המאה ה-19 ועד הונג קונג של המאה ה-21, ממשלה קטנה ותחרות חופשית יוצרים שגשוג ועושר, בעיקר למעמד הבינוני והנמוך (הרי העשירים תמיד מסתדרים בכל שיטה ובכל מדינה).

ובמדינת ישראל? יוק. הדיון הציבורי לפני הבחירות היא מדד מעולה לבחינת הרעיונות הכלכליים/חברתיים ששולטים בארץ. רעיונות הליברליזם לא רק שאינם קיימים בין הרוב המכריע של המפלגות שרצות לבחירות (חוץ כאמור ממפלגת "עלה ירוק"), אלא שנראה שמרבית הפוליטיקאים ממש מבועתים מהאפשרות ששמם יקושר לרעיונות אלה. רק לפני כמה ימים נשאל בראיון טלוויזיוני מנהיג אחד ממפלגות המרכז שמאל לגבי השתייכותו לזרם המאמין בשוק החופשי. החיפזון הנפחד שבו אותו פוליטיקאי מיהר לקשור את עצמו למאמיני התכנון המרכזי היה כמעט קומי.

האמת העצובה היא שהאמונה בממשלת ענק חוצה את כל המפלגות. הליכוד, העבודה, מפלגות המרכז, כולן מאמינות בממשלה שמנהלת את הכלכלה, מקיימת בירוקרטיה מקיפה, מעניקה הטבות לקבוצות הקרובות אליה - בין אם זה חרדים, חקלאים, וועדים גדולים, מרכז הליכוד, המגזר הציבורי – וכמובן הכול על חשבון המגזר הפרטי. בסופו של דבר, הוויכוח האמיתי בפוליטיקה הישראלית הוא סביב זהות קבוצות האינטרסים שיזכו לחלק גדול ככל האפשר מהשלל שנשדד מהמגזר הפרטי, שלל שנשדד דרך מיסוי ישיר ועקיף.

לאמונה הנרחבת במיסוי כבד וחלוקת השלל ע"י הממשלה יש משמעות אחת - מבחינת המגזר הפרטי, הבחירות הן בזבוז זמן. מה אכפת לעובד בחברת היי טק אם כספו נשדד לטובת החקלאים, או עובדי הנמלים, או מקורבים אחרים אם בין כה וכה כספו יילקח ממנו בלי קשר לתוצאת הבחירות, מה הטעם להצביע?

ובכן, מפלגת החירות הבריטית, עם 16% אחוזי תמיכה, משנה בצורה מהותית את הדיון הציבורי בבריטניה ומחזירה למרכז הבמה את זכותו של העובד לשמור לעצמו את הכסף שהרוויח בזיעת אפיו. אם "עלה ירוק" תיכנס לכנסת ותתחיל לשנות את הדיון הציבורי גם בארצנו, אולי סוף סוף יום הבחירות יהיה יותר מסתם יום חופש מהעבודה. 

גרסה של המאמר פורסמה בכלכליסט